אמרי בינה/דיני שחיטה/יח
|
< הקודם · הבא > |
דעת הרמב"ם (פ"ג) מה"ש דשחיטה הוא מצות עשה כשרוצה לאכול מדכתיב וזבחת וכ"כ רמב"ן עה"ת ובמנין המצות לא השיג על הרמב"ם שמונה לשחיטה למ"ע בפ"ע וכ"כ הסמ"ג והחינוך ותוס' חולין (דף ל"ג) דאם אוכל נבל' או אבמה"ח איכ' עשה דאינו זבוח וכ"כ תוס' ביצה (דכ"ה). אולם בתוס' שבועו' (דכ"ד) ד"ה האוכל כ' שם לפרש הא דפוט' ר"ש באוכל נבלה ביוהכ"פ דאפי' נתנבל' ביוהכ"פ לא חייל איסור יוהכ"פ לא מחיים ולא לאח"מ משום העשה דאינו זבוח. וכתבו ולריצב"א א"נ פירוש זה דא"כ לס"ד לאו לאיברים עומדות היכי מצי חייל איסור אבר על עשה דאינו זבוח ובס"פ גה"נ דאמר כגון שנטרפ' עם יציאת רובה דאיסור אבר וחלב וטרפה בהדי הדדי קאתו והיכי חיילי כולם על איסור דשאינו זבוח דאפילו במעי אם קיימא באיסור זה ומה"ט תקשי נמי למ"ד לאברים עומדת איסור אבמה"ח היכי משכחת לה דלא קיימא לאברים במעי האם והיכי חייל על איסור דאינו זבוח אלא ודאי וזבחת לא אתי לאיסור דבלא"ה בחיה אסור מצד אבמה"ח ולאחר מיתה מצד נבלה אלא בא להתיר את האיסור עכ"ד ועי"ש במהרש"א הא דלא תקשי להו בפשיטות היכי משכחת מעולם איסור חלב או איסור טריפה דלא חיילי על איסור אינו זבוח דקיימא במעי האם ומתרץ דמשכחת כשפקע האיסור דאינו זבוח בשחיטתו ואז חיילי וקשה הא מ"מ חלב נבל' דמבואר מדכתיב חלב נבלה לא יאכלו אך לכל מלאכה דהתורה אמרה יבא איסור נבל' ויחול על חלב עכ"פ מבואר דאיסור חלב חל אף על אינו זבוח. והא דלא הקשו תוס' ג"כ איך יחול הלאו דנבלה על העשה דאינו זבוח דחל מקודם. ע"כ צריך לומר כיון דלא אפשר בשום אופן אחר שיחול הלאו דנבלה דלעולם קדם העשה דאינו זבוח ע"כ דגילתה התורה דחייל ודומ' לזה כתבו תוס' ר"פ גה"נ לענין גיד דחל על אבמה"ח ושם ודאי משכח' דגיד יחול אחר שסר איסור אבמה"ח ועי"ש במהרש"א [ושם מבוא' בתוס' לתירוץ הראשון דאיסו' אבמה"ח חל במעי אמו דלא כמו דכתבו תוס' כאן] וה"נ דכוותיה כיון דלא משכחת באופן אחר משא"כ איסור אמה"ח אפשר לחול באם אחשבה לאכלה אבר אבר כמו שאמר רבא חולין (דף ק"ב) ועל תוס' דריש גה"נ הנז' יש לעיין הלא משכחת באחשבה לאכלה כולה דלא חל איסור אבמה"ח וחל איסור גיד ויש ליישב להמעיין עכ"פ תקשי לכל הנך דסברו דיש עשה דאינו זבוח קושית הריצב"א:
ולכאורה יש ליישב למה שהעלה הנו"ב תנינא או"ח (סי' ס"ו) לדון בדבר חדש דאף דאנן קיי"ל כר"ת וסייעתו דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ הא ילפינן ממשרת או מגיעולי מדין והיינו באיסורים דכוותיהו שהן לאוין שיש בו מלקות אבל לא במה שאין בהן מלקות כמו חלב טמא או ביצת עוף טמא דכ' רמב"ם דאינו לוקה עליהן באלו ל"א טעם כעיקר מה"ת וא"כ לעולם באיסור לאו שיש בו מלקות הוי איסור מוסיף על איסור עשה דהא על טע"כ אינו עובר בעשה ואם נותן הבשר טעם במאכל ליכא ביה איסור דאינו זבוח דלא נאמר רק לאכול בעינא ולא על טעם שיהיה חשיב כעיקר כיון דלא נוכל למילף לא ממשרת ולא מגיעולי מדין וכשחל נבלה או אבר מה"ח נתוסף איסור לאו שגם הטעם יהיה בכחו לאסור וכעיקר יחשב ולר"ת אף ללקות על כזית. אולם לדעת שאר פוסקים והרמב"ם דאינו לוקה על כזית רק באוכל מן האיסו' כזית בכא"פ לא יתכן לומר כן דהוי מוסיף בשביל זה כיון דאין בו מלקות על הטעם לבד ועיין לח"מ דמה"ט הנאה ל"ה מוסיף הואיל דא"ב מלקות עיין דבריו (פ"ט) ממ"א:
גם נראה דלא כדברי הנו"ב בזה דלדבריו היה לנו קולא גדולה גם בחמץ בע"פ אחר חצות דלרוב פוסקים ליכא ביה איסור לאו ורק עשה דתשביתו ומה"ט בטל בששים ממילא בנשפך היינו דנין לס' דרבנן להקל כיון דטעם כעיקר לגביה לאו דאורייתא הוי כמין במינו דמותר בנשפך כמבואר (סי' צ"ח) ולא משמע כן בהלכות פסח וגם בשאר איסורי עשה לא מצינו קולא זה. ולהיפך מצאתי מסברתו מבוא' תוס' פסחים (דף נ"ב) ד"ה הכובש שלשה כבשים דכ' טעמא דר"א דאי לאו האי קרא ה"א דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע"פ שטעם האיסור מעורב בהן דל"ד איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים וה"א דלחשיב כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם. והא שביעית לאחר הביעור לכל היותר לית ביה רק איסור עשה מדכתיב ולבהמתך ולחיה כ"ז שחיה אוכל' כמבואר רש"י שם (דף נ"ב) ומס' יומא (דף פ"ד) ובס' תוספת יוהכ"פ שם וא"כ למה להו לתוס' דל"ד איסור דביעור לשאר איסורים הואיל דשרי לעניים תפ"ל דבכל איסורי עשה קיל דלא אמרינן בהו טע"כ מדאוריית' א"ו פשיטא להו דאין לחלק באיסורי תורה וכיון דילפינן באיסורי לאוין לטע"כ דאורייתא גלוי מלתא הוא דטע"כ חשיב ולא מתבטל מטעם שכ' הראב"ד ורשב"א חולין (דף צ"ח) דחשיבת האוכל הוא בטעמו כדכתיב וחיך אוכל יטעם והוי כאיסור בעינא ואין חילוק בין איסור לאו או איסור עשה:
עוד יש למצוא חומר דלאו מן העשה שלעולם יהיה לאו מוסיף על איסור עשה דהא אנן קיי"ל דילפינן כל איסורים דאסור להאכיל לקטן בידים מדם ושרצים וטומאה כמבואר יבמות (דף קי"ד). ועיין ב"י או"ח (סי' שמ"ג) ויו"ד (סי' שע"ג) ונו"ב תנינא או"ח (סי' א') אולם לא מצינו שיהיה אסור להאכיל בידים לקטן וחרש ושוטה רק איסורי לאוין ולא באיסורי עשה ועיין מה שכתבתי בזה לעיל דיני שבת (סי' ח') להוכיח דעכ"פ מדרבנן אסור למיספי להו בידים אף איסור עשה אבל מדאוריית' י"ל דלא מיזהרי גדולים עלייהו כמו שהעיר בזה הפ"מ או"ח (סי' שמ"ג) והארכנו שם בזה. גם דיש סוברים דאף מלקות חייב גדול המאכיל לקטן איסור לאו. א"כ לעולם מוסיף איסור לאו על איסור עשה דכ"ז שא"ב רק איסור עשה אינו מוזהר עליו שלא להאכיל לקטן וכשנתוסף עליו איסור לאו חל עליו איסור מוסיף שלא להאכיל לקטן א"כ שפיר איסור אבמה"ח חל על איסור עשה דאינו זבוח מגו דמתוסף עליו חיוב דאסור להאכיל לקטן. אולם למ"ש שם מדעת רמב"ם דאינו לוקה על לאו זה דלא תאכלום אם גדול מאכיל לקטן בידים י"ל דל"ה מוסיף. גם אם נאמר דבשביל זה הוי מוסיף יקשה על הסוברים דהא דאמר ר"ש האוכל נבלה ביוהכ"פ שהוא פטור מן האחרון ואם נתנבלה ביוהכ"פ מעיקרא חייל יוהכ"פ ופטור משום נבלה ורבנן מודו בזה כיון דחייל יוהכ"פ על אבמה"ח בכולל כשנפקע אח"כ איסור אבמה"ח ע"י שנתנבלה מ"מ נשאר איסור יוהכ"פ ולא חייל נבלה וכן לר"ש כשנולדה ביוהכ"פ דהיה חל איסור יוהכ"פ ואיסור אבמה"ח בב"א עיין ריטב"א קידושין (דף ע"ח) וקשה הא איסור יוהכ"פ הוא רק על גדולים ולא חייל לענות הקטנים וחרש שוטה ונבילה אסור מה"ת למיספי להו בידים א"כ ע"י שנתנבלה ביוהכ"פ נתוסף לו איסור להאכילם בידים ונימא מגו דנתוסף איסור לאו להאכיל בידי' הנבלה לחשו"ק נתוסף נמי על גדולים איסור נבלה. אלא ודאי דזה לא חשיב מוסיף כיון דעכ"פ אינו חייב על הלאו דלא תאכל כל נבלה. ועוד למ"ש ריטב"א שם דאחותו ונעשה אלמנ' הוי מוסיף דנתוסף לכה"ג שיתמנו אחריו. א"כ נבלה הוי ג"כ מוסיף על יוהכ"פ שחל באם יהיה אחד חול' ויאחזנו בולמוס דמאכילין אותו הקל וכשיש היתר אסור להאכילו איסור א"כ כשיש היתר אסור להאכילו הנבלה שנתנבלה היום:
הן אמת הנו"ב מהד"ק (סל"ו) כ' לדון בדבר חדש דאם יש לפנינו טבל שנטבל ביוה"כ ונבלה שנתנבלה אתמול דמאכילין אותו טבל שא"ב רק איסור יוה"כ לחוד דטבל לא חל היום וכן בנבלה שנתנבלה היום מסופק אם חל איסו' נבלה. וכבר השיגו עליו כולם כיון דלגבי חול' שיש ב"ס נפקע איסור יוה"כ דמצוה עליו לאכול שוב חל איסור טבל כמבואר ש"ס יבמות דכל אין איסור חל על איסור מתלי תלוי כשפקע איסור הקדום חל עליו איסור האחר וא"כ אם יש דבר טהור ביוה"כ ודאי אם אכל דבר האסור חייב בלאו אף לר"ש. וע"כ סברתו דלא אמרינן דמתלי תלי וקאי כשפקע איסור הראשון חל השני רק היכא דליכא נ"מ רק לו או באופן כשחל לגבי כל העולם איסור השני אבל בנידון של הנו"ב כיון דגבי כל העולם לא חל האיסור היום על איסור דיוה"כ אז אף כשפקע לסוג א' היינו החולים האיסור של יוה"כ מ"מ לא חל האיסור השני כיון דלגבי כל ישראל אף ששייכים באיסור זה לא חל היום שוב אינו חל גם על זה שפקע ממנו האיסור דיוה"כ ויותר טוב אם מאכילו הנבלה שנתנבלה היום. ומ"מ זה דוחק גדול גם הא כשאוכל כזית מהטבל חל עליו איסור טבל ביוה"כ דאיסור יוה"כ הוא בככותבות והא דמבואר בריטב"א שם דאם נתנבלה ביוה"כ דלא חייל השתא איסור נבלה משום דקדום יוה"כ וחייב משום יוהכ"פ שם הוא דוקא כשאוכל כותבות אז אמרינן אף דמעיקרא קודם שהשלים לשיעור כותבות כבר חל נבלה שהוא בכזית מ"מ אם השלים לשיעור נפקע איסור נבלה דלמפרע חל איסור יוה"כ כמו שכתבו מחברי' ליישב כן קושית השעה"מ דלמה לא חל נבלה שהוא בכזית על יוה"כ שהוא בככותבות מטעם דאח"כ כשמשלים ואוכל כותבות למפרע חל יוה"כ ודומה לאם נשבע שלא יאכל ח"ש מנבלה דחל השבועה מ"מ צריך שלא יאכל רק ח"ש אבל אם משלים לשיעור שלם מנבלה נפקע איסור שבועה וכמו שהוכיח כן במישור בתשובת רע"א ז"ל (סי' ע"ו) וה"נ דכוותי' אבל לכל מי שאינו אוכל רק כזית נבלה ודאי חייב משום נבלה א"כ חל זה שאצלו מותר איסור דיוה"כ מיד כשאוכל כזית נבלה חייב משום נבל' דהא לגבי כל עולם חל אם אוכל רק כזית רק אם משלים לכותבות אז למפרע קדם איסור יוה"כ אבל אם לא ישלים חייב משום נבילה ממילא לגבי חול' דליכא לגביה איסור דיוה"כ אם יש לפנינו דבר היתר ואוכל כזית נבלה חייב ואף אם משלים לשיעור כותבות לא נפקע כיון דלגביה נפקע איסור דיוה"כ. עכ"פ במה דנתוסף איסור אחר דלא תאכילם לאסרו להאכיל לקטנים זה ל"ה מוסיף והדרא קושית הריצב"א לדוכתי':
ונראה ליישב דהנך פוסקים סוברים אף דמעולם חל מעיקרא העש' דוזבחת מ"מ כשהי' במעי אמו אף חתיכת סימניו ל"ה צריך דהי' כירך אמו וניתר בשחיטת אמו. וכשיצא לאור עולם אז הוי ברי' בפ"ע וטעון שחיטה וחתיכת סימני' עצמו וחייל על הולד הנולד חיוב זביח' עצמו חייל נמי ע"י המגו דחייל איסור חדש דיהיה טעון שחיטת עצמו גורר עמו איסור חלב ואבמה"ח. ובכה"ג מצינו תוס' חולין (דף ק"ג ע"ב) ד"ה דאיסור בתולש אבר וטרפה בו דמיגו דאתי איסור טריפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי איסור אבר עליו ועיין לח"מ (פ"ד) ממ"א דכתב כן בדעת רמב"ם וה"נ דכוותיה. אך י"ל דמגו כזה לא עדיף מכולל ומוסיף ומאן דלית ליה כולל ומוסיף ל"ל גם סברא זאת דמגו שיגרור איסור א' שחל את איסור אחר עמו. וכנראה כמעט מוכרח לומר דכל קושי' תוס' על סברא זאת הוא רק לר"ש דלית לי' כולל ומוסיף דאם לא כן הא איסור אבמה"ח הוי מוסיף דאסור גם לב"נ וא"כ שפיר חל על האיסור דאינו זבוח א"ו דעיקר קושית הריצב"א הוא לר"ש דלית ליה מוסיף. ועוד הא בפשיטות יש למצוא איסור אבמה"ח באבר שלא יש בו כזית בשר רק בצירוף גידין ועצמות א"כ לענין בשר האסור מטעם אינו זבוח ל"ה רק חצי שיעור וחל איסור אבמה"ח שיתחייב בצירוף גידין ועצמות וכה"ג חל כמבואר תוס' חולין (דף ק"ב ע"ב) ד"ה שאין דבאבר מטריפה כשאין בו כזית בשר חייל עליה איסור אבמה"ח כיון דליכא מטריפה אלא ח"ש כמו דחל שבועה שלא אוכל נבלה ח"ש וא"כ מה קשי' להו. א"ו דעיקר הקושי' הוא לר"ש דלדידיה דחייב על כל שהוא לא חייל ג"כ עליו איסור אחר וא"כ אף באבר שא"ב רק משהו בשר וגידין ועצמות מצרפו לכזית מ"מ חייל איסור דאינו זבוח גם על כ"ש ואיך יחול לאו דאבמה"ח ואף די"ל דהוי שוב ע"י תערובות כשאוכל עם הגידין ועצמות מ"מ לדעת רוב ראשונים דגם ע"י תערובות חייב בכ"ש ודלא כדעת רבינו יקיר בתוס' ע"ז פ' השוכר. א"כ לר"ש ל"ש תירוצים הנ"ל. שוב ראיתי בפ"מ (סי' ס"ב בש"ד ס"ק א') דכ' ג"כ דקושית תוס' אזיל לר"ש דל"ל מוסיף גם העיר במ"ש תוס' דבמעי אמו לאו לאברים עומדת אמאי. וראיתי בדבריו בס' ראש יוסף סוף פ' גה"נ דכ' לפרש בהא דכ' תוס' ר"פ גה"נ דאמה"ח אינו חל עד שיולד דהטעם דלא תאכל הנפש כתיב וכ"ז שהוא במעי אמו ל"ח נפש וא"ל הטעם דבמעי אמו יש היתר לאיסורו לשחוט האם דא"כ כשיצא לאור עולם יש היתר לאיסורו ע"י שחיטת עצמו ואמאי אמרינן לאו לאברים עומד' וכן לר"ל דלאברים עומדת ול"ח לטריפ' והא יש היתר לאיסורו והביא דברי רשב"א ר"פ גה"נ דבמעי אמו ל"ח גיד ואבמה"ח וטריפה הואיל דיש היתר לאיסורו והקשה עליו כנ"ל. ולא אדע קושיתו ודאי מה דיש היתר לאיסורו לשחוט זה לא מקרי היתר לאיסורו דכל שם איסור זה כך וכך רצתה התורה שיהיה אסור כ"ז שהוא חי ושחיטת עצמו מסיר ומתקן האיסור של אבמה"ח משא"כ במעי אמו יש היתר שיהי' ניתר בשחיטת אמו ויהי' מקרי נפש כיון דאף שיהיה חי יהי' ג"כ מותר לדידן בן ט' חי א"כ ממ"נ קודם שנשלמו חדשיו לא מקרי אבמה"ח דל"ה נפש וכשלשל' חדשיו והוי נפש ג"כ לא איקבע איסורא דלא תאכל הנפש דהיינו בעוד שיש הנפש בהבשר רק להסיר החיות כיון דיכול לאכלו הנפש עם הבשר כשישחוט האם א"כ לא איקבע איסורו דאבמה"ח עדיין מה שאסר' התורה כיון דיש היתר לאיסורו מצד אחר היינו שחיטת האם תתיר לאכול הנפש עם הבשר וכשיצא לאור עולם אז חל האיסור של אבמה"ח להסר החיות ושלא יאכל הנפש עם הבשר וכבר קדם האיסור דאינו זבוח. [ומ"ש הר"י בפשיטות דכ"ז שהוא במעי אמו לא חשיב נפש עיין תוס' סנהדרין (דף פ"ד ע"ב) ד"ה הוה לתירוץ הראשון שם מבואר דמקרי נפש אף קודם שנולד] וכן א"ש דהתוס' לא הקשו על גיד דאיך חל על איסור אינו זבוח ואחר שנשחט אם לא חל מחיים לאו דומיא דיעקב ושוב אינו חל וכמ"ש תוס' ר"פ גה"נ. אלא כיון דעיקר הקושיא לר"ש ור"ש סובר אין בגידין בנו"ט וכשנתקשה ולית בי' טעם ועץ הוא והתורה אסרה חל איסור גיד וי"ל דר"ש סובר נוהג בשליל. ואף אם אינו נוהג בשליל מ"מ כשנולד חל איסו' גיד כיון דכבר נפקע ממנו איסור דאינו זבוח דעץ הוא:
אך מ"מ אף לר"ש משכחת שיחול איסור אבמה"ח עם אינו זבוח ביחד כשהגדיל והביא ב' שערות דאז חיילי כל איסורין יחד ובאיסור ב"א אף ר"ש מודה וכמבואר יבמות ועיין תוס' זבחים (דף מ"ה) ד"ה אבל. ועיקר קושית תוס' היה דלמא באמת לר"ש דאינו סובר מוסיף אם נאמר דיש עשה דאינו זבוח נימא דלא חל רק בכה"ג בהביא שתי שערות אח"כ דהוי ב"א ובכה"ג איירי קרא ולא בענין אחר ולמה דס"ד יבמות שם דר"ש ל"ל ג"כ איסור בת אחת ודאי ע"כ מוכרח לומר דכמו דגזה"כ דנבלה חל על חלב וטריפה כן נמי גזה"כ על אבמה"ח כיון דלא יש מציאת לאיסור אבמה"ח באופן אחר והא דלא ילפינן משם דאיסור חל על אסור ע"כ הטעם כמו דלא ילפינן מנבלה משום דשאני נבלה דמטמאה. ומה"ט סובר לוי מס' מעילה דאף לענין אכילה טמאה וטהורה מנבלה מצטרפין אף דבכ"מ אין איסור חל על איסור בנבלה גלי קרא דחל על חלב כ"כ חל על טמאה ורב דסובר דאינו חל משום דהתם הוי איסור חמור על קל בכולל דחלב הותר מכללו והוי קל וחל בכולל ולר"ש דלי"ל כולל ואף חמור על קל אין איסור חל על איסור ועכ"ז גלי קרא בנבלה דחל על חלב ע"כ סובר כלוי ולא ילפינן לשאר איסורים משום דנבלה מטמאה. וה"נ אבר מה"ח דמטמאה כמבואר רמב"ם הל' אה"ט (פ"ב) לכך גזה"כ דחל על עשה דאינו זבוח. אך עיקר קושית תוס' היה כיון דמשכחת שיחול בב"א כשהביא ב' שערות מניין לנו שחל לגבי כל אדם שכבר קדם העשה דאינו זבוח. ומ"מ אינו קושיא דבפשיטות הקרא איירי בכל אופנים וגזה"כ דחל להסוברים דהוי עשה וכמ"ש תוס' לענין גיד ובמהרש"א שם:
והנה מבואר בתוס' בכמה מקומות דהסכימו לזה דהוי מצות עשה ולא חשו לקושית הריצב"א ואף בעוף מבואר בתוס' חולין (דף ק"כ) ד"ה מה דבחיים יש בה איסור שאינה זבוחה ודלא כמו שעלה ע"ד הפ"מ בפתיחה להלכות שחיטה כיון דכ' וזבחת מבקרך ומצאנך אף דמזאת תורת הבהמה והעוף ילפינן לשחיטה לעוף מה"ת י"ל דלא הקישן רחמנא לענין עשה ולפנינו מבואר מתוס' הנז' דלא כן הוא. עוד חקר הפ"מ שם אם שייך בעשה זו אף חצי שיעור די"ל בעשה חייב אף על כ"ש ואי דכתיב וזבחת ואכלת האי אכילת רשות הוא ועד כאן ל"א אכילה בכזית אלא במניעה או מצוה משא"כ באכילת רשות והוכיח ממה דכ' הרמב"ם (פ"ה) משבועות ובש"ע יו"ד (סי' רל"ח) בנשבע שלא לאכול חצי שיעור נבלה דחל השבועה וחייב הואיל דאינו מפורש בתורה ואמאי הא גם על עשה אינו חל השבועה כמבואר תוס' מס' שבועות (דף כ"ג ע"ב) מדקאמ' בש"ס בנשבע ליתן צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב נתן תתן וכן כהן טמא שאכל תרומה טמאה דאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומד' ומפ' בש"ס דטעמא משום דאין איסור חל על איסור וכתב באמת לדידן ע"כ בתרומה טמאה גזה"כ הוא דהא אם נטמ' הכהן אח"כ הוי כולל ואעפ"כ פטור ובצדקה הוי לא תעשה לא תקפוץ ולעולם י"ל דחל איסור לאו על עשה. ולכך הנשבע שלא לאכול ח"ש מנבלה חייל השבועה אבל לעולם עשה איכא אף על ח"ש. והנה מ"ש דבצדקה איכא ל"ת דלא תקפוץ אינו נראה דמה"ט נקט הש"ס מושבע ועומד דכתיב נתן תתן דלאו אינו עובר רק כשתובע ממנו כמבואר רמב"ם (פ"ז ממתנות ענים) וז"ל וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בל"ת. ומתחלה כ' מצות עשה ליתן צדקה כפי מה שראוי לעני משמע דהעשה הוא לעולם אף כשאין העני מבקש ול"ת אינו עובר רק כשמבקש ממנו וא"כ אם נאמר דעל עשה חל היינו כשאינו מבקש שוב חל בכולל אף כשמבקש ולכך נקט הש"ס מושבע ועומד מדכתיב נתן תתן לו [ובאמת יש להבין למה מביא הש"ס הפסוק נתן תתן לו שהוא מאוחר ולמה לא הביא פסוק הקדום כי פתוח תפתח את ידך לו ואף דפסוק זה נאמר אחר שהזהיר על הלאו לא תאמץ ולא תקפוץ והלאו משמע דאינו עובר רק אם מבקש ממנו ומעלים עינו כמ"ש הרמב"ם הא הרמב"ם שם (ה"א) כ' מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל שנאמר פתח תפתח את ידך ושם לא אמר התנאי שיראה עני המבקש ומשמע דפסוק זה מזהיר על העשה אף כשאינו מבקש ואכ"מ בזה] ובגוף סברתו דעשה הוא אף על ח"ש לכאורה מבואר ההיפך להדיא בתוס' מס' שבת (דף צ"א) ד"ה כגון דהקשו מ"ש כזית תרומה מחצי זית דהא בתרומה טמאה ליכא אלא עשה וח"ז נמי הא קיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת וי"ל דמ"מ כזית חמור טפי שהרי זית הוא שיעור ללקות עליו בכ"מ. הרי מבואר מדבריהם דאף באיסור עשה דבאמת הסברא נוטה כיון דשיעורן הוא לענין עונשין מ"מ ח"ש אסור ונלמוד מדכתיב כל חלב ומטעם דחזו לאצטרופי למדנו לכל אסורי מלקות כמבואר ר"ן מס' שבועות והי' נראה מצד הסברא דהיינו דוקא למלקות כיון דאם יצטרף יתחייב מלקות אסור אף ח"ש משא"כ במידי דאף בשיעור שלם א"ב מלקות כגון באיסור עשה ול"ש בו רק עונש שמים לבד וכיון דגילתה התורה דבכל דבר איסור בעינן שיעורא ושיעורים הללמ"ס ואם גם בח"ש יהיה עונש שמים מה בין שיעור שלם לח"ש מ"מ ס"ל לתוס' דנ"מ בין דינא רבה לדינ' זוטא. ומ"מ מבואר מדבריהם מטעם דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת ומצד הסברא דחזי לאצטרופי אסור אף באיסור עשה ולמה להו לזה הא לענין עשה דתרומה טמאה דילפינן בש"ס יבמות (דף ע"ג) מדכתיב בשעריך תאכלנו הטמא והטהור לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה ושם בפסולי מוקדשין הוא אכילת רשות ול"ש ביה שיעורא א"כ נימא דאף כ"ש אסור בתרומה טמאה א"ו דמ"מ לענין עונש אף ביד"ש באיסור עשה יש הבדל בין שיעור שלם לח"ש:
אך י"ל דתוס' לשיטתם דהם סברי חולין (דף ל"ג) דאף בן נח אינו חייב רק על שיעור ולדידהו ע"כ דלשון סתם אכילה בתור' הוא בכזית לכך אף באכילת רשות נמי כיון דנזכר לשון אכילה העשה הוא ג"כ רק על כשיעור. משא"כ לדעת רמב"ם דסובר בהלכות מלכים דלבן נח לא נאמרו שיעורין ואף על כ"ש חייב ולדידי' ע"כ דסובר לשון אכילה הנאמר בתור' הוא אף כל שהוא רק לעונשין צריך הללמ"ס דנאמרו שיעורין ולא לב"נ עיין כו"פ (סי' ס"ב) דהוכיח מזה דרמב"ם סובר כשיטת ר"א מזרחי המובא במל"מ (פ"א) מחמץ (ופ"ז) משבועות דאכילה כ"ש משמע ואתי הלכה לשיעור כזית לענין עונש ומפיק לי' ממשמעותי' וכמבואר בש"ס כמה פעמים דשיעורים לא כתוב והלכתא נינהו ואף דמבואר בש"ס חולין (דף צ"ו) אכילה כתיב בי' היינו דהלכה היה בכלל שיש שיעורין בכזית ויש בככותבות ונמסר לחכמים והם ראו לקבוע בכ"מ דכתי' אכילה השיעור הוא בכזית אף דמשמעות אכילה הוא בכ"ש מ"מ אתי הלכתא ואפקי למשמעות וביוה"כ דלא כתיב אכילה הוא בככותבות. ולדבריו י"ל כיון דסתם אכילה הוא בכ"ש לולא ההלכה לממ"ס ממילא רק לענין עונשי בני אדם נמסר ההלכה לכזית אבל ביד"ש באיסור עשה אף דבחיוב עשה ג"כ הלכה לממ"ס דהוא בכזית דוקא ואפיק ממשמעות סתם אכילה מ"מ באכילה דרשות כמו וזבחת ואכלת י"ל דאין לחלק בין שיעור לח"ש ואף בח"ש יש עשה דוזבחת. אולם מ"מ מצד הסבר' נרא' דכל עניני עונשין אף בד"ש כמו דנאמר על חיוב עשה באכילה שצריך כזית כן נמי על חיוב זביחה כשרוצה לאכול דהוא דוקא על כזית וגם בלא"ה קהו הרבה במל"מ שם על דברי הרא"מ ועוד אם נאמר דאזהרה של התורה הי' בכ"מ על סתם אכילה בכ"ש והללמ"ס הוא על העונש שלא יהי' נענש רק על השיעור ונשאר אזהרה עכ"פ אמאי חל שבועתו על ח"ש שלא לאכול כיון דמפורש בתורה שלא יאכל אף כ"ש. ועוד העירתי מש"ס פסחי' (דף פ"ד ע"ב) בשובר עצם דאינו חייב עד שיש בו כזית וכן המוציא חוץ לחבורה וילפינן שם מדכתיב בבית א' אכל ואח"כ הלאוין דא"ח רק כשיש כזית ואם נאמר דסתם לשון אכילה הוא אף כ"ש רק הללמ"ס הוא כזית דוחק גדול לומר דגם ע"ז היה הלכה ואכ"מ בזה ואי"ה יבואר במ"א:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |