באר יצחק/יורה דעה/לב
|
< הקודם · הבא > |
בענין תפילין בשמועה קרובה.
נשאלתי בשמועה קרובה דמבואר ביו"ד (סי' שפ"ח) בש"ך ובט"ז שם דאסור להניח תפילין, ובאו"ח (סי' ל"ח) הובא בבאר היטב בשם המריט"ץ דכתב דדוקא יום המיתה פטור מתפילין, אבל יום הקבורה שאינה יום המיתה חייב בתפילין, א"כ ה"ה בשמועה קרובה, איך להתנהג בזה.
תשובה בעז"ה, והוא שהש"ך והט"ז שם הוכיחו מהרמב"ן והמחבר (סי' ת"ב סעי' ב') שכתבו דבשמועה רחוקה א"צ לחלוץ התפילין, דמשמע מזה דבשמועה קריבה צריך לחלצם, וכ"כ המשאות בנימין (סי' פ"ב), וכל האחרונים השיגו על שיטת המריט"ץ הנ"ל והעלו דאף יום קבורה לחוד אסור בתפילין, א"כ לפ"ז ה"ה בשמועה קרובה.
ולע"ד מוכח להיפך, מהרמב"ן בספרו תורת האדם (דף מ"ד) שכתב לבאר, אי אבילת יום ראשון הוי מה"ת כשיטת הרי"ף והגאונים, ודעתו להכריע דיום א' הוי מה"ת, וכתר דבתפילין משום דמצוה רבה הם לא אסרום אלא יום ראשון, שיש בו אבילת תורה, אבל משני ואילך לא רצו לבטל מצוה גדולה של תורה משום אבילות דדבריהם כו' עכ"ל הרמב"ן, הרי להדיא מבואר ברמב"ן דדוקא באבילות של תורה אסרו בתפילין, א"כ ביום שמועה קרובה דלא הוי רק מדרבנן, כמבואר בזבחי' (דף ק') וברא"ש (פ"ג דמ"ק סי' נ'), בוודאי שייך לומר גם בזה דלא רצו לבטל מצוה גדולה של תורה משום אבילות דדבריהם, ומוכח דס"ל להרמב"ן כשיטת המהריט"ץ הנ"ל דביום הקבורה שאינו יום המיתה חייב בתפילין, משום דמה"ת אינו נוהג אבילות אלא ביום המיתה וקבורה כמבואר ברא"ש שם, אך תקשה מה שהוכיחו כל האחרונים מהרמב"ן והובא בב"י (סי' ת"ב) דמשמע מיני' דבשמועה קרובה צריך לחלצן א"כ סתרי דברי הרמב"ן אהדי.
אמנם כיון שכבר הוכחתי בעז"ה מהרמב"ן דס"ל דדוקא באבילות של תורה פטור מתפילין אבל באבילות דרבנן חייב, ובע"כ מוכח דשאני הא דמשמע מהרמב"ן דבשמיעה קרובה צריך לחלצן ובודאי לא יסתרו דבריו אהדדי, והוא דלכאורה קשה לפמש"כ הרמב"ן דלא אסרו בתפילין אלא באבילות דאורייתא דהוי רק יום ראשון, דהא מבואר במ"ק (דף כ"א) דאף ביום ב אסור להניח תפילין, אלא דאמרו בזה מקצת יום ב' ככולו כמבואר ברי"ף וברא"ש (שם סי' פ"ד) וביו"ד (סי' שפ"ח) בטור וב"י שם שכתבו דדוקא לאחר שתנץ החמה מותר להניחן משום דמקצת היום ככולו וכמש"כ הב"י שם בשם תורת האדם להרמב"ן שכ"כ, א"כ קשה אמאי אסור ביום ב' להניח תפילין עד שתנץ החמה, הא יום ב' לא הוי רק מדרבנן, והא שיטת הרמב"ן הוא דדוקא באבילות של תורה ביטלו לתפילין א"כ מפני מה אסרו להניח תפילין ביום ב' עד הנץ החמה הא זמנו הוי משיראה חבירו ויכירנו כמבואר באו"ח (סי' ל'), אך זה אינו קשה כלל דהא הרמב"ן במתק לשונו ביאר דביום ב' לא רצו לבטל מצוה גדולה של תורה, אלמא דדוקא לבטל לגמרי מצוה של תורה בשביל אבילות דרבנן לא רצו, אבל היכא שיכול לקיים המצוה אחר זמן אף באותו היום, אז יכולים לאחרה על הזמן המאוחר אף בשביל אבילות דרבנן, ודוקא לעקור לגמרי אינם יכולים אלא באבילות תורה, ולכן כשאסרו ביום א' כל היום להניח תפילין, אינו אלא באבילות תורה, אבל באבילות דרבנן לא רצו לבטל לגמרי למצות תפילין כל היום, ולכן ביום ב' להניח אחר שתנץ החמה, ואין המצוה נעקרת לגמרי במה שיאחרנה, תקנו חז"ל לתקנתם אף דלא הוי רק דרבנן, וזה פשוט.
ולפ"ז ניחא הא דמשמע מהרמב"ן שהובא בב"י (סי' ת"ב) דבשמועה קרובה צריך לחלצן, משום דהא מוכח מהרמב"ן דס"ל דאף דבשביל אבילות דרבנן לא רצו לבטל המצוה, עכ"ז היכא דיכול לקיימה באותו היום אחר זמן, אף דלכתחלה מצוה להיותם עליו כל היום כמבואר באו"ח (סי ל"ז), מ"מ ביטלו זה אף בשביל אבילות דרבנן, א"כ ה"ה אם קיים כבר מצות תפילין באותו היום אז יכולים לבטל גם בשביל אבילות דרבנן דאף דמצותן להיו' עליו כל היום עכ"ז אינו אלא למצוה בעלמא, וכיון דאינה נעקרת לגמרי, לכן גם באבילות דרבנן נדחת, ולכן בשמועה קרובה חולצן דהא קיים כבר מצות תפילין באותו יום, אך בשמועה רחוקה ס"ל להרמב"ן דאינו חולצן משום דלא עדיף שמועה רחוקה מיום ב' של אבילות כמש"כ הרמב"ן שם, ואף בפנים חדשות ס"ל דאינו חולצן ביום ב' כמש"כ הרא"ש בפ"ג (סי' פ"ד), אבל בשמועה קרובה דהוי יום ראשון מאבילות אף דלא הוי רק מדרבנן, עכ"ז חולצן כיון דקיים כבר מצוה זו וכש"כ, הוא מיום ב' דמאחרינן מצותו אחר הנץ החמה אף דיש לחוש שמא ימות כמו בגיטין (דף כ"ח), כש"כ אם קיים כבר המצוה דחולצן אף באבילות דרבנן, משא"כ היכא דלא קיים כלל מצוה רבה דתפילין ביום השמועה, ובתוך כך הגיע לו השמועה הקרובה דודאי מניח משום דהיכא דנתבטל' לגמרי המצוה לא רצו לבטל בשביל דרבנן, כמש"כ הרמב"ן להדיא כנ"ל, ומוכח בעז"ה כשיטת המהריט"ץ ונדחה עיקר ראייתם מן הרמב"ן והמחבר (סי' ת"ב), משום דהא דמשמע מהמחבר דבשמועה קרובה צריך לחלוץ היינו ג"כ כנ"ל דכבר קיים מצות תפילין, וספר מהריט"ץ אינו ת"י.
ומש"כ המשאת בנימין להוכיח דשמועה קרובה אסור בחפילין, דהא חזינן דהגמ' במ"ק (דף כ"א) מדמה תפילין לכפיית המיטה, דפריך התם על מה דאמר רבא כיון שהניח בשני שוב אינו חולץ, דהא רבא הוא דאמר הלכה כתנא דידן דאמר שלשה, וכפיית המיטה ודאי נוהג בשמועה קרובה, א"כ ה"ה דאסור בתפילין, ועוד דאל"כ מאי פריך שם לרבא הא חזינן דלא דמי תפילין לכפיית המיטה בשמועה קרובה אלא ע"כ מוכח דיום השמועה אסור בתפילין עכ"ל המ"ב, ולפלא בעיני ראי' זו, דיש לומר באמת למסקנת הגמ' דמתרץ שם דמצוה שאני, חזינן להדיא דשאני תפילין מכפיית המיטה, ושייכא שפיר סברת הרמב"ן הנ"ל דבאבילות דרבנן לא ביטלו מצות תפילין, והש"ס. גילה לנו סברת הרמב"ן הנ"ל א"כ נתבאר שבעיקר היסוד שכתבו האחרונים להוכיח מהרמב"ן דאסור בשמועה קרובה בתפילין, אדרבה מוכח להיפך דס"ל דחייב בתפילין, ולכן אין להם שום יסוד לבטל מצות תפילין ביום השמועה.
ועדיין אפשר לומר דדוקא לשיטת הרמב"ן שהכריע כהגאונים דאבילות יום א' הוי מה"ת, שפיר יש לחלק דביום ב' דלא הוי רק מדרבנן לא ביטלו תפילין, אבל לשיטת הרא"ש בפ"ג דמ"ק (סי' נ') שהכריע דאבילות יום א' ג"כ אינה מה"ת, א"כ לפ"ז לכאורה אין לחלק בין יום המיתה ליום השמועה דהא תרווייהו לא הוי רק מדרבנן, והרא"ש (שם) כתב דהא דיום א' אסור בתפילין לא הוי רק מדרבנן דבשב ואל תעשה יכולים לעקור כו'.
אך כיון שכבר נתבאר דהרמב"ן ס"ל דבשמועה קרובה מניח תפילין, א"ב אפושי פלוגתא לא מפשינן, וי"ל דגם הרא"ש מודה בזה, ומש"כ דלשיטת הרא"ש מ"ש יום המיתה מיום הקבורה, זו אינה הוכחה כלל, דהא מצינו לחלק בין יום המיתה ליום הקבורה גם לשיטתו, דהא מבוא' בברכות (ט"ז ע"ב) גבי ר"ג שרחץ בלילה ראשון שמתה אשתו דאנינות לילה דרבנן ובמקום אסטניס לא גזרו, ובתוס' (שם) ד"ה אנינות לילה כו' הקשו דהא אבילות דרבנן גבי רחיצה ותי' דאי איתא דהוי דאורייתא גבי מעשר א"כ בשארי דברים דרבנן נמי ה"ל למיגזר דכל דתקון כעין דאורייתא תקון, וכ"כ הרא"ש, הרי דאף לשיטתם דאבילות יום א' ג"כ דרבנן, עכ"ז מחלקינן בין יום המיתה ללילה, דביום הוי דאורייתא משום כעין דאורייתא תקון, משא"כ בלילה, ולכן הקיל ר"ג לרחוץ בלילה ולא ביום משום דביום נתנו לו דין דאורייתא, א"כ מה"ט אפשר לחלק דדוקא ביום המיתה דהוי כעין דאורייתא תקנו חז"ל לבטל מצות תפלין ובשב ואל תעשה יכולים לעקור, אבל ביום השמועה דקיל טובא מיום המיתה, וכמו דמצינו ברחיצה לאסטניס דלא גזרו בלילה שאינו יום המיתה, א"כ ה"ה גבי מנות תפילין דכל אדם הוי כאסטניס גבי זה אפשר דלא גזרו אלא דוקא ביום המיתה, ועוד דהא במ"ק (דף כ"א) אמרו גבי ביטול מצות תפילין ביום א' משום ואחריתה כיום מר, וכיון דמבואר בברכות שם דואחריתה כיום מר לא קאי רק על יום המיתה, וכ"כ בזבחים (דף ק'), א"כ מנלן לבטל מצות תפילין ביום השמועה דלא הוי עיקרו רק מדרבנן, וגם אפשר דלא שייך בי' לומר מעולל בעפר קרנו כ"כ, ולמילף זה מיום המיתה הא יש הרבה לחלק ביניהם כנ"ל, ואין מדמין גזירות חז"ל זל"ז, וכיון דנתבאר דלשיטת הרמב"ן מניח תפילין ביום השמועה לכן אין לנו להרבות במחלוקת בין הרא"ש להרמב"ן בלא ראי' מבוררת.
והא שכתב הרא"ש בפ"ג דמ"ק (סי' ע"ט) גבי מתאבלים ע"פ ע"א כו' וז"ל ועוד לענין אבילות חומרא דאתי לידי קולא ומבטל דברי תורה ותפילין יום א' כו' עכ"ל, אלמא דגם בשמועה קרובה אסור בתפילין, אין זה ראי' כלל, די"ל דהתם מיירי בהגיעה השמועה ביום המיתה אבל ביום השמועה שאינו יום המיתה מנלן לפוטרו מן תפילין.
וכן יש להוכיח מירושלמי (ריש פ"ג דברכות) גבי מי שמתו מוטל לפניו דפטור אתפילין ומכל מצות כו' וז"ל תני אבל ביום א' אינו נותן תפילין וביום ב' נותן תפילין דברי ר"א ר' יהושע אומר בא' ובשני אינו נותן תפילין כו' ומקשה אם ביום ב אינו נותן תפילין צריך מימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דא תני דא עכ"ל, וקשה מפני מה תלה הירושלמי קושיא זו למ"ד דביום ב' אינו נותן תפילין, הא אף למ"ד דס"ל דרק ביום א' אינו נותן תפילין ג"כ קשה מאי אריא מי שמתו מוטל לפניו הא אף אחר קבורה אינו מניח תפילין ביום הקבורה, אך אי נימא כמו שהוכחתי דדוקא ביום המיתה אינו מניח תפילין, אבל ביום הקבורה שאינו יום המיתה מניח משום שאינו אסור מה"ת, וגם אין לו עיקר בדאורייתא, לא בטלו בזה מצות תפילין, לכן למאן דס"ל דרק יום א' אסור בתפילין אינו קשה מפני מה קתני מי שמתו מוטל לפניו פטור מתפילין הא גם אחר הקבורה אסור בתפילין, משום די"ל דלדידי' לא מיתסר אלא יום המיתה כדברי הרמב"ן הנ"ל, או אף לשיטת הרא"ש משום דיש לו עיקר בתורה, אבל יום קבורה שאינו יום המיתה לא נאסר בתפילין, א"כ ניחא הא דתני מי שמתו מוטל לפניו דכ"ז שמתו מוטל לפניו אף שאינו ביום המיתה אך שלא נקבר לכן פטור מק"ש ומתפילין, ולכן לא הקשה הירושלמי זה אלא למ"ד דס"ל דגם יום ב' מיתסר בתפילין ואף באבילות שאינ' מן התורה ואין לה עיקר בתורה, משום דיש לו מרירות תרי יומא קמאי בהתחלת אבילות, א"כ לפ"ז מקשה הירושלמי שפיר מאי אריא דמתו מוטל לפניו הא אף אחר שנקבר ג"כ נאסר בתפילין אף דלא נקבר ביום המיתה, ולפ"ז מוכח מן הירושלמי הנ"ל דס"ל ג"כ כשיטת המהרי"טץ דדוקא אבילות ביום המיתה אסור בתפילין אבל ביום קבורה שאינו יום המיתה חייב בתפילין, וה"ה ביום השמועה, וזו היא ראי' ברורה בעזה"ש.
וגם לשיטת הרא"ש הא נתבאר דשאני אבילות דיום המיתה מאבילות דיום הקבורה, דהא גבי רחיצה באיסטניס אסור ביום המיתה משום דיש לו עיקר מה"ת כמו בברכות (דף ט"ז), ואלו ביום הקבורה שאין לו עיקר מה"ת לא אסרו רחיצה לאיסטניס כדמוכח שם, א"כ מנלן לבטל מצוה רבה ביום הקבורה שהקילו אבילות דילי' יותר מיום המיתה, ובפרט דהגמ' קאמר מ"ט דר' יהושע משום ואחריתה כיום מר, וזה לא קאי אלא על יום המיתה כמבואר בזבחים (דף ק) ובברכות (שם).
ובעיקר קושית הירושלמי הנ"ל [וכן הקשה הרשב"א בברכות ר"פ מי שמתו] נראה לענ"ד לתרץ ע"פ הא דמבואר במו"ק (דף כ"ב) וברא"ש (שם) לפי גרסתו בירושלמי שהביא שם, וז"ל הרי שמוליכים המת ממקום למקום אית תנא דתני אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל, ואית תנא תני אלו ואלו מונין משיסתם הגולל ר' סימן בשם ריב"ל אמר הכל הולך אחר גדול המשפחה כו' שאם הי' גדול המשפחה כאן אלו ואלו מונין משיצא המת כו' עכ"ל, א"כ לפי מה שפסק הרא"ש שם במוליכים את המת לקוברו בעיר אחרת וגדול הבית נשאר במקומו דאף אותן ההולכים עם המת מונין משיצא המת מן הבית, א"כ מתורצת קושית הירושלמי והרשב"א הנ"ל די"ל דשפיר נקט התנא מי שמתו מוטל לפניו פטור כו' דמשמע דאחר שנקבר חייב מיד בתפילין, משום דנפ"מ אם הלך עם המת לקוברו בעיר אחרת ונשתהא בהליכתו ובטיפול המת יותר משני ימים [דמחמת אבילות לא מיפטר מתפילין רק שני ימי' הראשוני' להך מ"ד, והאבילות מתחיל מיד שיצא המת מן העיר], דאילו מחמת אבילות לא נאסר אלא שני ימים הראשונים אם נשאר גדול המשפחה במקומו, אבל משום מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין אז מפטר מן התפילין כל זמן דלא נקבר המת ועוסק בטיפולו ובהליכתו לעיר אחרת אף יותר משני ימים, וכ"ז לשיטת הרא"ש, הנ"ל בגירסתו להירושלמי כנ"ל.
אבל מדלא תירץ הירושלמי כן ומתרץ בדוחק דבגין דתני פטור מק"ש תני דא דפטור מתפילין מוכח דהעיקר כגירסתנו בירושלמי דמו"ק, וכמו שהובא בב"י (סי' שע"ה) דכתב בגירסתנו בהירושלמי דאף אם נשאר גדול הבית במקומו עכ"ז אלו ההולכים עם המת מתחילים למנות האבילות משיסתום הגולל, וכן לפי מש"כ התוס' במו"ק (כ"א ע"א) ד"ה מהדריתו אפייכו אתחילו כו' דאף שנשאר גדול הבית כאן ומונין מיד ומתחילין להתאבל לכבודו מיד אבל עיקר האבילות יתחילו למנות כשיסתום הגולל כו' עכ"ל, א"כ לשיטתם שפיר הקשה הירושלמי, ומוכח מזה כשיטת התוספות הנ"ל או כגירסתנו שהובא בב"י הנ"ל, ועיין בש"ך יו"ד (סי' שע"ה ס"ק ב') דהכריע דרק לחומרא נגררים עם גדול הבית ולא לקולא, ומירושלמי דברכות הנ"ל ראי' לדברי הש"ך הנ"ל, גם יש להאריך בפרט המבואר ביו"ד (שם סעי' ב') גבי אם דעתו לפנותו תוך ז' מן הקבר, ואין כאן מקום.
ולפי מש"כ לעיל דקושית הירושלמי ברפ"ג דברכות הנ"ל אינה אלא למאן דס"ל דאבל אסור שני ימים בתפילין אבל למאן דס"ל דאינו אסור אלא יום א' אינו קשה, ניחא מה דהש"ס דילן לא הקשה כן, משום די"ל דלשיטת וגירסת ש"ס דילן במ"ק (דף פ"א) דגרס דר' יהושע ס"ל דרק יום א' אסור בתפילין ור"א ס"ל דשני ימים אסור, א"כ לפ"ז מתניתן דמי שמתו מוטל לפניו מצי אתי ככ"ע, משום דלר"י ניחא בודאי וכמש"כ דהא לא מיפטר אלא ביום המיתה כנ"ל, ולר"א דס"ל דשני ימים הראשונים אסור בתפילין, עכ"ז אינה קשה קושית הירושלמי הנ"ל אליבי', משום דבמ"ק (דף כ"ז) אי' דפליגי ר"א ור"י, דר"א ס"ל דאבילות מתחיל משיוציא את המת מפתח הבית ור"י ס"ל משיסתום הגולל, א"כ לר"א דס"ל משיצא מפתח הבית דמשמע דאף שהולך עם המת מתחיל האבילות מעת שיצא המת מהבית, ואם הוא משתהא בדרך עם המת יותר משני ימים אז מחמת אבילות לא מיפטר מתפילין אחר שכלו שני הימים, דהא אחר שני ימים חייב בתפילין, רק לפי שמתו מוטל לפניו ומתעסק בצרכי המת פטור מתפילין, ולכן אליבא דש"ס דילן אינה קשה כלל קושית הירושלמי בברכות הנ"ל וכמש"כ, והירושלמי שפיר הקשה לגירסתו דגרס שם דלר"א אינו אסור בתפילין רק יום א' ור"י ס"ל דשני ימים אסור בתפילין א"כ תקשה קושיא זו לר"י דהא ס"ל ג"כ דמשיסתום הגולל, א"כ ליכא לאוקמי בגוונא דא. אבל לגירסת ש"ס דילן אין כאן קושיא כלל, ולכן אין מקום לקושית הרשב"א בחידושיו שהקשה זה בש"ס דילן.
ועכשיו נבאר פלוגתת הראשונים דס"ל לכ"פ דהאהדאבל אסור להניח תפילין הוא מה"ת, הרעת הרא"ש שם במ"ק (ססי' נ') דאינו אסור אלא מדרבנן ע"ש ונראה לי לכאורה להוכיח כהכרעת הרא"ש, שה דהא כתבו התוס' בסוכה (דף כ"ה) בד"ה שהרי נאמר כו' ולא ילפינן מתפילין לפוטרו משארי מצות משום דשאני תפילין דאקרו פאר, וכ"כ התוס' בברכות (דף י"א) ד"ה שנאמר בהם פאר כו', אבל בתפילין נאסר מה"ת משום דמקרי פאר, לחד שיטה, א"כ יש לדון בבגדי כהונה שאחר בהם ועשית בגדי אהרן לכבוד ולתפארת, וכדאיתא במגילה (י"ב ע"א) דדרשו מהא דיקר תפארת גדולתו דלבש בגדי כהונה דנקראו תפארת, וכדאי' בזבחים (י"ח ע"ב) ובגדי כהונה מטושטשין ומקורעין פסולין, משום דבעי לכבוד ולתפארת, א"כ לפ"ז נראה לכאורה דאסור לאבל ביום א' ללבוש בגדי כהונה, משום דמקרי תפארת, דדוקא שארי מצות אין ללמוד מתפילין, דשאני תפילין דמקרי פאר כמש"כ התוס' אבל בגדי כהונה דמקרי תפארת שפיר יש ללמוד מתפילין לאסור דמ"ש פאר ומ"ש תפארת. וע' בתורת האדם להרמב"ן (דף מ"ג) שכתב דלכן אסור לאבל ללבוש תפילין משום דבעינן שלא יעסוק בעדונין ושמחה, ותפילין שנקראו פאר הוי שמחה גבי' כשלובש בהם עכ"ל הרמב"ן, א"כ זה הטעם שייך גם בבגדי כהונה דהא מקרי כבוד ותפארת, ולפ"ז נראה דה"ה כהן אונן אסור ללבוש בגדי כהונה מחמת איסור אבילות, דהא כ"ז שלא נקבר המת אסור האונן בכל עניני שמחה, ונוהג בו אבילות, והא דהתירו לאונן בנעילת הסנדל ולהלוך בשוק משום שצריך לעסוק בעניני המת כמש"כ הרמב"ן, בספרו תורת האדם, והובא בטור יו"ד (סי' שמ"א), ואין לומר דשאני תפילין דעושה מצוה בלבישתן דהא גבי כהן כשלובש הבגדים לצורך העבודה ג"כ מקיים מצות עשה כמש"כ הרמב"ם (ה' כלי מקדש).
ולפ"ז יש להעיר בהא דזבחים (דף ע"ז) דמקשה הגמ' מנ"ל דאונן מחלל עבודה, הא י"ל דממילא ידעינן דאונן אסור לעבוד, משום דהא אסור ללבוש בגדי הכהונה בעוד שהוא אונן לשיטת הרבה ראשונים דאסרו בתפילין מה"ת, ובלא בגדי כהונה הא הוי מחוסר בגדים, אך בזה י"ל דהגמ' מיירי בעבר ולבש, לכן בעינן ילפותא ומחלל עבודה באיסור אונן, [וכה"ג כתבו התוס' בקדושין (צ"ו ע"א) ד"ה הקבלות כו', שהקשו תיפוק לי' דנשים הן מחסרו' בגדים ותי' דמיירי בעברו ולבשו כו'], וכה"ג דעובד כשהוא אונן, הא מותר ללבוש הבגדים, דהא גבי כה"ג הוי' כל השנה כרגל כמבואר במ"ק (דף י"א).
ועדיין יש להקשות בהא דזבחים (שם) דיליף בקו"ח דאונן מחלל עבודה הצד השוה שהן מוזהרין כו' היכן מוזהר אלא מהן הקריבו וקסבר מפני אנינות נשרפה, ובארו התוס' ורש"י (שם) דיליף זה מהא דהקפיד משה עליהם על מה שהקריבו אוננין דמוכח מזה דאונן מוזהר מלעבוד, וקשה דמנלן למילף מזה דאונן מוזהר משום איסור אונן הא י"ל דאונן אינו אסור מחמת איסור אונן בעצם, אלא דהקפד משה הי' עליהם משום איסור הלבשת בגדי כהונה דלבשו בעודן אוננין, וכמו דעכשיו דיליף משם דאונן מוזהר, ועכ"ז בחילול עבודה לא ילפי מהתם, וכמש"כ התוס' ורש"י שם די"ל דאפשר דטעיתם לשורפה כו', כמו כן י"ל דאף דהם טעו לשורפה עכ"ז באמת אינו מוזהר לכתחילה מחמת איסור אונן, אלא מחמת איסור לבישת. בגדי כהונה באוננין ומנלן להגמ' למילף איסור אזהרה באיסור אונן, ולמילף בהצד השוה שהן מוזהרין, הא יש לחלק דשאני בעל מום וזר שמוזהרין מחמת איסור עצם בעבודה ושאני אונן שאינו אסור בעצם אלא מחמת לבישת בגדי כהונה שאסורין ללבוש משום תפארת, ועוד דהא אי למילף איסור לבישת בגדי כהונה בזה לא קי' צריך קרא דהא מוכח זה מתפילין כנ"ל, אלא דרצו למילף איסור עצם באונן לעבודה א"כ זה לא ידעינן מהקפד משה דאפשר כנ"ל, וע"כ מוכח מזה דלא מיתסר אונן בלבישת בגדי כהונה, א"כ קשה אמאי לא נילף מתפילין דמ"ש פאר או תפארת, אע"כ מוכח מזה כשיטת הסוברין דהא דאסור בתפילין אינו אלא מדרבנן וכשיטת הרא"ש.
אך בעיקר קושית התוס' שכתבו אמאי לא גמרינן בכל מצות מתפילין, י"ל דהא מקודם דאתי יחזקאל מאן אמרה, אלא גמרא גמרי ואתא יחזקאל ואסמכינה אקרא, וכמש"כ הרא"ש במ"ק שם, א"כ כיון דקיי"ל דאין דנין בנין אב מהלכה, גם זה הוא בגדר הלכה, ואין דנין לכל מצות מתפילין, א"כ ה"ה בלבישת בגדי כהונה לא גמרינן מתפילין בבנין אב, ויש להאריך בזה.
נחזור לעניננו, דברור לע"ד דביום השמועה חייב בתפילין כמבואר ברמב"ן להדיא ואף לשיטת הרא"ש אין הכרע לפוטרו, וגם אי נימא להסתפק בשיטת הרא"ש, עכ"ז אין ספיקו של הרא"ש מוציא מידי ודאי של הרמב"ן, וכמש"כ הרמב"ן במלחמות (פ"ב דב"ק דף כ"ו ע"ב) גוי זרק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו דלרבה פשיטא לי' ולרבא מספקא לי' ואע"ג דרבא בתראה עכ"ז אין ספיקו מוציא מוודאו של רבה, וכה"ג אמרו בהא דכתובות (דף ל"ט) גבי בא עלי' ומתה דמר בר רב אשי מבעיא לי', וכן נראה מהרא"ש בפ' כיצד הרגל, ובפרט דהא להכרעת הרא"ש לא מיחסר אבל בתפילין אלא מדרבנן א"כ אין ספק דרבנן מוציא מודאי של הרמב"ן דס"ל דחייב בתפילין ביום השמועה מה"ת, וכדמצינו בחולין (פ"ד ע"ב) דטומטום תוקע ביו"ט אף דיש ספק איסור דרבנן, עכ"ז כיון דספק תורה לחומרא אין ספק דרבנן מוציא מספק תורה, והא דביצה (דף ח') בכוי דאין מכסין דמו היינו משום דיטעו להתיר חלבו, א"כ אף דנימא להסתפק לשיטת הרא"ש, עכ"ז אין ספק דרבנן מוציא מן ספק תור', ובפרט דלהרמב"ן פשיטא לי' דחייב, וגם הא נתבאר לעיל דהרא"ש מודה ג"כ דבעי דוקא יום המיתה דהא הגמ' מביא הפסוק ואחריתה כיום מר דקאי רק על יום המיתה לחוד.
לכן כיון דכל עיקר היסוד של כל האחרונים הוא על הרמב"ן, והא בארתי בעז"ה מהרמב"ן גופא להיפך, לכן סיומא דפסקא דחייב בתפילין בשמועה קרובה וביום הקבורה שאינו יום המיתה, אלא שיניחם בלא ברכה, כן הוא ברור בעז"ה לדינא.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |