באר יצחק/יורה דעה/כט
|
< הקודם · הבא > |
להרב הגדול וכו' מוה' חיים נ"י אב"ד דק"ק סעליב.
מש"כ כ"ת להסתפק בעשבים שקצצו מבה"ק דמבואר ביו"ד (סי' שס"ח) דלצורך הקברות מותר ליהנות [כגון לעשות גדר] מפני כבוד המתים, אך הא מבואר בטור (שם סי' שס"ד) דשיטת ר' ישעי' דקרקע שלקחו מן הקבר ונתנו עלין הוי תלוש ולסוף חברו ואסור, ואינו נקרע קרקע עולם רק כוכין, א"כ בה"ק שלנו י"ל דהוי אסור מה"ת.
גם הקשה כ"ת בהא דסנהדרין (דף מ"ז) קבריה דרב הוי שקלי מיניה עפרא כו' א"ל לשמואל ח"ל יאות עבדין קרקע עולם הוא כו' מקיש קבר לע"ז כו' במחובר לא מיתסרא הא אמרו בע"ז (דף נ"ד) דאף דמשתחוה לקרקע עולם לא אסרו עכ"ז חפר בורות אסרה, א"כ אף דהוי קרקע עולם מ"מ הא אסרה בעשה בה מעשה.
תשובה, בקצרה, נ"ל לתרץ קושיתו החמורה והוא דשיטת הרמב"ם דחפר בורות נאסר אף שלא השתחוה לו כמש"כ הש"ך (סי' קמ"ה ס"ק כ') רק הטור ס"ל דלא נאסר אלא בהשתחוה לו ע"ש ולשיטת הרמב"ם הנ"ל יש לתרץ בפשיטות קושי' זו כאשר יבואר, ונקדים מש"כ הש"ך (שם ס"ק ד') בנטיעה לחוד לשם אליל נאסרה בנטעו עכו"ם אף דלא השתחוה לה, והיכא דישראל נטעו מתחלה אינה אסורה עד שתעבד, ואם עבד אח"כ נאסרה ע"ש, אמנם הרמב"ן בספר מעשה צדיקים בע"ז (דף מ"ה) כתב דכיון דמחובר אינו נאסר ועיקר האיסור הוי מחמת הנטיעה שהיתה תלושה, לכן כיון דבעת הנטיעה לא נאסר, משום דע"ז של ישראל לא נאסרה רק משעבדה, ובעת עבודה הא הוי' מחובר, א"כ ממילא לא מיתסרה, ודוקא ע"ז של עכו"ם דמיתסרה מעת עשייתו לכן חל האיסור בעת הנטיעה דהוי' אז תלושה ע"ש, א"כ מבואר דלא כהש"ך הנ"ל ולדברי הרמב"ן הנ"ל יש לדון בקרקע עולם דחפר בורות דנאסר משום דהוי תפיסת יד אדם וזהו עיקר איסורו, דזה אינו שייך רק בחפר עכו"ם דנאסר מיד בעת עשייתו החפירה, ואז הא הית' תפיסת יד אדם, משא"כ בע"ז של ישראל אם חפר בורות ולא השתחוה אז, רק אחר החפירה, א"כ כיון דבעת דנתהווה תפיסת יד אדם לא נאסרה משום דהא מחוסר' השתחויה ואח"כ כשנשתחוה הא אז לא הוי' תפיסת יד אדם והוי מחובר ולא מיתסר, ולכן ניחא בפשיטות לפי שיטה זו הא דקיי"ל דקבר במחובר לא מיתסר, משום דיש לחלק דשאני בחפר בורות דע"ז דנאסרה משום דהא בע"ז של נכרי אסורה מיד, משא"כ בקבר דקיי"ל כרבא דהזמנה לאו מילתא היא, ולא מיתסר הקבר רק מעת שנתנו המת בתוכו, וכיון דבעת שנעשתה תפיסת יד אדם בו לא היה חל עליו האיסור, משום דהזמנה לאו מילתא [דהא גמר שם שם ממשמשי עכו"ם דלא נאסרו עד שיעבדו], א"כ אח"כ כשנותן המת בו הוי אז מחובר שלא נעשתה בו אז תפיסת יד אדם, ודומה ממש לאילן שנטעו לעכו"ם ולא השתחוה אז דאף כשמשתתוה אח"כ לא נאסר בע"ז של ישראל משום דבעת התפיסה לא הי' חל עציו האיסור, ולכן לא חל אף אח"כ, וה"ה בקבר שלא נאסר עד שנותנים המת שם לא חל עליו האיסור כלל וכמש"כ, וכמו כן הך עובדא דסנהדרין דאמר שמואל דקרקע עולם הוא י"ל משום דהא במנחות (דף מ"ב) אמרו דשמואל ס"ל דבעי טווי' לשמה. וע' בסנהדרין (מ"ח ע"ב) בתוס' ד"ה אף ע"פ שלא עיבדן לשמן כו' שכתבו דמאן דס"ל הזמנה לאו מילתא היא ס"ל דבעי עיבוד לשמה, ובפ' התכלת מדמי הש"ס טווייה לשמה לעיבוד לשמה עכ"ל, וכיון דשמואל ס"ל דבעי טווייה לשמה מוכח מזה דס"ל הזמנה לאו מילתא, לכן ס"ל שפיר דקרקע עולם לא נאסר אף בחפר בורות, וכמש"כ לשיטת הרמב"ן הנ"ל, וקושיא זו מתורצת בפשיטות, ובהקרקע שמכסין מלמעלה י"ל דס"ל כשיטת הר"י, והש"ס איירי בכוכין.
אמנם משיטת הטור דס"ל בחפר בורות דנאסר דזהו דוקא בהשתחוה אחר שחפר, אלמא אף דבעת שהיתה תפיסת יד אדם לא נאסר אז, מ"מ מהני' תפיסת יד אדם דמתחלה להיות נאסר אחר שישתחוה, ראי' לדברי הש"ך שהובא לעיל, ולא ס"ל להטור כסברת הרמב"ן הנ"ל, וכן מוכח מהר"נ שכתב בע"ז (דף מ"ח) במשנה דשלש אשרות הן העמיד תחתיה עכו"ם ונטלה כו' דה"מ היכא דנטע' מתחלה כדי להעמיד תחתי' עכו"ם דאל"כ הא הוי מחובר, והובא בש"ך (סי' קמ"ה), אלמא דאף דבעת הנטיעה לא עמדה אז תחתי', עכ"ז כשמעמיד הע"ז אח"כ נאסרה, אלמא דס"ל ג"כ דלא כהרמב"ן ומוכח ג"כ כהש"ך הנ"ל, וראיתי בספר מקור מים חיים שכתב מנ"ל להש"ך דין זה ודבר זה צריך ראי' מהראשונים ע"ש, ולפמש"כ מוכח מהטור והר"נ כסברת הש"ך הנ"ל.
ולשיטה זו שפיר הקשה כ"ת, ולפי חומר הקושיא נלע"ד לתרץ במש"כ הלבוש (בסי' קמ"ה) דהא דחפר בורות דנאסר אין זה אלא מדרבנן ע"ש, וכן נ"ל להוכיח מהא דע"ז (דף נ"ב) דאי' שם דאבד תאבדון את כל המקומות דאם אינו ענין למקומות דהא מחובר לא מיתסר תנהו ענין לכלים כו', דקשה אמאי לא מוקמינן כפשטות הלשון דקאי על מקומות דחפרו בהם בורות דנאסרו, אע"כ מוכח דחפר בו בורות לא נאסר רק מדרבנן וכמש"כ הלבוש, ולפ"ז י"ל דדוקא בעכו"ם החמירו מדרבנן אבל במת לא החמירו דהא קיל מע"ז, ופשוט.
והנה הלבוש הביא ראי' דחפר בו בורות אינו אסור רק מדרבנן, מהא דמצינו בבעלי חיים דהמשתחוה לבהמת חבירו דלא אסרה אבל עשה בה מעשה אסרה דזה אינו רק דרבנן, וה"ה בחפר בורות ע"ש, א"כ לפי שיטת הרמב"ן המובא בכרתי ופלתי (סי' ד') שכתב בשם הרמב"ן דס"ל בבע"ח דעשה בו מעשה דנאסר מה"ת אף באינו שלו ע"ש, י"ל דה"ה בחפר בורות דג"כ נאסר מה"ת דהא הלבוש מדמה אותם להדדי, ולפ"ז תקשה עדיין קושית כ"ת, אך לפמש"כ מתחלה בשם הרמב"ן בספר מעשה צדיקים, א"כ בלא"ה אין מקום כלל לקושיא זו, ומתורצת לכל השיטות.
וכמו כן לשיטת רש"י בסנהדרין (דף מ"ח) דכתב דמאן ס"ל דבעי עיבוד לשמה ס"ל הזמנה מילתא היא, א"כ לשמואל דס"ל במנחות דבעי טוויי' לשמה ג"כ יהא מוכח דס"ל הזמנה מילתא היא, אכתי תקשה לשמואל אמאי אמר דקרקע עולם היא, וליכא לתרץ כמש"כ ע"פ שיטת הרמב"ן הנ"ל. ובלא"ה ג"כ אין מקום לתרץ לרש"י כן, משום דהא שיטת רש"י בע"ז (דף מ"ה) דנטע אילן לכ"ע נאסר אף בהשתחוה אח"כ, א"כ ה"ה בחפר בורות דאף דהאיסור בא אח"כ עכ"ז מבעי להיות נאסר משום תפיסת יד אדם דמעיקרא, אך לרש"י י"ל כמש"כ בשם הלבוש דחפר בורות לא מיתסר רק מדרבנן הואיל דלא היתה מעולם תפיסת יד אדם בתלוש, דהא הבור הוא מחובר מעיקרא, וכדמוכח מרש"י בע"ז (נ"ד ע"ב) ד"ה איתסרו להו דגזרו עליהם חזקיה וסייעתו כו', אלמא דס"ל לרש"י במשתחוה לאינו שלו דעשה מעשה לא מיתסר רק מדרבנן, וה"ה בחפר בורות דגבי הדדי מתנינן בע"ז (שם), וכמש"כ הלבוש לדמותם, וגם י"ל דהרמב"ן ג"כ מודה בזה דשאני חפר בורות במחובר, אך אין אנו צריכים לזה לשיטת הרמב"ן כפי מש"כ בשמו מספר מעשה צדיקים כנ"ל.
ועתה נשוב לעיקר השאלה דנ"ד, יפה כתב כ"ת דלשיטת ר ישעי' דקרקע שחפרו ומכסין בו הקבר דמקרי תלוש נאסרו הגדולין מה"ת, וגם נראה לכאורה לומר דלפי מה דאיתא בע"ז (דף מ"ח) דאמר שמואל דאף דמשתחווה לאילן לא אסרהו עכ"ז הגדולין שמוציא האילן אח"כ נאסרו, דיש לדון לפ"ז דה"ה בקבר בקרקע עולם דאף דהקבר לא נאסר, עכ"ז הגדולין דגדלין אחר שהניחו בו המת נאסרו, דהא ילפינן בהיקש מע"ז, אך מהפוסקים מבואר דלא אמרינן כן, וי"ל הטעם משום דהלבוש כתב (סי' קמ"ה) סברת דנאסרו הגדולין אחר השתחוויה משום דכל מה שיצא ממנו אחר השתחוויה הוי כמו אשירה שנטעה מתחילה לכך עכ"ל, לכן בקבר דלא שייך לאמר סברה זו דהא המת אינו צריך להעשבים הקילו משום איזה צורך דלא נאסר אלא מדרבנן, ודוקא גוף הקבר דהוי צורך המת הי' נאסר, וכן כל כהאי גוונא, ואך מחמת דמחובר לא מיתסר לא נאסר גוף הקבר, אכן לר' ישעי' הנ"ל כיון דס"ל דנאסר הקרקע א"כ יש לדון דאף הגדולין נאסרו כמו כל גידולי איסור משום דגם התל שעושין על הקבר ג"כ מקרי צורך היית, וכמש"כ בטור יו"ד (סי' שס"ב) דנותנים עפר הרבה על הקבר עד שנעשה גל גבוה כמו אמה ויותר, א"כ גם התל מקרי צורך המת וכמש"כ בתשובות הגאון רע"א זצ"ל (סי' מ"ה), ולכן יפה כתב כ"ת דלר"י הנ"ל אסור מה"ת לקצור העשבים שעל הקבר בבה"ק שלנו דמקרי תלוש.
אכן מה, שרצה כ"ת לאסור העשבים שעברו וקצרו, נראה לי להתיר משום ס"ס, דהא העשבים שבין קבר לקבר ודאי מותרי', ואם יש רוב היתר ודאי בטל האיסור ברוב, דהא גם באיסורי הנאה קיי"ל דבטל ברוב, והא דמבואר ביו"ד (סי' ק"ט) דצריך להשליך אחד, ז"א שייך רק באכילה, וכמש"כ הש"ך (בסי' ק"ב) דבכלים לא שייך זה, וה"ה באיסורי הנאה כיון שכל הפוסקים חלקו על שיטת רש"י שהורה להשליך אחד, וכיון דיש ספק שמא עשבי היתר שמחוץ לקבר המה הרוב, א"כ הוי ספק ספיקא, ספק שמא הלכה כרוב פוסקים שחולקים על ר' ישעי וס"ל דקברות שלנו מקרי קרקע עולם, ואת"ל דמקרי קבר בנין עכ"ז שמא נתבטל ברוב היתר.
אך יש לפקפק ע"ז הס"ס, דהא קיי"ל דספק בגוף וספק בתערובת לא מהני כמבואר (בסי' ק"י) משום דבעי שיהיו ב' הספיקות באין כאחד כמבוארי' שם שני הטעמים הנ"ל וכבר הבאתי ראי' לזה מיבמות (דף קי"ג) גבי חרש דאי אמרת עתים חלים עתים סוטה קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש ע"ש, דלכאורה קשה הא הוי ס"ס ספק שמא בעת הקדושין הי' שוטה ואת"ל חלים היה דלמא בעת הגט הוא פקח, וע"כ מוכח דכיון דספק א' נולד בעת הקידושין לכן לא מצטרף זה הספק לס"ס, וכן לא מהני ס"ס בספק בגוף וספק בתערובות מה"ט, א"כ בנ"ד הא לא באו ב' הספיקות ביחד ע"כ לא הוי ס"ס מעליא.
שוב ראיתי דשפיר יש לדון ס"ס הנ"ל ע"פ מה דקיי"ל ביו"ד (סי' ס"ו) גבי דם ביצים דאף בתערובת חד בחד מותר ע"פ ס"ס ואף בנודע' התערובת מתירין שם, וכמש"כ הלבושי שרד בחידושי דינים שלו, ומבואר שם הטעם דכיון דיש סוברים דדם ביצים דרבנן, ואף דלא קיי"ל כן עכ"ז בתערובת דנין ס"ס וסמכינן ע"ז לצירוף, א"כ ה"ה בנ"ד דהא במת גופי' כתב המל"מ (פי"ד מהל' אבל) דיש סוברין דלא נאסר אלא מדרבנן וגז"ש שם שם אינה אלא אסמכתא ע"ש, ובגוף דברי המל"מ הנ"ל בשיטת הרמב"ם כבר כתבתי במק"א ואכמ"ל, וכן שיטת רשב"ם המובאת בתשובת הגאון רע"א זצ"ל דס"ל דתשמישי המת אינן נאסרין אלא מדרבנן ע"ש, ואף דלא קיי"ל כן לדינא מ"מ במקום ס"ס אף דלא נולדו ב' הספיקות ביחד שפיר סמכינן להקל בזה, אך באם ידוע דהעשבים שעל הקבר הם הרוב אז ליכא ס"ס הנ"ל, אבל בספק בזה גופא, יש להתיר כנ"ל, ואף שכתב הדרכי משה דאף בין קבר לקבר נאסר, מ"מ הא זה לא נאסר אלא מפני כבוד המתים, ובנ"ד כיון שהוי צורך גדר כמש"כ כ"ת, לכן שפיר נ"ל להקל מפני ס"ס הנ"ל, דהא אין בזה איסור דאורייתא אף לר"י הנ"ל.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |