באר שבע/תמיד/כח/ב

באר שבע תמיד כח ב

דף כ"ח ע"ב

עד שהיו שומעין קול העץ כו'. בזבחים פרק כל הזבחים שקבלו דמן מפרש הגמרא למה הוצרך להשמיע קול כי היכי דלישתמע קליה לכהנים שיהיו מזרזין את עצמן להיות נכונים להעלות אפר לתפוח לאחר שירד זה מן המזבח כדתנן בפ"ה ראוהו אחיו שירד כו' ופריך הגמרא והא הוה גביני כרוז ומשני בי תרי היכרי הוו עבדי דשמע בהאי אתי ושמע מהאי אתי:

שעשה בן קטן מוכני לכיור כו'. רש"י והערוך וכל המפרשים שראיתי פירשו דמוכני היינו גלגל שהיו קושרים בו את הכיור בחבל והיו משקעין אותו בערב בבית העזרה כדי שיהיו מימיו מחוברין למי המעין ובטלה קדושתן ולא יפסלו בלינה ובשחרית היו מעלין אותו מן הבור מלבד הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה דמוכני הוא כלי סביב לכיור שלא נתקדש בכלי שרת ושם היו מניחין את המים תמיד כדי שלא יתקדשו ויפסלו בלינה והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ע"כ וכך הם דבריו בספ"ג מהלכות בית הבחירה וקשה בעיני טובא על פירושו שהרי בסוף פרק אמר להם הממונה פריך הגמרא מאי מוכני ומשני אמר אביי גלגלא דהוה משקעא ליה הרי קמן מבואר מפי הגמרא ערוכה דמוכני היינו גלגל כדפרש"י וסייעתו וצריך לדחות ולומר שהוא מפרש גלגלא דהוה משקעא ליה היינו לומר שעשה כלי עגול כגלגל סביבות הכיור שהיה הכיור משוקע בתוכו וכשהיו רוצין היו פותחין פי אותו כלי והמים שותתים ממנו לכיור כדי הצורך ראשון ראשון אבל אין זה במשמעות הלשון ועיקר חסר מן הספר וכבר השיגו הראב"ד ז"ל ופירש כדברי רש"י. ונראה שהרמב"ם ז"ל גופיה חזר בו בפ"ה מהלכות ביאת המקדש שכתב שם וז"ל מי כיור נפסלין בלינה וכיצד היו עושין משקעים אותו במי מקוה או במעין ולמחר מעלין אותו ע"כ. וזהו ממש כדפרש"י ותמיה אני על הראב"ד שלא הזכיר זה בהשגותיו וכן מוכני של השידה בפרק י"ח דכלים פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שלו שהוא גלגל ואופן ואלו בחבורו בפ"ג דכלים כתב שהוא תיבה והראב"ד השיגו וכתב עליו מעולם לא שמענו מוכני פירושו תיבה אלא גלגל ואופן כמו ששנינו אף הוא עשה מוכני לכיור כו':

נטל מחתת הכסף ועלה כו'. ביומא פ"ב מפרש הגמרא טעם שלא היה חותה במחתה של זהב משום שהתורה חסה על ממונן של ישראל:

ופינה את הגחלים אילך ואילך. פירוש בתחלה פינה את הגחלים שנהיו מן העצים של המערכה אילך ואילך בצדי המזבח ואח"כ היה חותה מלא המחתה מן הגחלים הפנימיים שנהיו מאברי עולה שנתאכלו ונהיו גחלים כדתניא בת"כ פרשת צו ובירושלמי דיומא פרק בראשונה והרים את הדשן אשר תאכל האש יכול עצים פי' הדשן שנהיה מן עצי המערכה ת"ל עולה פירוש את הדשן אשר תאכל האש את העולה אלמא דשן של עולה היא ולא של עצים. אי עולה יכול אברי עולה פי' קודם שנתאכלו וקורא אותן דשן מפני שכבר נשרפו אע"פ שעדיין לא נתאכלו ת"ל אשר תאכל האש הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד ע"כ ומכאן קשה על רש"י שפירש בפ' כל הפסולין גבי והבשר לרבות עצים ולבונה כו' כגון שקדשו בכלי היינו עצים שחתה אותן במחתת כלי שרת מעל המזבח עם גחלים כו' דהא איתא בהדיא בת"כ ובירושלמי שהבאתי דלא הוה חותה כלל במחתה עצים כי אם אברי עולה שנתאכלו לגמרי ושמא י"ל דרש"י מפרש דלא מיירי התם בתרומת הדשן אלא ביום הכפורים שהיה חותה גחלים לקטורת וכן תירצו התוספות התם לפרש"י ומיהו הסוגיא דשמעתין התם לא משמע כן דוק ותשכח וצ"ע. ומצאתי כתוב שהקשה הריטב"א ז"ל בפ"ק דיומא למה לא הוזכר בשום מקום תרומת גחלים אלא תרומת הדשן ומצאתי כתוב על זה בשם הר"י בנבנשתי ז"ל כי בעת תרומת הדשן היו שם קצת אברי עולה שנתאכלו וקצת שלא נתאכלו לגמרי והם גחלים בוערות קרוב להיות דשן לזה לא היה פונה מאברי העולה הנשרפים קצת אשר למעלה במערכה אבל מפנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מאברי העולה אשר הם למטה שנשרפו לגמרי עכ"ל. ואין דבריו נכונים בעיני שהרי גבי יום הכפורים וכן בקטורת של כל השנה בעינן גחלים דוקא כדאמר התם גחלי אש יכול עוממות כו' ואפ"ה לא הוזכר גבייהו תרומת גחלים. ולי נראה שאין מקום לקושיא זו מפני שהגמרא נקט לישנא דקרא והרים את הדשן לאפוקי גבי גחלים לא כתיב והרים אלא ולקח:

וחתה את המאוכלות הפנימיות כו'. שיעור תרומת הדשן אינו אלא מלא המחתה בלבד כדאיתא ביומא פרק בראשונה בעי רבי אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין ילפינן לה ת"ש דתני ר' חייא נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו. ופרש"י מתרומת מעשר ילפינן לה דהא והרים כתיב לשון והרמותם ממנו והויא באומד אחד מעשרה בדשן המערכה או מתרומת מדין דכתיב והרמות מכס לה' אחד מחמש מאות ת"ש דמהרמת קומץ ילפינן לה לא יפחות מאומד מלא הקומץ אם רצה להוסיף יוסיף כלומר עד מלא המחתה דהא ליכא למימר דוקא קאמר דהא לא אפשר לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקומץ ע"כ וכתבו שם התוספות וז"ל מתרומת מעשר ילפינן לה כו' תימה לי אמאי לא מספקא ליה נמי אי מתרומה גדולה ילפינן לה וי"ל משום דבתרומת הדשן כתיב והרים ובתרומת מעשר נמי כתיב והרמותם ובתרומת מדין נמי כתיב והרמות מכס אבל בתרומה גדולה לא כתיב במצו' צויה לשון הרמה אלא כתיב ראשית דגנך כו' עד תתן לו והא דכתיב כתרומת גורן כן תרימו אותה תרומה דכתיב בחלה כתיב וא"ת ואמאי לא מבעיא ליה אי ילפינן מחלה י"ל דוהרים מוהרמותם או מוהרמות ילפינן אבל והרים מתרימו לא ילפינן דלא דמו כולי האי להדדי א"נ י"ל דילפינן תרומה קמייתא מתרומה קמייתא דנהי דתרומת מעשר יש תרומה גדולה קודם לה מ"מ בלוים דמשתעי קרא זו היא תרומה קמייתא דחייבינהו קרא לאפוקי חלה שיש תרומה גדולה קודמה אי נמי יש לומר כיון דתרומה גדולה וחלה אין להם שיעור מפורש ילמוד סתום מן המפורש דהיינו מתרומת מעשר או מתרומת מדין. ואין להקשות תרומה גדולה וחלה גופייהו אמאי לא גמרינן מהאי גזירה שוה שיהא להם שיעור דיש לומר כיון דכתיב בהו ראשיך דגנך אפילו דגן אחד וכן בחלה נמי כתיב ראשית עריסותיכם ומה שפירש רש"י מתרומת מדין אחת מחמש מאות אף על גב דהוה נמי התם אחד מחמשים נראה לי מחמש מאות ילפינן משום דכתיב אצל והרמות. ולי היה נראה יותר ללמד ממדין אחד מחמשים כדדרשינן בירושלמי בינונים אחד מחמשים דכתיב אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז ממקום אחד יהא כזה ותימה לי מאי מספקא ליה אי גמרינן מתרומת מעשר או ממדין פשיטא דיותר סברא הוא ללמוד מתרומת מעשר דורות מדורות מללמוד ממדין דורות משעה. ולפי מה שפירשתי דמאחד אחוז מן החמשים גמרינן כי הא דמשמע כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה ואפילו לפי פרש"י ז"ל דוהרים שהוא לשון יחיד מוהרמות שגם הוא לשון יחיד גמרינן אבל מוהרמותם שמא לא ניחא ליה למילף א"נ מתרומת הדשן שהיא מצות עבודת ציבור מתרומת מדין דשייכא בכל ישראל גמרינן אבל תרומת מעשר בלוים נאמרה אבל תימה לי מ"ש דלא נסתפק אי מוהרים ממנו בקמצו גמרינן דדמי ליה טפי מכלהו דבאידי ואידי כתיב והרים וי"ל משום דלא מצינן למיגמר לגמרי כי התם שיתרום תרומת הדשן בקמצו פן יכוה כמו שפרש"י להכי לא הוה ס"ד למילף מינה ואפילו הכי פשיט דגמרינן מינה כיון דדמי ליה דבאידי ואידי והרים כתיב:

והלך במזרחו של כבש כעשר אמות. פירוש המזבח רבוע היה ארכו ל"ב אמה ורחבו ל"ב אמה וכבש נתון בדרומו של מזבח ארכו ל"ב אמה ורחבו י"ו אמה והמקום הפנוי מדרומו של מזבח שהוא במזרחו של כבש שהוא העגול הרשום הוא מקום הדשן וכשירד הכהן מראש המזבח עם מלא המחתה דשן ברצפת העזרה ששם רגלי הכבש היה הולך עם המחתה בצד מזרחו של כבש י' אמות באורך הכבש כנגד מזבח עד שהגיע לעגול הרשום תבנית:תמונה להוספה שהוא מקום הדשן ושם הניח את הדשן והיה רחוק מן הכבש לצד מזרחו ג' טפחים ורחוק מן המזבח לצד דרומו עשרים אמה בקרוב שהרי מרגלי הכבש עד ראשו של מזבח ל"ב אמה ונמצא שמרגלי הכבש עד יסודו של מזבח שלשים אמה בקרוב ואחר שמרגלי הכבש עד מקום הדשן עשר אמות יחוייב שישארו עד יסוד המזבח עשרים אמות כך כתב הרב המזרחי:

רחוק מן הכבש ג' טפחים כו'. פירש המפרש וא"ת הא בעינן ושמו אצל המזבח ונהי דכבש כמזבח לכל מילי מ"מ היה לנו לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא רחוק מן המזבח עשרים אמות אמר לי רבי דמוהשליך דכתיב במוראה ונוצה דייקינן דכתיב במוראה ונוצה והשליך אותו אצל המזבח קדמה וקים להו לרבנן דלא מיקרי השלכה כו'. ובמעילה פרק ולד חטאת גבי דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין בו כתבו התוס' נמי הכי שהיו נושאין דישון מזבח הפנימי והמנורה במקום שזורקין בו המוראה והנוצה רחוק עשרים אמות מרגלי הכבש כדמפרש בתמיד משום דכתיב והשליך ואין השלכה פחות מעשרים אמות ע"כ. וקשה לי על דבריהם דהא בזבחים פרק קדשי קדשים א"ר יוחנן בא וראה כמה גדול כחן של כהנים שאין לך קל בעופות יותר ממוראה ונוצה פעמים שהכהן זורקן יותר משלשים אמה דתנן נטל מחתה של כסף ועלה לראש המזבח ופינה את הגחלים כו' עד מקום שנותנין מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה כו' אלמא דלא מיקרי השלכה לכל הפחות מכ"ח או כ"ט אמות כגון דכשנעשית בקרן מערבית דרומית לא היתה ההשלכה פחות מל"א אמות א"כ ממילא ידעינן דאילו כשנעשית בקרן דרומית מזרחית שהוא קרוב טפי לבית הדשן יותר מכל שאר הקרנות לא היתה ההשלכה לכל הפחות מכ"ח או כ"ט אמות דוק ותשכח. ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא משום די"ל דקבלה היתה בידם דאצל המזבח לאו אצל המזבח ממש אלא רחוק עשרים אמות ולא משום דכתיב והשליך ואין השלכה כו':

מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה. פירש המפרש וכל אלו נבלעים במקומן אבל תרומת הדשן נראה לי דלא היתה נבלעת מדאמרינן בסוף פ"ק דיומא עשרה נסים נעשו לאבותינו כו' ופרכינן ותו ליכא והאמר אביי מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעין במקומן ואם איתא דתרומת הדשן כמו כן נבלעת הוה ליה לאחשובה ואמרינן בכריתות ושמו מלמד שטעונין גניזה דאסור ליהנות מתרומת הדשן ע"כ. מה שכתב ואמרינן בכריתות ושמו כו' רצונו לומר ועוד ראיה אחרת דלא היתה נבלעת מדטעון גניזה וכל זה כתבו התוספות בזבחים פרק קדשי קדשים ובסוף פ"ק דיומא בשם ר"ת ודחו דבריו דאין כל זה ראיה וז"ל התוספות בפרק קדשי קדשים דישון מזבח הפנימי והמנורה הקשה ריב"א כיון דתרומת הדשן ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין במקומן אמאי מועלין בזה יותר מזה דבתרומת הדשן מועלין כדאמר בסוף פרק בית שמאי ובדישון מזבח הפנימי והמנורה תנן במעילה דלא נהנין ולא מועלין. וי"ל דשאני תרומת הדשן דגלי קרא ושמו וכ"ת כיון דנבלעין היכי משכחת בהו מעילה שמא לא היו נבלעין מיד ור"ת אומר דתרומת הדשן לא היה נבלע מדלא חשיב לה ביומא בהדי אינך דנבלעין דישון מזבח הפנימי והמנורה ואומר הר"ר י"ט דאין זו ראיה דה"נ בת"כ דחשיב שינוי דבית שני הן אחד דמוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה ולא חשיב תרומת הדשן אע"פ שהיתה שם כדתנן בתמיד ע"כ וז"ל התוספות פ"ק דיומא נבלעין במקומן פירש הרב פורת דה"ה דישון מזבח החיצון ואין נראה לר"ת דמנא ליה האי סברא כיון דלא חשיב ליה בהדי הנך ועוד הא אמרינן בפרק כל שעה ובשילהי תמורה ואפר הקדש לעולם אסור באותן שטעונין גניזה כדתניא ושמו בנחת ושמו שלא יפזר אלמא דלא הוה נבלע במקומן מדטעון גניזה מיהו י"ל קרא לאו אניסא סמיך וה"ק אי לאו הוה ניסא שיהא נבלע במקומן טעון גניזה אי נמי נראה לי אם הפרישם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור וכן פרש"י בסוף תמורה ע"כ. ועל מה שהקשה ריב"א אמאי מועלין בזה יותר מזה ותירץ דשאני תרומת הדשן דגלי קרא ושמו יש שיטה אחרת בזה להתוס' ביומא פרק הוציאו לו ובסוף פרק בית שמאי ובפרק ולד חטאת:

מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה כו'. וא"ת והלא לשכת כהן גדול של עץ היתה כדתנן בסוף מדות ובשמחת בית השואבה היו מקיפין כל העזרה גזוטרא כדתנן בפ"ב דמדות ובסוף פרק החליל כבר תירץ הראב"ד ז"ל בהשגותיו בפ"א מהלכות בית הבחירה דלא אסרה התורה אלא אצל מזבח ה' והיא עזרת כהנים משער נקנור ולפנים אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר וההיא דשמחת בית השואבה בעזרת נשים היתה ובסוף פ"ו מהלכות ע"א תירץ בענין אחר משום דלשעתה היתה. ונראה לי דמפני כך פרש"י ג"כ בפרק החליל דבכל שנה ושנה מסדרין שם גזוטראות כו' כלומר שלא היתה קבועה וכתב עוד הראב"ד ז"ל דבימות של עץ שהיו עושין למלך בשעת הקהל ג"כ לשעתה היתה והרב מהרי"ק ז"ל תירץ שם בענין אחר שלשכת כ"ג לא של עץ היתה אלא בנין אבנים ולא נקראת של עץ אלא מפני שהניחו בה עצים איזה פעם וטעמא דמסתבר הוא דאל"כ למה נשתנית לשכה זו לעשותה של עץ יותר משאר לשכות שהיו של בנין:

הכי קאמר לא תטע לך אשרה לא תטע לך כל עץ כו'. לכאורה משמע דבחדא מחתא מחתינהו דכשם שהנוטע אשרה עובר בלא תעשה הכי נמי הנוטע כל עץ ולאו דוקא נוטע אלא ה"ה הבונה כל עץ דאם לא כן עדיין קשה מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה דלמא דוקא נוטע אסור אבל בספרי אמרו בלשון הזה לא תטע לך אשרה כל עץ מלמד שכל הנוטע אשרה עובר בלא תעשה ומנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שהוא עובר בלא תעשה ת"ל כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך רבי אליעזר אומר מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה ת"ל אצל מזבח ה' אלהיך כו' משמע דרבי אליעזר פליג את"ק וסבר דליכא איסורא אלא בעזרה בלבד אבל לא בהר הבית הלכך דקדק למינקט בעזרה ואפשר דבהא נמי פליג את"ק דאלו ת"ק סבר דבונה בית עובר בלא תעשה ואתא רבי אליעזר לומר דאינו בלא תעשה אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא וקרא אסמכתא בעלמא הוא דעקר קרא איירי דוקא בנוטע וכה"ג אשכחן בביצה בריש יו"ט שחל להיות בע"ש מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת ופרש"י מנה"מ לאו דוקא מקרא יליף דערובי תבשילין דרבנן אלא הכי קמבעיא ליה מהיכא אסמכוה רבנן ודכוותיה בפרק מי שמת מנין למתנת ש"מ שהיא מן התורה שנאמר והעברתם את נחלתו וגו' וכן בפ"ק דמועד קטן גבי ציון שהוא מדרבנן ופריך התם והא מהכא נפקא והא מיבעי ליה לכדתניא כו'. וע"כ ציון מדרבנן היא כדאמר בפרק דם הנדה וכן בפרק אין מעמידין גבי שלקות דלא מיתסרי אלא מדרבנן ואפ"ה בעי מנלן אמר קרא אכל בכסף תשברני ויכול להיות דרבי אליעזר לא אסר אלא אכסדרה אבל בית אפילו כולו של עץ שרי דלא דמו לאלו כלל ואפשר לומר דאפילו ת"ק סבר דבונה בית בהר הבית אינו עובר בלא תעשה כי פשטיה דקרא לא איירי בבונה אלא דוקא בנוטע ואף שהרב רא"ם ז"ל סתר דעת זו וכתב דא"כ לא היה שונה בלשונו עובר בלא תעשה אומר אני דאשתמיטתיה להרב ז"ל הא דאמרו בפרק אין עומדין כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא והא ודאי שאינו ר"ל שיהיה לאו בו מן התורה אלא איסורא דרבנן בלחוד איכא ואסמכוה לקרא דלא תשא וכן כתב בהדיא רבינו יונה בברכות פרק אלו דברים הרי אמרו לשון עובר ואפ"ה אינו אלא אסמכתא וכן הא דאמרינן בסוף פ"ק דברכות כל הקורא לאברהם אברם עובר בלאו שנאמר ולא יקרא עוד את שמך אברם והא ודאי שאינו ר"ל בלאו גמור דא"כ למה לא מנו בעלי מוני המצות לאו זה במנין הלאוין וכן הא דאמרינן בפרק חלק אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו' נמי אסמכתא בעלמא כמו שפירשנו שם:

תלמוד לומר וערך עליה העולה כו'. וא"ת למה לי קרא העולה תיפוק ליה ממלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד דנפקא לן מיניה בפרק כל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכי תימא דההוא למוספין והאי לנדרים ונדבות וצריכי דמוספין קבוע להם זמן ונדרים ונדבות שכיחי בכל יום והא בפרק התכלת מייתי לקרא דהעולה על של תמידין קדמה למוספין דקאמר ה"ד הא דתנן התמידין אינן מעכבין המוספין אלימא דאית ליה ולקדם והתניא העולה כו'.

ועוד קשה טפי דבסוף פרק הגוזל קמא דרש מדכתיב מלבד איל הכפורים מכלל דכסף ברישא ופריך אלא מעתה מלבד עולת הבקר מכלל דמוספין ברישא והתניא העולה וכו' ה"ל למיפרך ממתניתין דכל התדיר דאדרבה ממלבד גופיה דרשינן איפכא וליכא למימר נמי דאיצטריך מלבד לציבור שאין להם תמידין ומוספין אלא כדי אחד מהם דהא מתניתין דכל התדיר לא איירי כולה אלא בלקדם דומיא דדם חטאת קודם לדם עולה דקתני התם בהדה וליכא למימר נמי חד למצוה וחד לעכב דעיכובא ליכא כדאמר בפ' התכלת כבר תירצו התוספות זאת הקושיא בפרק אמר להם הממונה וז"ל וי"ל דהעולה עולה ראשונה להקדמה דהקטרה דקרא בהקטרה איירי וקרא דמלבד להקדמת שחיטה אתיא ליה דתעשו את אלה בעשיית דם איירי והשתא ניחא דמייתי בפרק התכלת מוהעולה לאשמועינן דאפילו בהקטרה דלא תנן בפרק כל התדיר תמיד קודם א"נ משום דהוי ס"ד דמקשה שהוא מעכב הילכך פריך מברייתא דלשון שלא יהא דבר קודם משמע טפי עיכובא מלישנא דמתניתין דכל התדיר וניחא נמי דלא מייתי בהגוזל קמא מההיא דכל התדיר לאוכוחי דכסף ברישא דאיכא למימר לעולם כסף ברישא והדר איל כסדר שנכתבו בפרשה אבל בכל התדיר איירי בעשיית דם וה"ק קרא מלבד עולת הבקר שעשיית עבודת הדם כבר תעשו את אלה אבל הקטרה דכתיב מקמי קרא ומלבד תהא קודם התמיד דכולהו קראי דקמיה בהקטרה משתעי דכתיב בהו אשה ריח ניחוח להכי איצטריך לאתויי העולה דאפילו בהקטרה תמיד קודם אע"ג דהקטר מוספין כתיב ברישא אפילו הכי תמיד קודם ה"נ נימא דאע"ג דכסף כתיב ברישא איל הכפורים קדים. מיהו תימה למה לי קרא דהעולה דמלבד לאשמועינן דתמידין קודמין למוספין תיפוק ליה דבתמיד כתיב בבקר ובמוספין כתיב ביום ויוקדם דבר שנאמר בו בבקר לדבר שנאמר בו ביום ואמרינן נמי מוספין בשש ואז אינו בקר וי"ל דאי לאו קרא דהעולה היינו מאחרין הקטרת התמיד עד אחר הקטרת המוסף כדמשמע בהגוזל קמא מדכתיב מלבד ותעשה בבקר הוה מוקמינן ליה לעבודת דם אבל עדיין קשה כיון דכתיב העולה לאפוקי מההיא סברא למה לי קרא דמלבד לאשמועינן התמיד קודם למוספין בעבודת דם תיפוק ליה מדכתיב בבקר בתמיד ומוספין. ונראה לי דאצטריך מלבד למגמר בעלמא דבכל מקום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם דמהאי טעמא כתיב אשר לעולת התמיד פשיטא דעולת הבקר היא עולת התמיד אלא טעמא קא יהיב קרא למילתיה מ"ט אמרי לך מלבד עולת הבקר שהיא תקדום לפי שהיא עולת התמיד וכל דבר שהוא תדיר קודם לדבר שאינו תדיר וכן משמע בפרק כל התדיר דגמר מהכא בכל דוכתא דקתני כל התדיר מחבירו קודם שנאמר כו' עד שנאמר מלבד והארכתי יותר בחדושי בפרק בתרא דהוריות:

העולה עולה ראשונה. כתבו התוס' בפרק אמר להם הממונה וז"ל י"מ שהיא עולת תמיד שכתובה ראשונה לכל הקרבנות בפרשת פנחס א"נ קסבר עולה שהקריבו אבותינו לפני הר סיני עולת תמיד הואי והיא היתה ראשונה לכל קרבנות צבור ופלוגתא היא בפ"ק דחגיגה דאיכא למ"ד עולת תמיד הוה ואיכא למ"ד עולת ראיה הוה:

ראוהו אחיו – פרק שני

האברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב כו'. בת"כ יליף ליה מקרא אשר תאכל האש את העולה על המזבח וכו' ומייתי לה בפרק טרף בקלפי ופרש"י אשר תאכל את העולה אם אינו ענין לתחלתה דהא כתיב העולה על מוקדה תנהו ענין לסופה עכ"ל. וקשה לי על פירושו שהרי כבר דריש ליה התם בת"כ את העולה לדשן עולה ולא דשן עצים וא"כ היאך דריש ליה הכא לדרשה אחריתא. לכן נ"ל לפרש דמעל המזבח דריש ליה שהוא מיותר לאורויי האברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב עדיין שם עולה עליהם ויהיו נשארים על המזבח עד שיחזירו אותן למערכה ויאכלם האש. כן נ"ל:

סולקין אותו על צדי המזבח יש ספרים דגרסי סונקין אותו כו'. וכן גורס הערוך ופירש סונקין לשון נענוע ונדנוד כמו גדי מסנקן בריש פסחים דפירושו שהוא עיף ע"י נענוע ונגיחת שמנגחין זה בזה אף כאן סונקין מנענעין ומהפכין אותם בצינורות לצדדי המזבח:

סודרים אותם בסובב על הכבש. בת"כ איתא סודרים אותם על הסובב או על הכבש כו' והכי תניא בפרק טרף בקלפי וכן פירושו כאן אף שפשט הלשון אינו כן. וכתבו שם התוספות בפרק טרף בקלפי בשם ריב"א ז"ל סודרן ע"ג כבש או ע"ג סובב אבל ע"ג יסוד לא דא"כ היה נפסל בלינה אם ירד אבל סובב שהוא מחצי המזבח ולמעלה הרי הוא כמזבח ואין לינה מועלת בראשו של מזבח וכן כבש ועוד אפשר דאיסור יש להורידו מן המזבח אבל כשסודרן על הסובב והכבש הוי לא הורידו:

החלו מעלין באפר כו'. וא"ת כשמאספין האפר להעלותו על גבי התפוח אי אפשר שהיו יכולין להזהר שלא יהיו גחלים באפר ובפרק שני דמעילה גבי וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח לא יחזיר כו' משמע שאסור להוריד הגחלת מן המערכה כיון דדייק התם וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח לא יחזיר הא ע"ג המזבח יחזיר א"כ כ"ש דאסור להוריד כבר תירצו התוספות בפ"ק דיומא ובזבחים בפרק המזבח מקדש שלא היו מעלין באפר ע"ג תפוח אלא גחלים דלית בהו מששא שכבר נתעכלו לגמרי כדתנן וחתה מן המעוכלות הפנימיות וחשיבי אפר והא דקאמר במעילה דיחזיר מיירי בגחלת חיה דאית בה מששא והא דקאמר שם במעילה ה"ה דאפילו אפר לא בעי למימר דהוי כגחלת ממש אפילו לענין חזרה דגחלת מחזיר לעולם אפילו לאחר תרומת הדשן דאין מעלין אותה לתפוח אבל אפר מעלין לתפוח אלא לענין מעילה קאמר דהויא כגחלת ור"י הבחור אומר דלא היו צריכין ליזהר אפילו מגחלים דאית בהו מששא משום דמחצות ואילך חשיבי עיכול ואין ראויין להקטרה ואם ירצה יאספם לתפוח לפי שהרמת הדשן מתירתן לאספן לתפוח ולא לענין שיעשה מהן תרומת הדשן דהא דשן כתיב אבל אם רוצה להניחם במקום המערכה כדי למרק מצותם שיהיו ראוין הם עצמם לתרומת הדשן עדיין מצותם עליהן הילכך יחזיר דמסתבר למימר דעדיין חסר מהם מרק מצוה כיון שעדיין אין ראויין לתרומת הדשן וכן משמע מדקתני לעיל האברים שלא נתעכלו מבערב סולקין אותן לצדדי המזבח כו' עד החלו מעלין באפר כו' אלמא דלא היו מסלקין אלא האברים שלא נתעכלו אבל גחלים חשיבי עיכול ואפילו לוחשות:

על גבי התפוח כו'. רש"י והערוך וכל המפרשים שראיתי פירשו תל הדשן המכונס באמצע המזבח הוא הנקרא תפוח על שם שהיה צבור עגול כדמות תפוח וגבוה כעין כובע וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ובחבורו בפ"ב מהלכות תמידין ומוספין מלבד הראב"ד ז"ל שכתב שם בהשגותיו על הרמב"ם וז"ל וטעה טעות גדולה שהרי שנינו החלו מעלין באפר ע"ג התפוח ומאחר שכהן מוציא בכל יום כל האפר מהיכן היה שם התפוח וכן אמרו פעמים שעליו כשלש מאות כור והיה לו לומר פעמים שיש בו כשלש מאות אלא שהיה שם טבלא מרובעת גבוהה אמה והיא עשרים ושתים על עשרים ושתים ואותה אמה היה השלמת עשר אמות לגובה המזבח והיא נקראת תפוח על שם שהיתה גבוהה על כל סביביו ואפשר שהיתה אותה הטבלא קצוצת קרנות כעין עגולה כדי להרויח מקום המערכה וכל דבר שהוא גבוה ועגול נקרא תפוח כדאמרינן בנדה מקום שיש באותו מקום כעין תפוח ובע"א אע"פ שנטל בידו ונתן לתוך התפוח עכ"ל.

ואני אומר אחר המחילה מעצמותיו הקדושים שהרמב"ם ז"ל לא טעה לא טעות גדולה ולא קטנה דדוקא תרומת הדשן היא חובה בכל יום אבל הוצאת הדשן אינה אלא כשהי' רבה ואין מקום למערכה כדאיתא בהדיא ביומא וכן פרש"י בהדיא בחומש ולפי שאותו הכהן שמרים מן המאוכלות הפנימיות לא היה חותה כל המאוכלות הפנימיות להורידן לארץ אצל המזבח אלא מלא המחתה בלבד לקיים מצות והרים את הדשן כדאיתא ביומא פרק בראשונה שהבאתי לעיל בעי רבי אבין תרומת הדשן בכמה כו' הלכך נשאר הרבה דשן על המזבח והיינו דתנן החלו מעלין באפר ע"ג התפוח כו'. פירוש לאחר שסלקו בצנורות שבידן אברים ופדרים שלא נתאכלו לצדדי המזבח או על הכבש היו גורפין במגריפות שבידן כל הדשן הנשאר מכל צדדי המזבח על תל הדשן הצבור כדמות תפוח באמצע המזבח ואחר שהיה תל הדשן גדול כל כך עד שלא היה מקום למערכה אז היו מוציאין כל האפר וזהו ההפרש שיש בין מצות והרים את הדשן למצות והוציא את הדשן שתרומת הדשן היא חובה בכל יום אבל הוצאת הדשן אינה אלא כשהיא רבה ואין מקום למערכה כדאמרן ועוד שתרומת הדשן היא מן המאוכלות הפנימיות אבל הוצאת הדשן היא מן הצבור בתפוח שהוא הכרי הצבור באמצע המזבח כדמות תפוח חוץ מן ההפרש הכתוב בתורה בפירוש שבתרומת הדשן כתיב ושמו אצל המזבח שהוא העזרה במזרחו של כבש ובהוצאת הדשן כתיב והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה דהיינו חוץ לשלש מחנות כדתניא בת"כ וביומא.

ונ"ל להביא ראיה מוכרחת לדברי הרמב"ם וסיעתו שהאפר הצבור באמצע המזבח הוא הנקרא תפוח ולא הטבלא כדפירש הראב"ד ז"ל מהא דאתמר במעילה פרק חטאת העוף הנהנה מאפר תפוח שע"ג המזבח כו' ולפירוש הראב"ד ז"ל ה"ל למימר הנהנה מאפר שע"ג התפוח כדאמר אח"כ שע"ג המזבח. וגם מה שהקשה הראב"ד ז"ל דהוה ליה לומר פעמים שיש בו כשלש מאות לאו כלום הוא מפני שי"ל דתיבת שעליו קאי על המזבח שהאפר צבור עליו כן נראה לי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף