אמרי בינה/דיני תרומות ומעשרות/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני תרומות ומעשרות ד

סימן ד

והנה להמבואר ומוכרח דהרמב"ם סובר כדעת הר"ן חולין שם דלעולם לית ביה דין ממון במתנות כהונה עד שיזכה בהן הכהן וקודם זכיה אינו ממון של כהנים רק חיוב מצוה רמי' עליו ואם הפקיע המצוה בידים אף אם מכרו דמשתרשי לי' פטור וכמבואר מש"ע (סי' ס"א) הנז' ובאמת יש להתבונן למה אין הרמ"א מביא דעת רש"י ותוס' דאם משתרשי לי' חייב ועיין תו"ח חולין שם וכבר הערותי בזה בהגהותי בד"ח דיני שומרים (סי' ט"ז) דמאי מהני לדעת הר"ן במכירי כהונה דהוי כבא ליד כהן וכאלו נתנו לו וקיים מצות נתינה כמבואר גיטין (דף ל"א) וב"מ (דף מ"ט) וכתב שם רש"י הטעם דשאר כהנים אסחי דעתייהו וכ"כ שם הר"ן כיון דלדידיה יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוי כמטי לידו ומה מועיל דאסחי דעתייהו כ"ז שלא הגיע לידו בשלמא אם נאמר דממון כהנים הוא רק דאינו מבורר של מי ולאיזה כהן יתן שפיר כיון דכל כהני' אסחי דעתייהו הוי כמאן דאין כהן אחר אלא זה וזכה משלחן גבוה דהתורה זיכהו אבל אם נאמר דאין לכהנים זכיה רק מצוה רמיא על הבעלים לקיים מצות נתינה מה מועיל דאסחי כל כהנים דעתייהו מ"מ כ"ז שלא זכה בו לא קיים מצות נתינה והארכתי שם הרבה בזה ועוד יבואר לפנינו אי"ה עכ"פ דעת רמב"ם כנראה דמסכימים ומתאחדים עם דברי ר"ן:

ועפי"ז מובן לדעתי דברי רמב"ם (פי"ב הי"ז) מתרומות דכתב אין ישראל חייב להטפל בתרומה להביאה מהגורן כו' ואם לא יצאו ה"ז מפריש ומניחה בגורן ואם היתה חיה או בהמה אוכלתה שמה ואינה משתמרת שם מהם התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאת' מן הכהן שאם הפרישה והניחה ה"ז חילול השם. ולכאורה קשה הא מבואר ירושלמי (פ"א) דדמאי דפריך ואינו מצוה להשיב אבידה אמר ר' יוסי מצוה הוא להשיב אבידה בדבר מועט ואינו מצוה להשיב אבידה בדבר מרובה עי"ש והי"ל לרמב"ם לכתוב זה ואף דבש"ס חולין (דף קל"ד ע"ב) קתני ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה מ"מ זה דוקא בדבר מרובה דאינו מצוה להשיב אבידה אבל בדבר מועט מצוה להשיב אבידה. וזה לא קשה דכ' התיקוני חכמים הא בש"ס חולין שם משמע דמד"ת חייב לטפל דנתינה כתיב בהו דכבר כ' המים חיים שם שהרמב"ם דקדק ממה דאיתא שם שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה דוקא כשיש ריוח בתרומה מלבד השכירות הא בלא זה אינו חייב רק יניחנו שם לפסוד ואם היה חייב להטפל בה משום מצות נתינה היה חייב להטפל כדי לקיים מצות נתינה א"ו דמה"ת בתרומה ומתנות אף דכתיב בהו נתינה חייב להפריש ולהניח במקום המשתמר עד שיבא הכהן ויטלם ואם מעצמן יפסידו אין בכך כלום וכ"ז שעומד בגורן מחויב לשמרן אבל כשיבא לביתו אינו חייב עוד עוד להטפל בהן אבל מד"ס מחויב במתנות לשום אותן בדמים ובתרומה להטפל בה אלא שיטול שכר הבאתו מכהן עי"ש והיינו אף דבכל מצות עשה מחויב חייב להוציא עד שליש לקיים העשה ואם מצות נתינה הוא מצות עשה פרטיות לתת התרומה לכהן מ"מ זה דוקא במקומו בגורן אבל להוציא הוצאות וטיפול להביא לביתו לשמרן אם אין כאן כהן לא חייבו התורה וזה א"ש מצד עצם המצוה כדי לקיים בזה דרכיה דרכי נועם אינו חייב רק במקומו אך זאת קשה למה לא יתחייב עכ"פ מה"ת להטפל מפני השבת אבידה:

ולמ"ש דרמב"ם סובר בדעת הר"ן דמתנות כהונה לאו ממון כהנים הם רק של גבוה דהטיל על הבעלים החיוב לקיים מצות נתינה וזה ידענו ממאמר דר"ח דהמזיק מתנות כהונה או שאוכלן פטור והה"ד המוכר והטעם דהפקיע המצוה ולית ביה דין ממון לכהנים או מדכ' זה או מסברא א"כ לא קרינן ביה אבידת אחיך ואינו חייב להטפל מטעם מצות השבת אבידה אף בדבר מועט כיון דאין לכהנים בה זכות רק חיוב על קרקפתי דבעלים לקיים מצות נתינה לא קרינן בי' אבידת אחיך ודומה לזה ממעטינן ב"מ (דף נ"ו) דאין רבית ואונאה להקדש מדכתיב באונאה אל תונו איש את אחיו והקדש לאו אחיו ועיין בעה"ת (שער מ"ו ח"ד) דרבית בהקדש גבוה שרי ולא הקדש עניים דאחיך קרינא ביה ודעת רשב"א בתשובה להתיר אף בשל עניים הואיל דלאו בעלים מיוחדים והרא"ש בתשובה השיג ע"ז ועיין באורך במל"מ (פ"ד) ממלוה ובח"ד (סי' ק"ס) ובמ"ש בד"ח שם וה"נ לענין השבת אבידה ובאמת יש ראיה לשיטת הרא"ש מירושלמי הנז' דשייך מצות השבת אבידה לגבי תרומה אף דאין לו בעלים מיוחדים קרינא ביה לכל אבידת אחיך כמו כן נמי לענין רבית. וכ"ז אם נאמר דממון של כהנים הוא רק אין לה בעלים מיוחדים אבל להמתבאר מש"ס דילן עפ"י דעת רמב"ם ור"ן דמזיק פטור אף בד"ש דלאו ממון של כהנים הוא רק חיוב על הבעלים לקיים מצות נתינה דומה שפיר לממון גבוה דלכ"ע לאו אחיך קרינא ביה ועיין בתשובת רמב"ן (סי' רנ"ב) ולכך לא הביא רמב"ם דיש בדבר מועט מצות השבת אבידה:

[ועיין תו"כ בהר בפסוק את כספך לא תתן לו בנשך כספך ולא של עכו"ם או כספך ולא כסף מעשר שני ת"ל נשך כסף וע"כ למ"ד דמע"ש ממון גבוה צריך רבוי דלמ"ד ממון הדיוט מה"ת למעט מכספך ולמ"ד ממון גבוה ל"ל למעט מכספך תפ"ל דלא אחיך הוא כמו דנתמעט הקדש גבוה וגם אף דכתיב נשך כסף מ"מ ממעטינן של גבוה מאחיך ולמה מרבינן לכסף מע"ש וצריך לומר כיון דמ"מ יש זכות לבעלים לאכול בירושלם יותר ממה שיש לאחרים קרינא ביה אחיך וראי' לזה דהא לדעת רמב"ם עיסה של מע"ש חייבת בחלה וקרינן ביה עריסותכם וכן לענין מצה ואתרוג וכבר כ' הכ"מ משם הר"י קורקוס הואיל דיש לבעלי' בו היתר אכילה הוי מצתכם ה"נ לענין רבית מרבינן מדכתיב נשך כסף והיה ס"ד למעט מדכתיב כספך דבעינן כספך המיוחד לך לכך מרבינן מדכתיב נשך כסף ומ"מ של גבוה ממעטינן מדכתיב אחיך וז"פ כתבתי זאת בשביל שראיתי למחבר גדול אחד שכתב ראיה ברורה לדעת האוסרין להלוות ממון ענים ברבית מספרי פ' כי תצא מכלל שנאמר כספך ולא כסף אחרים או כספך ולא כסף מעשר כשהוא אומר נשך כסף לרבות כסף מעשר ופירש הז"ר כסף מעשר היינו מ"ש וס"ל ממון גבוה קמ"ל דעכ"פ הבעלים אוכלים בירושלם ויש בו משום רבית ותמה ע"ז ממתניתין דריש מ"ש דאין מוכרין ואין מחליפין כיון שהוא קודש א"כ בלא"ה אסור להלות דקודש המה לכך מפרש בדברי הספרי דאיירי מעות מעשר מה שהאדם מחויב להפריש מעשר משלו והיינו כסף מעשר דקרי ליה בספרי ומרבינן דאית ביה איסור רבית דאורייתא הרי דרבית קצוצה אסור בהקדש עניים מדאורייתא אף דלית לי' בעלים מיוחדים אלו דבריו. אולם דברי רבינו נר ישראל בעל מג"א נאמנים דכוונת הספרי על מעות מעשר שני ויעידו דברי התו"כ המפורשים ע"ד הספרי הסתומי' ואף דאסור להלות מ"מ אם עבר והלוה ברבית מרבינן דעובר דאף דממון גבוה הוא מ"מ כיון דיש לבעלים זכות לאכול בירושלם קרינן ביה אחיך ועבר על לאו אבל לעולם ממון עניים י"ל דאינו עובר הואיל דלית ליה בעלים מיוחדים ואכ"מ בזה]:

ודע דמ"ש רמב"ם (פ"א) ממעשר האוכל פירותיו טבולין כו' אעפ"י שהן חייבין מיתה לשמים אין משלמין המתנות לבעליהן שנאמר אשר ירימו לד' אין לך בהן כלום עד שירימו אותן ולמה לו לטעם זה הא אף אחר הרמה פטור כמבואר הל' בכורים מטעם ממון שאין לו תובעים ולמ"ש הכ"מ הל' בכורים לדייק בדברי רמב"ם דסובר דחייב עכ"פ לציד"ש מדכ' אינו חייב לשלם י"ל דכאן כתב אין משלמין משמע אף בד"ש ג"כ פטור מטעם דאין לך בהן כלום עד שירומו אולם למ"ש דמוכרח בדעת רמב"ם דסובר כדעת הר"ן דאינו ממון כהן רק מצוה בעלמא רמיא וכמו שכתב הפ"ח ומה"ט לית בי' אף משום השבת אבידה א"כ אף לציד"ש פטור ועיין דברי חמודות על הרא"ש דכתב דדברי הכ"מ אינם מוכרחים עי"ש וא"כ הדר' הקושיא למקומו למה כתב הרמב"ם הטעם מדכת' אשר ירימו הא אף אחר הרמה פטור. ונראה דהא גם לדעת הזה דלאו ממון כהן הוא רק מצוה מ"מ מודים במכירי כהונה דהוי כבא לידו וכמבואר גיטין (דף ל"א) וברמב"ם (פ"ז ה"ו) ממעשר ובזה המזיק או שאכלו חייב לשלם דהוי כבא לידו וצריך להשמיענו דאעפ"כ אם אכל בטבלו אינו חייב דאין לכהן בהן אלא משעת הרמה ואילך והש"ס באמת היה יכול לשנות דמשעת הרמה חייב הוא במכירי כהונה. וכבר כתבתי לעיל דהדבר צריך טעם כיון דליכא רק מצות נתינה וכ"ז דלא זכה הכהן לאו ממונו הוא. ולכאורה י"ל כיון דאסור לחזור ואין לו בהן שום טוה"נ שוב ממילא ביד הבעלים בעצמן לזכות בעד הכהן שהוא מכירו ואף דאין אדם זוכה בשלו לאחרים זה דוקא היכא דיש לו בו איזה זכות אז צריך שיזכה אחר ע"י אבל כשכבר הפקירו ואינו בעל החפץ יכול לזכות לאחרים וכיון דהפקירו התורה לכהנים רק לבעלים יש זכות נתינה למי שירצה שיתן ל"מ אם טה"נ ממון והוי כיש לו בגוף המתנות צריך לזכו' לאחרים ע"י אחר ואף אם טוה"נ א"מ מ"מ שייך לומר א"א זוכה בשלו לאחרים וכבר הארכתי בזה בהגהותי בד"ח דיני גבי"ח (ס"ז) ודיני מכיר' (סי"ב) וא"כ במכירי כהונה הואיל דאינו רשאי לחזור ולית בי' צד זכות לתת לכהן אחר הוי כזוכה דבר הפקר לאחרים ויכולין הבעלים לזכות לאחר היינו כהן המכירו והוי כבא לידו. אולם זה דוחק דנאמ' דמכירי כהונה הוא מצד זכיה דהיה צריך כוונה ודעת ומעשה קנין שיזכ' הוא או חצרו להכהן ולא משמע כן. גם יש לגמגם כיון דליכא רק איסור לחזור אבל קנין ליכא ל"ש שיזכה לחבירו אטו הנשבע לחבירו לתת לו מתנה יהיה בידו לזכות בעדו זה ודאי אינו ואף דיש לחלק וכמו שהשיג הנתיבות המשפט (סי' רע"ח) על קצוה"ח שם ויבואר לקמן אי"ה מ"מ לא משמע דמכירי כהונה דמהני כאלו בא לידו הוא מצד זכיה:

לכן נראה דהא יש להתבונן בדברי ר"ן חולין שם אחרי דהעל' דמתנות כהונה לאו ממונו דכהן הוא רק על הבעלים רמיא מצות נתינה איך הכריח אח"כ סברת תוס' שם דאפילו מידי דלית להו טוה"נ לבעלי' כלקט שכחה ופיאה אם בא העני ושאל ממנו אם רצה אינו נותן לו דאי אמרת כל שאין בו טוה"נ נותן ע"כ למי שתובע ראשון הו"ל ממון שיש לו תובעין ומאי פרכינן לר"ח מבעה"ב העובר ממקום למקום דלקט שכחה ופאה א"ב טוה"נ א"ו אף בדבר שא"ב טוה"נ לבעלים אינו מחויב ליתן אלא למי שהוא רוצה אלא שאם בא ולקחו אין מוציאין מידו וממיל' בדבר דאית בי' טוה"נ אפילו לקחו מוציאן מידו. והים של שלמה שם השיג ע"ז דבדבר שא"ב טוה"נ נוטל ע"כ של בעלים ומה שקרי משאל"ת היינו שאם אכלן הבעלים והזיקן או איש אחר אין לו תובעין לשלם דיכול לומר שמא לא היית ראשון בהן לזכות ועכשיו שבאת לתבוע התשלומין מידי שהרי גזלתי לעניים לא לך אתן אלא לאחר עכ"ד ולדבריו א"כ אם בא זה העני בעת שבא הבע"ב הזה שעובר ממקום למקום ורוצה ליקח והקדי' זה ולקח אז הוי ממון שי"ל תובעין א"כ מה פריך מרבנן דר"א דאמרו עני היה באותו שעה הא עשיר משלם דלמא פלוגתייהו אם היה בא עני מיד אחר שלקח זה העשיר והוי שפיר ממון שיש לו תובעין. גם הא לעיל מיניה פריך הש"ס משפט מלמד שהמתנות דין לאו להוציאן בדיינין ופיר"שי אלמא כהן הראשון התובען מוציאן מידו וקשיא לר"ח דאמר מתנות כהונה ממון שאין לו תובעין הוא ומאי פריך דלמא דוקא באם אינו בעין ודנין על התשלומין כמו מזיק מתנות כהונה או שאכלן אז פטור דיכול לומר שמא לא היית ראשון א"ו כיון דמשפט קתני ללמד שהמתנות דין והבא ראשון יכול לתבוע ממילא דמי התשלומין הוא במקום המתנות והבא ראשון יכול לתבוע. א"כ אם נאמר דמתנות עניים הבא ראשון יכול לתבוע אז גם הבא ראשון יכול לתבוע התשלומין ומה פריך ושפיר הוכיחו התוס' והר"ן ממה דמדמי הש"ס מתנות עניים למתנות כהונה ע"כ אף דלית במ"ע טוה"נ מ"מ יכול לדחותו ולומר לא לך אתן אלא לאח' ודברי היש"ש צ"ע:

ברם יותר היה לו להרגיש בדברי ר"ן דלדבריו דאף בד"ש פטור מטע' דלאו ממון כהנים הוא רק חיוב מצוה וכ"ז שלא זכו בהמתנות כהנים לאו ממונה הוא א"כ י"ל באמת דמתנות עניים אינו יכול לדחות להבא ראשון ולמחות בידו מלזכות ובכ"ז כ"ז שלא זכו עניים לאו ממונם רק רחמנא אפקריה למ"ע לגבי עניים שיהיה ביד מי שבא לזכות יזכה וכל הקודם זכה ובכ"ז המזיק או שאכלן פטור כיון דלא היה לממון זה בעלי' והוי רק גרמא בעלמא שלא יהיה לפני עניים לזכות וביטל המצוה כמו במזיק מתנות כהונה דפטור כיון דעדיין לא זכו הכהנים ולא הפסיד ממונם רק ביטול מצוה כן במ"ע אף דכל הבא ראשון אינו יכול לדחותו מ"מ כ"ז דלא נטלו עניים לא הזיק ממונם וכיון דלרבנן עשיר משלם ע"כ דהעמיד' התורה הממון בחזקתם וזיכה לעניים וכמו כן מתנות כהונה משולחן גבוה זכו הכהנים ויתחייב המזיק לשלם:

וע"כ צריך לומר בדעת הר"ן דסובר דהא דאמר ר"ח דמזיק פטור מטעם ממון שאל"ת ע"כ דמתנות כהונה לאו ממונם הוא ואינו דומה להקדש עניים דממון גמור הוא וזכה הגזבר בעד עניים רק הבעלי' אינם מבוררין ין וכמ"ש הריטב"א שם דזה הוי מזיק גמור וגזלן רבי' שמו גזלן הוא ואף דאם ל"ה ביד גבאי ואין מי לתבוע מ"מ אינו יוצא ידי חובתו עד שישלם ההפסד מן ממון שהיה בחזקת בעלים אף דעדיין אינם מבוררין משא"כ מתנות כהונה לא זכה בהן שום כהן עד שיגיע לידו ובידו ליתן לכל כהן שירצה ולכך פטור דלא הפסיד רק המצוה ובין אם הבעלים הזיקו או שאכלן או אדם אחר ג"כ פטור דלבעלים אין בו אלא טוה"נ בלבד ואי טוה"נ א"מ אינו חייב לבעלים ולכהנים לא הפסיד רק גרם שלא יזכו ולכך אף בד"ש פטור ואם הי' הדין במתנות עניים שאין ביד הבעלים לדחות לזה בפני זה א"כ הוי כממון עניים ממש שכבר זכו עניים אלא שאינו מבורר ורשות ביד כ"א מהם לזכות ומה פריך לר"ח מהא דעשיר חייב א"ו דפשיטא ליה להש"ס דמתנות כהונה וענים שניה' שוין דלא יצא מרשות בעלים ובמתנות כהונה כתיב נתינה דטוה"נ הוי שלו ונשאר צד זכות לבעלים ורק מצוה עליו ליתן לכהן אבל כ"ז שלא בא ליד כהן לא זכו הכהנים ובמ"ע אין בו טוה"נ ומ"מ יכול לדחות להבא ראשון ולעכב ע"י דאל"כ הא כבר יצא מרשותו לגמרי וזכו עניים דהפקר לא מצינו רק שיהי' בין לעניים בין לעשירים ואם לא יש שום זכות לבעלי' והבא ראשון א"י לעכב ע"י ע"כ שכבר זכו עניים ולכך חייב שפיר המזיק לשלם א"ו דנשאר זכות ושיור לבעלים לעכב על הבא ראשון ואעפ"כ המזיק חייב לשלם לכך הקשה הש"ס שפיר על ר"ח דכ"כ במתנות כהונ' אף שיש לו זכות לתת לכל כהן שירצה נימא דגוף המתנות כבר העמיד רחמנא בחזקת כהנים ויתחייב לשלם דהוי כגזלן רבים ומתרץ הש"ס דבאמת שוין ומה"ד אף במ"ע פטור לשלסרק מדות חסידות ולעולם מה"ד כ"ז שלא בא ליד כהן או עני לא יצא מרשות הבעלים והמזיק הפסיד רק מצוה אבל עדיין לא זכו בהן ומזה שפיר מוכח דע"כ נשאר איזה זכות לבעלים אף במ"ע:

ולפ"ז במכירי כהונה דאסור לחזור וא"י לעכב על הכהן שפיר הוי כבא לידו והעמיד רחמנא בחזקת אותו כהן לזכותו משלחן גבוה דכל הטעם דמתנות כהונה ל"ה ממון כהנים בטרם שבא לידם כיון דרמיא עליו מצות נתינה ויש זכות לבעלים או מטעם דכתיב ביה נתינה או מדכתב ואיש את קדשיו לו יהיה כמבואר ואר ירושלמי סוף נדרים ורמב"ם (פי"ב הט"ז) מתרומות ואי דמר לאו דמר אין שני ידים זוכין כאחת ולמ"ד טוה"נ ממון והגונב ממנו חייב לשלם דמים מעליא כדעת ריטב"א קידושין ע"כ דנשאר בחזקת הבעלים לאו ממון כהן ואף למ"ש הר"ן נדרים דרק ערך דמי טוה"נ חייב לשלם או אף למ"ד טוה"נ אינו ממון דהוי כדבר שא"ב ממש מ"מ כיון דיש לו בו צד זכות ע"כ דלא בא לרשות כהנים לכך המזיק פטור משא"כ במכירי כהונה דא"י לחזור בזה כבר זכה הכהן זה משלחן גבוה וממונו הוי אף דלא עשה מעשה קנין כיון דגוף הממון זכהו גבוה לכהנים רק השיור של בעלים מעכב לקיים מצות נתינה וכיון דאסור לחזור בזה הוי כזכה בו וא"צ תורת זכי' וקנין. ועיין נדרים שם רבא אומר שאני תרומה ה"ט דיטלו ע"כ משום דל"ח אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסר' עלייהו שויא עפרא בעלמא כיון דא"י לעכב לעצמו ואין לו בהם טוה"נ ה"נ במכירי כהונה כיון דאסור לחזור הוי כלית ליה טוה"נ והוי כבא ליד כהן זה:

וראיתי בקצוה"ח (סי' רע"ח) שחקר במי שנשבע לתת לחבירו מתנה ומת המקבל אם הבכור נוטל שני חלקים והיורש יורשו כמו דמבואר שם במתנות כהונה זרוע ולחיים וקבה דנוטל הבכור ב"ח. ובנתיבות שם כ' כיון דאין לבעלים במתנות רק טוה"נ וכיון דאסו' לחזור נתבטל הטוה"נ וכיון דא"י לחזור והמקבל יכול לתקפו בע"כ דנותן ואז הוי שלו לגמרי הוי כמוחזק משא"כ בשבוע' אף אם יתקוף ממנו לא יהי' שלו עד שיקנה לו בקנין וכ"ז שלא יקלה לו בקנין לא יהיה שלו ל"ה מוחזק עי"ש וכנראה דבא ליישב אף עפ"י שיטת הר"ן דגם מתנות כהונה ל"ה ממון כהנים רק מצוה רמיא לכך הוסיף בזה דתפיסתו מהני ולא הועיל בזה דהא גם בנשבע לתת דא"י לחזור אם תפוס הוי שלו ול"ה כגזלן אף דהולך בשיטתו שכ' (ס' ק"ז) דאף במקום דהב"ד יכול לכוף מ"מ כ"ז שלא כפאו רק הוא תפס הוי כגזלן וכבר השגתי ע"ז במ"א דמבואר מדברי רמב"ן וריטב"א דאף אם של"ד מ"מ נחתינן לנכסי' דעד שאתה כופהו בגופו כפאהו בממונו וא"צ שיאמר רוצה אני רק בכח ב"ד ויבואר אי"ה בח"ב דיני גב"ח ובדיני מכירה. וכיון דהב"ד כופין אותו לתת כשנשבע ול"צ שיאמר רוצה אני ממילא במקום פסידא עביד אינש דינא לנפשי' אם תפוס הוא ל"ה גזלן א"כ יהי' ג"כ מוחזק. ועוד הא לדעת רמב"ם דפוסק טוה"נ א"מ ואם תפס הכהן אין מוציאין מידו אף בל"ה מכירו. ולמ"ש אתי שפיר דכל מה דל"ה ממון כהן הוא משום דכח ורשות בעלים שיש להם הברירה לבחור במי שירצה ובמקום דאין בריר' והבחירה ביד הבעלים שוב הוי ממון כהן מצד משלחן גבוה זכה משא"כ כשנשבע מ"מ כ"ז שלא בא לידו לית ליה ביה זכיה והוי ראוי וז"ב:

ויש להביא ראיה דאף בירושה ליתא ממס' ב"ב (דף קמ"ח) דל"מ שכ"מ שאמר ידור פלוני דליתא בירושה ועי"ש בתוס' דאינו במציאות בירושה דשלב"ל עי"ש ואם נאמר דחייב שבועה איתא בירושה א"כ משכחת כשנשבע לתת לו דשלב"ל אף דאין השבועה עושה קנין מ"מ חיוב זה יורש יורשו ועיין מ"ש בהגהותי בד"ח חיו"ד (סי' מ"ח) ואכ"מ בזה:

והנה לכאורה נראה דעת הר"ן דבמ"כ אף למ"ד טוה"נ א"מ אם תפס הכהן מוציאין מידו דאל"כ ליכא שום נ"מ בין מת"כ למת"ע וכן משמע קצת מלשונו אולם כנראה דעת היש"ש דדוקא למ"ד טוה"נ ממון אז מוציאין עי"ש. ומצאתי בס' נאות יעקב שמהרי"ט אלגזי עמד ע"ז וראיתי בדבריו שעמד ע"ד הר"ן שם דפשיטא ליה למ"ד טוה"נ ממון דמוציאין מידו והא הר"ן נדרים מפרש בהא דרבי סובר הגונב טבלו ש"ח דחייב משום טוהנ"מ ומשלם רק לפי טוה"נ בתו"מ ולא דמי תו"מ ממש ואיך כתב כאן בכהן שלקח מלוי מתנות מה"ד מוציאן מידו כל המתנות למ"ד טוה"נ ממון הא א"ח להחזיר מה"ד אלא טוה"נ שבהם. ולדעתי לא קשה ודאי כשאינם בעין ובאנו לחייבו בדמי תשלומין סובר הר"ן דח"ח רק לפי ערך זכותו אבל אם המתנות הם בעין הוי כגזלן וחייב לקיים השבה בהגזילה בעינא ומוציאן מידו ומאן שם לו לכהן להעריך ללוי בדמי טוה"נ דאם ממון הוא הוי לו חלק לפי ערך טוה"נ בגוף המתנו' וכיצד יכריחו למכור לו בדמי טוה"נ הא יכול לומר לדידי' שוה הרבה וא"ר למכור ועוד לו הא מה"ד מצד ספק אינו חייב ליתן א"כ ירויח הכל במה שלא יתרצה להעריך לו דמי שויה טוה"נ וכל דברי הר"ן שם קאי באם המתנות הם בעין דחייב להחזיר והלוי מעכב לעצמו דספק' דממונ' הוא. ובאמת תוס' ב"מ (דף ו' ע"ב) כתבו בס' בכור אי תקפו כהן אין מוציאין מידו דהבעלים א"י לתבעו רק טוה"נ שיש לו בו למ"ד טוה"נ ממון ועיין קצוה"ח (סרע"ה) דלמד מזה דתוס' חולקין ע"ד ריטב"א סוף (פ"ב) דקידושין עי"ש וצריך לדחוק בדבריהם מה"ת לא יוכלו הבעלים לתבוע שרוצים בגוף הטוה"נ לא בדמי שויהם ומאין יהיה ביד הכהן לכוף אותו למכור בערך דמים וכמ"ש אולם דעת הר"ן ברור ומובן ואינו סותר ד"ע וז"פ:

עוד ראיתי שם שכתב דמפשט דברי רש"י קידושין שם נראה דסובר כדעת ריטב"א דמשלם דמי תו"מ לגמרי והקשה מדברי רש"י סוכה (דף ל"ה) שכתב באתרוג של תרומה דיש בו היתר אכילה לכהן וישראל נפיק בה אם לקחה מכהן מבואר תרומה שביד ישראל קודם שיתננה לכהן לא נפיק בי' ואמאי למ"ד טוה"נ ממון לכם קרינן ביה עי"ש ול"ק כלל דהא דעת רש"י דלציד"ש חייב דממון כהן הוא ועוד אף אם נאמר דלא רמיא עליו רק מצות נתינה מ"מ לגבי אתרוג בעינן לכם לכל דבר וכיון דאין לבעלים לאבדו ולהזיקו רק חיוב' רמי' לתת לכהן אף אם נאמר דכ"ז שלא בא ליד כהן דידיה ושלו מ"מ לא עדיף מקנין לזמן דל"ה רק קנין פירות לגבי אתרוג דבעינן לכם ממש וכמ"ש הרא"ש סוכה וריטב"א קידושין (דף ו') דמה"ט מתנה עמלה"ח דמהני הוא דצריך הקנא' בהחזר' ותנאי מילתא אחריתא הוא עי"ש ובקצוה"ח (סרמ"א) וא"כ אף אם לענין תשלומין חשיב התו"מ כשלו ממש מצד הטוה"נ שיש לו בו לענין כפל שם סגי בקנין לזמן כדמוכח מכמה דוכתי ואכ"מ בזה משא"כ לגבי אתרוג לא סגי בקנין לזמן:

עוד הקשה שם ע"ד ריטב"א מתוספתא (פ"י) דתרומות הביא' רמב"ם (פ"ט) פרתו של ישראל שילדה בכור מאכילה תרומה שהבכור לכהנים וקשה למ"ד טוהנ"מ הוי ממונא לגמרי קודם נתינה מפני טוה"נ אמאי יאכילנה כיון דכל עוד דלא זכה שום כהן עדיין קנין כספו דישראל הוא ומטי ליה הנאה דיתרבה הנאתו של ישראל בטה"נ שבו והניח בצ"ע ולא אדע מה ק"ל מלבד די"ל התוספתא קאי למ"ד טוה"נ א"מ והרמב"ם דפסקה הוא משום דפוסק טוה"נ א"מ אבל לדעת הר"ח והרא"ש והר"ן וסייעתם דפסקו טוהנ"מ י"ל באמת אסור להאכילה. אולם נראה דע"כ לא כתב הריטב"א דע"י טוה"נ דאית ליה בגויה הוי כאלו כולו שלו לגמרי וכדתנן המקדש בתו"מ ומשמע דומיא דכהן דמקדש בתו"מ ממש ולא בטוה"נ שיש לו בה היינו דוקא בתו"מ או שאר מתנות כהונה דמותרין בהנאה בזה י"ל כ"ז שלא הגיע ליד כהן רמיא רק עליו מצות נתינה אבל לא זכו בהן הכהנים וכיון דיש לו בהן טוה"נ הוי כאלו כולו שלו לגמרי משא"כ בבכור דהוא קדשים ומרחם קדוש ואף דק"ק לית ביה מעילה מ"מ אסורין בהנאה מה"ת כמ"ש רש"י פסחים (דף כ"ז) ותוס' ותוס' ריש תמורה ותוס' נדרים (דף יוד) ואיך נוכל לומר דהוי לגמרי כשלו בשביל הטוה"נ דא"כ הוי כנהנה מן ההקדש ואף דלריה"ג קדשים קלים ממון בעלים והמקדש בק"ק מחיים מקודשת כמבואר קידושין (דף נ"ב) ויקשה היכי רשאי לקדש בו את אשה וכן לריה"ג דדרש ומעלה מעל בה' לרבות ק"ק ולמה יתחייב בכפירתו כיון דל"א ריה"ג אלא מחיים אבל לאחר שחיטה משלחן גבוה קא זכו ומחיים אסור בהנאה מה"ת וכיצד יתחייב בכפירתו איסור הנאה וכבר עמד ע"ז בקצוה"ח (סי' ת"ו) אולם בהכרח צריך לומר דעכ"פ יכול למכור זכותו בעד מעות של חולין ויש לו בהן קנין הגוף ואף דאסור ליהנות היינו מגופו בחיים מ"מ זכות זה שיזכה אחר השחיטה משלחן גבוה יכול למכור ואף דל"ה בידו. ובכה"ג מצינו בפטר חמור אף דאסור בהנאה מ"מ כיון דיכול לפדות בשה יכול למכור מה דביני בינו כמו שכתב הטוי"ד (סי' שי"א) וראיתי בס' המקנה קידושין (דף נ"ז) דהא בפ"ח מקדשי במה דביני בינו היינו שיהיו הקדושין חלין אחר פדיה וכן המכירה אינו חל עד אחר פדיה דאל"כ אין הנאה גדולה מזו א"ו דהמכירה אינה חל' אלא לאחר פדיה וכ"ז שלא נפדה אין המכיר' כלום ואין זה הנאה קודם פדיה כיון דיכול לחזור וכ' וצ"ע מפסחים (דף כ"ט) דל"ה אלא גורם לממון עי"ש ובאמת משם ההבדל מבואר דעכשיו אין בו שום זכות רק לאחר הפסח לכך ל"ה אלא גורם לממון משא"כ בפ"ח בידו למפרק מיד ובכל עת וזמן ואף דאסור בהנאה מ"מ גילתה התורה דזכות זה שזכהו התורה לפדות בשה יכול למכור ומקבל ממון בעד זכות זה ואף בקדשים קלים יכול לקבל ממון בעד זכות זה שיזכה הלוקח בהבשר לאחר שחיטה משלחן גבוה ואינו דומה לערל' אף דאפרן מותר מ"מ שם לכי קלי גופה אחרינא כמבואר ברשב"א קידושין שם משא"כ בק"ק הבשר ל"ה לענין זה כגופה אחרינא ומכ"ש בפ"ח דיכול בכל עת וזמן למפרק בשה. ובק"ק ע"כ לריה"ג גלי לן קרא הואיל דבידו להקריבו וב"ד של כהנים לא יתעצלו בדבר ואז אחר השחיטה יזכ' בהבשר משלחן גבוה ובעד זכות זה מקבל הדמים ול"ח כנהנה מאיסור הנאה וזה ברור:

ולפי"ז לענין טוה"נ נמי למאן דסובר טוה"נ ממון היינו כיון דגלי לן הקרא ואיש את קדשיו לו יהיה דרשאי להיות לו הטוה"נ ומ"מ חלוקין הן תו"מ וכדומה דמותר בהנאה הוי ממון וקנין הגוף לכך הגנב חייב לשלם כל דמי תרומה משא"כ בקדשים קלים כמו בכור אף דיש לו בזה טוה"נ מ"מ לא נוכל לומר דיש לו קנין הגוף כיון דאסור בהנאה רק קנין שיכול לקבל ממון בשביל זכות הנתינה ובזה גם הריטב"א מודה דל"ה לגמרי כממון שלו והגנב אינו חייב לשלם רק ערך דמי שויה של הטוה"נ דאיסורי הנאה הם ליהנות מהגוף יותר מכפי ערך הטוה"נ ולכך מותר להאכילה תרומה דקדשים הוא ואף דמתהני בזה הטוה"נ לא איכפת לן דתרומה אינו אסור רק בהנאה של כלוי מה שנהנה בגוף התרומה כגון אם הוא שותף בגוף הבהמה עם הכהן כמו שכתבתי בזה לעיל דיני שבת (סי' ג) אבל גרם הנאה לא איכפת לן. ומה"ט א"ש דברי תוס' ב"מ הנ"ל שהעיר הקצוה"ח דחולק ע"ד ריטב"א ובאמת מדברי תוס' חולין (דף קל"א) ד"ה יש בו טוה"נ דכתבו דבר שיש בו טוה"נ לבעלים אם בא העני ולקחו מוציא מידו משמע דגוף הדבר מוציאין וכבר כתבתי לעיל דהיכא דאיתא בעינא י"ל דמוציאין גוף הדבר אולם למ"ש י"ל עוד דדוקא דבר המותר בהנא' הוי כגוף הדבר הוא שלו לגמרי משא"כ באיסור הנאה כמו בכור שפיר כתבו תוס' ב"מ דאין מוציאין רק כפי ערך הטוה"נ דבזה ל"ה שלו לגמרי ועיין מ"ש בהגהותו בד"ח (דיני חמץ סי' כ') להוכיח דאי טוה"נ א"מ היינו דלא שוי' כלום ודלא כמקו"ח בדיני בדיקה וביטול דאף אם טוה"נ א"מ היינו אין לו קנין בגוף החפץ אבל קנין מבחוץ וזכות יש לו והוכחתי שם דלא כן וכן נראה מדברי רמב"ם (פי"ב) מתרומות דכתב ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין לבעלים מהן אלא טוה"נ וטוה"נ אינו ממון ואם יש לו זכיה מבחוץ רק דלא נקנה במשיכת החפץ א"כ לא יהי' אלא גרמא שגורם לו הפסד הטוה"נ ע"י מה שלקח ממנו שלא מדעת למה לא לכוף אותו שיסלק הגרמא ושיחזר לו כדי שלא יגרום לו הפסד א"ו אי טוה"נ א"מ לית בית כלל גרמת היזק ודין ממון:

וראיתי בספר יקר תפארת מרדב"ז (פ"ו) ממתנות עניים דכ' מדכת' רמב"ם שם אלא עניים באין ונוטלין בע"כ חולק ע"ד תו' חולין הנז' אבל בדין הראשון מודה כיון דטוה"נ ממון אם בא עני ונוטלו הרי מפסידו ממון ומוציאין מידו עכ"ל ותמהני הא מבואר ברמב"ם ה' תרומות הנז' דפוסק טוה"נ אינו ממון ואם נטלו בע"כ דבעלים א"מ מידו. ובד"ח הבאתי שם דברי מהרי"ט שכ' בהא דמחרים אדם את קדשיו דהוא גזה"כ עי"ש וכעת מצאתי איזה הערות שהערותי שם בס' נאות יעקב בקונטרס של מהרי"ט אלגזי ז"ל. גם מצאתי שמה מה דקשה מאד על דברי הר"ן חולין הנז' דכ' גם בלקט שכחה ופאה אף דלית ליה בי' טוה"נ מ"מ אינו מחויב ליתן אלא למי שהוא רוצה הא להדיא מבואר בכמה משניות מס' פאה דאינו רשאי למחות בעניים וכן במתניתין דמי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני דיתננה לעני הנמצא ראשון וביותר יקש' מש"ס נדרים (דף פ"ז) דיכולה ליהנות מלקט שכחה ופיאה ועי"ש בר"ן דכיון דכתיב בהו תעזוב ול"כ בהו נתינה לית בהו טוה"נ לבעלים הלכך כי שקלה אינה נהנית משל בריות ואי תימא דרשות לו לדחות לזה ולהני' לעני אחר הוי כנהנה מבריות ודברי הר"ן צע"ג אם לא דהוא ט"ס:

וראיתי עוד שם דהוכיח דר"ח סובר טוה"נ א"מ מהא דסנהדרין (דף קי"ב) על דתנינן שם גבי שלל עיר הנדחת תרומות ירקבו ואמר ר"ח ל"ש אלא תרומה ביד כהן אבל ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת ואי טוה"נ ממון אף ביד ישראל ירקבו בשביל טוה"נ דאית לבעלים בה ושללה קרינן בי'. וכבר ראיתי במהרי"ט חיו"ד (ס"ה) שהעיר בזה וכתב וכבר ישבתיה ולא זכינו לדבריו ולענ"ד אינו ראיה דדומה להא דנדרים באומר קונם כהנים ולוים נהנים לי דיטלו בע"כ והטעם דשויא לטוה"נ עפרא בעלמא כיון דא"י לעכב לעצמו ואי אפשר לתת לכהן אין לו בהם טוה"נ ה"נ דכוותי' אף דקודם שהודחו יושבי העיר היה לו בהם טוה"נ מ"מ כיון דע"י האיסור וחיוב שריפה פקע ממנו הטוה"נ נשארה התרומה של כהנים ולאו שללה הוא ועי"ש בתו"ח בהא דפקדונות מעיר אחרת לא נאסור אף דקבל אחריות אע"ג דלענין חמץ אמרינן כיון דאלו מגנב ברשותייהו קאי כדידיה דמי ואסור ש"ה אע"ג דלאו ממש שלו הוא מ"מ כיון דקבל אחריות כשלו דמי וקרינן בי' לא יראה לך אבל הא דשללה אסור הוא משום דקניס להו רחמנ' שיהא ממונם אבד כי קבל אחריות ל"ש למקנס בעל הפקדון כיון דלא עביד מידי עי"ש ובודאי כוונתו אף למ"ד דהגל"מ כממון דמי דלמ"ד לאו כממון דמי שאני חמץ דגלי לן הקרא לא ימצא כמבואר ריש פסחים א"ו כוונתו אף לר"ש דדהגל"מ כממון דמי בכה"ג לא קנסוהו רחמנא שיהיה בכלל שללה ואף דמבואר שם בש"ס דבקדשים שחייב באחריותן לר"ש הוי לענין עיר הנדחת ממון בעלים לדונו לפי חרב כשאר בהמות זה ענין אחר דהוי כממונו ממש משא"כ בפקדון של חבירו מעיר אחרת וה"נ אף דהיה לו מקודם טוה"נ אינה בכלל שללה לדונו באיבוד כיון דכבר פקע אף קודם לכן הטוה"נ שיש לו בו וגוף התרומה לאו ממונו הוא רק ממון כהנים:

וקצת יש להעיר דלמא ר"ח לשיטתו דלית ליה הואיל אי בעי מיתשל עלה כמבואר פסחים (דף מ"ח) משא"כ לדידן דקיי"ל לגבי חמץ דמטעם הואיל אי בעי מיתשל עליה הוי כדידיה א"כ אמאי תרומה שביד ישראל לא ירקבו כיון דכדידיה דמי והרמב"ם הל' עכו"מ פסק להך דר"ח וע"כ צריך לומר דרק לענין ב"י חשיב כדידיה מטעם הואיל דל"ג מגורם לממון ועיין רשב"א נדרים שם ובמ"ש בנו"ב תנינא חיו"ד (סי' קמ"ט) ודבריו שם תמוהין שכ' דקי"ל כר' יהושע בפסחים דלא אמרינן הואיל ואדרבא שם קיי"ל דאמרינן הואיל. וע"כ הסברא לחלק בין איסור ב"י דגלי לן קרא דאף גול"מ כממון דמי ואחריות משוי לי' כדידי' כ"כ ע"י הואיל משא"כ בשאר דברים ויש אריכות דברי' בזה אכ"מ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף