אמרי שפר/דרוש נאה לשבועות
|
< הקודם · הבא > |
דרוש נאה לשבועות[עריכה]
מענין ההפרש עובד מאהבה לעובד מיראה.
במדרש: כחוט השני שפתותיך (שה"ש ד, ג). זה הקול שלפני הדבר, המד"א ויענו כל העם יחדיו (שמות יט, ח). ומדברך נאוה, זה הקול שלאחר הדיבור, שנאמר וישמע את קול דבריכם וגומר. ויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי וגומר הטיבו כל אשר דברו (דברים ה, כה). מהו הטיבו כל אשר דברו. ר' חייא בר אדא ובר קפרא חד אמר הטבה כהטבת הנרות. וחד אמר הטבה כהטבת הקטרת ע"כ.
הספקות שיש להתעורר בזה המאמר מה צריך להביא ג' ראיות מהפסוק על ומדברך נאוה, וישמע ה' את קול דבריכם, ויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי וגומר הטיבו אשר דברו. וכן בפסוק עצמו קשה שהזכיר חמשה פעמים לשון דבור קשה, הלא דבר הוא ולא לחנם כי בחדא מנייהו סגי ויספיק שיאמר ויאמר ה' אלי שמעתי את קול העם הזה הטיבו אשר דברו אליך. ועוד מה זה ששואל בעל המאמר מהו הטיבו כל אשר דברו. כי מה קושיא יש בזה הלשון שצריך לשאול עליו ולהשיב. ועוד צריכין אנו לחקור ולהבין תשובת שאלתם דברי חכמים וחידותם של ר' חייא בר אדא ובר קפרא באמרם הטבה כהטבת הנרות והטבה כהטבת הקטרת. וכי מה ענין נרות וקטרת אצל הר סיני. ובמאי פליגי ר' חייא בר אדא ובר קפרא.
האמת יורה דרכו של רש"י ז"ל במה שפירש על התורה פ' ואתחנן וז"ל: ואת תדבר אלינו. התשתם את כחי כנקבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, כי ראיתי שאינכם חפצים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני עכ"ל. ולמדתי מתוך דבריו ז"ל פירוש סוף פסוק זה, ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלקינו אליך ושמענו ועשינו. שמיד שהניחו לעבוד ולשמוע בקול מצות ה' ית' מאהבה ולא עבדו כי אם מיראה, מיד הפסידו שירדו ממדרגת נעשה ונשמע והקדימו שמיעה לעשייה, וז"א ושמענו ועשינו, כי האוהב עושה כל מלאכת אוהבו בלתי שיצוהו מרוב אהבתו אותו, גם אפילו המלאכות הכבדות הן כאין נגדו ואינו מרגיש בכובד משא העבודה כאשר עבד יעקב ברחל עבודה קשה זמן ארוך ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, וק"ו בן בנו של ק"ו שצריך להתחזק ולעבוד בעבודת הבורא ית' מאהבה בכל יכולתנו ומאמצי ידינו, כי הוא טוב ומטיב לכל ובראנו לכבודו ולאהבה אותו ולקדש את שמו ולמסור מאדנו ונפשינו על קדושת שמו הגדול ולשמור מצותיו מאהבה, וכן תמצא בבני קהת שהיו עובדי' את ה' ית' מאהבה, שאעפ"י שהיה הארון מכלה בהם לרוב קדושתו היו נותנים נפשם על הארון כדאיתא במדרש במדבר רבה. זאת היא עבודת האוהב העובד מאהבה, שלזה נתכונו ישראל להקדים נעשה לנשמע, להיותם עובדים מאהבה יעשו אעפ"י שלא ישמעו ולא ידעו אם תכבד העבודה אם לאו, כי בהתלהבות האהבה לא ירגישו כובד העבודה, אבל העובד מיראה מבקש למצא עילה לפרוק עול העבודה מעל צוארו כי הוא מתירא לנפשו אולי לא תכשר העבודה בעיני אדוניו ונמצא מתחייב בנפשו כאשר עשו דור המדבר שנסעו בשמחה מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר. שהיו מפחדים שלא ירבה ולא יוסיף להם הש"י מצות, ומחוייבים אנו להליץ טובה עליהם על דור דעה כי לא היו שמחים ובורחי' להיותם מואסים במצות חס וחלילה, רק השמחה היתה מפני היראה והפחד שיהיה עול כבד לרוב המצוות ולא יוכלו לקיימם ויענשו עליהם, ולכן ירדו ממדרגת נעשה ונשמע מפני היראה ואמרו ושמענו ועשינו, הקדימו שמיעה לעשייה מפחד העונש. ואחר שבא לידינו נימא בה מילתא מה ראו רז"ל לדרוש זה מפסוק ויסעו מהר ה'. וכן בפרק כל כתבי אמר תניא רשב"ג אומר עתידה פרשה זו של ויהי בנסוע הארון שתעקר מכאן ותכתב במקומה, ולמה כתבה כאן, כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה, פורענות שנייה מאי היא, ויהי העם כמתאוננים. פורענות ראשונה ויסעו מהר ה'. ואמר ר' יהודה בר חנינא שסרו מאחרי ה', והיכן מקומה, אמר רב אשי בדגלים. ופירש רש"י ז"ל שם: מאחרי ה', בתוך ג' ימים למסעם התאוו האספסוף תאוה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקב"ה, והתוספות ז"ל והרמב"ן ז"ל אומרים בשם המדרש שנסעו מאחרי ה' על שהיו שמחים מנסיעתם מהר סיני כמו שזכרנו, ובין למר ובין למר מה ראו להוציא הפסוק מפשוטו ולדרשו לגנאי שסרו מאחרי ה'. ועוד יש להקשות ללשון המדרש כפי שהביאו התוספות שנסעו מהר ה' דרך שלשת ימים כתינוק שיוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו, כך היו בורחין מהר סיני דרך שלשת ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני, אמר הב"ה נסמוך פורענות לפורענות לאו, נכתוב בפרשת ויהי בנסוע הארון. משמע מדבריהם שהכרח המדרש המוציא הכתוב מידי פשוטו מדכתיב דרך שלשת ימים משמע שברחו דרך ג' ימים מה שלא נאמר בשאר מסעות, והיאך אפשר לומר כן והלא לא בבחירתם היה לא נסיעתם ולא חנייתם כ"א לפי עלות הענן יסעו ובמקום אשר ישכון הענן שם יחנו. וכן העידה התורה על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה:
ויש ליישב דלא נאמר דבבחירתם עברו את פי ה' וברחו דרך ג' ימים ביום א' בלתי העלות הענן, אך ברצון ה' יתברך כדי למהר כניסתם לא"י, אכן הם שמחו בלבם על המהירות מטעם כתינוק הבורח מבית הספר שלא יכביד עליהם הש"י בעול מצות מיראת העונש שלא יוכלו לקיימם, ולא היתה שמחתם בשביל מהירות הכניסה לא"י, לכן מעלה עליהם הכתוב כאילו בבחירתם ורצונם ברחו מהר סיני דרך ג' ימים ולא ברצון האל ית', מ"מ הדרא קושיא לדוכתיה, היאך נדרש זה מהכתוב לגנאי בלא שום הכרח. וראיתי ברבינו בחיי ז"ל שרצה ליתן הכרח לזה וז"ל: ומה שהוצרכו לדרוש כן, לפי שהשגיחו שלא נמצא בתורה אלא הר האלהים, ויבא משה אל הר האלקים. וכן אל הר האלקים חורבה. וכן נמצא במסורת שאין בתורה אלא ב' בהר ה' יראה. ויסעו מהר ה'. וכיון ששנה הלשון ואמר מהר ה'. הוצרכו לדרוש שנסעו מאחרי ה' עכ"ל. ואני אומר כי מקום הניח לנו הרב הנז' להתגדר בו. ואחשוב לומר מאחר שכבר נזכר שיצא ממדבר סיני אל מדבר פארן שנאמר ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן. א"כ למה חוזר ואומר ויסעו מהר ה'. אחר שכבר יצאו מכל וכל אל מדבר פארן, וגם נכתב שלא במקומו אחר כמה סיפורים, ואם בא לפרש עתה אופן הנסיעה שיצאו דרך ג' ימים, ותנא והדר מפרש, היה לו לכתוב במקומו ולומר ויסעו בני ישראל ממדבר סיני מהר ה' דרך שלשת ימים וישכון הענן במדבר פארן. ולמה לי לסתום ואח"כ לפרש וגם לכתבו שלא במקומו אחר שהזכיר שכבר נסעו אל מדבר פארן, והפסיק בכמה סיפורים אחרים חוזר לאחוריו לספר מסיפור הראשון לאמר ויסעו מהר ה' וגו'. אלא על כרחך לדרשא הוא דאתא שבפסוק ויסעו בני ישראל השמיענו שכבר נסעו מכל וכל ממדבר סיני, אייתר ליה ויסעו מהר ה' לדרשא שסרו מאחרי ה', והמדרש בשם התוספות שזכרנו שנסעו מהר ה' דרך שלשת ימים כתינוק הבורח מבית הספר הוא יותר מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה כנראה שהיתה לו גירסא אחרת עיין שם. ונחזור לענינינו על פי דרך רש"י ז"ל שדורש פסוק ואת תדבר אלינו בדרוש הפרש בין עובד מאהבה לעובד מיראה יובנו שאר הפסוקים הסמוכים לזה הפסוק, וכוונת בעל המאמר וכוונת ר' חייא בר אדא ובר קפרא, וכדי שיובן הדבר לאמתו ועל בוריו, ונבין אגב אורחא שני פירושים בפסוק הסמוך לאלו שזכרנו, והוא מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וגו' על דרך שזכרנו, נקדים להזכיר מה שפירש הרב ר' יוסף חיון ז"ל בפירוש משנת מסכת אבות פרק ראשון בעניין הפרש בין העובד מאהבה לעובד מיראה, והיא משנת אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו' ויהי מורא שמים עליכם. וז"ל ופירוש המאמר העובדים השם נחלקים לארבעה פנים: הא' והוא הגרוע מכלם, מי שיעבדנו לתכלית השכר שיקבל ממנו, ועבודה כזו אין ראוי להתהלל בה בעליה כי יעשנה לתכלית הגמול ההוא, ותהיה עבודתו חליפי השכר ההוא, כמו שלא יתהלל מי שמחליף כלי א' בכלי אחר. והב' והוא גדול מהא', מי שיעבדנו מפני יראתו שירא ממנו פן יענישהו כאשר לא יעבדנו, מזולת שיקוה ממנו לקבל הגמול או יתרון, ועבודה זו אינה חליפין והנו מודה על יכולת הנעבד שיש לו יכולת להענישו אם לא יעבדנו, אבל אין עבודתו זו שלימה כי אינה לאדם במה שהוא אדם אלא במה שהוא בעל חי, כי גם הבעל חי יעשה הדבר מיראת בעליו והנם שוים, וזהו אומרו שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגו חסר לב. וי"ו ושבט, וי"ו ההשואה. והג' והוא גדול משניהם, העובד אותו מיראת מעלתו, ירצה כשיראה מעלתו ורוממותו יירא ויפחד ויאחזנו רעדה, לא מפחד העונש אלא כמו שיקרה לבן כפר הנכנס בהיכל המלך ויראה את יקר גדולתו, יאחזנו רתת ורעדה ויראה, זו היא לאדם במה שהוא אדם, וזהו המין מהיראה ששבחוה הכתובים בכמה מקומות. וזהו אומרו ליראה את השם הנכבד והנורא הזה וגו'. ר"ל ליראה מפניו בשערו האדם כבודו ומעלתו, והד' והיא שעובד אותו מאהבתו אותו, לא בבחינה אחרת, ולמעלה זו הגיע אברהם אבינו עליו השלום, וזהו אומרו זרע אברהם אוהבי. ואמנם שבחהו ית' זה השבח הגדול שלא בפניו, ובפניו לא שבחו אלא במעלה העליונה מהיראה והיא יראת המעלה, וזה"א אליו כי ירא אלקים אתה. שאלקים ירצה גדול, על דרך כהררי אל, שלהבת יה, כי כאשר ירצה הכתוב להגדיל הדבר ייחסהו לה', והכונה בו שהוא ירא ה' כמין הב' מהיראה והיא יראת המעלה, לא מפני יראת העונש היה, כי לא ישער עונש גדול מהרג בנו, ועל עבודת האהבה נצטוינו בפרשת הייחוד ואהבת את ה'. והנה צוה החכם הזה והזהיר שלא יעבוד האדם את ה' על המין הא' הגרוע, והוא אומרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ר"ל אפילו חלק קטן משכר, כי פרס לשון פרוסה, וצוהו שיעבדוהו על המין הרביעי, והוא עבודת האהבה, וזהו אומרו אלא הוו וכו' על מנת שלא לקבל פרס, ר"ל אלא מאהבה. ואמר עוד שאם יעבדוהו מיראה תהיה היראה מיראת המעלה לא יראת העונש, וזה"א ויהי מורא שמים עליכם. ר"ל שיראוהו והיא יראת המעלה, כי יכירו כבודו ומעלתו, וכאומרו השמים מספרים כבוד אל. ועל יראה זו של שמים אומר ונורא על כל סביביו. והם השמים המתנועעים תנועה סיבובית. או יצוה גם כן באומרו ויהי מורא שמים עליכם, על החלק הב' מהיראה, וזה כי שניהם ר"ל האהבה והיראה הכרחיים לעובד, האהבה לעשות מה שצוה והיראה להמנע מהעשות מה שצוה שלא יעשה, עד שהאהבה תהיה לקיים מצות עשה והיראה להמנע ממצות לא תעשה. ולכן צונו ית' בתורתו על שתיהן במקום א', ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ולאהבה אותו. וזהו מאמר החכם כאשר כתב הר"ם ז"ל האוהב לא ישכח דבר ממצוה שצוה לעשותו, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו עכ"ל ז"ל. ומצאתי ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל מדברי הרשב"י ע"ה וז"ל: שס"ה משמאלא מדחילו דגבורה אתייהיבו פחד יצחק, רמ"ח מימינא מרחימו דדרגא דאברהם דכתיב ביה אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. הרי לך שהיראה היא תועלת לקיים מצות לא תעשה, כי מדחילו דגבורה אתייהיבו, והאהבה מועלת לקיים מצות עשה כאשר נתנו ממקור מחצבם:
ואחר שהקדמנו סדר העבודה אשר יעשה אותה האדם וחי בהם, נבא לביאור המאמר והכתובים המכריחים את דברי המאמר אשר מהם חוצבו, ומהכתובים במקומם נראה שמרע"ה אמר לישראל שהיו פוסחים על שתי הסעיפים, רצוני לומר שני מיני היראה יראת המעלה ויראת העונש, והתחילו להקדים ביראת הגדולה והמעלה באומרו ותאמרו הן הראנו ה' את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. הרי בראש הפסוק הזכירו בפירוש המעלה הכבוד והגדולה, וסוף והפסוק גם כן הזכירו המעלה והשררה והיראה ממנו שלא ימותו, כי שם אלהי' שם שררה הוא כמו שפירש רש"י ז"ל בסוף ספר יהושע בפסוק ויאמר יהושע אל העם לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלהים קדושים הוא וגו'. ואמרו ישראל דרך תמיהא ראינו בדרך נס היום הזה כי ידבר אלהים שהוא שם שררה וגדולה, אל האדם השפל וחי, ויכול לחיות בתמיהא ולאו כל שעתא ושעתא אתרחיש ניסא שידבר עמנו ונחיה, ובזה ידוקדק מלת הזה שהיא מיותרת, שהיה לו לומר היום ראינו כי ידבר אלהים אל האדם וחי, אלא הזה למיעוטא אתא שהיו דואגים מיראת הגדולה והמעלה לאמר אם היום הזה נעשה לנו נס, יום אחר אין רצוננו לסמוך על הנס, הרי עירוב פרשיות יש כאן, יראת המעלות ויראת העונש, ולגודל יראתם מהעונש לא הספיקו בהזכירם יראת העונש דרך רמז באמרם היום הזה ומדיוקא דקרא כאשר פירשנו, אלא שהוסיפו לפרש לשנות ולשלש כמה פעמים יראתם מהעונש באמרם בפירוש ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלקינו עוד ומתנו כי מי כל בשר וגו' קרב אתה ושמע וגו'. ובפסוק כי מי כל בשר חזרו להזכיר יראת המעלה באומרו אלהים חיים. כלומר היראה מצד שהוא אל חי וקיים ב"ה, ואחשוב עוד לומר אגב אורחא שכוונתם של ישראל באמרם ועתה וכן באמרם בלשון ויכוח למה נמות, ולא אמרו בלשון גזירה לומר ועתה כי תאכלנו האש הגדולה הזאת ומתנו, וכן במה שחזרו לומר אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלקינו ומתנו, מה חדשו בזאת האמירה יותר ממה שאמרו ישראל ועתה למה נמות וגו'. הכונה בזה שאמרו כבר נעשה רצון הש"י שהראנו את כבודו ואת גדלו, כדאיתא בשמות רבה שלא יהו אומרים אלו הראנו את כבודו ואת גדלו והשמיענו את קולו לא היינו עושים את העגל שם, לכן אמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו וכבר נעשה חפצו ורצונו, ועתה למה נמות. ירצה ועתה פעם שנייה להראותינו את כבודו מה תועלת יהיה אם לאותה הכונה שזכרנו שלא יהו אומרים אלו הראנו וכו', הרי כבר הראנו אם כן למה נמות לחנם ונעמוד במקום סכנה, כי כבר בפעם הראשונה נשלמה רצונו ית', וא"כ ועתה למה נמות על זה, ועל זה הויכוח לא זכרו השמעת קול כי זה הויכוח מעיד על הראות הכבוד והגדולה, ואם הש"י בא להוסיף לנו מצות, וזהו אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלקינו, א"כ בטלה טענתינו הראשונה שאמרנו למה נמות לחנם כי כבר נשלם הרצון, וזאת הטענה בטלה כ"א נשלם הרצון בהראות הכבוד והגדולה, עדיין לא נשלם הרצון בנתינת המצות, לזה אמרו שאין להם כח לעמוד בהיכל מלכו של עולם ב"ה לשמוע הקול מפיו וגזרו המות עליהם שכבר עמדו בנסיון זה בפעם הראשונה כמו שדרשו רז"ל על פסוק נפשי יצאה בדברו. שפרחה נשמתם עד שהתורה בקשה עליהם רחמים לפני הב"ה, יש מלך משיא בתו והורג אנשי ביתו, כל העולם כולו שמחים ובניך מתים, מיד חזרה נשמתן שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש: והנה לפי דרכנו שזכרנו הוקשה לבעל המאמר של מדרש חזית שהתחלנו בו שני קושיות בפסוק כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה. ראשונה וכי עד השתא לא ידענא שחוט השני הוא נאה ומה צורך להזכיר תיבת נאוה, ואם הוצרך להזכיר תיבת נאוה לכללינהו וליתנינהו כחוט השני נאוה שפתותיך ומדברך או שפתותיך ומדברך נאוה כחוט השני. כי אין ראוי לחלק בין התאר לפעולת התואר, ועוד מאי ומדברך בתוספות מ"ם היל"ל ודבורך. לזה באה התשובה שלא תחשוב שתיבת נאוה הוא היופי ופעולת התואר של חוט השני, רק היא תאר נאות בפני עצמו מדרגת יופי פחותה וגרועה ממדרגת תאר יופי חוט השני, ולכן הפריד הכתוב בין שניהם ודימה השפתים לצבע תאר יופי הגדול והמעולה שהוא השני, והדבור הוא נאה אבל אינו מגיע אל יופי של חוט השני: הרצון בדברינו זה שהקול שלפני הדיבר חיה מאהבה, והקדימו נעשה לנשמע שהיא הוראת עבודתינו מאהבה כאשר הארכנו בזה, והקול של אחר הדיבר היתה העבודה מיראה כמבואר מהפסוקי' כפי אשר הארכנו בביאורם, וירדו ממדרגת הקדימה נעשה לנשמע ואמרו ושמענו ועשינו, כי כן דרך ירא מכובד המשא שמא לא יוכל לסבלו, שחוקר לשמוע כמה ליטרין או כמה ככרי' יש ואח"כ אם ייטב בעיניו יקבל המשא ואם לאו פורק עולו מעליו, ולהיות מדרגת עובד מאהבה יתר שאת על היראה, המשיל אותו שהע"ה ברוח הקדש לחוט השני שהוא תכלית יופי הצבעים הגורמים האהבה, כארז"ל אסור להסתכל אפי' בבגדי צבעוני' וכו'. וכנגד עבודת היראה אמר ומדברך נאוה. לומר שגם היראה מכלל העבודות, רק אין ערך יופיה ליופי העובד מאהבה. ועוד דקדק בעל המאמר מתוספת המ"ם שבמדברך שסובב אל דבורים רבים שדברו ושנו ושלשו הדברים מרוב פחדם ויראתם, ולכן הביא בעל המאמר כל כך ראיות על הדבורים להורות ששהע"ה כיון לזה בתוספת מ"ם ומדברך ולא אמר ודבורך. ולענין הכתוב שהזכיר ה' דבורים בפסוק א', וישמע ה' את קול דבריכם וגו'. אפשר שהוא לרמוז להם על חמשה פעמים שדבר שלא כהוגן והראו פנים שמיראת העונש הזכירו ה' פעמים המיתה קצתם בפירוש וקצתם בדיוק. א' מדיוקא כי ידבר אלקים את האדם וחי בתמיהא כאשר זכרנו. ב' ועתה למה נמות. ג' כי תאכלנו האש הגדולה. ד' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלקינו עוד ומתנו. ה' מדבר מתוך האש כמנו ויחי. ואפשר גם כן שישראל כונו זה המספר כנגד ה' חומשי תורה שלא יוכלו לשמעם מפי הגבורה כי אם על ידי מרע"ה, כנגד ספר בראשית אמרו ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי בתמיהא, רמז לאדם הראשון, את האדם ממש, אדם הראשון שנגזר עליו בציווי כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ואומר ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו וגומר ולקח מעץ החיים וחי לעולם וישלחהו ה' מגן עדן וגומר. כנגד ספר שמות אמרו ועתה למה נמות, שבו גלות מצרים שהיה מר ממות, ושחיטת הילדים שרחץ פרעה בדמם כשנצטרע, והשלכתן ליאור, וישראל אמרו למשה ואהרן לתת חרב בידם להרגנו, ומרע"ה אמר למה הרעות למה שלחתני, וכן הוזכר בספר שמות כמה פעמים בלשון מה ולמה אצל פחד המות, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו, למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא, למה ה' יחרה אפך בעמך, למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם, כנגד ספר ויקרא שהוא ענין הקרבנות הנקרבים על האש והזר הקרב יומת וענין שריפת בני אהרן אמרו, כי תאכלנו האש הגדולה הזאת. כנגד ספר במדבר שיש בו מחלוקתו של קרח וחלק על נבואת מרע"ה וחשב שכל מה שעשה וצוה מעצמו ולכבודו עשה, הוא מלך אחיו כהן גדול וכו'. והיה תיקון לזה שיודו לנבואתו שמשה אמת ותורתו אמת שיוסיף הש"י שנית להשמיעם את קולו לצום על כל פרטי התורה, כנגד זה אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלקינו עוד ומתנו. כנגד ספר אלה הדברים שהוא דברי תוכחות שהוכיחן מרע"ה סמוך למיתתו ויש בו עשרת הדברות אמרו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי, ירצה כי מי כל בשר וגו' ע"ד שארז"ל בב"ר. ולא יכלו אחיו לענות אותו. אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום תוכחה, בלעם חכם היה לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הדא הוא דכתיב ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא: יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבא הב"ה ויוכיח כל א' וא' לפי מה שהוא, שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה. ירצה כי מי כל בשר, מצד שהוא בשר ודם יכול לעמוד בתוכחתו של הב"ה, דכתיב ביה כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא. וז"א שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש. ולשון מדבר הוא דברי קשות דברי תוכחות. או יאמר על הדברות שנתנו מתוך האש, שנאמר והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש. שהם בספר אלה הדברים:
המחוור מספורינו זה, שישראל לאחר הדיבר היו מראים פנים לכאן ולכאן בחלק עבודתם, מפני היראה פעם היו מראים שהיו עובדים מיראת המעלה כאשר יורה על זה אמרם את כבודו ואת גדלו. אלקים חיים. כי ידבר אלקים. ופעם היו מראים שהיו עובדים מיראת העונש בהזכירם כ"כ פעמים מפחד המיתה, והאוהב לא כן יעשה אך מוסר נפשו על האהבה כאשר היו עושים בני קהת שהיו רודפים אחר עבודת הקדש אעפ"י שהיה מכלה בהן וממית אותן, וכל זה מחיבת הקדש כאשר זכרנו. נמצא שהיתה עבודת היראה מפוקפקת בידם, אם היא יראת המעלה או יראת העונש, והן ולאו ורפיא בידייהו, לכן אמר שהע"ה זה הדבור המפוקפק שרובו מיראת העונש, עבודה נאוה היא אבל אין יפיה דומה לקול שלפני הדיבר שהיה כולו מאהבה כחוט השני כמו שזכרנו. ולפי הנחה זאת שהנחנו שבא לספר בגנותם שירדו מדרגה גדולה מאהבה ליראה, וגם היראה לא היתה יראת המעלה בקנין, אך מראים פנים לכאן ולכאן ליראת המעלה וגם העונש:
מעתה יקשה בעל המאמר על עצמו א"כ הוא, מהו הטיבו כל אשר דברו, היאך ישבח הכתוב הדבורים ובתוספת מלת כל לומר שכל השיחות והקרקורים הם טובים ואין בהם פסולת, והרי חלקנו בהפרש גדול בין הקול שלפני הדיבור ובין הקול שלאחר הדיבר, וכדי ליישב זה באו דברי ר' חייא בר אדא ובר קפרא, חד אמר הטבה כהטבת הנרות. הרצון בזה כשאדם מטיב את הנר מנקה את הבזיכין ומדשן את הפתילות, ואי אפשר לנקותם מכל וכל כאשר היו כשהם חדשים, כי השמן עושה את שלו, ואינו מצוחצח היטב כשהיו, ושלהבת שורפת הנר. והעשן מעשן הנר, והפתילה עושה פחם, א"כ המטיב את הנר אין טובתו שלימה, כך העידה התורה שישראל תיקנו והטיבו את הדבור כאמרם בתוך דבורם שהיו עובדים מיראת המעלה, ודימה יראת העונש לנר מלוכלך בשמן ועשן ופחם שיש בפתילה, כי איננה עבודה שלימה, ויראת המעלה דימה לנר שהטיבו ונקו אותו, להיותו יותר שלם ממין הב' של היראה, ולפי דברי האומר הטבה כהטבת הנרות. יהיה פירוש הכתוב שלאחריו מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגומר בזה האופן, שאמר הש"י מי יתן והיה לבבם זה להם, כלומר זאת הערבוביא שיש להם פעם להזכיר יראת המעלה ופעם להזכיר יראת העונש, וזה נרמז בלבבם זה להם, לומר אלו השני לבבות שזה להם, כלומר עליהם ועל גופם הם יראים מהעונש, מי יתן והיה כולו לב אחד, לב שלם ועבודה שלימה ליראה אותי. כלומר מצד מעלתי וכבודי. הרי פירשנו אליבא דמאן דאמר הטבה כהטבת הנרות שהיא לומר שלא היתה עבודתם שלימה וחביבה לפניו יתברך, וגם זה כונת הכתוב מי יתן והיה לבבם זה להם וגומר, ואליבא דמאן דאמר הטבה כהטבת הקטרת. הכוונה היא כדתניא ר' נתן אומר כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים. כך אמר הש"י למשה רבינו ע"ה, משה משה אתה נתפעלת ונבהלת מהקול שלאחר הדבור ואינו ישר בעיניך, וזה נרמז בתיבת ואת תדבר אלינו כמו שפרש"י ז"ל התשתם כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני, עד כאן לשון רש"י ז"ל. נראה שמרע"ה נצטער בדבר שירדו ממדרגת האהבה למדרגת היראה, לכן באה לו התשובה מאתו יתברך אל תצטער בדבר, והטיבו כל אשר דברו, והוא גם לרצון לפני עבודת יראת העונש כדמיון הטבת הקטורת, והכונה בדמיון זה הוא כי כמו שהקול כשהוא אומר הדק היטב היטב הדק אין בו תועלת לעצמו של השוחק הסמנים, רק שהוא מטיב לאחריני ונמשך התועלת ממנו לבשמים, כך יראת העונש אעפ"י שאינה עבודה שלימה בזמן עבודתה, אבל בהתמדתו בה ימשך ממנה תועלת גדול וטובה גדולה שיעלה בה ממדרגה למדרגה, מיראת העונש ליראת המעלה, ומיראת המעלה אל העבודה השלימה שאין למעלה הימנה, והיא האהבה. ולזה אמר הטיבו כל אשר דברו, בין יראת המעלה בין יראת העונש, אך בתנאי ובאופן שתהי' בהתמדה, כי אם לא יהיה בהתמדה כאשר הם בנקודה האחרונה בזאת העבודה יבאו ח"ו לידי מרד ומעל: ולכן תועיל ההתמדה כדי שיעלו ממדרגה למדרגה ולא ירדו, וזהו אומרו מי יתן והיה לבבם זה להם. כלומר מי יתן והיה זה הלב הב' להם לקנין והתמדה ליראה אותי ולשמור את כל מצותי. ואמר כל מצותי ולא אמר מצותי להורות שיעלו למדרגת האוהב ע"י ההתמדה, וכמו שזכרנו בשם הרמב"ם ז"ל והרב ר' יוסף חיון ז"ל שהאוהב לא ישכח דבר ממה שצוה לעשותו, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו, נמצא שע"י זאת המדרגה מקיים כל המצות עשה ולא תעשה, ולכן אמר את כל מצותי לרמוז שבהתמדת היראה יעלה למדרגת האהבה השומר כללן של מצות עשה ולא תעשה: והאי דדרשינן במסכת סוטה ולשומרי מצותיו לאלף דור. שהוא העושה מיראה. שאני התם שכתוב ולשומרי מצותיו אצל לאוהביו דבר בהפכו, והכא כתוב אצל ליראה אותי. ועוד שאני הכא דכתיב כל מצותי עשה ולא תעשה, כי כן דרך האוהב להיות זריז וזהיר בשני מיני הצווים האלו, ואפר עוד כל הימים להורות שהקדמת היראה לאהבה היא מועלת להחזיק את האהבה שיתמיד בה כל הימים, מה שאין כן כשהאהבה קודמת ליראה אין האהבה מתמדת, כמו שבארנו בכתוב ראשית חכמה יראת ה' תהלתו עומדת לעד בדרוש שבת בראשית קרוב לזה הדרך יעויין במקומו. ואמר עוד למען ייטב להם ולבניהם עד עולם. ויש להרגיש שבניהם מאן דכר שמייהו הכא, ומה ענינם בדרוש זה וסוף הפסוק הזה מתיישב היטב למאן דאמר הטבה כהטבת הקטרת כמו שזכרנו שהטבת קטורת ההטבה אינה לשוחק עצמו כי אם שמטיב לאחריני לבשמים הנמשכים ממנו, כן האיש הזה הירא לבד ורך הלבב בעבודת האהבה ומתרשל בה, אעפ"י שאינה עבודה שלמה לעצמו, מ"מ הוא טוב במה שמטיב לאחריני שהם בניו ובני ביתו הלומדים ממנו ליראה את הש"י, וזה יהיה סבה שגם אני אטיב להם ולבניהם עד עולם. וזה אומרו למען ייטב להם ולבניהם עד עולם. ובזה נתיישב המדרש הזה והכתובים על מתכונתם באר הדק היטב: ועל זה הדרך יובן האי דתנו רבנן מי יתן והיה לבבם זה להם. אמר משה כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הב"ה לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם. היה להם לומר תן לנו אתה, כפויי טובה הם, שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. בני כפויי טובה שנאמר האשה אשר נתתה עמדי. אף מרע"ה לא רמזה להם לישראל אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר ואולך אתכם מ' שנה במדבר וגומר. ולא נתן ה' לכם לב לדעת. אמר שמע מינה לא קאים אניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין, עד כאן לשון הברייתא. וקשה מאד בעיני להבין זה הענין, שהרי כלל גדול אמרו רבותינו ז"ל, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ופירש רש"י ז"ל חוץ מיראת שמים, את זו מסר הקב"ה ביד האדם ונתן לו ב' דרכים, והוא יבחר לו ביראת שמים ויהא מכוין את לבו לכך, ואף על פי שיכולת ביד הש"י להכין לבבינו אליו, שנאמר כי הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל. ואומר והסירותי את לב האבן מבשרכם עכ"ל. ואם כן אחר שרצון הבורא ית' ליתן הבחירה בידינו כדי לזכותינו בשכר הבחירה והנטייה לצד הטוב, ואיך יאמר האומר שהיה לנו לומר תן אתה, א"כ תתבטל הבחירה ורצון ולא יהיה שכר ועונש להיותינו מוכרחים במעשינו כמלאכים מאחר שתהיה יראתו ית' על פנינו לבלתי נחטא נתינה במתנה מאתו יתברך על מנת שלא להחזיר: זאת ועוד למה קראם מרע"ה כפויי טובה בני כפויי טובה בדבר זה שלא אמרו תן לנו אתה, והלא אין הנדון דומה לראיה, כי כפיית הטובה באשה ובמן שייכא מפני שקבלו הטובה כבר וקצו בה, כמו שנאמר ונפשנו קצה. אבל זאת הטובה עדיין לא קבלוה זאת המתנה הטובה שהיא מתנת היראה מאת הש"י עד שיקראו כפויי טובה, אלא שלא רצו לתבוע אבל אם היו תובעי' אותה ונתנה להם מאן יימר שלא היו מחזיקים טובה לבעליה ומברכין על הטובה, ורש"י ז"ל פירש כפויי טובה, אינם מכירים הטובה להחזיקה לבעליה עכ"ל. והרי החזיק קושיתינו בזה הפירוש כי היאך יחזיקו זאת הטובה לבעליה אם עדיין לא קבלוה, וכפי הנראה שזאת הקושיא עצמה הוקשה לבעלי התוספות ולכן פירשו כפויי טובה שלא רצו לומר אתה תן לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך עכ"ל. וגם לפי פירוש זה קשה מנין לו למשה רבינו ע"ה לחשדם בכך ושיקראו כפויי טובה על שם העתיד, אולי אם היו מקבלים המתנה היו מחזיקים טובה, ומה שלא רצו לומר אתה תן לפי שידעו שברצון השי"ת מסר הבחירה והרצון והיראה והאהבה ביד האדם. ואחשוב לומר כדי לסלק ספקות אלו ולהתירם, כי מה שאמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. זהו דוקא בהתחלת האדם להרגיל עצמו ליכנס להתחנך במעלת היראה, אבל לאחר שבא ליטהר וכ"ש אם כבר נטהר והורגל ביראה מסייעין אותו מן השמים להתמיד בה, גם לעלות למדרגת אהבה יזכו על ידי התמדת היראה, כענין שאמרו הבא ליטהר מסייעין אותו וכ"ש וק"ו ישראל שנתקדשו באותו המעמד הקדוש בהר סיני ופסקה זוהמתן, ונתקעה ונחקקה היראה על לוח לבם בראותם את כבודו ואת גדלו, וקולו שמעו מתוך האש וקולות וברקים, עד שבמעט קט של סיוע אלקי ב"ה היו יכולין לעלות למדרגות עליונות, והיתה היראה לגבי דידהו מילתא זוטרתי לפי שקנו אותה באותו המעמד הקדוש בקנין גמור כמתמיד בה אלף שנים. וידוע כי ההתמדה ביראה יועיל עד שתחשב מילתא זוטרתי בעיני בעליה כאשר פירש הרב ר' יעקב ן' חביב ז"ל פרק אין עומדין וז"ל: אמר הכותב אטו יראה מילתא זוטרתי היא. הר"ן בדרשותיו הקשה על זה וגם חכמים דורשי' באים אחריו, וע"ד הפשט ראוי ליישב לשון המאמר ולא ישאר בקושיא, כי כיון שהכיר משה בעצמו דמילתא זוטרתי היא, אם כן יכול היה לומר להם שאלה קטנה אני שואל מכם, כי הלא מחומר קורצתי גם אני, כי להיותו ילוד אשה גם היתה היראה דבר קשה עליו בתחלה, ואחר כך גבר שכלו על הכחות גופניות והכניעם עד שנשארה היראה חקוקה בלבו, והתמדתה היא מילתא זוטרתי אצלו שגם ישראל יוכלו לעשות כן, כי אם יגבר החומר עליהם יכניעהו וישפילהו הכח השכלי עכ"ל שהעתקתי מקצת דבריו במה שאנחנו צריכים לו להביא ראיה לדברינו שההתמדה ביראה תועיל שתחשב מילתא זוטרתי, ובנקל יוכל להזהר בה ובדברים הפחותיים נעשה ההרגל טבע שני כ"ש בדברים האלקיים, ואין לך התמדה גדולה וקנין חזק מאותו הקנין שקנו ישראל באותו המעמד הקדוש ברתת ורטט ברעדה ביראה בחרדה ופחד, והעד ויחרד כל העם אשר במחנה. ויחרד כל ההר מאד. וחמשה פעמים שזכרו יראת העונש כאשר הרחבנו הביאור בו, מעתה אלמלא היו אומרים אתה תן לנו היה הב"ה מסייען אותן מן השמים לקיים היראה התקועה בלבם שלא יזוז ממנה ולא תזוז מהם עד עולם, כי התביעה עצמה אם היו תובעין תן לנו אתה. היא היא החזקת טובה שהיה נראה מדבריהם שהם מודים על החסד ורוב הטובה שנתקעה היראה בלבם ושהם חפצים בדבר ושמחים על שנראה עצמו כב-יכול יראוי במעמד הר סיני שמשם נתקעה ונחקקה על לוח לבם היראה, ואלו היו מחזיקין טובה באמרם אלו הג' תיבות לבד לומר תן לנו אתה. לא בהחזקת טובה חוץ מאלו הג' תיבות לא היתה זזה מהם ומזרעם עד עולם בסייעתא דשמיא, כי קריאת אלו הג' תיבות הוא ההלל והשבח לאל יתברך והחזקת הטובה על שנטע בלבם יראתו, והעד שתובעים אותו בפה תן לנו אתה. וכענין שאמרו במסכת מגילה הטעם שאין אומרים ההלל בפורים כי קריאתה זו הלילא. וכענין זה אמר הנביא ישעיה חסדי ה' אזכיר תהלות ד' כעל כל אשר גמלנו ה' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו. ירצה בזה שבפרשיות ובפסוקי' הקודמים דבר הנביא בגאולה ונחמה העתידה לבא במהרה בימינו, עתה יאמר הנביא התועלת היוצא להתנבא ולומר העתידות והתשועות הלכתא למשיחא הם אלו, לפי שכשיזכיר הנביא לישראל הגאולות והנחמות ואנחנו יודעים בעצמינו שאין בידינו זכיות ואין אנו ראוים והגונים, ואעפ"י כן יביא הגאולה והנחמה, בודאי שזהו חסדי ה' ובהזכירנו הנביא חסדי ה' הן הן תהלות ה' הגומל לחייבים טובות, וכשאנו קורין בהן אין לך הלל ושבח גדול מזה שהוא ית' טוב ומטיב לרעים ולטובים והיא תהלתו, וז"א חסדי ה' אזכיר תהלות ה'. כלומר הזכרת החסדים העתידים לבא הן הן התהלות, ואמר עוד שהזכרת החסדים העתידים לבא ב"ב הן חביבין וחשובים לתהלות לפניו ית' בערך כל ההלל והשבח והברכות שאנו מברכין בכל יום ובכל עת ובכל שעה על אשר גמלנו ה' וגאלנו וגאל את אבותינו לשעבר ובהווה, וז"א כעל כל אשר גמלנו ה'. כעל בכ"ף הדמיון, וגם לנו לשון עבר הרי תועלת אחת בהזכירו התשועות העתידות שהוא כדי להלל ולשבח לנורא תהלות ב"ה. ואמר עוד יש תועלת בהזכיר חסדי ה' שיגיע גם כן רב טוב לבית ישראל, שישתעשעו בימי גלותם בקריאת התשועות העתידות, ואעפ"י שירגישו בעצמם שאינם ראוים והגונים לגאולה לא יתייאשו ממנה לפי שיאמרו אין כל חדש תחת השמש, וידמו מילתא למילתא ויאמרו אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והיו הללו עובדי ע"א והללו עובדי ע"א, ואשר גמלם היה ברחמיו וכרוב חסדיו, כן הוא יגאל אותנו אפילו אם אין אנו הגונים וראוים לכך יגמלנו ברחמיו וכרוב חסדיו, וז"א ורב טוב בתוספת הוי"ו שעוד תועלת נמשך חוץ מן הראשון שהוא בינינו ובין המקום ב"ה. התועלת השני הוא רב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו כמבואר. העולה מדברינו זה שכבר קבלו הטובה במעמד הר סיני ואמירת תן לנו אתה היתה החזקת הטובה על מה שעבר והיו מרויחין אלו היו אומרין תן לנו אתה, להחזיק טובה שהיו מוסיפין כח של מעלה להשפיע עליהם בנתינת תוספת טובת היראה שלא תזוז מהם ולא מזרע זרעם עד עולם, ובשתיקתם היו כפויי טובה שהראו כאלו אותה הטובה שנראה כבודו ית' במעמד הר סיני יראוי, לא היו חפצים בה שאלו היו חפצים בה היו שואלין אותה, ושאלתן עצמה היתה החזקת טובה, ועם זה הדרך נתיישבו דברי רש"י ז"ל ובעלי התוס'. ואין ביניהם הפרש בדבר זה רק שרש"י ז"ל מפרש כפויי טובה דעלמא מה פירושו, והתוספות פירשו בפרטות כפויי טובה דמעמד הר סיני, ולשון התוס' שאמרו שלא רצו לומר אתה תן לפי שלא היו רוצי' להחזיק לו טובה בכך הוא מדוייק היטב לפי דרכנו, דאם לא כן מלת בכך היא מיותרת ולפי דרכנו היא מדוייקת. כלומר בכך כאלו הג' תיבות שהם תן לנו אתה. שהיה נחשב בעיני השי"ת כאלו היו אומרים הלל הגדול והחזקת טובה על היראה שנטע בלבם, לא רצו לומר כדי שלא להחזיק טובה בכך באמירת תן לנו אתה, כשיאמר להם השי"ת מי יתן והיה לבבם זה. שהוא ירא כעת להם בקנין ובהתמדה, שמזה יעלו ממדרגה למדרגה העליונה שהיא עבודת האהבה, ואלו היו אומרים תן לנו אתה היה הש"י מסייע אותם ואין בזה ביטול הכלל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, לפי שזה לא נאמר אלא למי שאין בידו יראה כלל ועיקר, אבל ישראל שנתקדשו באותו המעמד הקדוש והיה בידם קצת מיראת המעלה והרבה מיראת העונש כאשר הוכחנו מהכתובים, היה בנקל בדבורם הקל ליטע בלבנו ובלב זרענו אהבתו ויראתו ית' לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, ולמדנו לפי דרכנו מזה המאמר שיש ג' מיני כפויי טובה זו פחותה וגרועה מזו, המין הא' היא הכפויי טובה ומשלם רעה תחת טובה כאשר עשה נבל לדוד שהטיב דוד עם נעריו ונכסיו כאשר אמר נער א' מן הנערים לאביגיל שנאמר חומה עלינו גם לילה גם יומם כל ימי היותנו עמם רועים הצאן. ונבל לא מבעיא שלא רצה לגמול טוב כנגד הטוב ומנע טוב מבעליו, רק ששלם רעה תחת טובה והתחיל מקנטרו בדברים באמרו מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו. וקרוב ודומה לזה היה אדם הראשון כפוי טובה, שאלו לא בא אלא לתלות סרחונו בחבירו היה לו לומר האשה היא נתנה לי מן העץ ואוכל, אשר נתת עמדי למה לי, אלא שהיה מקנטר בדברים ומואס במתנה טובה שנתן לו הש"י, שנאמר ויאמר ה' אלקים לא טוב היות אדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. וזה א' מן ההכרחים אשר הרהיבוני רעיוני למה שכתבתי בדרוש א', שאדם הא' היה חטאו שהיה נהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כי מי שאינו מכיר בטובה, והאלקים חשבה לטובה והוא חשבה לרעה וכפה בטובה, היאך יודה ויברך על הטובה, ולא יצאתי להחמיר עליו אלא להקל בחטאו שהמשכתי כל כוונת דברי רז"ל שהחמירו עליו ביותר, יש מי שאמר מין היה ויש מי שאמר כופר בעיקר היה. אל הכונה הזאת שהיה כפוי טובה שנמשך ממנו שלא בירך על הטובה והיה כתוהא על הז' ברכות שנתברך בשעת זיווגו.
ובזה פגם בבת שבע ולכן היה תקונו כשעשה תשובה במזמור ליום השבת, כדי לתקן את הפגם שפגם המגיע עד השבת, ובירך על הטובות שהטיב הש"י עמו, ועל זה אמר טוב להודות לה'. וכנגד זה טבל במי גיחון העליון כדאיתא בפרקי ר' אליעזר עיין בהקדמה ותמצא טוב טעם בענין מי גחון העליון ושם כתבתי באורך זהו המין האחד. המין השני מהכפויי טובה היא פחותה אך לא כראשונה, והיא כתלונת ונפשינו קצה בלחם הקלוקל, שאינו משלם רעה תחת טובה ואינו מקנטר בדברים לנותן המתנה, אך המתנה בעצמה הוא מתפעל בה שיבא על ידה לידי סכנה מצד טבעה, כענין המן שהיה נבלע באיברים, והם לא ידעו את טבעו שהיה ענין נסיי, וכאשר ראו דמפקנא לית להו היו יראים על נפשם פן תבקע כריסם, על כן אמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. ומ"מ נקראו כפויי טובה שהיה להם ליתן לב ולידע כי מפי עליון לא תצא הרעות, ומתנה טובה נתן להם וכל עוד שלא באו לידי חולי וסכנה לא היה להם לפצות פה ולצפצף ולהתרעם על המאכל הטוב כלשד השמן וכצפיחית בדבש, בפרט שכבר עבר זמן רב יותר משנה שאכלו את המן ולא היזיק להם ולא נתפחו מיעיהם כאשר חשבו, ואמרו הרי המין השני מכפויי טובה. המין הג' מהכפויי טובה הוא ג"כ פחות אכל לא כשנים הראשונים, והוא שאינו מחזיק טובה לעושה הטובה, וזהו גרמא בנזקין שמונע את המטיב להטיב מאחר שמקבל הטובה אינו מכיר בטובתו, כדמיון ישראל עם הב"ה שלא רצו לומר תן לנו אתה. על כן ראוי להתרחק מאד ממדה זו, כי היא גורמת להיות כפוי טובה לבעל כל הטובות ב"ה, כמו שאמר מרע"ה כפויי טובה בני כפויי טובה. כלומר שזאת המדה המגונה היא נקנית בקנין בהרגיל בה האדם כאלו היא ירושה מאבות לבנים, ומי שהוא מרגיל עצמו להיות כפוי טובה עם הבריות, נעשה גם כן כפוי טובה להב"ה וצריך תיקון גדול ותשובה גדולה כמו שעשה אדם הראשון, שכלל בתשובתו על חטאו לו הג' מיני כפויי טובה במה שאמר מזמור שיר ליום השבת. לפי שגם הוא נכשל בזה החטא שהיה כפוי טובה שנמשך מזה להיות תוהא על השבע ברכות של שעת הזווג, והראה עצמו כאלו אינו חפץ בבת זוגו שהטיב עמו הש"י, שנאמר לא טוב היות האדם לבדו וגומר. וכאומרו האשה אשר נתת עמדי וגומר, ולא חפץ בברכה בשבע ברכות של שעת הזווג, ונמשך מזה שלא היה מודה ומברך גם בשאר מה שנהנה מן העולם הזה, לפי שהרגיל עצמו בזאת המדה המגונה להיות כפוי טובה כאשר הארכנו בזה הענין בהקדמת הספר הזה עיין שם. ולפי שפגם בשבת העליונה כאשר הוכחנו בהקדמה, כנגד זה אמר מזמור שיר ליום השבת. וכנגד שתהא על הברכות ולא בירך על הטובות אשר גמלהו ה' ית' ואדרבא היה כפוי טובה, כנגד זה אמר בתשובתו טוב להודות לה'. והוסיף לומר שלא לבד חייב האדם להודות ולהלל לה' יתברך על הטובות שגמלהו כי אם מפני גדולתו ומעלתו ית', וז"א ולזמר לשמך עליון. הנה אמר זה הכתוב כנגד המין הגרוע שבכפויי טובה שמשלמים רעה תחת טובה, כן חטא הוא ועשה רעה על ידי האשה שנתן לו הש"י לטובה, כאמרם ז"ל שרוי בלא אשה שרוי בלא טובה. והנה כנגד המין השני מכפויי טובה שזכרנו שהיו דור המדבר שכפו בטובת המן, שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, שהיו מתייראין שלא יתפחו מעיהם לפי שהיה נבלע באיברים ומפקנא לא הוה להו, אבל לא היו כל כך כפויי טובה כראשונים, רק שמפני יראת גופם שלא יצבה בטנם אמרו ונפשנו קצה, אמר להגיד בבקר חסדך. שהוא כנגד המן שמחסד האל ירד בבקר בבקר כמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת בשלח, במה שנאמר שם ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם וגומר ובקר וראיתם. וז"ל ערב כמו לערב, וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מארץ מצרים, לפי שאמרתם כי הוצאתם אותנו. תדעו כי לא אנחנו המוציאים אלא ה' הוציא אתכם, שיגיז לכם את השליו, ובקר וראיתם, לא על הכבוד שנאמר והנה כבוד ה' נראה בענן נאמר, אלא כך אמר להם ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאותכם ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך בירידתו לבקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חבה בבקר שיש שהות להכינו, וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא עכ"ל רש"י ז"ל. והנה למדנו ממה שפירש ונתן חילוק בין מה שנאמר בערב וידעתם לשון ידיעה, ובבקר לשון ראייה, נראה שגם כאן היו כפויי טובה ישראל ולא תלו הגדולה בבעליה ואמרו, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה. שנראה מזה שלא היו מודים ביכולת, רק שהיה בדרך מקרה יציאתם ממצרים בסבת משה ואהרן. כנגד זה נאמר להם בשאלתם שלא כהוגן הבשר, ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם וגו', כי נתינת הבשר תהא ידיעה והוראה על היכולת, ובזה תדעו כי ה' הוציא ולא במקרה על ידי משה ואהרן כמו שזכרנו בשם רש"י ז"ל, אבל בשאלתם כהוגן נאמר ובקר וראיתם לשון ראייה, ובבקר דרך חבה שיש שהות להכינו. ולא כמו הבשר שניתן להם בערב כשופך קיתון על פניו ושלא בשעת רצון שיוכלו להכינו. לכן אמר כנגד זה להגיד בבקר חסדך, שהיה כנגד המן, שניתן לנו בבקר צריך להלל ולשבח בבקר ולא להיות כפויי טובה במה שאמרו ונפשנו קצה וגומר, ואמונתך בלילות כנגד השליו שנאמר בו ערב וידעתם שהיא מורה על היכולת כמו שזכרנו בשם רש"י ז"ל, ולכן תקנו באמת ואמונה כי הוא ה' אלקינו ואין זולתו כו' הפודנו מיד מלכים הגואלנו וכו'. שהוא תשובה על מה שאמרו כי הוצאתם אותנו, שתלו יציאתם במשה ואהרן ע"י מקרה וסבה: ועתה ע"י השליו היה סימן ואות והוראה כי ה' הוציא, וזהו אומרו ואמונתך בלילות. שעל ידי הבשר שנתת לנו מן השמים בלילות האמינו בך וביכלתך. ואמר עוד כי שמחתני ה' בפעלך, בזה עשה תשובה והודה לאל ית' ששמחו באשתו כמאמר רז"ל כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, עיין בהקדמת הספר הזה ששם פירשתי פסוק זה על זה הדרך באורך וכן פסוק שלאחריו: מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך עיין שם. וכנגד המין השלישי מכפויי טובה שאינם רוצים לתבוע הטובה כדי שלא להחזיק הטובה לבעליה, אבל לאחר שמקבלים הם מחזיקים, ומזה המין היו דור המדבר במה שלא אמרו תן לנו אתה. בשעה שנאמר להם מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה וגו'. ועל זה נאמר עליהם ולא נתן ה' לכם לב לדעת, כנגד המין הזה של כפויי טובה אמר איש בער לא ידע וגו'. שאין להם לב לדעת כמה מגונה היא מדת כפוי טובה עד שממנו נמשך להיות כפוי בטובת הב"ה, ואומר שכל טובתו ועושרו וכבודו ורב בניו, כחו ועוצם ידו עשה לו את כל החיל הזה, וז"א בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און. אבל יושב שמים ב"ה ישחק להם ומשפיע להם כל הטובה אעפ"י שהם כפויי טובה להשמדם עדי עד. ולא תאמר שמפני שהשוטים הם כפויים בטובת הש"י, שאין קילוסו של הש"י ניכר, לזה אמר אעפ"י שכל הג' כפויים אינם מכירים בטובת ה', וז"א כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און. שהוא כנגד ג' מיני כפויי טובה שזכרנו שכולם יאבדו, יהא קלוסך עולה ממני ומן הצדיקים הדומים לי. וז"א ותרם כראם קרני וגו'. שהודה על כל הטובות כשחזר בתשובה ואמר ותבט עיני בשורי. זה הפסוק אמרו כנגד הנחש שנסתכל בו בשעה שנזקק לחוה ונתאוה לה ומשם נתגרה בה, בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, ששמע לעצת אשתו שיעצה אותה הנחש, וכנגדם אמר מרעים. ואמר צדיק כתמר יפרח שהוא הפך מה שאמר בפרוח רשעים שהוא כדי להשמדם עדי עד, אבל פריחת הצדיק הוא כדי להנחילם לע"ה, ולעתיד לבא שיהיו שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו, וכן אמר עוד ינובון בשיבה, שהשיבה הוא רמז לעתיד לבא, ואז נהיה מהמודים על הטובה ושהוא ית' אל אמונה ואין עול ושכל דרכיו ישרים, וז"א להגיד כי ישר ה' וגו'. בילא"ו.