באר שבע/סנהדרין/קח/ב

באר שבע סנהדרין קח ב

דף ק"ח ע"ב

בידוע שלא נעבדה בהן עבירה כו'. מכאן מוכח הא דאמרינן בפרק בתרא דזבחים כדרב חסדא דאמר רב חסדא העבירן לפני התיבה כל שהתיבה קולטתן בידוע שהוא טהור אין התיבה קולטתן בידוע שהוא טמא כו' לאו לענין אכילה קאמר בידוע שהוא טהור וטמא אלא לענין עבירה מדאמר כדאמר רב חסדא ולא אמר בקצור אמר רב חסדא משמע שרב חסדא לא קבע עיקר דבריו אסוגיא דהתם אלא אסוגיא דהכא וכיון שכאן אמר בפי' בידוע שלא נעבדה בהן עבירה כו' גם הסוגיא דהתם בזבחים יש לפרש לענין עבירה אבל לענין אכילה לא ידע נח מתוך קליטת התיבה אלא מתוך שלמד תורה כדפרש"י בחומש וכן משמע מדקדוק לשון הפסוק שאמר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה וגו' מדאמר תקח משמע שנח בעצמו יקח ויברור מן הבאים מאליהם שבעה שבעה מן הטהורים היותר טובים לקרבן וכדפירש רבינו בחיי ז"ל. והנה ה' ית' אב הרחמן לא רצה לגזור שיבואו מעצמם לצורך קרבן להיותם נשחטין אבל אמר תקח לך שבעה שישתדל אחריהם ויטרח במצוה אבל באותם שהיו לחיות זרע היו שנים שנים והיה גוזר שיבאו מעצמם זהו שכתוב יבאו אליך להחיות עכ"ל. ובזה נסתלקה קושית הרב המזרחי על רש"י בחומש שהבאתי דוק ותשכח:

תנא תחתיים לזבל אמצעיים לבהמה כו'. ברבתי ובילקוט מוחלפת השיטה והעיקר כדגרסינן כאן:

תשובה נצחת השיבו עורב לנח כו'. במדרש רבה משמע שהוציא דרשה זו מדכתיב יצוא ושוב שהיה יוצא ומשיב תשובות נוצחות אבל ענין תשובה נצחת עצמה רבך שנאני ואתה שנאתני כו' או שמא לאשתי אתה צריך כו' כל זה לא כתיבא ולא רמיזא כלל ועיקר בקרא ולאו דוקא אמר לו רבך כו' שהרי אין לו כח הדבור אלא ריש לקיש אמר מה שהיה בדעתו של העורב להשיב לנח ונח לעורב או דרך משל הוא מה שהעורב יכול להשיב לנח ונח לעורב וכה"ג פירש רבינו יונה בפרק אין עומדין שהתורה חוגרת שק וכו' דרך משל הוא מה שהתורה יכולה לומר ומה שיש לו להקב"ה להשיב וכן הסברא נותנת שהרי העורב לאו בר דעת הוא והא דקאמר או שמא לאשתי אתה צריך כו' כתב מורי מהר"ם יפה שי' וז"ל מתמיהין העולם היאך שייך לומר לאשתי אתה צריך שהוא דבר שאי אפשר ונ"ל שכך הם הדברים שהעורב היה חושד את נח ששלחו מפני שרוצה להרביע על בת זוגו מין אחר ומתוך החשד ש"מ שהוא היה משמש בתיבה וחשב כמו שהוא היה משמש כך היו כל המינים משמשין בתיבה והשיב לו נח שהרי אפילו מה בהוא מותר לי להרביע שלא בזמן המבול כגון מין על מינו אסור לי להרביע עכשיו בתיבה מה שאסור לי להרביע שלא בזמן המבול כגון מין על שאינו מינו לא כ"ש עכ"ל.

ולי נראה פשוט שאין כן דעת רש"י מדפירש במותר לי אפילו באשתי אני אסור משמע שהבין הדברים כפשוטן שהיה חושד לנח שהוא בעצמו רוצה לשמש עם בת זוגו ועוד נ"ל שהתמיהא מעיקרא ליתא דודאי אפשר ואפשר לאדם להרביע עופות כדאיתא בהדיא בפרק אין מעמידין איבעיא להו עופות מאי ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי חנינא אני ראיתי ע"א שלקח אווז מן השוק רבעה חנקה צלאה ואכלה כו'. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"א מהלכות איסורי ביאה דהא דכתיב ובכל בהמה לא תתן שכבתך שגם עוף בכלל וכן מסקינן נמי בפ' המזבח מקדש לענין קרבנות שיש נרבע בעופות אע"ג דליתנהו ברובע דאין לך עוף רובע אשה מ"מ בנרבע איתנהו וכן דרשינן בסוף פ"ק דחולין מן התורים למעוטי נרבע וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות איסורי מזבח וכיון שקודם שלקה העורב היה תשמישו שוה לתורים ושאר עופות א"כ שפיר היה אפשר לעורב לחשוד לנח על בת זוגו. כן נ"ל:

אמר רבי אלעזר אמרה יונה לפני הקב"ה כו'. מפשט דברי רש"י משמע שלא נתעורר ר"א על דרש זה אלא על ידי מלת בפיה וכן פירש בהדיא בחומש וז"ל ודרשו בפיה לשון מאמר אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית כו'. והא ודאי שאינו ר"ל שאמרה מאמר ממש יהיו מזונותי מרורין כזית כו' שהרי אין לה כח הדבור אלא ר"ל רמז רמזה כי אמרה לשון מחשבה הוא וכן אמרו בפירוש בב"ר אלא רמז רמזה לו כו' אבל לא שיהיה הרמז במלת זית כדפירש הרמב"ן ז"ל בחומש כי אדרבה הכתוב צריך לפרש שהיה זית משום עיקר השליחות כי מפני שהזית אינו מאילנות הגבוהים רק מן הנמוכים ובו ידע נח שקלו המים מן הארץ שאם היתה מביאה לו עלה מאילן אחר עדיין לא היה יודע אם קלו המים דשמא הוא מאילן גבוה שגבהו יותר מחמש עשרה אמה ועומד על הר גבוה ולא נחסרו המים מעולם לכך צריך הכתוב לפרש שהביאה לו עלה מן האילנות הנמוכים ובו ידע נח שקלו המים מן הארץ לכך אמר רש"י שבא הרמז מן מלת בפיה שהיא מיותרת שהיה לו לומר והנה עלה זית טרף עמה מה צריך לומר בפיה מה לי אם הביאתו בין רגליה או בין כנפיה או בפיה מקום שהביאתו היה הסימן אלא ודאי פירוש בפיה ר"ל במאמרה ובמחשבתה ומפני שיש להקשות מהיכן ידע נח מחשבתה שמא יאמר המעשה כך היה שטרפה אותו בפיה וכך הביאה אותו לכך פריך הגמרא מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא ופירשו שטרף אינו לשון טרפה וחטיפה אלא לשון מזון ובזה רמזה לנח במה שהביאה מזונותיה עמה לתיבה שלא לצורך שהרי היו לה מזונות הרבה בתיבת נח ומה היתה צריכה להביאה עמה למה לא אכלתה בדרך אלא רמז רמזה לו כו'. אבל אם לא היה טרף לשון מזונות לא היתה כאן קושיא למה לא אכלתו שמא מפני שאין זה מזונותיה מפני שאין טבעה לאכלה לכך דרשו טרף לשון מזון לומר שגם עלה זו אחד ממזונותיה ע"י הדחק הוא אלא שהיה מרה ואינה מתוקה כך פירש מורי מהר"ם יפה שי' ולאפוקי מרא"ם ז"ל שכתב שאין האגדה של ב"ר מסכמת עם האגדה שבכאן כלל דבב"ר אמרו רמזה וכאן אמר אמרה ועוד בב"ר אמרו לנח אמרה זה ולא להקב"ה ואלו כאן אמר שאמרה זה להקב"ה ולא לנח וא"כ גבי נח שייך רמיזא דבלא רמיזא לא ידע מה שבלבה וגבי הקב"ה שייך אמירה שמחשבתה היא אמירתה וקשה לי עליו איך לא השגיח לראות מה שאמר כאן בשמעתין לעיל גבי עורב אמר לו רבך כו' הרי נקט לשון אמר ולא נקט רמז לו אע"ג שלנח אמר כן אלא ע"כ לאו דוקא אמר ממש כדפירשתי לעיל הכא נמי אמרה יונה לפני הקב"ה כו' לאו דוקא אמרה ממש אלא רמז רמזה לנח שהיא מבקשת מלפני הקב"ה יהיו מזונותיה מרורין כזית כו'. כן נראה לי:

אמר רבי יוחנן למשפחותיהם ולא הם. לא ידענא פירושו ובבראשית רבה דריש למשפחותיהם פרט לסירוס ורש"י בחומש פירש למשפחותיהם קבלו עליהם על מנת לידבק במנין וכי תימא הא דקאמר כאן למשפחותיהם ולא הם ר"ל כל משפחה ומשפחה בפני עצמה היתה יוצאה ולא כולם יוצאין בערבוביא קשה טובא חדא מה חידש לנו רבי יוחנן הלא זה פשטיה דקרא ועוד שאין זה במשמעות הלשון ולא הם וצריך לי עיון:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף