באר יצחק/אבן העזר/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

באר יצחק אבן העזר יד

סימן יד
מה שנשאלתי מאת הרב הגאון המפורסם המנוח מוה' יצחק אייזיק זצ"ל אב"ד דק"ק סאוויל

על אודות מש"כ המחבר באה"ע (סי' קמ"א סעי' ל') בנוסח הרשאה ותיכף שיגיע גט זה ליד אשתי או ליד שלוחה או ליד שליח שלוחה תהא מגורשת ממני כו', איך כתב ליד שליח שלוחה, הא אין שליח קבלה עושה שליח ב' משום דהו"ל מילי דלא מימסרי לשליח כמבואר (שם סעי' מ"ג), וגם במש"כ ליד שלוחה, ג"כ צ"ע, הא יש פוסקים דס"ל דאין ש"ק מקבל משליח בעלה כמבואר (שם סעי' א'), אכן בזה י"ל דכיון דנותן הבעל רשות ליכא טעם דבזיון דאמרו בגיטין (דף ס"ג), והב"ש (שם ס"ק ד') כתב בשם הריב"ש דהעיקר דיכולה לעשות ש"ק, ואף שהרמ"א (שם סעי' כ"ט) כתב דאין לגרש ע"י ש"ק בזה"ז, מ"מ סתם הרמ"א בזה, משום דהא כתב הט"ז [והובא בב"ש ס"ק מ')] דבעת הדחק עושין ש"ק, אבל מש"כ לשליח שלוחה צע"ג עכ"ל הרב הנ"ל ובאמת זוהי תמיהה רבתא.

א

ענף א

תשובה כתב הטור (אה"ע סי' ק"מ) אם נתן הגט לחצר של שליח קבלה מספקא לן אם דינו כדין האשה בזה, ומסיים דמסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר, וכן פסק המחבר (סי' ק"מ סעי' ג') דחצר של ש"ק מהני כמו דין האשה לכל דבר, והב"י תמה (שם) על הטור דמהיכא תיתי לפלוגי בינייהו כלל ע"ש, ולכאורה יש להקשות, הא אין ש"ק יכול למנות ש"ק אחר דמילי לא מימסרי לשליח א"כ איך יכול חצירו של השליח להיות ש"ק, והא חצר דגברא משום שליחות אתרבאי כמבואר בב"מ (דף י') ואף דחצר דאתתא מידה אתרבאי, עכ"ז קשה איך יכול חצירו של זה דלא הוי רק שליח גבה להיות יד לה דהא לא עדיפא כחה מכחו, ומה שפסק הטור (סי' קמ"א) דש"ק מצי לעשות שליח ב', הוא משום דהשליח הב' נעשה שלוחה של האשה, אבל בחצר ליכא למימר דנעשה שלוחה שהרי אין החצר שלה ולא הוי שליח אלא גבי בעל החצר השליח ובכה"ג י"ל דהוי מילי כו', והט"ז (ריש סי' ק"מ) תמה ג"כ על הטור רק שכתב בקצרה, והקצה"ח (סי' רמ"ד) כתב דלכן פסק הטור דמועיל חצר דהשליח משום דחצר דאשה הוי מדין ידה, ולכן לא אמרינן בזה מילי לא מימסרי ע"ש, ובאמת ג"ז אינו כפי שכתבתי לעיל דאיך יהי' עדיף כחה מכחו, וכיון דגבי השליח דהוא איש לא הוי רק מן דין שליח, א"כ איך יכול להיות יד לגבי האשה, וגם אין לומר דהטור ושו"ע מיירי בחצר שעומד בצידו דהוי מן דין יד, ובאמת חצר המשתמר שאינו עומד בצידו דלא מהני רק מדין שליחות נימא דלא מהני בשליח, דהא כתבו דדינו כדין האשה לכל דבר, וכיון דאשה יכולה לעשות חצירה לש"ק אף דאינה עומדת בצידו כמבואר (סי' קל"ט), א"כ ה"ה השליח דדינו כדין האשה לכל דבר, ועדיין קשים דברי הטור והשו"ע כנ"ל.

ונלע"ד בזה, דהטור והשו"ע ס"ל דבחצר לא שייך לומר מילי לא מימסרי לשליח, משום דהא רש"י פי' בגיטין (דף כ"ט) דלכן לא מימסרי משום דאין כח בדברים להיות נמסרים לאחר, וי"ל דז"א שייך רק אם צריך המשלח לדעת ורצון השליח אז אין לו כח לקבל השליחות מן דברים, אבל היכא דא"צ רצון השליח כמו בחצר דבע"כ מותיב בה דרחמנא שוויה בע"כ לשליח, אם רצו הבעלים לעשות חצירן לשליח, מהני אף במילי, וגם הא חזינן דאין אנו דנין בחצר לומר דלא שייך בי' דיני שליחות משום דלא הוי בן ברית, ובעינן מה אתם כו' והוא ג"כ מה"ט כמש"כ הפ"י בגיטין (דף כ"א).

וכעין זה מוכח מגיטין (שם) דאמרו שליחות לקבלה אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ, וכן אמרו (שם דף ס"ב) דרחמנא עשאו לאביו לשליח ע"ש, וע' פ"י (שם דף ס"ד) ובדורש לציון (דרוש י"ג) ובשיבת ציון (סי' פ"ו) שהקשו איך יכול להיות שליח במילתא דמשלח לא מצי משוי' ותי' ע"ש, ואף דקטנה אינה. עושה שליח עכ"ז ג"ז תי' הפ"י שם, והא דרחמנא עשאו לשליח לא עדיף משליח בפירוש במקום המועיל רק חידוש התורה דנעשה האב שלוחה בע"כ וכמו שנתנה לו רשות מרצונה הטוב, ולפי מאי דמצינו דאביה הוי שלוחה לקבלה יש להקשות הא איתא (שם דף ס"ה) דאביה יכול לעשות שליח לקבל הגט ואבי' גופי' לא הוי רק שלוחה א"כ איך יכול לעשות שליח, הא ש"ק לא מצי לעשות שליח דמילי לא מימסרי, בשלמא להסוברים דבנתנה לו רשות לעשות שליח יכול למנות שליח, ניחא אף דהכא לא נתנה רשות בזה מ"מ י"ל דהתורה עשאתו דהוי כמו דנתנה לו בתו רשות בפירוש לעשות שליח אחר משום דכל זכות שיש להבת בעשייתה נתנה התורה לו, אבל להחולקים דס"ל דאף דנתנה לו רשות לא מהני קשה כנ"ל, ומחומר הקושיא הנ"ל מוכח לומר דהא דמילי לא מימסרי לא שייך אלא אם צריך השליח לרצון המשלח, אבל באם שהשליח א"צ רצון המשלח דיכול להיות שליח בע"כ של המשלח כמו באבי', לא שייך לומר מילי לא מימסרי דעיקר הטעם הוי דמה דמסר המשלח להשליח אין לו כח למסור לאחר, וכאן לא צריך אבי' למסירתה כלל, וה"ה י"ל בשליח ב' דהיכא דא"צ דעתו ורצונו לא שייך לומר מילי לא מימסרי כדמצינו במשלח ושליח א'.

והפני משה (ירושלמי גיטין פ"ו ה"ב) תמה על הטור שכתב בפשיטות דחצר דשליח מהני מהא דאיתא (שם) דבעי ר' אלעזר חצירו של השליח מהו שיעשה כידו, ולא אפשטא, ומנ"ל להטור לפשוט ספיקו של הירושלמי, וגם במל"מ (פ"ו מה"ג) תמה ג"כ על הטור בזה כיון דלא נפשט בש"ס דילן, ונשארו בצ"ע.

והפני משה מפרש שם כוונת הספק של הירושלמי, משום די"ל דדוקא באשה גופא אתרבאי חצירה לשליח ולא בשלוחה, ויפה כתב, משום דאין לומר דהספק הי' משום מילי לא מימסרי לשליח, דא"כ קשה להך שיטה דס"ל דש"ק יכול למנות ש"ק אחר אף בלא נתנה לו רשות כשיטת המרדכי הובא' בקצה"ח (סי' רמ"ד)], א"כ מה קמיבעיא לי', וע"כ מוכח דהפי' בספיקו דירושלמי הוא כמש"כ הפ"מ, ומילי לא שייך כאן כמש"כ לעיל משום דבע"כ מותיב בה כדמוכח לומר לשיטת הטור ושו"ע, וכיון דעיקר הספק הי' אם מהני חצר בשליח י"ל דהוכיח הטור מש"ס דילן דמהני מהא שכתבתי לעיל דמוכח דהא דאבי' מקבל גיטה דלא הוי רק כשלוחה, ובקדושין (מ"ד ע"ב) אמרינן אי כחצר אבי' דמיא כו' ע"ש, אלמא דיש תורת חצר לאבי' דמהני חצירו של האב לקבל את הגט, והא האב גופי' אינו רק שלוחה, ומנ"ל להגמ' דאבי' יכול לעשות חצירו לשליח כיון דהוא ג"כ אינו רק שלוחה ולא עדיף משליח בפי', דהתורה עשאתו כשלוחה בפירוש כמש"כ השיבת ציון (שם), אלמא דחצר דשליח מהני ג"כ, וכיון דעיקר הספק דירושלמי הוא כמש"כ הפ"מ וכמש"כ דבחצר לא שייך לומר מילי לא מימסרי כו', א"כ שפיר מוכח מש"ס דילן דגם בשליח שייך דין חצר, ויפה כתב הטור.

והנה המחנה אפרים (ה' מכירה וקנין חצר סי' א') כתב להא דב"ב (דף פ"ה) דאיתא התם ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור מקומו, והובא בטור ח"מ (סי' ר') שכתב ג"כ דאם היו מופקדים וא"ל המוכר תנם ללוקח לא זכה ללוקח באמירה בעלמא עד שיאמר יזכה חצירי לפלוני דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לאחרים, והקשה אי נימא דחצר משליחות אתרבאי היכי מצי זכי חצירו של נפקד ללוקח, דהא הנפקד גופי' לא הוי רק שליח, וחצר דאחרים אינו זוכה רק אי נימא דהחצר הוא שלוחו של נפקד, א"כ הא מילי לא מימסרי לשליח, וכמו כן קשה על מש"כ הטור (אה"ע סי' ק"מ) דחצר דשליח יכול לקבל הגט, וע"כ צ"ל דס"ל להטור דחצר דגברא משום יד קאתי, ולמדנו ג"כ דמש"כ הטור דאם קיבל הנפקד עליו דקנה הלוקח כשהוא ברשות הנפקד, היינו דוקא כשהנפקד עומד בצד חצירו דאז חצירו דומה לידו כיון דסמוך לו אבל אם הנפקד אינו עומד בצידו דלא מהני רק מדין שליח לא מהני אף שקיבל עליו הנפקד ע"י ציווי המפקיד לזכות ע"י חצירו דמילי לא מימסרי, עכ"ל המחנה אפרים, ותמה ג"כ על הרא"ש דהא לדעתו דחצר משליחות אתרבאי אף בעומד בצידו איך פסק להא דרשות המופקדים ע"ש, וזה תמוה דהא מבואר להדיא ברא"ש (פ"א דב"מ סי' ל"א) דחצר העומד בצידו הוי מדין יד ע"ש, וע' באחרונים בח"מ (סי' ר'), א"כ י"ל להרא"ש דמיירי ג"כ בעומד בצידו כמש"כ לשיטת הטור, והקצה"ח (סי' רמ"ד) כתב ג"כ דגם בחצר שייך מילי, והא דרשות המופקדים מהני היינו משום דזכייה מדין ידו ולא משום שליחות, א"כ לא הוי כאן שליח דשליח, אלא יד השליח, אבל אם זכייה משום שליחות לא מהני הא דחצר המופקדים משום דאין ש"ק עושה ש"ק, ולא נהירא לי, דהא הטור גריר בכ"מ בתר שיטת אביו הרא"ש, ודעת הרא"ש בגיטין (פ"ק סי' י"ג) להדיא דזכייה משום שליחות, א"כ קשה לדבריו איך פסק הטור להא דרשות המופקדים דמהני אם הנפקד אומר יקנה לו רשותי, וגם הרא"ש בב"ב (פ"ה סי' ט"ז) פסק ג"כ דיכול הנפקד לזכות ע"י חצירו לאחר ע"ש, אך לפמש"כ המחנה אפרים ניחא, די"ל דמיירי הרא"ש ג"כ בעומד בצד חצירו דמהני מן דין יד.

וזה ברור דלשיטת הרא"ש והטור דס"ל דזכייה מדין שליחות, מוכח מהא דב"ב דחצירו דשליח מהני, ומילי לא שייך בחצר כמש"כ לעיל דשאני חצר דבע"כ מותיב בה, אך המ"א כתב די"ל דהטור והמחבר באה"ע דכתבו דחצר דשליח מהני, וכן הא דב"ב דרשות המופקדים כו' מיירי הכל בעומד בצידו דוקא כנ"ל, ואין להקשות על המחנה אפרים מב"מ (דף י"א) דמעשה בר"ג דאמר מעשר עני שאני עתיד כו' נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה לעניים, ומקומו מושכר לו, די"ל דהך סוגיא דב"מ דס"ל דהתם הוי משום קנין חצירו ס"ל כדאמרינן בקידושין בגמ' (דף כ"ז) להדיא דמאי מושכר מושכר למעשר ע"ש, או דשאני ר"ע דיד עניים הוי כמבואר שם ועדיף משליח.

אמנם לעד"נ להוכיח דאף הרא"ש דס"ל דזכייה מן דין שליחות הוא, וגם ס"ל דחצר דאינו עומד בצידו לא הוי אלא מדין שליחות, עכ"ז מוכח דס"ל להרא"ש והטור דיכול הנפקד לזכות לאחרים ע"י חצירו שאינו עומד אצלו, דהא הרא"ש בגיטין (פ"ק סי' י"ז) האריך להוכיח דמעמד שלשתן מהני אף בע"כ של הנפקד משום דאל"כ למ"ל למעמ"ש, דהא אמרינן בב"ב דברשות המופקדים אצלו קנה כשמקבל עליו, א"כ הא יכול לומר זכה להנפקד כנ"ל, ודוחק לומר שתקנו זה כשאין הפקדון ביד הנפקד, דהא לא שכיח שיפקיד פקדונו ביד אחר כו' עכ"ל, א"כ מוכח להדיא דאף באינו עומד בצידו מהני ג"כ הך דב"ב, דאל"כ מנ"ל להוכיח דמעמ"ש מהני בע"כ, הא י"ל דתקנו מעמד ג' משום תקנת התגרים כשיהא הנפקד בעיר אחרת ולא אצל הפקדון דהא אינו נושא הפקדון אצלו בכ"מ שהולך, [ועוד דאם הי' אצל הפקדון למ"ל מעמד ג' הא יכול לזכות ולמסור המנה בידו של המקבל כקושייתם] ומשום זה דשכיח תקנו מעמ"ש, אלא ע"כ מוכח דיכול הנפקד לזכות ע"י חצירו אף שאינו עומד בצידו.

ועוד מוכח כן ממה שהוכיח שם עוד דמעמ"ש מהני אף בע"כ, מהא דאמר רבא בעובדא דאיסור אי במעמ"ש לא אזלינא, דאין לומר דאי אזיל הי' מתבייש לומר שאינו רוצה א"כ בלא"ה הי' לו לירא שמא יאמר לו זכה כו', ודוחק לומר שבאותה שעה לא הי' ברשותו של רבא עכ"ל הרא"ש א"כ מוכח מזה ג"כ דאף באינו עומד בצידו מהני ג"כ הך דרשות המופקדים, דאל"כ קשה על הוכחתם דהא י"ל דהי' מתבייש לומר שאינו רוצה, ומש"כ דבלא"ה הי' לו לירא שמא יאמר לו זכה, יש לדחות דהא רבא כשילך אצל איסור לא יהי' עומד בצד חצירו א"כ לא יהי' מהני זכה לפלוני, אע"כ מוכח מהרא"ש הנ"ל דרשות המופקדים מהני אף באין עומד בצידו אף דלא הוי רק מדין שליחות ולהרא"ש] ואפ"ה מהני, משום דהא זהו כלל בב"ב עד שיקבל עליו או שישכור מקומו, וכמו דישכור מקומו מהני אף באינו עומד בצידו ה"ה הא דיקבל עליו, וכיון דמוכח מהרא"ש דס"ל דמהני אף באינו עומד בצידו ודאי גם הטור אינו חולק על אביו כנ"ל, וגם לא מצינו שום חולק בזה עליו, ובח"מ (סי' קכ"ו) פסק הטור ג"כ דמעמד שלשתן מהני בע"כ וכן פסק המחבר (שם סעיף ז') והוא מחמת הראיות הנ"ל, א"כ מוכח כמש"כ בעז"ה דבחצר לא שייך מילי, ולכן סתמו הטור והמחבר (סי' ר' ורמ"ג וסי' קכ"ה וש"ך ס"ק ל"ב) דרשות הנפקד מהני ולא חלקו בין עומד בצידו או לא, משום דלעולם קנה, וע' בטור אה"ע (סי' ק"מ) ומחבר (שם בשו"ע) שכתבו דבחצירו דין השליח כדין האשה לכל דבר, וכמו באשה מהני אף שאינה בצד חצירה כשאמרה יזכה לי כמש"כ הב"ש (סי' קל"ט) ה"ה בשלוחה, ותמהני על המחנה אפרים בזה.

ולפ"ז יש ליישב מה שהקשה הפ"מ והמל"מ על הטור שפסק דחצר דשליח מהני דהא בירושלמי לא נפשט האיבעיא הנ"ל, די"ל דלכן מסתפק הירושלמי (שם) אם מהני, משום דאזיל לשיטתו, דהנה הברייתא שהובא' בב"ב דברשות המופקדים לא קנה עד שיקבל עליו כו', הובאה בירושלמי (שם פ"א ה"ד) בכל הבבות שהובאה בב"ב (שם) בזה"ל וזהו ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיזכה הוא בהם או עד שישכור מקומו עכ"ל הירושלמי, וכן איתא בירושלמי (שם פ"ח ה"א), א"כ מהירושלמי דנקט גבי רשות המופקדים בלשון דלא קנה עד שיזכה הוא בהם, אין להוכיח דרשות הזוכה מהני, משום דיש לפרש דהכי קאמר דרשות הנפקד לא מהני עד שיזכה הוא בעצמו בידו, וכמו שמצאתי בקרבן העדה (שם) שפירש דעד שיזכה הוא בהם שצריך שהלוקח יזכה בהם בידו דווקא ע"ש, גם יש לפרש דהכי קאמר דעד שיזכה הוא בהם דהיינו שיאמר הנפקד יזכה לי רשותי כמש"כ הפני משה (שם) ע"ש וכיון דאין הכרע מהברייתא הנ"ל, לכן מסתפק הירושלמי בגיטין לגרסתם, אבל למאי דאמרי' בש"ס דילן בזה"ל דרשות המופקדים לא מהני עד שיקבל עליו, משמע להדיא דאף דלא נטל בידו רק מקבל עליו מצות המפקיד שרשותו יקנה לו קנה ג"כ, כפי' הרא"ש וטור להא דרשות המופקדים, דאי נימא דיטול בידו דווקא א"כ מהו עליו, ע"כ שפיר פסקו הטור והמחבר דרשות דשליח יכול לקבל הגט אף דחצר דגברא משליחות אתרבאי, ואף באינו עומד בצידו, ולשיטת הטור והרא"ש דזכייה מדין שליחות שפיר מוכח כנ"ל, ונכון בעז"ה.

וע"פ מש"כ יש ליישב קושיית כת"ה שלכן כתב המחבר בנוסח הרשאה לשליח שלוחה, משום דמה דכתב ליד שלוחה כתב הגט מקושר ג"כ דראוי לכתוב כן דהא בעת הדחק יכולה לעשות ש"ק, וגם יכול לקבל מיד שליח בעלה כמש"כ הריב"ש באם הבעל נותן רשות, ואי דייפוק חורבא מזה הא גט מסור לזריזין עכ"ל הג"מ, אך עיקר תמיהתי הי' על מש"כ המחבר לשליח שלוחה, דהא מילי לא מימסרי לשליח, וע"פ מש"כ ניחא, משום דהוא נתן רשות לה שאף שליח שלוחה יכול לקבל הגט, שמצידו אין מניעה מזה, ולהפוסקים דס"ל דיכול שלוחה לעשות עוד שליח ודאי הוי' תועלת מזה, ואף להחולקים לקמן בסעיף מ"ג) וס"ל דאין יכול ש"ק לעשות ש"ק, ג"כ הוי' תועלת אם ירצה השליח לעשות חצירו לשליח דחצר דגברא משליחות אתרבאי דדין ידה לא שייך בזה דהא לא עדיף כחה מכחו, וחצר דשליח שאינו עומד בצידו מקרי שליח שלוחה, לכן צריך לפרש זה בהרשאה דמתרצה הבעל דשלוחה יכול לעשות עוד שליח דנ"מ לחצר כנ"ל, דאם לא נכתב רק שלוחה בלבד הי' יכול לומר הבעל דכוונתו הית' רק לשלוחה ולא לשליח שלוחה מדלא נקט בהרשאה רק לשלוחה לבד, ובלא"ה מוכח ג"כ לומר כנ"ל], ולכן לא כתב בפירוש בנוסח ההרשאה לרשות שלוחה משום דנקט לשון דיהא מועיל לכל הדיעות (שם).

ועוד נ"ל והוא העיקר דלכן כתב בלשון שליח שלוחה ולא כתב לרשות שלוחה, משום דכוונה, נפלאה נכלל בזה"ל, דהא כבר כתבתי לעיל להוכיח דאבי' של קטנה אינו רק שליח לה לקבל הגט מהא דגיטין (דף כ"א) וכמש"כ התוס' (שם) בד"ה ואיבעית אימא כו' כיון דאשכחן שליחות בע"כ ע"י האב כו' וכן כתב הריטב"א (שם), [ומש"כ התוס' (שם) בשם רבינו יצחק דחצירה דמקודם לכן לא הוי בע"כ דיכולה להפקירו כו' צ"ע, הא משכחת חצר קטנה דאינה בר דעת להפקיר ולא מהני הפקרה, א"כ כמו דאמרו גבי שליחות דאשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה כמו כן אשכחן בחצר כה"ג דהא אינה יכולה להפקיר לפי שאינה בת דעת ואין זה מקרי בע"כ, ואכמ"ל, ויש ליישב], ובנערה דלא הוי רק מצד שליח מקטנה וכמש"כ הריטב"א (שם) דאף בנערה הוי אבי' שלוחה ע"ש, וגם כתבתי לעיל דאבי' יכול לעשות שליח, א"כ לכן כתב בהרשאה לידה ולשלוחה ולשליח שלוחה, דנפ"מ בזה"ל דהוי' תועלת מזה אם ישלח גט לנערה המאורסה שיש לה אב, ואם לא נכתב רק לידה ולשלוחה, י"ל דאבי' לא יכול לעשות שליח, כי התורה עשאתו לשליח לה, וא"כ שלוחו מקרי שליח שלוחה לכן צריך לפרש לשליח שלוחה, ואף שאין הדבר שייך בשאר נשים עכ"ז הוי' תועלת מזה דיהא מועיל חצירו דהשליח כנ"ל ואין סברא לשנות לפעמים בנוסח הרשאה דלנערה שיש לה אב לכתוב כן, ולכל הנשי' שבעולם לכתוב לרשות שלוחה, ולכן בדקדוק כתב המחבר לכתוב הלשון בקצרה ורב האיכות והיינו לשליח שלוחה [נוסח כולל לנערה מאורסה שיש לה אב ולשאר הנשים] דזה מועיל בכל גווני לחצר דשלוחה ושליח דאבי', ולכן לא כתב המחבר בשליח שלוחה אף עד מאה שלוחים כמו בשליח שלוחו], ואף שבזה"ז אין אנו נוהגים לעשות ש"ק, עכ"ז הא בעת הדחק עושין כנ"ל, וכבר ראינו שתקנו לכתוב בנוסח ההרשאה עניני' שאין תועלת מהם, כמו בהא דכותבין אף בלא אונס דאינו רק לרווחא דמלתא כמש"כ הב"י והגר"א זצ"ל (ס"ק ס"ד) ע"ש, כ"שכ שצריכים לפרש ענין דהוי' תועלת גדולה ממנו במקום הכרח לעשות ש"ק, ולכן הרמ"א שכתב דבזה"ז אין עושין שליח לקבלה, אפ"ה סתם והסכים בנוסח ההרשאה כהמחבר, וגם שליח שלוחה הוי תועלת אם ירצה לעשות חצירו לשליח כגון שהשליח אינו בבית שהגט מונח בו וכה"ג.

וע"פ מש"כ י"ל מלתא חדתא בגט הנשלח משכ"מ וכה"ג ע"י ש"ה למקום רחוק, ובתוך כך יש חשש שימות ובעת הדחק הוא עושה ש"ק, ועדיין יש חשש לש"ק שבתוך כך עד שיבא למקום של ש"ה שמא ימות הבעל ותהי' זקוקה ליבם ולא נודעו אחיו היכן המה וכה"ג, ואין באפשרות האשה שתשכור בעצמה הרשות של הגט, די"ל דישכור השליח לקבלה רשות המשחמר' במקום שהגט מונח ת"י ש"ה, ולעשות לש"ק את חצירו לקבל את הגט, דכבר הוכחתי כהטור דחצר דשליח וגם חצר שאינו עומד בצידו מהני בשליח, א"כ הוכרח לכתוב בנוסח ההרשאה לשליח שלוחה דיהא מועיל אף להרא"ש והרבה פוסקים דס"ל דחצר דאינו עומד בצידו לא הוי רק דין שליחות, דדלמא תהא עת הדחק וכה"ג.

ואף דהאידנא אנו נוהגים שלא לגרש ע"י חצירה כמבואר ברמ"א (סי' קל"ט סעיף י"ד), עכ"ז פשוט דגם עתה בעת הדחק מהני חצירה, וראיה לזה דהא מה דאין מגרשין ע"י חצירה הוא ממרדכי (פ' המגרש) דכתב בזה"ל דנהגו העם שלא לגרש ע"י חצירה, וג"כ סיים דע"כ טוב ליתן לידה עכ"ל, א"כ משמע דאינו רק טוב לכתחלה היכא דאפשר בגט אחר, אבל לא בעת הדחק, וכמש"כ הט"ז בהא דעכשיו אנו נוהגים שלא לגרש ע"י ש"ק דבעת הדחק מהני דהא לא היתה תקנה ע"ז, ועוד דהא קיי"ל ביו"ד (סי' רמ"ב) ש"ך (ה' או"ה שם) דבדרבנן סומכים על יחיד נגד רבים בעת הדחק, וכש"כ דסומכים על רבים נגד יחיד א"כ כיון דעיקר המנהג נובע משיטת ר"ח כמש"כ המרדכי דפי' הגמ' דואת לא תעבד עובדא עד דמטי גיטא לידה למעט קנין חצירה, אבל רוב פוסקים שהם תוס' והרא"ש ור"נ ומרדכי וכל הפוסקים ורמב"ם דפי' ואת לא תעבד עובדא כו' היינו למעט קרוב לה, והוי הר"ח יחיד נגד רבים דנהי דחיישי לדבריו לכתחלה, אבל בעת הדחק ודאי סמכינן על רבים, וכן משמע בהרמ"א גופי' שמתחלה כתב דלכתחלה אין לגרש ע"י חצירה א"כ משמע דבדיעבד מגורשת ואח' כתב הרמ"א דאף דבדיעבד אינה מגורשת, ולמש"כ ניחא דלכן בדיעבד אינה מגורשת כיון דלכתחלה אין לגרש ע"י חצירה, וכיון דעבר על התקנה לכן בדיעבד ג"כ אינה, מגורשת, כדמצינו כה"ג בכמה דוכתי, אבל היכא דא"א בגט אחר אף לכתחלה מגרשים בחצירה בעת הדחק, ולא הו' תקנה כלל בזה, ואם עושה חצירה לש"ק מהני כמו כל ש"ק דמהני במקום הדחק.

ב

ענף ב

ובעיקר הך דינא דש"ק מקבל משליח בעלה כנ"ל כמבואר בגיטין (דף ס"ג), ומאן דפליג טעמו משום בזיון וגזירה כו', יש להקשות מהא דהוכיח הש"ס (שם דף י"א) ש"מ התופס לבע"ח וחב לאחרים קנה, ופי' הר"נ (שם) דלא כהתוס' (שם) וזהו משום דכל אדם יכול להיות שליח מדעתו לזכות לחבירו וכשא"ל האדון תן שחרור זה לעבדי יכול השליח לעשות א"ע לש"ק וזה הוי חב להאדון דמחמת זה אין יכול האדון לחזור ע"ש, ולשיטת הראשונים דתופס לב"ח לא קנה אף ע"י שליח כמבואר בח"מ (סי' ק"ה), קשה, איך יכולה לעשות ש"ק לקבל משליח בעלה הא השליח לקבלה חב להבעל דאחר זה אין יכול הבעל לחזור והוי חב לאחרים וכמו בשחרור עבד הנ"ל דמקרי תופס לבע"ח דחב לאחרים דמעכב חזרת הבעל ובהך עובדא דלקמן שם דא"ל השליח הולך גיטך וא"ל להוי בידך כו' י"ל דלא הוי תופס לבע"ח דהא בידו למסור לה באותה שעה ולחוב להבעל, ודומה להא דב"מ דמגביה מציאה משום מגו דזכי לנפשיה וזהו משום דבידו לזכות ולחוב לאחרים, וה"ה הכא הוי בידו למסור לה הגט לכן מהני מעשיו אף שלא מסר לה, אבל בהא דאשה עושה ש"ק דמשמע אף דהשליח להולכה רחוק ממנה, דאין סברא לומר דהש"ס והפוסקים מיירי הכל בשליח הולכה עומד אצלה, א"כ תקשה כנ"ל.

וביותר קשה מאי פריך הגמ' (שם מ"ט) דרב דס"ל אין ש"ק מקבל משליח בעלה והוצרכו לומר משום גזירה כו', בפשיטות יותר הו"ל לומר דס"ל לרב דתופס לבע"ח בחב לאחרים לא קנה ור"ח דס"ל דש"ק מקבל כו' י"ל דס"ל כמאן דס"ל דתופס לבע"ח קנה, ופליגי בפלוגתת אמוראי דפליגי בזה בכמה דוכתי, אכן יש ליישב ע"פ מש"כ כבר בחידושי לאה"ע (סי' ע"ז סעיף ג') דאם אבי' תפס בשבילה דמהני' תפיסתו, אך הח"מ כתב שם דלא מהני' תפיסתו משום דאבי' חב להבעל ע"ש, ומה"ט כתב הנתיבות בדיני תפיסה (סעי' כ"א) דלא מהני' תפיסה ע"י שליח בספיקא דדינא, ולעד"נ להוכיח דמהני' תפיסה ע"י שליח מהא דגיטין (דף ס"ג) דאמרו שם למימרא דמספקא לרב אי הולך כזכי דמי או לא והא אתמר הולך מנה לפלוני אם בא לחזור אינו חוזר, התם ספק ממון לקולא כו', ופי' רש"י משום דהמוציא מחבירו ידו על תחתונה, אלמא דתפיסה ע"י שליח מהני' בספיקא דדינא ולכן אינו יכול לחזור וליטול מהשליח משום דזה לא מקרי חב לאחרים, דהא הוי ספק חב, כיון דהשליח טוען קים לי דהולך כזכי דמי, א"כ אינו חב לאחרים כלל, דהא להך סברא הוי החפץ של חבירו, ומוכח מזה דהשליח יכול לתפוס אף נגד הבעלים דיש להם חזקת מ"ק וכסתימת הרמ"א הנ"ל, כן הוכחתי כבר וכעת ראיתי דיש לדחות קצת דאפשר דרב ס"ל כמאן דאמר דתופס לב"ח וחב לאחרים קנה לכן מהני' אליבי' תפיסה ע"י שליח בספיקא דדינא, אבל לדידן דקיי"ל דלא קנה י"ל דגם ספיקא דדינא מקרי חב לאחרים ולא מהני' התפיסה ע"י שליח וכשיטת האחרונים הנ"ל.

ולפ"ז יש ליישב מה שהקשיתי, די"ל דלכן לא קאמרי הש"ס דרב ס"ל דאין אשה יכולה, לעשות ש"ק משום דחב לאחרים, דהא חזינן דרב ס"ל תופס לב"ח קנה מדאמר דהולך מנה לפלוני אינו יכול לחזור וליטול מהשליח ע"כ מקשה הגמ' שפיר דמ"ט דרב כו', ור"ת אפשר דס"ל ג"כ תופס לב"ח קנה ולכן יכולה לעשות ש"ק, ורב נחמן דאמר התם אם איתא לר"ח עבדי בה עובדא כו' אף דרב נחמן ס"ל דתופס לב"ח לא קנה כמבואר בב"מ (דף י') עכ"ז הא כבר כתבתי דשא"ה דהאשה היתה עומדת אצל השליח להולכה, ולפ"ז לדידן דקיי"ל דחב לאחרים לא קנה אף בשליח, א"כ ראוי להיות דלא מהני ש"ק לקבל משלוחו אלא בעומד אצל האיש, א"כ קשה אמאי סתמו ולא חילקו בזה.

והעיקר נלע"ד להוכיח מש"ס דילן כשיטת הירושלמי (פ"ו דגיטין ה"א ובמעשר שני פ"ד), דאיתא התם דאף לרבי דס"ל דהולך כזכי דמי בגט בש"ק של האשה אפ"ה מודה במתנה דאף דעשה המקבל שליח לקבל המתנה מ"מ לא זכה השליח משום דאין אדם עושה שליח לקבל דבר. שאינו שלו, ותמן בגיטין התורה זיכתה לה והיא עושה שליח לקבל דבר שלה, וכוונת הירושלמי דדוקא במתנה דאינו יכול לעשות שליח על דבר שאינו שלו, א"כ לא מהני אלא מצד זכייה, וזכייה לא מהני' בחב לאחרים דלא מצי לזכות, אבל בגט דהתורה זיכתה לה כמבואר בירושלמי (לעיל שם) דיליף מקרא דשלוחו יכול ליתן הגט לשלוחה, והתורה עשאתו כדבר שלה, וכיון דהוי כדבר שלה לכן מהני אף בחב להבעל, כמו דמצינו כה"ג בח"מ (סי' ק"ה סעיף ג') דהלוה יכול לזכות לא' מבע"ח, אף דחב לאחרים, משום דעל דבר שלו מועלת עשיית השליחות אף דחב לאחרים, וה"ה בגט דהתורה זיכתה לה לעשות כדבר שלה אם עושה שליח, ע"כ מהני אף בחב לאחרים, והא דגיטין (דף י"א הנ"ל) דאמרו ש"מ תופס לב"ח קנה, שא"ה בשחרור, דדוקא בגט אשה מצינו דהתורה עשתה כדבר שלה ולא בשחרור, ולאו בכל מילי אמרו לגז"ש דלה לה, וכמש"כ הנתיבות כה"ג (סי' קפ"ה) גבי טלי גיטך מע"ג קרקע בשחרור ע"ש, או די"ל דדווקא אם עושה שליח בזה מצינו דהתורה זיכתה לה והוי דבר שלה, אבל בזכייה לא מצינו כן, ולכן לא מצי זכי היכא דחב לאחרים, ואף דזכייה משום שליחות מ"מ שליח בפי' עדיף כמש"כ הקצה"ח כה"ג (סי' ק"ה ס"ק א'), והא דלא מהני בכל תופס לב"ח אף ע"י שליח, הוא משום דכ"ז דלא גבה הבע"ח לא הוי דבר שלו ואין יכול לעשות שליח על דבר שאינו שלו כנ"ל, ואינו מועיל אלא בתורת זכייה, וכיון דחב לאחרים לא מצי לזכות לא' ולחוב לאחרים, ולכן פסקו הפוסקים דיכולה לעשות ש"ק לקבל משלוחו ודוקא היכא דשייך בזיון או גזירה אז לא מהני, משום דמוכח מש"ס שם דלא שייך בזה תופס לב"ח כו', דאין סברא לומר דהש"ס מיירי שלא אליבא דהלכתא.

וכיון דקיי"ל דש"ק מקבל משליח בעלה וגם טעם האוסרים אינו אלא משום גזירה כו', ממילא מוכח מזה דהבעל יכול לגרש אשתו בע"כ אף ע"י שליח, וזהו כש"כ משליח של האשה, דהא בש"ק באמת לא הוי דבר שלה דאינה יכולה להתגרש בע"כ ש של בעלה מ"מ אמרינן דהתורה עשאתו כדבר שלה, א"כ כש"כ בבעל דיכול לגרש אשתו בע"כ ודאי דהוי דבר שלו ולכן יכול לעשות שליח בע"כ וכמו דאשה יכולה לעשות שליח ולחוב להבעל כמו כן הבעל יכול לעשות שליח אף דחב לה, ומוכח מכ"ז דלא כהנו"ב שכתב דאין יכול לגרש אשתו בע"כ אף בזמן הש"ס ע"י שליח משום דחב לה, ולכן שפיר כתב המחבר בנוסח ההרשאה ליד שלוחה, ובפרט היכא דנותן רשות ע"ז, ודאי דלא שייך לדון בזה דהוי תופס לב"ח כו'.

ואח"ז חזר הרב הגאון הנ"ל להשיג במכתבו על כל מה שכתבתי, ולכן ערכתי תשובה עוד הפעם להשיב להרב הנ"ל וליישב כל השגותיו כאשר יבוארו באר היטב בעז"ה, בסימן הבא.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף