בבלי מפוסק/ביצה/ח/ב
בבלי מפוסק 
ביצה ח ב
והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו, מכלל (דרישא) בדאית ליה עסקינן.
אלא אמר רבה, אפר כירה מוכן לודאי, ואין מוכן לספק. לספק מאי טעמא לא, דקא עביד גומא, ודאי נמי קא עביד גומא. אלא כדר' אבא, הכא נמי כדר' אבא.
אלא, ספק מאי טעמא, דלמא עביד כתישה, ודאי נמי נגזור משום כתישה. ודאי, כי קא עביד כתישה, אתי עשה ודחי את לא תעשה. אימר דאמרינן אתי עשה ודחי את לא תעשה כגון מילה בצרעת א"נ סדין בציצית, דבעידנא דקא מעקר לאו קא מוקים לעשה, הכא בעידנא דקא מעקר לאו לא מוקים עשה. הא לא קשיא, דבהדי דכתיש קא מכסי. סוף סוף, יום טוב עשה ולא תעשה הוא, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.
אלא אמר רבא, אפר כירה דעתו לודאי, ואין דעתו לספק.
ואזדא רבא לטעמיה. דאמר רבא, הכניס עפר לכסות בו צואה, מותר לכסות בו דם צפור. דם צפור, אסור לכסות בו צואה.
נהרבלאי אמרי, אפילו הכניס עפר לכסות בו דם צפור, מותר לכסות בו צואה.
אמרי במערבא, פליגי בה ר' יוסי בר חמא ור' זירא, ואמרי לה רבא בריה דרב יוסף בר חמא ור' זירא. חד אמר, כוי הרי הוא כצואה. וחד אמר, כוי אינו כצואה.
תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה. דאמר רבא, הכניס עפר לכסות בו צואה, מותר לכסות בו דם צפור. דם צפור, אסור לכסות בו צואה. תסתיים.
רמי בריה דרב ייבא אמר, כוי היינו טעמא דלא מכסינן, גזירה משום התרת חלבו. אי הכי, אפילו בחול נמי. בחול אמרי לנקר חצרו הוא צריך. שחט באשפה מאי איכא למימר, בא לימלך מאי איכא למימר. אלא, בחול [אי נמי] מספקא אמרי ליה רבנן זיל טרח וכסי, ביום טוב אי מספקא מי אמרי ליה רבנן זיל טרח וכסי.
תני רבי זירא, לא כוי בלבד אמרו, אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו ביום טוב.
אמר רבי יוסי בר יאסיניאה, לא שנו אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת, אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר. פשיטא, מהו דתימא נגזר דקירה אחת אטו שתי דקירות, קמ"ל.
אמר רבה, שחט צפור מערב יו"ט, אין מכסין אותו ביו"ט.