באר יצחק/אבן העזר/י
|
< הקודם · הבא > |
נשאלתי מידידי הרב המאוה"ג חו"ב ומפורסם כו' כש"ת מוה' נחום יפה נ"י מק"ק הוראדנא.
נידון א' מאנ"ח שנשא אשה שלא בידיעת ורשות הממשלה, וכשנודע להמושלים כפוהו לגרשה, ובא לב"ד ואמר שרוצה לגרש אשתו ושאלוהו אם מגרשה בלב שלם, והשיב בלשון אשכנז בזה"ל, [וואס קען איך העלפין איך מוז געטין] והשיבו הב"ד שאין ביכולתם לסדר גט כזה, והלך משם ולא נודע אם כפהו המושל עוד אח"ז ובא אחר זמן לב"ד ואמר שרוצה לגרשה בלב שלם ונתנה לו מעות שיגרשנה מרצונו הטוב ונתן ת"כ ע"ז שמגרשה בל"ש, והאיש הלך לדרכו אחר שנתן לה ג"פ והבד"צ דק"ק הנ"ל שמו פניהם לבקש ממעכת"ה שיעיין בזה, ומעכת"ה התחיל בכחה דהיתרא בדברים נכונים, וגם זה ידוע שהאשה לא הלכה בערכאותיהם לבקש מהם ע"ז, רק המושלים בעצמם כפו אותו לגרשה, וביקש ממני מעכת"ה להשיב לו דעתי בזה, וזה החלי, בעזר ה' צורי וגואלי.
א[עריכה]
תשובה לכאורה יש מקום להחמיר בנ"ד משום גט מעושה בדיניהם, ואף שבפעם הב' לא נודע לנו אם הי' באונס, עכ"ז הא ידוע מש"כ המהרי"ק (בסי' ס"ג) והובא בב"י (בסי' קל"ד) ובח"מ (סי' ר"ה) דכ"ז שלא תש כח האנס אמרינן דעשה כן משום האונס, ועכ"ז יש להקל בנ"ד, ובתחלה אבאר דברי הראשונים בזה, והוא, דהתוס' בב"ב (דף מ"ח) ושארי ראשונים הקשו בהא דב"ב (שם) דהובא' הך מימרא דרב משרשיא דאמר ד"ת גט מעושה בדיניהם כדין כשר ובגיטין (ד' פ"ח) אמרו דהא דרב משרשיא בדותא היא, ותי' התוס' דחוק הוא כמש"כ כה"ג הש"א (בסי' ע') ע"ש, וכמש"כ כת"ה לפלפל בזה, ומה שתי' הגט מקושר והמשכנות יעקב (ססי' ל"ח ס"ק ל"ו) דבגיטין מיירי לרב נחמן, ור"נ ס"ל בב"ב תליוהו וזבין זביניה לאו זביני, לכן בטל גט מעושה, וסוגיא דב"ב מיירי לרב הונא, דס"ל תליוהו וזבין זביניה זביני עכ"ל, גם זה לא נהירא לי, דהא אמרינן בב"ב (שם) מודה שמואל היכא דיהב זוזי, אלמא דשמואל ס"ל ג"כ דתליוהו וזבין זביניה זביני, והתם בגיטין הא מבואר דר"נ בשם שמואל אמר זה, והא לא מצינו דר"נ יפלוג בזה ג"כ על רב הונא ויסבור דשמואל אמר ג"כ תליוהו וזבין זביני' לאו זביני, א"כ אכתי קשה כיון דשמואל ס"ל תליוהו וזבין זביני' זביני, אמאי פסל גט מעושה, וע"כ שפיר תמהו התוס' וש"פ, ולא תירצו כן שהוא דרך פשוט לכאורה.
והנלע"ד בזה, והוא, דהקצה"ח (בסי' ט') הקשה על מש"כ שם הפוסקים דכופין את הלוה לתבוע הריבית היכא דהלוה חב לאחרים, והקשה דהא הוי זה כמו אנסוהו לקנות דמבואר בח"מ (ססי' ר"ה) דאנסוהו לקנות לא קני, ועפ"ז תירץ קושית הראשונים מפני מה בחייבי חטאות אין ממשכנין, משום דבחטאת בעי רצון בעלים בהכפרה, א"כ הוי כמו אנסוהו לקנות להכפרה דלא מהני עכ"ל, ועפ"ז יש לעיין בהא דב"ק (דף מ') גבי חייבי כופר ולענ"ד מוכח דהיכא דשייך מצוה לשמוע דברי חכמים אז אף באנסוהו לקנות ג"כ קני, דהא בירושלמי יבמות (פ"ג ה"א) אי' פלוגתא דחד מ"ד ס"ל דחליצה הוי קנין דנקנית לו, והכוונה היא דבעת החליצה נקנית לו ותיכף אחר החליצה פקע קניינו, וע"כ אחות חלוצתו אסור' כמו אחות אשתו, וכמו דאמרו בש"ס דילן ביבמות (מ"ד ע"א) גבי חליצה דהכתיב קראו ביתו די"ל דהוא ג"כ מה"ט דחליצה משום קנין ואכמ"ל, ולהך מ"ד תקשה איך כופין על החליצה [כדאי' ביבמות (דף קי"א) במשנה דכופין אותו שיחלוץ לה ובשא"ד], הא זה הוי תליוהו לקנות דלכ"ע לא מהני, וחליצה הא בעי' כוונה כדאי' ביבמות (דף ק"ו) ובירושלמי (שם פ' י"ב ה' ז'), ואף אי נדחוק בזה לומר מסברא שאני חליצה דלא הוי קנין גמור, לכן לא מקרי אנסוהו לקנות, עכ"ז עדיין יש להוכיח מכריתות (דף י"א) דאמרו לו ב' אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב כו', וקשה איך ממשכנים בזה כמש"כ התוס' בכריתות (דף י"ב) וביבמות (דף פ"ו), הא חטאת הוי כמו אנסוהו לקנות הכפרה, כמש"כ הקצה"ח, אע"כ מוכח דאף להסוברין דאנסוהו לקנות לא מהני, מ"מ שאני היכא דאנן סהדי דניחא לי' בכפרה, ויש להאריך בזה ואכ"מ.
והנה בב"ב (דף קס"ז) מבואר דמדין המשנה הבעל נותן שכר הסופר, אך האידנא שדיוהו רבנן על האשה ע"ש, וכן אי' בגיטין (דף כ') דקאמרי שם יכילנא למיפסל לכולי גיטא דעלמא, א"ל רבא כו' אקנויי אקני לי' רבנן, וע' בגט פשוט (סי' ק"כ ס"ק ה') שכתב בביאור דברי הטור (שם) דאף אחר התקנה שתקנו דהיא מחוייבת ליתן שכר הסופר ויש כח לב"ד להפקיר ממונה, מ"מ אין להם כח להקנותו ולהעמידו ברשות הבעל אם לא שיזכה בו הבעל בחזרת קנין ע"ש, וכעין זה כתב המקור חיים (ה"פ סי' תמ"ח) ובתשובת הגאון רע"א זצ"ל (סי' רכ"ב ע"ש) ובמחנה אפרים.
ובעיקר דבריהם מצאתי בעז"ה ביש"ש (יבמות פ"י סי' י"ט) שכתב בזה"ל אמר ר' יצחק מניין שהפקר ב"ד הפקר, שנא' וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו' יחרם כל רכושו, ר"א אמר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו וגו', מה אבות מנחילין לכל מי שירצו אף ראשי' מנחילין לכל מי שירצו, ונראה דילפותא דר"א עדיפא, דילפינן מיני' שיוכלו להפקיע ממון של אחד ולהחליט לאחר, ולא תימא דוקא שיכולים להפקירו ע"ש, הרי דס"ל דזהו תלוי בפלוגתת אמוראי הנ"ל, משום דמאן דיליף מנחלה דינו כמו יורש דזוכה בלא קנין, ותמהני על כל האחרונים הנ"ל שלא הביאו את היש"ש הנ"ל, ובמק"א הארכתי בכ"ז.
נחזור לעניננו, דס"ל להג"פ דצריך הבעל לזכות בהנייר בתורת קנין כמו כל זוכה מהפקר, ואף די"ל לכאורה דא"צ הבעל לזכות בהנייר, דהא קיי"ל בכתב הגט על א"ה כשר, כמו בגיטין (דף כ'), ומצאתי בתשובת ברית אברהם (ת' או"ח סי' כ"ו וכ"ז) שהעיר בזה, וכתב דבעי שיכתוב הגט על נייר של בעל ולא על הפקר ע"ש, וע' בב"ש (אה"ע סי' קכ"ד ס"ק י"ט) בשם הרש"ך, ולשיטת הג"פ דכתב דצריך הבעל לזכות בהנייר ובדינר של האשה שנותנת לשכר הסופר, בע"כ צריכים לומר דמה דאמרינן אקנוי' אקני לי', היינו דרבנן הפקירו להנייר שלה כדי שיהא יכול הבעל לקנות מהפקר, ולפ"ז יש לתרץ הסוגיות הנ"ל שלא יסתרו אהדדי, וי"ל דבב"ב מקשה הש"ס שפיר לרב הונא דס"ל דאמרינן אגב אונסו גמר ומקני, מהמשנה דגט מעושה בעכו"ם פסול, דאמאי לא אמרינן דאגב אונסו גמר ומגרש, דהא היכא דחייב ע"פ דין לגרש הוי כמו קבלת זוזי, כמש"כ התוס' שם ואף דכפיית העכו"ם הוי שלא כדין, דהא לאו בני עישוי נינהו, עכ"ז באמת סברת התוס' דחוקה מאוד, דהא באנסוהו למכור ג"כ הכפי' וההכאה הוי שלא כדין, ואפ"ה אמרינן דהיכא דלית לי' פסידא דמקבל תשלומין דגמר ומקני, א"כ ה"ה היכא דמחוייב ע"פ דין לגרשה מקרי לית לי' פסידא, דהא מחוייב לגרשה, וגם ב"ד של ישראל יכפוהו לגרש, ע"כ אף במה שהכו אותו הוי שלא כדין, עכ"ז הא תליוהו וזבין זביני' זביני, וקשה לר"ה, ואין לומר דזה הוי אנסוהו לקנות, דהא צריך הבעל לזכות בהנייר שיגרש דלא קני, דז"א, דכיון דע"פ דין המשנה הבעל מחוייב לתת שכר הסופר, א"כ לא מבעיא אם כותב על קלף שלו ודאי אתי שפיר, ואף בכותב על קלף ודיו של הסופר עכ"ז הא קיי"ל בח"מ (סי' ר"ה סעי' מ"ב) באנסוהו ליתן מעות ומחמת זה הוצרך למכור לאחרים דזה לא הוי אונס, כיון דהאונס לא אתי מחמתו ע"ש, וה"ה באונסים אותו שיגרש בגט כשר דמחמת זה הוכרח לתת מעות להסופר ולקבל ממנו הנייר והדיו דשפיר קני דהא האונס אינו בא מחמת הסופר, א"כ שפיר הקשו לר"ה מהמשנה, ומתרצי דבאמת ד"ת כשר רק מחמת שלא יהא כאו"א תולה א"ע בעכו"ם לכן פסלו, אבל סוגיא דגיטין דקאי שם על מימרא דאר"נ דגט מעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ובעכו"ם כו', מקשי שפיר אי לאו בני עישוי נינהו לא ליפסל, משום דאם לאו בני עישוי נינהו לא שייך גבייהו לומר מצוה לשמוע ד"ח, ואף דס"ל לשמואל תליוהו וזבין זביני' זביני כנ"ל, עכ"ז בזמן הגמ' שאחר המשנה שתקנו דהאשה נותנת שכר הסופר ור"נ ור"ח היו בזמן א', ובימי ר"ח מצינו בגיטין (דף כ') דתקנו דהיא נותנת שכר הסופר], והבעל צריך לזכות בהנייר והקלף, כמש"כ הג"פ בשיטת הטור, וע' ברש"י (שם) ד"ה אקנויי אקני לי' רבנן כו', והא הסופר מקנה לבעל המעות כמבואר בח"מ (סי' קפ"ג) כה"ג, ובודאי מיירי דהיא נותנת שכר הסופר, דאל"כ הא זה גופא הוי שלא כדין מה שהבעל נותן השכר כיון דע"פ דין א"צ ליתן, והאשה מקריא בעל' המעות, וע"כ צריך הבעל לזכות כנ"ל, ומקרי זה כמו אנסוהו לקנות הנייר והדיו אך בב"ד של ישראל דהוי מצוה לשמוע ד"ח, ע"כ אף באנסוהו לקנות קני, משא"כ בב"ד של עכו"ם דלאו בני עישוי נינהו, דלא שייך מצוה לשמוע ד"ת, לו כן באנסוהו לקנות לא קני, ע"כ אפסולי, נמי לא ניפסול, ומה שתרץ רב משרשיא דחו, דמדלא גזר אטו כדין בעכו"ם מוכח מזה דהא דרב משרשיא בדותא היא, משום דלאו בני עישוי נינהו כנ"ל, והא דב"ב קאי על זמן המשנה ודגיטין על זמן האמוראים, ונכון בעז"ה, ויש להאריך בפרט זה הרבה, אך לפי שהרבה פוסקים ס"ל דאנסוהו לקנות קני, כמבואר בב"ש ובח"מ (אה"ע סי' מ"ב סעי' א') לכן קצרתי.
ב[עריכה]
והנה בנ"ד נראה ברור דהוי מן הכופין להוציא בדינינו, דכיון שאינם מניחים אותו מן הממשלה להיות עמה, וע"כ מונע ממנה כל חיובי איש לאשתו, כמש"כ כת"ה, א"כ זה דומה למש"כ התוס' בכתובות (ע' ע"א) ד"ה יוציא ויתן כתובה כו', דלכן בהא דהחולץ חוזרין אצל גדול למכפיי'ו לפי שמונע ממנה כל עניני אשות, וכ"כ התוס' ביבמות (דף ס"ד) ד"ה יוציא ויתן כתובה כו', ואף שהבעל אנוס, מ"מ הא מצינו (ס"פ המדיר) גבי מי שנולד לו ריח הפה וחוטם וכה"ג דג"כ הוי אנוס, מ"מ כופין להוציא, כש"כ בנ"ד.
ואף לפמש"כ הפ"י (כתובות שם), דלכן חוזרין אצל גדול לכפותו, משום שכופין אותו על מצות עשה דחליצה, מ"מ מודה בנ"ד דשא"ה די"ל דיכפוהו לזון ולשמש עמה, מה שלא שייך כן בנ"ד, דהא אין מניחים אותו מהממשלה, [ובעיקר דברי הפ"י הנ"ל הארכתי בחידושי לאהע'ז], ע"כ ברור ופשוט דנ"ד הוא מן הכופין להוציא בדינינו ג"כ, אך מה שיש להחמיר בנ"ד הוא לפי שהרבה ראשונים פסקו דגט מעושה בדיניהם אף שהוא כדין, מ"מ הגט בטל מה"ת, ע"פ סוגיא דגיטין (דף פ"ח), א"כ בנ"ד דאנסוהו המושלים לגרש יש להחמיר.
- הג"ה [אל תשכח אתה הקורא מש"כ לעיל (דף ק"ו ע"ד) בהג"ה המתחלת ודע דכל הדברים כו', ועפ"י דברינו ההם כלך בטח גם בכל דברי תשובתנו זאת].
אכן שיטת הרמב"ם (בפ"ב מה"ג) דגט מעושה בעכו"ם כדין כשר מה"ת ואינו אלא פסול דרבנן, וכבר נתקשו בדבריו הכ"מ והלח"מ איך פסק כהסוגיא דב"ב, הא בגיטין אמרו דרב משרשיא בדותא היא כנ"ל.
ומש"כ המשכנות יעקב והגט מקושר דסוגיא דגיטין קאי לר"נ ור"נ הא ס"ל תליוהו וזבין לא הוי זביני, אבל הרמב"ם פסק כרב הונא, לכן פסק כסוגיא דב"ב ע"ש, לא נהירא לי, דהא הכ"מ (פ"י מה' מכירה) כתב דלכן חילק הרמב"ם בין אנס לגוזל והוחזק בגזלן, משום דהרמב"ם ס"ל דהא דאמר ר"נ קרקע אין לו מעות יש לו, היינו משום דגזלן שאני, משום דגם ר"נ ס"ל כר"ה דתליוהו וזבין זביני' זביני ע"ש בכ"מ, א"כ אכתי קשה מאוד על הרמב"ם איך דחה הך סוגיא דגיטין והקל בדאורייתא, וכבר פקפקתי לעיל על תי' האחרונים הנ"ל הנ"ל.
והנלע"ד בזה דהרמב"ם אזיל לשיטתו, דבגיטין (נ"ח ע"ב) אי' ת"ר הבא מחמת חוב ואנפרות אין בה משום סקריקון כו', והרמב"ם (פ"י ה"א מה' גזילה) כתב עכו"ם בעל זרוע ואנס נכסי ישראל וירד לשדהו מחמת חוב שהי' לו על ישראל או מחמת נזק כו' אם מכרה לישראל אין מוציאין מהלוקח, וכן פסק המחבר בח"מ (סי' רל"ו סעי' ז'), ושיטת הרא"ש ורש"י שם לפרש דאין בה משום סקריקון דיכול להוציא מהלוקח, ובאמת קשה בשיטת הרמב"ם דס"ל דהמקח קיים אף שלא גבה בב"ד, דהא קיי"ל דבלא ב"ד לא מהני' גבייתו, משום דאמרינן מאן שם לך, וכמבואר בח"מ (סי' ק"ג סעי' ח') ואיך יהי' עדיף כחו מכח הישראל, והנתיבות (בסי' רל"ו) שם תי' זה משום דקים לחז"ל דבדיניהם יכול העכו"ם לגבות בחובו לעצמו בלא ב"ד, וכיון דנתחייב בדיניהם דיינינן לי' כדיניהם ע"ש, ולענ"ד נראה להוכיח דלא כדברי הנתיבות בזה, מהא דגיטין (דף מ"ג ומ"ד) דת"ר לוה מן העכו"ם כו' יצא לחירות, מתיב ר"ש ועכו"ם שמשכן שדהו לישראל פטורה ממעשר כו', אבע"א בשלוה ע"מ למשכנו ולא משכנו כו', ע"ש ברש"י ותוס', אלמא דדוקא בהתנה בפירוש ע"מ למשכנו בעצמו אז יכול למשכנו במטא זמני' אבל בלא התנה אינו יכול למשכנו בלא ב"ד ולגבות מעצמו ולכן לא שייך בזה לומר כסברת התוס' (שם) בסד"ה בשלוה ע"מ למשכנו כו' שכתבו הואיל ובידו למשכנו דיצא לחרות ע"ש, משום דבמה דצריך ב"ד לא מקרי בידו כמבואר בקידושין (דף ס"ב) דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא, אבל להנתיבות דכתב דבדיניהם יכולים לגבות מעצמו בלא ב"ד, א"כ ה"ה דיכול גם ישראל לגבות לעצמו בלא ב"ד מהנכרי משום דאמרינן לי' כך דינכם.
ואפשר לומר דלכן בעי התנה בפי' משום דבלא תנאי הי' יכול לסלקו במעות, דהא בב"מ (דף ע"ג) גבי עובדא דרב מרי בר רחל משמע דאף בכלות הזמן יכול לסלקו במעות, ע"כ הוצרך לומר דמיירי בהתנה ע"מ למשכנו, דאז אינו יכול לסלקו במעות בדיניהם, והא דגבאו בחובו (דסי' רל"ו) דמקחו קיים כנ"ל, מיירי באינו רוצה לסלקו במעות, ולכן יכול למשכנו בעצמו.
ועכ"ז יש להוכיח מגיטין (מ"ד ע"א) דאמרו ת"ר גבאו בחובו או שלקחו סקריקון לא יצא לחירות ופי' רש"י משום דלמא למיקנסי' דהא הוי אנוס, ולדברי הנתיבות הנ"ל שכתב דיכול לגבות בדיניהם בעצמו בלא ב"ד ומקחו קיים, א"כ קשה אמאי לא יצא לחירות בגבאו בחובו, דהא זה לא הוי אונס כיון דע"פ דין ומחמת פשיעתו שלא סלקו במעות לזמ"פ יכול לגבות בעצמו, וכמו בלוה ע"מ למשכנו קנסינן לי' מחמת שהי' יכול לסלקו במעו' לזמן פ' כדי שלא יהא יכול למשכנו, ה"ה הכא הי' לו לחוש שמא יגבנו לעצמו כיון דיכול ע"פ דיניהם לגבותו בעצמו, ובע"כ מוכח כיון דחזינן דזה מקרי אונס, דע"כ ע"פ דין אינו יכול לגבות בלא ב"ד, ולכן הוי אונס משום דלא עלה על דעתו דיגבה ממנו באלמות, הרי דלא כדבריו, ואף דיש עדיין לדחוק בזה, מ"מ האמת יורה דרכו, וע"כ קשים מאוד דברי הרמב"ם הנ"ל.
ולכן נלע"ד לומר דכוונת הרמב"ם לפרש הא דיורד מחמת חוב ואנפרות דמיירי דהעכו"ם אנס. את הישראל שיגבה לו עבור חובו את שדהו, דהא מיירי בעכו"ם בעל זרוע כמש"כ הרמב"ם להדיא [ואף שאינו אונס נפשות רק אונס ממון ג"כ קיי"ל דהוי אונס], וע' ברשב"א (גיטין בסוגיא הנ"ל) שהקשה להסוברין דבקצת דמים ג"כ אמרינן תליוהו וזבין זביני' זבינא, ולרבותינו דפירשו זראנפרות היינו שנותנים קצת דמים, א"כ הא הוי תליוהו וזבין דזביני' זבינא ע"ש, ואף די"ל דהגמ' מיירי דלא אמר רוצה אני, וע"כ מקחו בטל כפי' רש"י בע"כ, ומוכח מקושית הרשב"א הנ"ל שפי' לסוגיא הנ"ל דמיירי ג"כ דהעכו"ם אנס אותו עד שנתרצה למכור לו, ולכן שפיר הקשה, ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם פי' כן בכוונת הגמרא דמיירי שאנס אותו עד שנתרצה להגבות לו בחובו מרצונו ולא גבה מעצמו בלתי רשותו, ובפרט לשיטת הרמב"ם דס"ל בתליוהו וזבין לא בעי לומר רוצה אני, כמו שהובאה שיטתו בח"מ (סי' ר"ה), ודאי אתי בפשיטות שפיר כמש"כ.
וזה ברור דבאנסו להגבותו בחובו לא הוי כמו תליוהו וזבין, דיש לחלק, דדוקא תליוהו זבין דקיבל זוזי דחשיב הנאה שפיר אמרינן דמחמת הנאתו גמר והקנה, משא"כ בגבה בחובו דהא קיי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת דזה לא הוי הנאה מחודשת, כמש"כ התוס' בקדושין (מ"ז ע"ב) ד"ה לעולם שט"ח דאחרים כו', כדקיי"ל המודר הנאה פורע חובו משום דזה לא הוי הנאה כלל, ואף להסוברים (בסי' ר"ה) דאף בלא נתן מעות רק שט"ח ג"כ הוי מכירה מעליא, י"ל משום דזה מקרי הנאה מחודשת, כמו דאיתא בב"ש באה"ע (סי' כ"ט ס"ק ו') דהרבה פוסקים ס"ל בקדשה בשט"ח שנותן לה מחדש מקודשת, אבל במלוה דאינה מקודשת, י"ל דלא מקרי הנאה דגמר ומקנה מחמת זה, וע' בב"ב (דף מ"ח) תוס' ד"ה קדיש בביאה כו', ובמש"כ שם דגבי גט לא חשיב זבינא מה שהבעל נפטר משאר וכסות, לפי שהיה נותנם ברצון ולא היה מגרשה ע"ש, ולפמש"כ יש לחלק בפשיטות, דשאני בפטור דשאר וכסות דלא מקרי הנאה מחודשת, לכן לא חשיב כמו קבלת מעות, משא"כ בקדיש בביאה דמתחייב לה מעכשיו בשאר וכסות דהוי הנאה מחודשת שפיר הוי כמו תליוהו וזבין.
וכיון דחזינן דבאנס אותו להגבותו בחובו מועלת מכירתו, ע"כ מוכח דכיון דמחויב לפרוע חובו וכמש"כ הקצה"ח (סי' קכ"ח ס"ק ג') דאין זה בכלל הפקעת הלואתו, א"כ באנס אותו העכו"ם לפרוע לו דאף דעכו"ם לאו בני עישוי נינהו [ובפרט העכו"ם הבע"ד], עכ"ז אמרינן דכיון דמחויב לפרוע חובו א"כ ודאי גמר ומקנה וכסברת התוס' (ב"ב שם) דכל מה דמחויב לעשות הוי כמו תליוהו וזבין, משום דאמרינן דהא בלא"ה יכפוהו ב"ד לגרשה, כמש"כ הרשב"ם (שם) ד"ה התם נמי נימא אגב אונסא גמר ומגרש כו' דבלא גט נמי לא תעמוד אצלו ע"ש, וזוהי שיטת הרמב"ם במאי דפסק בהא דאנפרות דמקחו קיים, משום דאזיל לשיטתו דס"ל דגט מעושה בעכו"ם כדין כשר, משום דאמרינן דבלא"ה יכפוהו ב"ד לגרשה, ולכן גמר בדעתו לגרשה אף דעכו"ם לאו בני עישוי נינהו, א"כ ה"ה בהגבהו בחובו דג"כ אמרינן דמחמת החוב המוטל עליו לפרוע חובו ודאי גמר והקנה לקיים מצות פריעת בע"ח, והא דלא פירש הרמב"ם בפי' דהא דעכו"ם הבא מחמת חוב מיירי באנס אותו שיגבה לו עבור חובו, י"ל משום דדרכו רק להביא לשון הגמ' וכמש"כ דבחדושי הרשב"א פי' כוונת הגמ' הנ"ל כן.
ומירושלמי (גיטין פ"ה ה"ז) מוכח כפי' הרמב"ם, דבאנפרות דאין בה משום סקריקון היינו דמקחו קיים, דאיתא התם תני חכירי בתי אבות אין בה משום סקריקון, היורד משום חוב ואנפרות אין בה משום סקריקון, ואנפרות עצמה ממתנת לבעלה יב"ח עכ"ל, ובחכירי בתי אבות פי' קרבן העדה (שם) דא"צ להחזיר לבעלים כלום, א"כ ה"ה הא דתני אח"ז דבחוב אין בה משום סקריקון היינו ג"כ דמקחו קיים וא"צ להחזיר, אך בפי' הירושלמי נדחק הקרבן העדה מאוד ולעד"נ כמש"כ דכוונת הירושלמי דיורד משום חוב היינו דאנס הבעלים שיגבו לו בחובו ומקחו קיים ואנפרות היינו חוב נזקין כמש"כ הרמב"ם, ואנפרות עצמה היינו בגזל ועלילה שאין לו חוב ידוע, לכן דינו כמו סקריקון וצריך יב"ח דזה הוי כמו תליוהו ויהיב, גם י"ל דאנפרות עצמה היינו שהעכו"ם ירד לשדה מעצמו דלא אמר רוצה אני, וי"ל דהרמב"ם הוציא פירושו ודינו בסוגיא הנ"ל מירושלמי הנ"ל ע"פ פי' קרבן העדה הנ"ל, והרא"ש דפי' בהא דאנפרות דאין בה משום סקריקון ויכול להוציא מהלוקח אף בחוב ידוע [והובא בטור ח"מ שם ובסמ"ע], י"ל דאזיל לשיטתו דס"ל גט מעושה בעכו"ם כדין בטל מה"ת, כיון דכפיי' שלא כדין הוי כמו תליוהו ויהיב לכן מוציאין מהלוקח, ואינו קשה מירושלמי הנ"ל די"ל דיפרש כפי' הפ"מ בחכירי בתי אבות דצריך להחזיר לתרי לשני דירושלמי שם.
גם י"ל דהירושלמי אזיל לשיטתו, דבירושלמי קדושין (פ"ב ה"ו) איתא בקדושי מלוה לחומרא ובקרקעות לא קנה ובמטלטלי אין מוסרין אותו למי שפרע ביקש להעמיד לו מקחו כו' תני ר' חייא אם יש לו יין חייב ליתן לו עכ"ל, ובחידושי הרשב"א לקדושין [והובא בקרבן העדה (שם)] כתב לפרש דמוכר אינו יכול לחזור אף שלא מכר רק במלוה ע"ש וגם י"ל בפשט הירושלמי, דמספקא לי' אם מלוה קונה, ולכן בקדושי אשה אזלינן לחומרא, ובקרקעות דלא קנה משום דמוקי בחזקת מ"ק, ומיירי דאין הלוקח מוחזק, ובמי שפרע אין נותנין משום דמספיקא אין יכולין לקללו, א"כ לירושלמי אם מכר קרקע במלוה אין המוכר יכול לחזור כמש"כ הרשב"א הנ"ל, וכן לפמש"כ דמספקא להירושלמי בזה, ע"כ אם הלוקח מוחזק בקרקע יכול לתפוס מספק לשיטת הרא"ש גופא דפסק בתשובה כלל א' והובא בספר תקפו כהן דמהני' תפיסה בקרקע ג"כ בספיקא דדינא, לכן י"ל דאם אנסו להגבותו בחובו מקרי תליוהו וזבין, משום דמלוה הוי' כמו דנתן מעות מזומני' דמשום זה גמר והקנה, וע"כ כיון דהלוקח מוחזק מהני' תפיסתו דאין מוציאין ממנו, דכיון דמלוה קונה ונחשבת להנאה ה"ה דהוי' כמו קיבל זוזי וגמר ומקני, ועפ"ז ניחא מה שלא הקשה הירושלמי במה שהביא דאנפרות עצמה צריכה יב"ח כמו שהקשו בש"ס דילן הא אמרת אין בה משום סקריקון כו', משום די"ל דאזיל לשיטתו דמלוה נחשבת ג"כ להנאה והוי תליוהו וזבין, וע"כ א"צ הלוקח להחזיר, משא"כ אנפרות עצמה היינו שלא אנס לישראל שיגבהו על חובו כנ"ל או בעלילה שאין לו חוב ידוע כנ"ל, דינה ג"כ כמו סקריקון, משא"כ הש"ס דילן לפי מה דקיי"ל דמלוה אינה ככסף לקדש את האשה ולקנות בו, אלמא דלא נחשבת להנאה כלל, ע"כ מקריא תליוהו ויהיב, ומחמת החיוב דפריעת בע"ח הא קיי"ל לשיטת הרא"ש וש"פ דגט מעושה כדין בעכו"ם בטל מה"ת, לפי דלא שייכא מצוה לשמוע ד"ח, לכן פי' הרא"ש וש"פ בהא דגיטין דמקחו בטל, וע"כ שפיר תמהו בש"ס דילן על הא דתניא אנפרות עצמה צריכה יב"ח, דהא קאמר אין בה משום סקריקון משום דמיירי באינו מסור בידו להורגו וע"כ הפי' דצריך להחזיר בחנם, א"כ קשה מפני מה אמרו דאנפרות עצמה אם שהא יב"ח יש בו דין סקריקון, וע"כ אמרו דסקריקון עצמה כו', והרא"ש אזיל לשיטתו בזה.
וי"ל דהרמב"ם מהא דגיטין למד להכריע [כסוגיא דב"ב] דד"ת גט מעושה בעכו"ם כשר משום דיליף זה מהא דאנפרות הנ"ל, ואין לדחות דשא"ה משום דקיבל זה עבור חובו הוי כמו קבלת זוזי לשיטת הרמב"ם דס"ל מלוה קנה במכירה [כידועה שיטתו בח"מ (סי' קצ"ט וסי' ר"ד)], דהא גם הוא ס"ל דמלוה אינה נחשב' להנאה כלל דהא בקדושין אינה מקדושת במלוה וכן במודר הנאה פורע חובו אף בע"ח דוחק כמבואר בח"מ (סי' קכ"ח), [והא דפסק דמלוה קונה במכר כבר כתבתי בחידושי לח"מ לבאר זה בארוכה, וע' בנתיבות (סי' קצ"ט ס"ק ב' וסי' שד"מ ס"ק א') שבארו ג"כ ע"ש], א"כ לפירושו באנפרות הנ"ל מוכח שפיר דגם גט מעושה בעכו"ם כדין כשר, דכיון דעכ"פ מחוייב לגרשה ודאי גמר לגרשה, ובעז"ה שיטת הרמב"ם מתורצת.
ג[עריכה]
ועוד י"ל דהרמב"ם יליף דגט מעושה בעכו"ם כדין כשר מה"ת מהא דקיי"ל דגט המעושה בישראל כדין כשר, אף בב"ד של הדיוטות אף האידנא דליכא סמוכין, משום דשליחותייהו דקמאי קא עבדינן, וידועה שיטת הרשב"א והר"נ [בסוף גיטין דהא דשליחותייהו קעבדינן זהו מדרבנן כי היכי דלא ליהוי בנות ישראל עגונות, ועדיין תקשה איך עוקרין דבר מה"ת, דמה"ת בעינן סמוכין, וכמו שתמה הנתיבות (סי' א') ע"ש, ואין לומר דמשום אפקעינהו רבנן לקידושי' מיני' נגעו בה, דא"כ תקשה באשה שזינתה דכופין להוציאה כמש"כ המג"א, דכיון דהאידנא ליכא סמוכין א"כ ממילא תהא הפקעת קידושין למפרע ותהא מותרת לבעלה וגם בני' יוכשרו, וכן תקשה ביבמות (דף ל"ז) דמהדרינן תקנתא במעוברת חבירו הניסת לכהן ע"ש, הא יש להמציא תקנה דלא ירצה לגרשה ויכפוהו הב"ד לגרשה ותהא הפקעת קידושין ומותרת לו, וכן כל כה"ג רבות בש"ס, ואף שי"ל בזה דאף דאפקעינהו רבנן לקדושי' מיני', מ"מ נשארו קדושי דרבנן [כמש"כ זה במק"א בשם הש"מ], מ"מ האמת יורה דרכו דדוחק לומר דיש עצה לצאת מפסול דאורייתא, וכן מוכח מהא דאמרינן בגיטין (דף פ"ח) דרב יוסף קא מעשה אגיטי ואמר מידי דהוי אהודאות והלוואות דאיך למד מזה דכופין אגיטי ולומר דאפקעינהו רבנן כו', אע"כ מוכח מכל זה דאין צריך בזה להפקעת קידושין, משום דאף היכא דלאו בני עישוי נינהו ג"כ כשר הגט, משום דכיון דמצווה ומחוייב לגרשה אמרינן דודאי ניחא לי', והא דמקשה בגיטין גבי רב יוסף מעשה אגיטי, והא הדיוטות נינהו, היינו דאין יכולין לכוף איתו לגרשה כיון דלאו בני עישוי נינהו, אבל בדיעבד היכא דעברו וכפו ודאי דכשר כשיטת הרמב"ם הנ"ל, והא דמקבלין גרים י"ל דס"ל כמש"כ התוס' בקידושין (ס"ב ע"ב) ד"ה צריך שלשה כו', משום דכתיב בי' לדורותיכם כן י"ל בשיטת הרמב"ם, וז"א רק לדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין, כמו שפסק הרמב"ם וכמש"כ האו"ת (סי' ג') דאף דכתב דד"ת חד כשר מ"מ זהו רק בחד דסמוך ע"ש, אבל לשמואל ור"נ דס"ל שנים שדנו דיניהם דין כמבואר בסנהדרין (דף ה') א"כ לדידהו י"ל דהא דמשמע בגיטין (במשנה שם) דגט המעושה בב"ד ישראל כשר ומשמע אף בב"ד של הדיוטות, ואינו פסול אלא בב"ד של נכרים כמש"כ הפ"י שם, משום דהא ס"ל דאף הדיוטות דנין מה"ת, א"כ לדידהו אין להוכיח וע"כ ס"ל שפיר דגט מעושה בעכו"ם בטל מה"ת, ולכן אמרו בש"ס אליבייהו דשמואל ורב נחמן דהא דרב משרשיא בדותא היא, משא"כ לדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין בע"כ מוכח מהך משנה דאף היכא דלאו בני עישוי נינהו ג"כ כשר הגט, דאף דהכפי' היא שלא כדין מה"ת, מ"מ כיון דמחוייב לגרשה זה הוי כמו מכר כמש"כ התוס' בב"ב (דף מ"ח) דתליוהו וזבין זביני' זבינא, ומזה הוכיח הרמב"ם לפסוק כסוגיא דב"ב דנקטו לדרב משרשיא לדינא, ועפ"ז מתורצת קושיית התוס' בסתירת הסוגיא דב"ב להא דגיטין (פ' המגרש) הנ"ל.
גם יש לדון לכאורה בכוונת הרמב"ם דס"ל דגט מעושה בעכו"ם כדין כשר מה"ת, משום די"ל דהא דכתיב לפניהם ולא לפני עכו"ם קאי על אלקים [דיינים] דכתיב בפ' לעיל מינה בע' זקנים כמש"כ התוס' בסנהדרין (ב' ע"ב) ד"ה ליבעי נמי מומחין כו', א"כ י"ל דהיכא דיש ב"ד סמוכין היינו אלקים אז אסור לילך מה"ת לפני עכו"ם אבל היכא דליכא לפניהם כמו האידנא דליכא סמוכין אין בזה איסור מה"ת כדאי' כה"ג בפסחים (דף פ"ח) במש"כ התוס' שם בד"ה שה לבית כו' איך מאכיל הפסח שלא למנויו וכתב הר"נ והובא במהרש"א שם דכיון דאינו יכול להמנות כלל לכן אין בו העשה דלפי מנוייו ע"ש, וכמו דאי' בחולין (דף י"ז) דכי אסר רחמנא, בהמה דחזי' להקרבה אבל חי' דלא חזי' להקרבה לא אסר רחמנא, וכה"ג כתבו התוס' ביבמות (ע"ב ע"א) ד"ה משום דלא נשיב כו' דכיון דלא אפשר מעכבת וכ"כ התוס' שם (ע"א ע"ב) ד"ה מ"ט כו' ע"ש במש"כ דכיון דאינן יכולין לאכול קדשים כו' ומה"ט פסקו באו"ח (סי' י"ג סעי' ג') בנפסקה לו טליתו בשבת דאינו עובר על מ"ע דציצית משום דהא אינו יכול להטיל בה ציצית בשבת וה"ה בזה, אך יש לחלק ביניהם ולדון בזה הרבה ואכמ"ל], אבל מהרמב"ם והטור וש"פ מוכח דאף בזה"ז אסור מה"ת, (וכל זה בימיהם אבל האידנא דינא דמלכותא דינא כידוע).
ולכאורה יש להעיר מהא דסנהדרין (דף פ"ז) דאמרו גבי זקן ממרא דבד"מ בפלוגתא דשמואל ור' אבהו בשנים שדנו דיניהם דין ולמאן דס"ל אין דיניהם דין הוי קידשה בגזל, ולשיטת הרמב"ם דס"ל דאף היכא דלאו בני עישוי הם מ"מ אמרינן דכיון דמחוייב ע"ז דגמר ומקני דה"ה היכא דמחוייב לשלם לחבירו ג"כ נימא גמר והקנה ואמאי קרי לי' גזל, וי"ל דמיירי התם דלא אמר רוצה אני רק הב"ד מעצמם לקחוהו ממנו ואף דשיטת הרמב"ם בתליוהו וזבין דלא בעי רוצה אני, מ"מ זהו דוקא באנס ולא בגזלן כמש"כ המחבר בח"מ (סי' ר"ה סעי' ח') דגוזל והוחזק גזלן א"צ למסור מודעא, דלא שייך התם לומר אגב אונסי' גמר ומקנה, כיון דאינו יכול לעשות לו שום אונס זולת אותו השדה ע"ש, כמש"כ האחרונים שם, ואפשר דמזה הוציא הרמב"ם דינו לחלק בין אנס לגזלן ע"ש.
ולשיטת הרמב"ם דס"ל דגט מעושה בעכו"ם כדין אינו בטל מה"ת אלא מדרבנן, ע"כ בנ"ד שספק לנו אם גירש בפעם ב' שבא לב"ד מרצונו הטוב או מחמת האונס כמו שאמר מתחלה הוי ספק דרבנן ולקולא, ואין לומר דהא איתחזק איסורא דא"א, והרבה פוסקים ס"ל דאף בדרבנן באיתחזק ספיקו לחומרא, דז"א שייך בנ"ד דיש לן לאוקמי על חזקת כשרות כיון דמחוייב ע"פ דין לגרשה, משום דאינו מקיים כל עניני אישות ואינה יכולה להיות אצלו כנ"ל, ומצווה ועומד הוא לגרשה, בפרט שנתן ת"כ שמגרשה מרצונו הטוב, א"כ נגד חזקת איסור יש חזקת כשרות, דהא חזקת כשרותו לא איתרע כלל, ובהא דלא רצה מתחלה לגרש לא איתרע חזקת כשרותו כלל דהא עיקר החיוב עליו לגרשה לא בא אלא משום שכפוהו בדיניהם לגרשה, ועכשיו מחמת הכפיי' חל עליו החיוב לגרשה לפי שאין מניחים אותו להיות עמה ומונע ממנה כל עניני אישות, דכופין בשוטי, כמש"כ הרא"ש ביבמות (פ"ו סי' י"א) והתוס' שם, לכן אפשר דהא דלא רצה מתחלה לגרשה דהי' סבור דאפשר שלא יכופו אותו וממילא יהי' עמה כדרך כל הארץ, ואחר שראה דאין להנצל מזה ואינו יכול להיות עמה נתרצה לגרשה מרצונו כפי חיובו שמוטל עליו, והוי שפיר חזקת כשרות נגד חזקת א"א ואזלינן בספיקו להקל ככל דרבנן, וכה"ג אמרינן בכתובות (דף נ"א) בשבויי לסטים דחיישינן שמא נתרצתה לסוף ואף דמתחלה הי' באונס והתם לא שייך לומר רוב נשים מתרצות א"ע בסוף ביאה כמש"כ שם ההפלאה, וכש"כ בנ"ד דשייך לומר אוקי אחזקת כשרות דנתרצה לקיים חובתו ולהצילה מכבלי העיגון, ולא שייך בזה לומר כל העושה ע"ד ראשונה עושה וכמו בתחלה הי' באונס וגילה דעתו דאינו רוצה לגרשה ה"ה עכשיו, דעיקר הסברא דכל העושה ע"ד הראשונה עושה הוא משום דשתק ולא התנה בפי' ודאי נתרצה ע"ד הראשונה, משא"כ בנ"ד דאמר בפעם ב' דמגרשה מרצונו הטוב ולא שתק, ומה הי' יכול לעשות יותר, כדמוכח מהא דכתובות הנ"ל.
ובחולין (דף ד') אמרו חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין כו' ממאי דלמא ר"ש הוא וכי מקילינן בדרבנן בדאורייתא לא מקילינן כו' מי קתני שאני אומר כו', ולכאורה קשה להסוברין דהיכא דיש חזקה אזלינן לחומרא אף בדרבנן, א"כ אי נימא דלית כן חזקה לא שבק היתרא ואכל איסורא, איך מקילינן התם לתלות דהחליפו הא שייך התם לומר כאן נמצא כאן הי' כמבואר בח"מ (סי' ס' וסי' קי"ב וס"ס ר"נ) ע"ש, ומבעי לן לומר דלא יצאה מרשות הבעלים הראשונים דאוקי החמץ שהוא ברשות בעלים הראשונים ובחזקת מ"ק, אע"כ מוכח משום דיש חזקת כשרות אמרינן דלא שבק היתרא ואכל איסורא, דגם במומר שייך ג"כ חזקת כשרות כמש"כ התבואות שור (סי' ב' ס"ק ז') ותלינן ע"ש, ובכה"ג אזלינן להקל אף בדרבנן, ובמסקנא אמרינן דחזקה לא שבק היתרא ואכל איסורא הוי' חזקה אלימתא, וע"כ סמכינן אף בשחיטה דיש חזקת אינה זבוחה על חזקה זו להקל, א"כ בנ"ד דיש חזקת כשרות ג"כ אמרינן אוקי חזקה זו נגד חזקת א"א כמש"כ רש"י בעירובין (דף ל"ו) ד"ה העמד טמא על חזקתו כו' דבמתניתין יש חזקה לקולא ולחומרא ע"ש, ולכן יש להקל לשיטת הרמב"ם בנ"ד.
ד[עריכה]
אמנם לשיטת הרא"ש וש"פ שתפסו לעיקר כסוגית הש"ס דפ' המגרש דגט מעושה בעכו"ם אף כדין בטל מה"ת, יש לעיין בנ"ד ולהחמיר, דאפשר דאחר שבא לב"ד לא נתרצה מרצונו הטוב לגרשה כיון שלא תש כח האנס, ונותן הגט מחמת יראתו, והוי חשש בדאורייתא, אך בודאי אין סברא לומר בנ"ד דהוא בטל, דהא יש להסתפק דאפשר מחמת המצוה המוטלת עליו נתרצה לגרשה כנ"ל, וכמש"כ מעכ"ת דלשיטת הרא"ש וש"פ הנ"ל אינו רק ספק גט מעושה, וכמשכ"ל מהא דכתובות (דף כ"א) גבי שבויי לסטים דלא שייך בזה לומר כל העושה ע"ד ראשונה עושה כנ"ל, דהא לא שתק, ועוד י"ל דלא שייך בזה לומר כל העושה, ע"ד ראשונה עושה, דהא בקדושין (דף נ') בההוא גברא דזבן נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבן לא אמר מידי מסקינן דהוי דברים שבלב, ומבואר ברשב"א בחידושיו (שם) ובפ"י שכתבו דמיירי דגילה דעתו מתחלה דמוכר ע"מ למיסק לארעא דישראל, אך בסוף בעת המכירה לא התנה זה, והובא כ"ז בח"מ (סי' ר"ז סעי' ד), אלמא דלא אמרינן [בגילוי דעת בעלמא] דכמו דגילה דעתו מתחלה שמוכר ע"מ לעלות לא"י דודאי גם לסוף עשה כן ע"ד הראשונה ולא מקרי דברים בלב, אע"כ מוכח דבמה דגילה דעתו מתחלה בלא עשיית מעשה לא שייך בזה כל העושה ע"ד ראשונה עושה, וכמש"כ הש"ך בח"מ (סי' של"ג ס"ק מ"ד) דדוקא היכא דמעשה הראשון הי' קיים בזה אמרו כל העושה ע"ד ראשונה עושה [וע' בב"ש (אה"ע ססי' קי"ד ס"ק ט"ו), ובזבחים (דף מ"א) גבי נתן את הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה דאמרו כל העושה ע"ד ראשונה עושה משום דעכ"פ הי' מעשה מתחלה וכן בהא דשבת (צ"א ע"א) ע"ש] משום שהי' מעשה מתחלה, או היכא דהתנה בתנאי גמור בעת המכירה אז בכתבו אח"כ שטר המכירה אמרו כל העושה ע"ד ראשונה כו' כמבואר בח"מ (סי' ר"ז סעי' א' בהג"ה), א"כ בנ"ד ג"כ אף דגילה דעתו מתחלה דאינו מגרשה מרצונו הטוב, עכ"ז איכא להסתפק דלמא חזר ונתרצה אח"ז מרצונו הטוב, ונגד חזקת א"א יש חזקת כשרות דמן הסתם רוצה לקיים החיוב המוטל עליו כמש"כ לעיל בארוכה, ע"כ אף להרא"ש וש"פ אינו רק ספק גט מעושה, ויפה כתב כ"ת בנ"ד דלכל הפוסקים אינו רק ספק גט מעושה.
ולפ"ז יש לפתוח בהצלה בנ"ד ולהקל, דהנה הרא"ש (ב"ב פ"ט סי' כ"ג) כתב על מה דאיבעי' להו בהקדיש נכסיו מהו הפקיר נכסיו מהו, דכיון דסלקא בתיקו ומספקא לן אי שייכא הכא אומדנא או לא יראה שאין מבטלין את ההקדש והפקר כו' שאין מבטלין אלא היכא דבריר' לן האומדנא כו' עכ"ל, ואין לומר בכוונתו משום דבהקדש אזלינן לחומרא כמש"כ הרא"ש בנדרים (דף ו') גבי בעיא דיש יד לצדקה, דהא גבי הפקיר נכסיו לא שייך זה, כדחזינן דגבי בעיא דיש יד לצדקה פסק הטור לחומרא וגבי בעיא דיש יד להפקר בח"מ (סי' רע"ג) לא הכריע הטור דניזל לחומרא, ועוד דהא הרא"ש יליף זה משכ"מ דחיישינן שמא יש לו נכסים במדה"י ושם לא שייך האי טעמא, וגם אין לומר טעמו ע"פ שיטת הרשב"א [שהובאה בבית יוסף בח"מ (סי' מ"ו)] בשני כתי עדים מכחישין זא"ז אם הי' תנאי או לא דכתב דאין מבטלין קנין ברור בספק בתנאי, [והובא במל"מ (פ' ט"ו מטוען) ע"ש], וה"ה יש לדון לכאורה מזה ג"כ דמספק אין מבטלין למה דהקדיש בודאי, אבל גם ז"א דשא"ה בנידון דהרשב"א הנ"ל דירד הלוקח כבר להשדה ברשות כמש"כ אחי הקצה"ח בקונטרס הספיקות (כלל ז' ס"ק ט' וי'), אבל בודאי אין כח להוציא ממון ממוחזק בסברא זו, דהא באיני יודע אם החזרתי ג"כ הי' חיוב ברור וספק בפרעון אפ"ה אין מוציאין ממון בטוענים ב' שמא, כש"כ בספק דאי נימא האומדנא דאז בטל למפרע חיובו ולא היתה עליו מעולם חזקת חיוב כלל, וע"כ מוכרח דכוונת הרא"ש היא משום דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים, רק היכא דיש אומדנא דמוכח לכל הוי כפי' בפירוש כמש"כ הר"נ בקידושין (דף נ') והתוס' וש"פ והמהרי"ט (סי' מ"ה), לכן כשנולד לנו ספק בהאומדנא אז לא הוי' אומדנא דמוכח לכל, ע"כ הוי דברים שבלב ודברים שבלב היכא דסותרי' למה שאמר בפיו אינן דברים. כמש"כ הרשב"א בקידושין (שם), וכן כתב הקצה"ח (סי' ר"נ ס"ק ה') רק שקצר, וע' ש"ך (יו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד).
ולכאורה יש להקשות ע"ז ממש"כ הרא"ש בכתובות (פ"ה סי' ו') גבי האבעיא דנכנסה לחופה ופירסה נדה מהו ועלתה בתיקו ולכן אינו קונה, וכ"כ הטור באה"ע (סי' נ"ה וס"ה), א"כ הא התם התחייב לה כתובה רק ספק לנו באומדנא אי נתחייב דוקא ע"מ שתהא חופה ראוי' לביאה או אף שלא תהא חופה ראוי' לביאה, ואפ"ה אמרינן דאינו מחוייב לתת לה כתובתה מספק, א"כ לכאורה סתרי דברי הרא"ש אהדדי, וכן תקשה ברא"ש (ב"מ פ"ו סי' ח') גבי האבעיא דבעי לזבוני במאה ואי טרח הוי מזבין בק' ולא טרח וזבין במאתים ועייל ונפק אזוזי מהו כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא תיקו, ומשמע דאין מוציאין מהמוכר ולא אמרינן כיון דעייל ונפק אזוזי דמבטל המקח אינו רק משום אומדנא, ע"כ בהך תיקו הוי ספק באומדנא, וה"ל לומר דאינו מבטל את המקח, ומוכח מכ"ז דגם ספק אומדנא מבטל את אמירתו בפיו.
אך באמת אינו קשה כלל, משום דהרשב"א כתב בקידושין (שם) דדיקא כשדברים בלב סותרים למה שאמר בפיו אז אינן דברים, אבל אם דברים בלב מפרשי' למה שאמר בפיו הוי דברים, כמו אהא ה"ז נזיר כו' ע"ש, ע"כ דוקא בספק אם הית' אומדנא כלל אז אמרינן כיון דמספקא לן בזה הוי דברים שבלב, וכיון דהקדיש בפיו א"כ אי נימא דלא הקדיש רק אדעת לחזור כשיעמוד, א"כ הא סותר למה שאמר בפיו, וכמו בזבין אדעתא למיסק לא"י, אף דאינו סותר כל כך דהא אינו רק תנאי, אפ"ה מדמהו בש"ס להא דיקריב אותו כו' משום דג"ז מקרי סתירה למה שאמר בפיו, ואף להסוברים בח"מ (סי' מ"ו ופ"ב) דתנאי לא מקרי עקירה ולכן נאמנים העדים אף בכת"י יוצא ממק"א, מ"מ כיון דאי נימא דהתנה כן אז תתבטל המכירה לכן מקרי סותר למה שאמר בפיו [וע' ביו"ד (סי' ר"י) בהוציא פת סתם, משום דסתם פת משמע כל מיני פת ע"כ מקרי סותר לפיו] ולכן לא הוי דברים, אבל בהא דכתובות בכתב כתובה לארוסה דיש אומדנא ודאית דלא נתחייב רק ע"מ לכונסה ואומדנא ודאית הוי כמו פי' בפירוש שמתחייב רק ע"מ לכונסה, ע"כ בנולד לנו ספק בהפי' דע"מ לכונסה אם נתכוין דוקא לחופה ראוי' לביאה או לאו, א"כ זה לא מקרי סתירה למה שאמר בפיו רק פירוש למה דהתנה ע"מ לכונסה, דהא אומדנא ודאית הוי' כפי' בפירוש כנ"ל, ודומה לאבעיא דיש יד לצדקה או לא דמספקינן בפי' דלא הוי דברים שבלב, וה"ה בזה דאמר בפי' ע"מ לכונסה א"כ אי נימא דנתכוין דוקא לחופה ראוי' לביאה הוי זה פי' לתנאו דהתנה, וכמו כן בעייל ונפק אזוזי דהא אם אינו משלם לו כלל ודאי דנתבטל המקח כמש"כ הנתיבות (סי' ק"צ) בשם הרי"ף, וכ"כ החלקת מחוקק באה"ע (סי' ק"כ), א"כ הוי כמו דהתנה בפירוש דמוכר לו ע"מ לשלם לו, רק בעייל ונפק אזוזי הדין אף במשלם אח"כ דמ"מ כיון דלא שילם לזמ"פ נתבטל המקח, ע"כ הוי זה ג"כ כמו דהתנה תנאי בבירור שמוכר לו ע"מ לשלם לו רק הספק נולד לנו בכוונת דבריו אי כוונתו לשלם לו בזמ"פ או אח"ז ג"כ סגי, ע"כ לא מקרי דברים שבלב משום דזהו פי' לדבריו דהוי כהתנה ע"מ לשלם, ואדרבה מקיימין מה שהתנה ע"מ לשלם, א"כ דברי הרא"ש הנ"ל אינם סותרים.
ובמש"כ נכונים דברי הרא"ש דב"ב (פ"ג סי' ל"ג) בהא דמתנתא טמירתא לא מגבינן בי' דאפי' תפס מפקינן מיני' דאנו אומדין דעתו שלא גמר לתת בנפש חפיצה ולא שיהי' הדבר מסופק אם קנה או לא ואפי' אי הוי ספיקא דדינא מ"מ לא מהני' תפיסה כו', וקשה דמנ"ל להרא"ש דאין זה, ספק דלמא מן ספק נגעו ביה כדמצינו בכתובות (דף ל"ו) בהאי שטרא ריעא דשיטת הרא"ש דמדין ספק אמרו התם כמש"כ האו"ת (סי' ס"ג), ולפמש"כ ניחא, משום דספק אומדנא מקרי דברים שבלב ולא מהני כשסותר לפיו, ע"כ הרא"ש לשיטתו בהא דהקדיש נכסיו הנ"ל ס"ל בפשיטות דהאי מתנא טמירתא דלא מגבינן הוי מן ודאי אומדנא דאי מספק אומדנא לא הוי מצי לבטל המחנה שדיבר בפיו וע"כ מוכח דזה הוי אומדנא ודאית, וסיים הרא"ש שם ואף אי הוי ספיקא דדינא ואז יהי' באמת כהסוברין דגם ספק אומדנא מועיל כמו שיבואר, מ"מ לא מהני' תפיסה, אבל באמת מוכח דלאו מספק אמרו זה וכמש"כ שם הרא"ש מתחלה.
ועפ"ז י"ל בשיטת הרמ"ה בטור ח"מ (סי' רמ"ב) דלכן פי' בהאי מתנתא טמירתא דלא מגבינן דמספק אמרו זה, משום דאזיל לשיטתו [שהובא בטור ח"מ (סי' ר"נ)] שכתב גבי הקדיש נכסיו דאיבעי להו דזה הוי ספק ע"ש, אלמא דס"ל דספק אומדנא לא מקרי דברים שבלב, ולא ס"ל כשיטת הרא"ש הנ"ל.
ה[עריכה]
ולפי מה שנתבאר דס"ל להרא"ש דספק אומדנא מקרי דברים שבלב, עדיין יש להשיב מהא דקידושין (נ' ע"א) א"ל אביי דלמא שא"ה דלחומרא ופי' המהרש"א והפ"י דזהו משום דמספקא לן אי דברים שבלב הוי דברים, אלמא דגם בספק דברים שבלב ג"כ אזלינן לחומרא, ברם ליתא להך תיובתא, דכיון דמסקינן התם להלכה דדברים שבלב אינן דברים, אז שפיר י"ל דמה דהוי ספק בהאומדנא מקרי ג"כ דברים שבלב, אבל מתחלה דרצה הש"ס לומר דאנן מסופקים אי דברים שבלב הוי דברים או לא, שפיר אמרו בזה דאזלינן לחומרא, ולכן שפיר כתב הרא"ש דכיון דהקדיש בפירוש וספק לנו באומדנא דהוי דברים שבלב [ואינו מבטל למה שהוציא בפיו את ההקדש] א"כ לא מקרי זה אומדנא דמוכחא כנ"ל, ואין להקשות מהא דב"ב (דף קנ"ג) ובח"מ (סי' רנ"א) בספק אם הי' שכ"מ או בריא, משום דאי נימא דהי' שכ"מ בעת שנתן המתנה א"כ הי' אז ניכר לכל שהוא מתנת שכ"מ ונותן באומדנא דאם יעמוד מחליו יתבטל המתנה וגם יהא יכול לחזור בו, ע"כ זה מקרי ספיקא מעליא ואינם דברים שבלב, ופשוט.
וכעת ראיתי דיש להקשות קושיא עצומה לשיטת הרא"ש הנ"ל דס"ל דספק אומדנא אינו מבטל למה שאמר בפיו, דהא אמרו בכתובות (ע"ג ע"ב) האי תנא מספקא לי' גבי איסורא לחומרא כו', ופי' רש"י והרא"ש שם דספק לנו אם סתם בני אדם קפדי על מומין ונדרים או לא, וקשה דהא קידשה בפיו וספק לנו אם היתה אומדנא דעל מנת שאין לה נדרים ומומין או לא, וכיון דלא הוי אלא ספק באומדנא, א"כ אינו יכול לבטל הקידושין מה שאמר בפיו, ואמאי אמרו דרק משום דלחומרא החמירו בה, הא מן הדין הוי קדושין וודאין ולא מספק כנ"ל, ומקומר הקושיא הנ"ל נלע"ד לתרץ, משום דהא במום דאיילונית כתבו התוס' וש"פ דודאי מבטל הקדושין, וכן בנדרים שבינו לבינה כמו נטולה מהיהודים כתב המקנה (סי' ל"ט) דכיון דעיקר נשואין היו בשביל אישות א"כ זה הנדר מבטל, הקידושין בודאי וא"צ גט ודלא כהח"מ ע"ש א"כ י"ל בהא דכתובות בקידושי אשה דגם זה הוי כאמר בפי' ע"מ שאין בה מום ונדר, דהא במום דאיילונית ונדר שבינו לבינה הוי כהתנה בפי', דהא אומדנא ודאית הוי' כמו בפירוש כנ"ל, ולכן כשנולד לנו ספק פירוש במה שאמר ע"מ שאין בה מום ונדר אם היתה כוונתו דוקא למום דאיילונית ונדר שבינו לבינה, או דמקפיד על כל מומין ונדרים, והוי זה ספק פירוש בע"מ שאין בה מום ונדר, וכבר כתבנו דפירוש דבריו לא מקרי דברים שבלב ומהני לפרש למה שאמר בפיו, ודוקא לבטל ולסתור למה שאמר בפיו מקרי דברים שבלב דלא הוי דברים כמש"כ לעיל בשם הרשב"א בקידושין (דף נ'), והא דאמרינן שם בזבן אדעתא למיסק לא"י דהוי דברים שבלב אף דזהו פי' למה שאמר המכירה בפיו, עכ"ז לא מבעיא להנך דס"ל דאינן נאמנין העדים לומר תנאי הי' דברינו כשכת"י יוצא ממק"א [כמבוא' בח"מ (סי' מ"ו וסי' פ"ב) בשם הרשב"א וש"פ] ודאי דמקרי תנאי עקירה לדבריו, ואף למאן דס"ל דנאמנים העדים עכ"ז י"ל דמ"מ מקרי קצת סתירה כדמוכח בהא דקדושין (ר"פ האומר) גבי מעכשיו ולאחר ל' יום דמספקא אי הוי תנאי או חזרה, וקשה הא קיי"ל בח"מ (סי' מ"ב סעי' ה') דאם שתי לשונות בשטר סתרן אהדדי דאם אפשר לקיים שתיהם מקיימינן, א"כ קשה אמאי מספקא להו אי תנאי או חזרה הא מבעי לן ליישב דבריו ולומר דנתכוין לתנאי כדי שלא נאמר דחזר דהא אין דרך בני אדם לסתור דבריהם תכ"ד כמש"כ הסמ"ע (שם), וכן מצינו בגיטין (פ"ח ע"א) ברש"י ד"ה הרי את מלמטה ומותרת למעלה כו' דבתכ"ד ליכא למימר דנמלך וחזר בו, א"כ קשה כנ"ל, ויש לתרץ זה ע"פ מש"כ הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל (סי' ר"א) איך אמר רב מקודשת וא"מ בספק תנאי הא לא כפלי' לתנאו ותי' דלרב הוי ספק שמא תנאה ואז הדין באמת דמקודשת לראשון מיד בלא שום תנאי דהא נתבטל תנאו משום דלא כפלי' לתנאו כד"ת ע"ש, ע"כ כיון דבין כך ובין כך יתבטל דיבור א' מדבריו דהא אף אי נימא תנאה ג"כ יתבטל דיבור הב' משום דלא כפלי' לתנאו לכן אין מתרצין דבריו, דהא עיקר מה דמתרצין הוי משום כדי שיקויימו דבריו, ע"כ היכא שדיבור א' מן דבריו יתבטל לא שייך בזה הכלל הנ"ל, אך האמת יורה דרכו דמוכח מגמ' הנ"ל דגם תנאי מקרי עקירת דבריו הראשונים ע"כ אין מיישבין דבריו לומר דנתכוין לתנאי דהא אף בתנאי הוי ג"כ חזרה לכן יש לחוש דלמא חזר לגמרי, ושפיר מספקא לרב אי תנאי או חזרה, משום דמש"כ מתחלה ע"פ סברת הגאון רע"א זצ"ל הנ"ל יש לפקפק עדיין, דהא לא נתכוין להיות חוזר, מדבריו ראשונים ונתכוין לתנאי ואף דנתבטל מחמת דלא כפלי' לתנאו מ"מ איהו נתכוין עכ"פ לתנאי ולא לחזרה, ע"כ העיקר כמש"כ להוכיח דגם תנאי מקרי חזרה, דאף להסוברים דנאמנים העדים לומר תנאי הי' דברינו, מ"מ מודי דמקרי קצת עקירת דבריו הראשונים, ועדים שאני, וע' בח"מ (סי' פ"ב) אבל לשארי מילי מקרי עקירת דבריו הראשונים, דעכ"פ הא נעקר מקצת מדבורו הראשון, וע"כ טענת תנאי הוי' טענה גרועה דאינו נאמן רק במיגו כידוע, ולא מיישבין דבריו בתנאה דג"ז הוי עקירה, ושפיר י"ל דזה הוי דברים שבלב לתנאי שחשב בלבו והוי סתירה למה שאמר בפיו, משא"כ היכא דהי' תנאי ידוע כמו בהא דכתובות דהוי כמו דהתנה בפי' ע"מ שאין לה מום ונדר, שפיר אמרו דרק מספיקא לחומרא חשו לקידושין וכתובה לית לה ואין מזה סתירה לשיטת הרא"ש הנ"ל, וע' בריטב"א קידושין (דף נ') משכ"ש בגמ' על מה דאמרו שא"ה דכיון דאתני לאו כל כמיני' דעקרי' לתנאו כו', ויש להאריך בזה הרבה, ודברי הרא"ש הנ"ל מתורצים שפיר.
א"כ לשיטת הרא"ש שנתבארה בעז"ה על מכונה דספק אומדנא הוי דברים שבלב ואינו מבטל למה שאמר בפיו, א"כ בנ"ד דספק לנו אם נתרצה משום המצוה דמחוייב לגרשה, ע"כ י"ל דאף לשיטת הרא"ש דגט מעושה כדין בעכו"ם בטל מה"ת עכ"ז בנ"ד יש להקל משום דדוקא היכא דחזינן דאינו רוצה ליתן הגט רק מחמת כפיי' אז כיון דהוי ודאי אנוס מקרי אומדנא ודאית, דאינו מגרשה מרצונו הטוב, אבל בנ"ד דבפעם הב' בבואו לב"ד לא ראינו שום אונס רק אדרבה אמר בפיו בפי' שמגרשה מרצונו הטוב, רק דאנן מספקינן שמא אמר זה משום יראה, ז"א רק ספק גט מעושה כנ"ל, ע"כ כיון דבדבורו בפי' אמר שמגרשה מרצונו הטוב י"ל דזה מקרי דברים שבלב, וכיון דסותר למה שאמר בפיו אינן דברים, ואף היכא דיש אונס ונאנס לפרש ג"כ מקרי דברים שבלב כדמוכח מהא דקידושין (דף נ') דיליף דדברים שבלב לא הוי דברים מהא דכופין אותו, רק הש"ס דחה זה מטעם אחר, וכמש"כ התוס' (ר"פ השולח) בשם ר"י בד"ה מהו דתימא כו', ע"כ לשיטת הרא"ש הנ"ל יש להקל בנ"ד, ואף דהרמב"ם ס"ל גבי הקדיש נכסיו מהו דמספיקא לא מפקינן כמבואר' שיטתו בח"מ (סי' ר"נ) אלמא דס"ל דספק אומדנא לא הוי דברים שבלב ודלא כהרא"ש, עכ"ז הא לשיטתו כבר נתבאר דיש להקל בנ"ד מטעם אחר, דהא ס"ל דגט מעושה כדין בעכו"ם כשר מה"ת, ע"כ לכל השיטות יש להכשיר הגט בנ"ד.
ועדיין יש לפקפק ולומר דכיון דאינו כשר לדידהו מטעם אחד, וזה חולק על טעמו של זה, א"כ הא מבואר בח"מ (סי' כ"ה סעי' ב' ש"ך ס"ק י"ט) דבדאורייתא לא סמכינן להקל אם הרוב אינן מסכימין מטעם אחד לכן אף דהרבה פוסקים ס"ל כשיטת הרא"ש בהא דהקדיש נכסיו כמש"כ הש"ך (סי' ר"ן ס"ק ד' ע"ש), עכ"ז כיון דהרמב"ם חולק ע"ז ואף דלדידי' יש להקל מטעם אחר מ"מ אין זה מטעם א', וכבר הבאתי ראי' לזה (לעיל ח' או"ח ססי' ז') מהא דקיי"ל אין הכרעה שלישית מכרעת, וכתבו התוס' בב"ק (דף קט"ז) ובשא"ד, דזהו משום דאינו מטעם א' ע"ש, אכן כבר כתבתי לעיל (שם) דדוקא לענין רוב המקילין שלא מטעם א' שלא יכריעו את המיעוט האוסרין, אבל היכא די"ל דכ"ע ס"ל להתיר אף דזה חולק על טעמו של זה ואינו מטעם א' כה"ג יש להקל והבאתי (שם) ראי' לזה מירושלמי סנהדרין (פ"א ה"ג) ע"ש, וכן בנ"ד, דלהרא"ש והטור אף דס"ל דגט מעושה כדין בטל מה"ת, הא כשר לדידהו משום דספק אומדנא אינו מבטל להאמירה בפירוש וכמו שפסק הטור בח"מ (סי' ר"נ ורנ"ג), ולשיטת הרמב"ם דפסק גבי שכ"מ שהקדיש נכסיו דספק אומדנא מבטל מספק לאמירתו הא נתבאר אליבי' להקל משום דפסק דגט מעושה כדין כשר מה"ת, והרי"ף גבי האבעיא דהקדיש נכסיו מהו י"ל דס"ל ג"כ כהרא"ש בזה.
ו[עריכה]
ועוד נלע"ד דדוקא בספיקא דדינא כמו בהקדיש נכסיו דאי נימא לאומדנא דנתן ע"מ לחזור כשיעמוד מחליו דאז הוי' אומדנא דמוכח' לכל אי הוי הדין דיכול לחזור דהא לעולם שייכא האומדנא הנ"ל ס"ל להרמב"ם וש"פ דזה לא מקרי דברים שבלב, משום דהא אנן מסופקים דלמא הדין כך ואז הוי' אומדנא ברורה לכל, משא"כ בספק ובמציאות ומעשה כמו בנ"ד דאנו מסופקים אם חזר ונתרצה או לא [ואף דנימא דחזר ונתרצה עכשיו, מ"מ אין זה כלל בכל דוכתי] דכה"ג שפיר י"ל כיון דלא הוי' אומדנא ברורה [כיון דבכל אדם ובכל פעם יש להסתפק כן לכן אין זה מקרי אומדנא דמוכח' וכ"ע מודי דהוי דברים שבלב דהא אין לנו במה לתלות בודאי הוכחה, וראי' לזה מהא דגיטין (דף ל"ד) בפלוגתת אביי ורבא בגילוי דעתא בגיטא דהוכיח אביי מהא דרב יהודא אשקלי' גיטא כו' וא"ל לסהדי אותיבו קרי באודנייכו כו' ורבא האי דקא רהט בתרייהו דא"ל אשור הבו לה כו' וכבר כתבתי בפלוגתתם דאביי ס"ל גילוי דעתא בגיטין לאו מילתא אף באומדנא ודאית, משום דס"ל דאומדנא אינה מבטלת את הדיבור שקודם לה כדחזינן (ר"פ האומר) כה"ג פלוגתא אי דיבור מבטל דיבור, אבל מחשבה אף דמוכח' לכל אינה מבטלת את הדיבור הקודם לה, ולכן גילוי מילתא בגיטין הקודם מהשליחות מצינו דמבטל כמש"כ הב"ש (סי' קמ"א ס"ק צ"ח ע"ש), ורבא ס"ל מילתא הוא, משום דס"ל דאומדנא דמוכח' יכולה לבטל מעשה הקודם, א"כ קשה לרבא אמאי מיקל בהא דא"ל לסהדי אותיבו קרי באודנייכו וכתבו משום דאמרינן דנתכוין לומר אשור הבו לה, הא יש לחוש לחומרא דלמא נתכוין לבטל את הגט והוי ספק דאורייתא, וקשה כנ"ל.
ולכן נלע"ד להוכיח מזה דספק במציאות ומעשה כ"ע מודי דמקרי דברים בלב, וע"כ כיון דאנו מסופקים אי נתכוין לבטל או לא, לא מצי לבטל למה שאמר בפירוש לכתוב הגט, וכ"ע מודי דספק בכוונתו אינו מועיל לבטל האמירה, וה"ה בנ"ד שמסופקין אנחנו באומדנא שלו אם גירש מרצונו הטוב או לא דזה מקרי דברים שבלב ולא חיישינן לזה כלל, והא התם בגיטין אתחזק ג"כ איסור . א"א ואפ"ה תלינן להקל, וה"ה בנ"ד.
ויש להעיר בזה מהא דב"מ (דף קי"ח) דחד מ"ד ס"ל דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה לציבור, והא זה לא הוי אלא ספק בעלמא ובפיו הא מסרן ואפ"ה חיישינן א"כ תקשה מזה על מש"כ דספק אומדנא מקרי דברים שבלב, אכן כיון דנתבאר מהא דגיטין דרבא מיקל מספק דתלינן דדלמא כיוון אשור הבו לה כנ"ל, והא התם בב"מ קאמר רבא בל"ק דרבנן ס"ל דחיישינן שמא לא מסרן יפה, בע"כ מוכח לחלק ביניהם, משום דבלא"ה בע"כ מוכח דמאן דס"ל לחוש שמא לא מסרן יפה יפה הוי משום דס"ל דזה הוי אומדנא וודאית דרוצה שיהי' הקרבן קרב משלו ולא משל ציבור, וע"פ רוב הוא כן, ואינו מהימן הבע"ד משום דכבר כתבנו [חלק יו"ד סי' ט"ז] הה ס"ל דע"א אינו נאמן נגד הרוב ואכמ"ל, דאל"כ קשה הא הוי דברים שבלב כמו שהקשה המל"מ (ה' שקלים פ"ד ה"ו), והא דאמרו בלשון חיישינן הא מצינו בגיטין (דף י"ט ודף מ') דלשון חיישינן הוי לפעמים וודאי ע"ש, בפרט דהרמב"ם פסק (פ"ח מה' כלי המקדש ה"ז) דיחיד שהתנדב ומסר לציבור מועיל, לכן אין מזה סתירה למה שהוכחנו מהא דגיטין דספק בכוונה שלו מקרי דברים שבלב לכ"ע כנ"ל.
ועפ"ז יש לתרץ קושית הסמ"ע (סי' ר"נ ס"ק י') שהקשה על המחבר דס"ל בשכ"מ שהקדיש נכסיו דבטל ההקדש מספק ואלו בספק שמא נשארו לו נכסים במדה"י אמרו דחיישינן כו' די"ל דוקא בספיקא דדינא ס"ל להמחבר דלא מקרי דברים שבלב, דהא אי נימא דהלכה דאמרינן אומדנא דהקדיש ע"מ שיכול לחזור בקומו מחליו אז הוי זה אומדנא דמוכח' לכל, ע"כ הוי זה כמו ספק אם פי' בפירוש כאומדנא הנ"ל או לא, דהא אומדנא דמוכח' הוי' כמו פי' בפירוש, אבל בספק במעשה אי נשארו לו נכסים במדה"י הוי דברים שבלב ולא מבטלין המתנה שנתן בפיו, ועדיין יש לדון בזה, וע' במשנה למלך (פ"ח מה' זכיי' ה"כ) שכתב בשם הרשב"א טעם אחר על מה דחיישינן שמא נשארו לו נכסים כו', א"כ מוכח מן הרשב"א הנ"ל דאף בספק אומדנא שאינו ספק בדין ג"כ מבטל מעשה, אך לקמן (בסי' שאח"ז) יבואר דמוכח ג"כ מהרשב"א דס"ל דספק במציאות הוי דברים שבלב.
ולכן שפיר י"ל דהא דפסל המהרי"ק וחשש שמא עשה כן מן יראת האנס היינו היכא דאינו מחוייב לגרשה, א"כ אז להרמב"ם דס"ל דספק אומדנא בהקדיש נכסיו מבטל מספק את דבורו שהוציא מפיו, הוי זה כמו כל ספק דאורייתא, בפרט דהא איתחזק איסור א"א, ואף דהוי ספק במציאות, מ"מ י"ל ג"כ כיון דאינו מחוייב לגרשה ע"כ אין זה ספק כלל לומר שמא נתרצה, דכיון דע"פ דין אינו מחוייב לגרשה אמרינן דוודאי לא נתרצה, דלמה לי' למחול הזכות שיש לו באשתו המשועבדת לו למ"י וכמה מילי והא קיי"ל דמחילה הוי' טענה גרועה [וכן מצינו בגיטין (דף י"ח) דקרו בש"ס התם לגט בשם פורעניות לא מקדים אינש כו'], אבל בנ"ד דמחוייב לגרשה ע"פ דין שפיר י"ל כיון דלא ראינו את האונס בפעם השני' דנתרצה ועשה כן מחמת ניחותא דמצוה, ובוודאי מקרי זה ספק באומדנא דלא מבטלינן למה שאמר בפירוש כנ"ל, ואפשר דלכן בתש כח האנס כתב המהרי"ק בתשובה הנ"ל דהוי דברים' שבלב, משום דספק לנו באומדנא שלו, ואף שזהו דבר חדש שלא העירו האחרונים, מ"מ נלע"ד לסמוך על זה להקל, כי הוא יסוד גדול בעז"ה.
ז[עריכה]
ולענ"ד לולא דברי הראשונים הייתי אומר שיטה אחרת, דאף לסוגיא דפ' המגרש ג"כ אין מקום להחמיר בנ"ד, דהא ידוע' תמיהת התוס' (בב"ב דף מ"ח) ושארי ראשונים שתמהו כולם איך הובאו דברי רב משרשיא בב"ב (שם) להלכה, ובגיטין (שם) אמרו דרב משרשיא בדותא, ותי' התוס' דחוק הוא, ובתי' הגט מקושר והמשכנות יעקב כבר פקפקתי לעיל, ולכן נלע"ד להעיר מלתא חדתא ודרך אחרת מרווחת בעז"ה, והוא, דגוף הסברה (דפ' המגרש) דאמרו דכיון דעכו"ם לאו בני כפיי' נינהו בטל הגט מה"ת דזה הוי כמו תליוהו ויהיב, צריך ביאור, דהא בתליוהו וזבין דזביניה זבינא הוי משום דכיון דאין לו פסידא גמר והקנה, ואף דהאונס הוא שלא כדין דהא אין רשאי להכותו שימכור לו בזוזי, ואפ"ה אמרינן דכיון דלית לי' פסידא גמר והקנהו, א"כ ה"ה בגט מעושה בעכו"ם כדין כיון דמחוייב ע"פ דין לגרשה, וב"ד של ישראל יכולים לכפותו, ומה שמחוייב ע"פ דין הוי כמו תליוהו וזבין כמש"כ, התוס', א"כ קשה אמאי לא נימא דכיון דבלא"ה יכפוהו ב"ד של ישראל לגרשה ע"כ גמר ומגרשה בל"ש וזה מקרי לית לי' פסידא כמש"כ הראשונים וע"כ אף בב"ד של, עכו"ם ג"כ מבעי להיות כשר, ואף דהכפיי' שלהם היא שלא כדין משום דלאו בני עישוי נינהו הא בכל תליוהו וזבין הוי ההכאות והכפיי' שלא כדין ומ"מ אמרינן כיון דלית לי' פסידא גמר ומקני' וה"ה בגט מעושה בעכו"ם כדין נימא ג"כ גמר ומגרש, בשלמא הא דכתבו התוס' (ר"פ המדיר) והרא"ש (ס"פ המדיר) וביבמות (דף ס"ד) ובאה"ע (סי' קנ"ד) בגט מעושה דהיכא דאין לכפותו בשוטי רק במילי ועברו וכפו בשוטי דהוי גט מעושה שלא כדין ובטל מה"ת, אתי שפיר, משום דכיון דליכא עליו חיוב גמור שיהיו ב"ד יכולים לכפותו בשוטי, רק מוטל עליו חיוב בעלמא שאין בו כפיי', ע"כ הגט בטל, דהא יש לו זכות דאם ירצה לא יגרשנה דהא אין להם כח לכופו בשוטי, ומקרי אית לי פסידא, אבל בגט מעושה כדין בעכו"ם כיון דב"ד יכולים לכוף אותו בשוטי וודאי מקרי לית לי' פסידא דהא בלא"ה יכפוהו ב"ד לגרשה, א"כ קשה אמאי בטל מה"ת, ודוחק לחלק בזה.
וע"כ נראה לענ"ד להוכיח מזה כהך דעה דס"ל בח"מ (סי' כ"ו) דהיכא דהלך בעש"ג שוב אין ב"ד נזקקין לו [וכבר כתבנו לעיל (בענף ג') שבימינו לא שייך כ"ז לפי דקיי"ל דינא דמלכותא דינא, וכתיב אני פי מלך שמור], וע' באו"ת ובנתיבות (שם) שכתבו הטעם משום דקנסו אותו ולכאורה אין לזה שום מקור מהש"ס, אכן לפמש"כ י' דזה מוכח מסוגיא (דפ' המגרש) דאמרינן דכיון דעכו"ם לאו בני עישוי נינהו הגט בטל לגמרי וקשה כנ"ל, אך אי נימא דאם הלך בעש"ג שוב אין ב"ד נזקקין לו לכופו משום קנס, ולכן בטל הגט משום דמיד דהלכה לפניהם ע"כ בעת שמגרשה לפניהם פקע חיוב הכפיי' ממנו דשוב אין יכולים ב"ד לכופו לגרשה, וזה דומה ממש למש"כ הפוסקים דהיכא דאין לכופו בשוטי רק במילי דבעברו וכפו אותו דהוי גט מעושה שלא כדין, כיון דליכא עליו חיוב כפיי', ע"כ בעת הגירושין ליכא עליו שוב. חיוב כפיי', ואז לא שייך לומר דבלא"ה יכפוהו ב"ד, לכן שפיר כתבו דזה דומה לתליוהו ויהיב דהגט בטל, דהא יש לו זכות דאם ירצה לא יגרשנה ולא יכפוהו ומקרי אית לי' פסידא מהכפיי' שלהם.
אך י"ל בזה דהא סברא הנ"ל דאין ב"ד נזקקין לו אינה שייכת אם החיוב מוטל עליו לכופו משום שאינו מקיים מה שמחוייב לה, אז שפיר שייך לומר דקנסו אותה מחמת שהלכה בעש"ג, אבל היכא דהחיוב לכופו לגרשה הוא מחמת שנשא אשה פסולה וכה"ג, א"כ אז הב"ד הם הבע"ד שלו ואף באינה תובעת את הגט מ"מ חייבין לכופו, ע"כ לא שייך לומר בזה דלפי דקנסוה דלא יהיו הב"ד מזדקקין לה לכן הוי גט מעושה שלא כדין ובטל, דהא מ"מ מחוייבין ב"ד לכופו לגרשה מחמת האיסור.
ועכ"ז אתי שפיר מש"כ, דהא בכתובות (ס"פ המדיר) אמרו אמר רב יהודא אמר רב אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתה קמי' דשמואל אמר כגון אלמנה לכה"ג כו' ורב תחליפא אמר שמואל אפי' נשא אשה ושהא י' שנים כופין אותו כו' דרבנן קתני דאורייתא לא קתני כו' אמר רב נחמן הא במילי הא בשוטי כו' עכ"ל הגמ', וזה ברור דלר"נ דס"ל דשייכא כפיי' בדברים וכמו בנשא אשה ושהא י' שנים דס"ל לר"נ בשם שמואל דאין כופין רק במילי ולא בשוטי ה"ה באלמנה לכה"ג אליבי' דר"נ אין כופין רק במילי, דאל"כ תקשה לר"נ איך אמר שמואל אפילו נשא אשה כו' דמשמע דשמואל מוסיף ופליג על רב [דאמר אין מעשין אלא לפסולות דמשמע דבנשא ושהא י' שנים ס"ל לרב דאין כופין אותו] דאף נשא ושהא י' שנים ג"כ כופין הא י"ל דלא פליג רב בזה על שמואל, ורב מיירי בכפיי' בשוטי, ולכן אמר אין מעשין אלא לפסולות דפסולות כופין בשוטי, ובנשא ושהא כו' אין כופין רק במילי ואין ביניהם שום פלוגתא כלל, ומדאמרו בגמ' ורב תחליפא אמר שמואל כו' משמע דבא לפלוג על מימרא הקודמת, אלמא דלר"נ גם נשא בעבירה אין כופין בשוטי רק במילי, ועוד מוכח כן מן לשון אפי' דאמר שמואל אפי' נשא ושהא כו' דמשמע דשוים המה נשא ושהא לנשא נשים בעבירה כדאי' כה"ג בשבת (צ"ד ע"א) ברש"י ד"ה והא אף קתני דמשמע דשני חיובין שוין, וכן אי' (שם דף פ"ד) מאי אף כו', אלמא דלשון אף משמע בשניהם שוין, ואפילו שוה לאף כדמתרגמינן אף בל נטעו אפי' כ' וע' ערוך, א"כ כמו בנשא אשה ושהא אין כופין רק במילי לר"נ אף דיש עליו חיוב דרבנן לגרשה, ה"ה בנשא אשה פסולה דהא דמחוייב לגרשה אינו אלא מדרבנן משום חשש שיבא אלי', ע"כ לא סגי מדרבנן בהפרשה לבד, דהא מה"ת סגי בהפרשה לחוד, וע' ביבמות (ל"ו ע"ב) ד"ה ולא קתני יפריש כו' ובאה"ע (סי' קי"ז) גבי רואה מחמת תשמיש דאם רוצה לדור עמה בשכונה א' לא ילך אלא בעדים ואין כופין לגרשה, ואם אינם בשכונה א' א"צ אף עדים, וכמו המגרש אשתו דא"צ להרחיק רק מאותו שכונה ע"ש, והא דקיי"ל אלמנה לכה"ג דכופין אותו לגרשה היינו משום שנשאה באיסור וע"כ חשו חז"ל לשמא יבא אלי', וע"כ אף באינה תובעת הגט ג"כ כופין משום החשש הנ"ל, דאלו משום טענתה שאינו יכול לקיים לה עונה הא ידעה זה מעיקרא בעת שנישאת לו, [וע' בדרוש וחדוש של הגאון רע"א זצ"ל בתשובה שם נידון אשה שזינתה ואכמ"ל], והא דאמרו שם בכתובות דרבנן קתני דאורייתא לא קתני, היינו דאינו יכול להיות עמה בדרך אישות מה"ת ועיקר איסורו הוי מה"ת, אבל הכפיי' לגרשה אינה אלא מדרבנן וזה פשוט.
ע"כ כמו בנשא ושהא כו' ס"ל לר"נ אין כופין רק במילי אף דיש עליו חיוב מדרבנן לגרשה, ה"ה מה"ט ס"ל לר"נ דגם בנשא בעבירה אין כופין בשוטי רק במילי, וכמו שהוכחתי משום דשניהם שוין כנ"ל, ובשניהם אין החיוב לגרשה אלא מדרבנן, ודוקא היכא שמגרש מחמת עיגון דודה שאינו יכול לדור עמה ביחד בזה כפינן בשוטי, אבל במה דב"ד כופין בלא תביעתה כמו בנשא ושהא, או נשא בעבירה, דידעה מתחלה ונתרצתה, דהב"ד הם הכופין בעצמן סגי בכפיי' במילי לבד לר"נ, ואף דתניא באלמנה לכה"ג דכופין אותו להוציא כמבואר ביבמות (דף פ"ה), מ"מ י"ל לר"נ דזהו במילי, ומצינו בכתובות (דף נ') דשייך לפעמים עישוי בדברים ג"כ, וכמו דס"ל לר"נ כאן דשייך כפיי' במילי, וכן כתבו התוס' (ר"פ המדיר) ד"ה יוציא כו' דירושלמי קסבר דשייכא כפיי' במילי, אך לדידן קיי"ל בדברים לא יוסר עבד ע"ש, ע"כ לר"נ דס"ל דאין לכוף בשוטי רק היכא דהאשה הוי בע"ד ותובעת הגט, אבל היכא דהב"ד מעצמם הם מחוייבים וכופין אז אין כופין רק במילי ולא ס"ל למאי דאמרו בדברים לא יוסר וגו', לכן אזלי ר"נ בשם שמואל לשיטתם וס"ל לכלל גמור דגט מעושה בעכו"ם כדין בטל לגמרי, משום דע"כ מיירי הא דפ' המגרש דגט מעושה בישראל כשר היכא דהכו אותו בשוטי ולא במילי [דאלו במילי לא שייך בזה לומר מעושה בעכו"ם פסול וחובעין אותו כו' כמו דתנן התם] והיכא שהיא תובעת הגט ע"כ שייך בזה שפיר לומר גט מעושה בעכו"ם כדין בטל, ודרב משרשיא בדותא, דכיון דהלכה לפניהם אז פקע מעליו חיוב כפיי', דשוב אין נזקקין ב"ד לה, דקנסינן לה, דהא יש לו זכות דאם ירצה לא יגרשנה, דהא לא שייך בזה לומר דבלא"ה יכפוהו ב"ד לגרשה כנ"ל.
ובמוכה שחין דתנן (ס"פ המדיר) דכופין בשוטי ג"כ אינו רק מחמת תביעתה, דהא אם רוצה לדור עמה בסהדי שבקינן להו, או אם אינם דרים בשכונה אחת, כמו במגרש אשתו וברואה מחמת תשמיש כנ"ל, ואינם יכולים הב"ד לכפותו בשוטי רק שלא ידור עמה בלא עדים או לצאת משכונה זו, ועיקר החיוב לגרשה בשוטי הוי משום תביעתה, ע"כ שפיר אמרו אליבא דר"נ ושמואל (התם בהמגרש) דרב משרשיא בדותא היא משום דכיון דהלכה בעש"ג פקע חיוב כפיי' ממנו, ואין להם כח לכופו בשוטי על הגירושין, והוי שפיר כמו תליוהו ויהיב ובטל הגט מה"ת.
וכ"ז הוא לפי סוגיא דהמגרש דמיירי התם לר"נ בשם שמואל כמבואר התם, אבל בב"ב פ' חזקת הבתים שפיר הקשו על רב הונא ממשנה דגט מעושה בעכו"ם פסול, אמאי לא נימא אגב אונסו גמר ומגרש, דהא כיון דיש חיוב כפיי' עליו לגרשה, א"כ הא אין לו פסידא דבלאו הכי יכפוהו ב"ד, והוי וכמו תליוהו וזבין, וליכא למימר דכיון דהלכה בעש"ג שוב אין נזקקין לה משום קנס, דהא ז"א שייך רק היכא דהגירושין משום תביעתה, אבל היכא דבלא תביעתה ב"ד כופין אותו לגרשה כגון נשא אשה ושהא, או היכא דנשאה בעבירה לדידן דקיי"ל בדברים לא יוסר עבד, וכופין בשוטי, א"כ קשה אמאי פסק ותני גט מעושה בעכו"ם פסול, הא משכחת כמה גווני כנ"ל דגם בעכו"ם אם כפו בשוטי לגרשה כשר, דבכה"ג לא שייך לומר דקנסוה, דהא אף בלא לתא דידה ג"כ ב"ד יכופו אותו [ואף שהלכה בעש"ג עכ"ז לא פקע ממנו חיוב כפיי'] והוי חליוהו וזבין דזביני' זבינא לרב הונא ומקשי שפיר, ולכן תירצו כדרב משרשיא דאינו פסול אלא מגזירה שלא יהא כל א' כנ"ל, ע"כ אין כאן סתירה כלל מהסוגיות להדדי.
וסוגיא דס"פ המגרש דס"ל דהיכא דכפו אותן שאינן בני כפיי' דזה הוי כמו תליוהו ויהיב כמש"כ התוס' ושא"פ, ומבואר התם דרב יוסף קא מעשה אגיטי והקשו לו והא אנן הדיוטות, והשיב מידי דהוי אהודאות והלוואות כו', קשה, דהא כן מוכח ממשנה דהתם דאמרו דגט מעושה בעכו"ם פסול דמשמע דלעולם אם נעשה העישוי בב"ד של, ישראל אף בהדיוטות ג"כ כשר כמש"כ הפ"י שם, ואין לומר דיש לחלק דדוקא בדיעבד כשר אם נעשה בב"ד הדיוטות אבל לכתחלה אינן יכולין ב"ד של הדיוטות לכופו, דז"א דהא סוגיא דהתם ס"ל דהיכא דכפו אותן שאינן בני כפיי' דבטל הגט משום דהוי כמו תליוהו ויהיב, א"כ כיון דתנן דב"ד הדיוטות אם כפו דכשר הגט א"כ מוכח מזה דהוי גם בני כפיי' לכתחלה ואיך יסתרו בסוגיא אחת תיכף את דבריהם, אבל לפמש"כ ניחא בעז"ה, די"ל דאף דב"ד הדיוטות אינן יכולין לכוף לכתחלה אפ"ה אם עברו וכפו הגט כשר משום דזה מקרי שפיר תליוהו וזבין, דהא בלא"ה עומד לכפיי' בב"ד סמוכין ודוקא בעכו"ם שקנסינן לי' ואין נזקקין לו ופקע ממנו חיוב כפיי' לכן בטל כנ"ל, משא"כ בהדיוטות, ואכתי י"ל דלכתחלה אינן יכולין לכוף, ע"כ הוכרח רב יוסף להוכיח דגם לכתחלה יכולין גם הדיוטות לכוף מידי דהוי אהודאות והלוואות דיכולים לכתחלה לכוף, וזה ברור בעז"ה.
ולפ"ז היכא שלא הלכה האשה לפניהם לבקש מהם שיכופו אותו לגרשה, י"ל דאף להסוגיא דהמגרש ג"כ כשר הגט אף שכפו לגרשה, א"כ בנ"ד שלא הלכה כלל רק העכו"ם אנס אותו מעצמו בלא בקשתה ודאי דכשר הגט לכל הסוגיות דבכה"ג לא שייך לקונסה, וכן התקנה שלא יהא כאו"א הולך ותולה כו' לא שייכא היכא שלא בקשה ע"ז כלל, ונכון מאוד בעז"ה, לולא הראשונים שלא חילקו כן בין סתירת הסוגיות, ואולי מקום הניחו לי מן השמים בעז"ה, והוא יסוד גדול להקל ע"פ זה בנ"ד.
- הג"ה [והנה בר"ה (דף כ"ח) אמרו בשם אבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא אר"א שכפאוהו פרסיים כו' זאת אומרת מצות א"צ כוונה כו', ולכאורה קשה עכ"ל להוכיח מזה דמצות אינן צריכות כוונה, הא י"ל דמיירי בכפוהו פרסיים לאכול למצות מצוה, וקיי"ל בכל מצות עשה דכופין אותו עד שתצא נפשו, ומשמע אף שלא אמר רוצה אני סגי כמש"כ הפ"י בקדושין (דף נ'), ולכן אף למ"ד דמצות צריכות כוונה מ"מ יצא י"ח משום אומדנא דוודאי נתכוין לצאת י"ח, וי"ל דלא בעי לומר רוצה אני אלא בקנין דהקנאה שאני, אבל בכוונת מצות לא בעי לומר רוצה אני, ואי נימא כהרמב"ם דגט מעושה בעכו"ם כשר מה"ת משום דזה הוי כמו תליוהו וזבין מחמת החיוב המוטל עליו לגרשה, ויכולין ב"ד לכופו בלא"ה כנ"ל, א"כ ה"ה באכילת מצה כיון דמחוייב בזה ע"כ אף דמצות צריכות כוונה עכ"ז אמרינן דיצא, ואף דעכו"ם לאו בני כפיי' נינהו, מ"מ כיון דמחוייב בזה יצא י"ח משום אומדנא דוודאי נתכוין לצאת י"ח, ואי נימא דגם בכוונת מצות צריך לומר רוצה אני כמו בגט וחליצה, י"ל דהא דכפאו פרסיים מיירי דאמר רוצה אני כמו בהא דגט מעושה דתנן סתמא דמיירי באמר רוצה אני וה"ה בזה, וקמ"ל אבוה דשמואל דאף דידע בעצמו דלא נתכוין לצאת י"ח, עכ"ז כיון דאנן סהדי דניחא לי' בזה לכן הוי דברים שבלב ואינן דברים, והיכא דיש אומדנא דמוכח' הוי כפי' בפירוש כמש"כ התוס' (ר"פ השולח) ובקדושין (שם) והמהרי"ט, וזה ברור דבקרבן דכופין אותו דאף דיודע בעצמו דלא כיוון להקנותו דמ"מ יצא י"ח בהקרבן דע"י כפיי' וא"צ להביא קרבן אחר, משום דדברים שבלבו הסותרים לאומדנא לא הוי דברים כמש"כ הרשב"א בקדושין (שם) והפ"י (שם) סד"ה אילימא מהא דחניא כו', וה"ה במצות מצה דאף דיודע שלא נתכוין לצאת ג"כ יצא משום דסותר לאומדנא, וכמו בגט מעושה דתנן סתמא דמיירי דאנסוהו עד שנתרצה ה"ה בהא דכפאו פרסיים י"ל דאנסוהו עד שנתרצה לצאת י"ח, ומדהוכיחו בש"ס מהא דתוקע לשיר יצא מוכח כשיטת הרא"ש בגט מעושה דאף במה דמחוייב מ"מ היכא דלאו בני כפיי' נינהו לא אמרינן אומדנא הנ"ל, ולכן שפיר הוכיחו מזה דמצות א"צ כוונה, ואפשר דזהו כוונת הרמב"ם (פ"ו מה' חמץ ומצה) שכתב אנסוהו לאכול מצה יצא י"ח, ובמ"מ שם כתב דמיירי בידע דהיום פסק כו', ואזיל לשיטתו דפסק בגט מעושה בעכו"ם כשר מה"ת, וגם י"ל בזה חזקה לא שבק היתירא ואכל איסורא דוודאי נתכוין לצאת י"ח, לכן מקרי' מחשבתו דברים שבלב כנ"ל, ויש להאריך בפרט הזה הרבה ע"פ מש"כ הרמב"ם (פ"ב מה"ג ה"כ) דנפשו רוצה כו' ואכמ"ל.]
ח[עריכה]
וגם לשיטת הרא"ש אין להחמיר בנ"ד, משום די"ל דוקא היכא שהעכו"ם כפוהו לגרש ולא בא אח"ז לב"ד אז אמרינן כיון דליכא בזה מצוה לשמוע דברי חכמים ע"כ פסול, משא"כ היכא דבא אחר הכפיי' לב"ד ישראל, אז שפיר י"ל אנן סהדי דנתרצה משום מצוה לשמוע ד"ח, וכמו בכל גט מעושה בב"ד ישראל דאף דמתחלה לא נתרצה, עכ"ז לא אמרו בזה כל העושה ע"ד ראשונה עושה, רק אמרינן מחמת אומדנא דודאי נתרצה בזה אף דאינו מקיים ציווי שלהם רק ע"י הכאות, וה"ה בנ"ד דאף דמתחלה כפוהו א"י ובא לב"ד מחמת הכאותיהם ג"כ שייך לומר בזה מצוה לשמוע ד"ח, דאנן סהדי דודאי נתרצה אחר ששמע מב"ד שמחוייב לגרשה, ומה פשעה היא בזה שאין מניחין אותו מהממשלה לדור ביחד, וגם כש"כ בנ"ד די"ל דבהא דמתחלה לא רצה לגרשה לא איתרע חזקתו כלל רק הי' סובר דלמא יניחו אותו לדור עמה וגזירה עבידא דבטלה, ולסוף דראה דאין לו שום טצדקי נתרצה בזה מחמת מצוה לשמוע ד"ח וכש"כ בנ"ד דהאונס אינו בא מחמתה, וי"ל דזה לא הוי רק כמו אונס דאתא מנפשי', דהא לא הלכה כלל לפניהם רק מזלו גרם ודומה קצת להם דח"מ (סי' ר"ה בסופו) דאם הגזלן אנסו למכור שדהו לאחר כדי שיתן לו המעות דמקחו קיים, דהא האונס בא מחמת הקונה, וה"ה בנ"ד], ועכ"פ בנ"ד דבא אח"כ לב"ד דשייך בזה מצוה לשמוע ד"ח אין להחמיר.
וכן מורה לשון הרמב"ם (בפ"ב מה' גירושין ה"כ) שכתב ואם העכו"ם אנסוהו שיגרש שלא כדין אינו גט אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני כו', משמע דוקא לפי שאמר רוצה אני בעכו"ם, אבל אם אמר רוצה אני בב"ד של ישראל כשר הגט מה"ת, ואף דהרמב"ם מיירי באנסוהו שלא כדין מ"מ הא שיטתו דאף באנסוהו ב"ד של ישראל שלא כדין כשר הגט מה"ת, לפי דשייך גם בזה מצוה לשמוע ד"ח, וכמש"כ הלח"מ שם, א"כ מוכח מהרמב"ם דכש"כ באנסוהו כדין ובא אח"כ לב"ד של ישראל ואמר רוצה אני דכשר הגט, ובזה לא מצינו שום חולק על הרמב"ם, וב"ה שמצאתי בתשובת ר' בצלאל אשכנזי (סי' ט"ז) בד"ה ומ"מ למדנו מתשובה זו כו' גט מעושה בעכו"ם כו' שכתב דאם לא היו המסיתין ישראל ושוב בפני ב"ד של ישראל נתרצה לגרש ואמר רוצה אני דכיון דהם לא אנסוהו ובפניהם אמר רוצה אני לא מיבטל גיטא ומיהו אי אינהו שדו בי' גודא רבא לפניהם כלפני עכו"ם דמי עכ"ל, א"כ בנ"ד דלא הלכה לבקש מהם שיכופו לגרשה והב"ד עשו כד"ת דודאי שייך בזה מצוה לשמוע ד"ח כשר הגט לכל השיטות.
ובפרט בנ"ד דנתנה לו מעות כדי שיגרשנה מרצונו הטוב דהא להרבה פוסקים ס"ל דגם בגט מהני' נתינת מעות לומר דהוי כמו תליוהו וזבין, ודס"ל דנתינת מעות לא מהני' בגט משום דאשה לאו לזבינא קאי הוא השלטי גבורים (ס"פ המגרש) והובא ברמ"א (סי' קל"ד) עכ"ז הא לדידי' יש היתר אחר בנ"ד, דהא מהש"ג (פ' מי שמת) משמע דפסק כהרא"ש בשכ"מ שהקדיש נכסיו דספק אומדנא מקרי דברים שבלב כנ"ל בארוכה, א"כ ה"ה בנ"ד דהוי ספק אומדנא, ולהרמב"ם שפסק בהא דהקדיש נכסיו דאין מוציאין מספק, עכ"ז הא נתבאר לשיטתו היתר בנ"ד, משום דהא ס"ל דגט מעושה בא"י אינו פסול אלא מדרבנן כנ"ל בארוכה, ולהרא"ש והטור דס"ל דגט מעושה בטל מה"ת, עכ"ז הא שיטתם גבי שכ"מ שהקדיש נכסיו דמספק אומדנא אין מבטלין למה שאמר בפיו, ולהרמב"ן שכתב בחידושיו לב"ב (פ' חזקת הבתים) דגט מעושה בטל מה"ת כסוגיא דהמגרש, עכ"ז הא מבואר בש"ך ח"מ (סי' רנ"ה ס"ק ח') שכתב בשם הרמב"ן במלחמות (סוף ב"ב)] שדעתו כשיטת הרב ר' יוסף הלוי דס"ל בהאיבעיא דשכ"מ שהקדיש נכסיו דלא מצי למיהדר בי' וי"ל דזהו מטעם של הרא"ש הנ"ל, ולשיטת הרשב"א בתשובה (סי' תקע"ג) שכתב דגט מעושה כדין בעכו"ם בטל ע"ש, וגם הא משיטת הרשב"א שהובאה בש"ך (יו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד)] משמע דס"ל גבי האיבעי' דהקדיש נכסיו דחוזר מספק ולא כשיטת הרא"ש הנ"ל, וגם הא נתבאר לעיל דשיטת הרשב"א דאף ספק אומדנא שאינו ספק בדין ג"כ מבטל מעשה וכמש"כ לעיל בשמו גבי הא דחיישינן שמא נשארו לו נכסים במדה"י דכתב המל"מ (פ"ח מה' זכיי') בשמו דלכן חיישינן שמא כו' משום שקנו מידו הרי לא נהג במתנתו כדין מתנת שכ"מ עכ"ל, משמע דלולא זאת לא היינו מוציאין מיד המוחזק וגם ספק אומדנא מבטל מה שאמר בפיו, עכ"ז הא שיטת הרשב"א [הובא' בב"י (אה"ע סי' קל"ד)] דנתינת מעות מהני' אף בגט דיהא כמו תליוהו וזבין, ואף קצת מעות מהני לשיטתו [הובאה במהרי"ק ססי' קפ"ה ע"ש], ע"כ לכל השיטות יש להכשיר בנ"ד לכ"א מטעם אחר, ואף דאינן מסכימין מטעם א', עכ"ז הא שיטת הרמ"א בח"מ (סי' כ"ה) ומהרי"ק בתשובה והמהרי"ט (ח"ב סי' ט') דכתבו דמהני רוב אף שאינן מסכימין מטעם א', ואף דשיטת הש"ך שם להחמיר, עכ"ז הא כבר כתבתי דהיכא דלכל השיטות יש למצוא איזה קולא אף מטעם אחר לכאו"א דאז לכ"ע כשר וסמכינן ע"ז להקל, וע' ביו"ד בש"ך (ססי' רמ"ב) בסוף או"ה שמרומז בדבריו החילוק הנ"ל [וע' בג"פ (סי' קכ"ב ס"ק ח') ובנו"ב (מה"ת ח' ח"מ סי' ג') מזה, ובש"ך (יו"ד סי' נ"ד ס"ק ט')], ובפרט למה שיבואר (בסי' שאח"ז) בעז"ה דלכ"ע ספק אומדנא במציאות מקרי דברים שבלב ודאי דיש להקל לכ"ע מטעם א' בנ"ד.
לכן בנ"ד דהוי' ג"כ נתינת מעות וגם נתן ת"כ שמגרשה מרצונו הטוב יש להקל לכל השיטות, ואף אם היו הגירושין על נייר שלה, די"ל דזה הוי כמו אנסוהו לקנות כנ"ל, עכ"ז הא כבר נתבאר דהיכא דשייך מצוה לשמוע ד"ח אז גם באנסוהו לקנות קני, ובנ"ד הא יש כאן מצוה לשמוע ד"ח, ע"כ אין כאן פקפוק כלל וכשר בנ"ד לכ"ע.
ומצאתי בספר שיבת ציון (סי' צ"ו) שכתב נידון חליצה שכפהו המושל לחלוץ, והעלה דאף דאמר עתה שרוצה לחלוץ מרצונו הטוב מ"מ אינו מועיל דהא לא תש כח האנס ע"ש, אך ז"א בנ"ד, דשא"ה דע"פ דין אינו מחוייב לחלוץ כמש"כ הש"צ (שם) ולכן אינו שייך התם מצוה לשמוע ד"ח, ועוד דהא הלכה לפני המושל כמבואר שם, ושוב אין ב"ד נזקקין לה כמבואר בח"מ (סי' כ"ו) כנ"ל בארוכה, אבל בנ"ד שלא הלכה לפני המושל לבקש ע"ז, ודאי שייך לומר מצוה לשמוע ד"ח כיון דע"פ דין מחויב לגרשה בנ"ד, והוא מן הכופין להוציא כמש"כ התוס' בכתובות (דף ע') וכנ"ל בארוכה, לכן דעתי מסכמת להקל, וכמש"כ כת"ה בפלפולו הנעים להתירה מכבלי העיגון, ומחמת טרדתי לא הי' לי פנאי לעיין בדברי האחרונים בזה, והנלע"ד כתבתי.
א"ד ידידו הדוש"ת יצחק אלחנן בהרב מוה' ישראל איסר זצ"ל חופ"ק ניעשוויעז.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |