אמרי בינה/דיני שחיטה/טז
|
< הקודם · הבא > |
עובר שהוציא אבר ונאסר ואח"כ נשחטה האם והוציאו העובר וה"ה נקיבה חלבה אסור לשתותו הואיל והוא בא מכלל האברים כו' וה"ז כחלב טריפה שנתערב בחלב כשרה ש"ע (סי' י"ד ס"ה) וכתבו שם האחרונים לדון דיתבטל ברוב ואם נראה בבהמה ס' כנגד האבר מותר. ובמל"מ הלכות מו"מ תמה א"כ למה פסק הרמב"ם האיבע' לחומרא א"ו היכא דבא ההיתר תיכף מעורב עם האיסו' ל"ש בו ביטול וכמ"ש המרדכי סוף חולין ביבמה שרקקה דם וכאן נמי בהוית החלב איסור והיתר מעורבין ודעת מהר"י אלפאנדרי שם שהחלב עומד תחלה בפ"ע בתוך כל אבר ואבר ואח"כ כולם יורדים לתוך הדד. ובכו"פ הכריח כדעתו דאל"כ אם מן כל האברים באים יחד לתוך דד ושם נעשה חלב א"כ הו"ל זה וזה גורם אבר הכשר ואבר טריפה א"ו דהחלב היה עומד בפ"ע באבר האסור ואח"כ ירד לתוך הדד והוי איסור והיתר שנתערבו. ולענ"ד אף אם נאמר דבא מכל האברים יחד לתוך דד הבהמה ושם נעשה חלב מ"מ כיון דנתערב ממשות ותמצית הליחות ל"ש בי' זוז"ג כמ"ש הר"ן בתשובה (סי' ע"ז) דלא התירו זוז"ג אלא כשאין שם גופו של איסור אלא גורם בלבד אבל כל שנתערב שם גופו של איסור אי אפשר להתירו מטעם זוז"ג ושאור של חולין ושל תרומה דהוי זוז"ג שם גופו של איסור כבר נתבטל במאתים ואין כאן אלא החימוץ הבא בגרמתו של איסור אבל להתיר תערובות גוף האיסור כל שלא נתבטל מטעם דזוז"ג חס ושלום עכ"ד וה"נ דכוותיה כיון דמגוף הלחות ותמצית נתהוה החלב אף שהולכים יחד להדד ושם נעשה חלב מ"מ הוי כתערובו' גוף האיסור ול"ש בזה להתיר מטעם זוז"ג רק מטעם ביטול האיסור. ועיין תוס' חדשים ריש נדה בהא דפליגי ר"מ דסובר דם נעכר ונעשה חלב ורבנן סברי אבריה מתפרקים ודאי כ"ע מודים דהחלב נתהוה מאותם הליחות שדרכם להתהות מהם הדם ור"מ ס"ל מתחילה נעשית מהליחות דם ושוב נעכר ונתהפך לחלב והוי טהור מטמא ורבנן סברי דמעולם לא נתהוה דם רק בימי הנקה אותן ליחות שיהיה ראוין להתהות דם מהם מתהוים מיד לחלב ואין כאן טהור מטמא עי"ש. וא"כ אף אם נאמר דבא מכל האברים יחד אותן הליחות לתוך דד הבהמה ושם נתהווה דם מ"מ הוי כתערובות ול"ש זוז"ג ומ"מ ביטול לא שייך כיון דבא לעולם בתערובות כשנעשה חלב וטרם שנעשה חלב לא היה ניכר במקומו רק כשבא לדד ושייך לומר בזה דלא נתבטל:
עוד כ' הכו"פ להוכיח דע"כ נתבטל דהא בגמרא בכורות חקרו מנ"ל דחלב שרי דבא מאבר מה"ח והביא הש"ס פסוקים מחיר יין וחלב וכדומה וקשה למה לא קאמר הטעם דיונק מן חלב כמו כאן דאסור מטעם דיונק מאבר היוצא ומן הפסוקים אינו ראיה דדלמא בחלב חיה דלית ביה איסור חלב א"ו דבטל ברוב ולכך שאלו על אבמה"ח דכולו אסור ואין כאן ביטול. ודבריו מוקשים א"כ תיהדר הקושיא לר' יהודא דסוב' מב"מ לא בטל מנ"ל דחלב מותר דלמא הפסוקים איירי בחלב מן החיה דלית בהו איסור חלב א"ו דמן חלב חיה דל"ש כ"כ לא איירי הנך קראי ומסתמא איירי בכל מיני חלב בהמה טהורה גם י"ל דלא הקשו הש"ס שם מן מה דיונק מחלב כיון דכל איסור היוצא ידענו מדכתיב הטמאים לאסור צירן ורוטבן דהיוצא מטמא טמא לא נוכל למילף חלב מזה כיון דחלב קיל דהותר מכללו ואף דגם בחלב מבואר ש"ס חולין (דף ק"כ) המחה את החלב וגמעו נפש לרבות השותה י"ל דמ"מ דוקא שם דהמחה גוף החלב אבל דבר היוצא לא ידענו רק מדכתיב הטמאים בזה לא נילף מן נבלה וטמאה דשאני חלב דהותר מכללו כמבואר שם בש"ס. אך יש לגמגם בזה ממה דהקשה שם הש"ס והא דתנן הטמאים לאסור צירן כו' ל"ל נגמר מהני משמע דאין לחלק בין אם המחה הגוף לבין צירן וכיון דמרבינן מנפש להשותה והמחה חלב וגמעו דחייב ממילא גם דבר היוצא מחלב אסור מ"מ ל"נ ליה לש"ס למוקמי קראי על חלב חיה:
עוד העלה הפלתי לדון בדבר חדש דהקשה למה לא קאמר בש"ס כל חלב דעלמא מחלב ודם קאתי ורחמנא שריה והה"ד לאיסור דאבר מה"ח ול"ל בעלמא תרתי וכאן תלתא דהא כאן ליכא איסור חלב בבן פקועה כר"י דחלבו מותר לכך כ' דודאי ל"ה שאלות הש"ס על החלב דהא נתבטל ומב"מ בטיל ברוב רק השאלה היה האיך הותר לו לכתחלה להניח האבר האסור שיצא ממנו חלב איסור ויתבטל הא הוא מבטל איסור לכתחילה ומ"ש ממניח חתיכה אסורה לקדירה שיתבטל פליטתו ומ"ש זה ואם אי אפשר לחתוך האבר פשיטא דמותר אבל אם בידו לחתוך האבר הו"ל מבטל איסור וע"ז היה איבעי' מהו לגמוע דאם אסור' אסור להניח האבר שיתבטל דהוי כמבטל איסור לכתחלה ואסקינן מס' לחומרא ואם ישתה יבטל איסור בידים דכי שרי להניח לבטל חתיכה שדבק בה חלב מבלי להסירו שיתבטל בקדירה וה"נ אם מניח אבר ה"ז מבטל איסור ואסו' לשתות החלב אף שנתבטל לכך לא מייתי מחלב ודם דזה אינו בגדר מבטל איסור. וכל דבריו נפלאי' חדא א"כ אף אי יהיבנא ליה דזה הוי כמבטל איסור מהראוי להיות מותר לאחרים דאינו אסור רק למי שנתבטל בשבילו ומלשון הרמב"ם מבואר דהחלב אסור לשתותו לכ"ע. ועוד הא לרוב הפוסקים הא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק דרבנן א"כ הוי לעונ' ס' דרבנן ואף דהספק נולד אם גוף החלב אסור או לא מ"מ לעולם אי אפשר לאכול החלב מן אותו אבר רק ע"י תערובות וס' דרבנן לקולא. ועוד א"כ היה לו להרמב"ם לפרש דדוקא באם יכול לחתוך האבר אז אסור לשתות ואם אי אפשר לחתוך דיעשה טריפה אז מותר לשתו' החלב.
ברם בעיקר הדבר לא שמענו בדבר הנעשה ממילא יהיה בכלל מבטל איסור לכתחלה אם אין מסירו ואינו דומה חתיכה שדבוק בה חלב דודאי אסור להניח לבשל בקדירה דע"י מעשיו שמבשל מבטל האיסור ושם עושה בידים במה שמניח לקדירה שיתבשל יתבטל איסור משא"כ בדבר הנעשה ממילא דאינו מחויב לחתוך האבר האסור ואח"כ כשמתהו' ונתערב נעשה הכל ממילא ודומה להא דמבואר בש"ס ע"ז (דף מ"ט) זורעין תחתיה ירקות דזוז"ג מותר ואף דאסור לעשות לכתחלה זוז"ג כמבואר שם ואין נוטעין אגוז של ערלה כתבו הראשונים דשם עושה מעשה בגוף האיסור שישנו כאן משא"כ בזורע ירקות תחת האשרה אף דאח"כ גורם האיסור ג"כ מ"מ בא ממילא ועי"ש בר"ן ובריטב"א וה"נ דכוותיה דאינו עושה שום דבר רק ממילא שאינו חותך האבר בזה אינו עושה שום מעשה באיסור ואח"כ ממילא נעשה התערובות ע"י שנתהוה החלב בהדדים בזה ליכא איסור דאין מבטלין איסור לכתחלה ובפרט בדיעבד לא שמענו דנקנוס אותו בשביל זה לאסור עליו החלב וזה ברור והא דקשיא ליה אמאי לא קאמר בש"ס דכמו דכל חלב אף דבא מכח חלב ודם מותר א"כ אף באבר היוצא יהיה מותר דכאן ל"ש איסור חלב דמותר י"ל דדוקא אם בא היניקה מאבר כולו שיש בו גידין ועצמות ובשר וממנו בא הליחות שמתהוה ממנו חלב הוי גוף ממשות חלק איסור משא"כ חלב דאינו אבר אף שבסייעתו מתהוה הליחות מ"מ ל"ה גוף האיסור רק גורם ולדידן זוז"ג מותר. וראיתי בפ"מ שמתרץ לקושית הפלתי דל"ד לעלמא דחלב קיל דהותר מכללו משא"כ אבמה"ח. ועדיין יקשה קצת הא כל חלב בא מגיד הנשה ועיי"ש בתוס' בהא דקאמר בש"ס מתחלה א"ד תרי איסור' אמרינן לאו דוקא תרי דאיכא נמי איסור גיד הנשה. וא"כ יקשה כמו דחלב דעלמא מותר אף דבא מגיד הנשה כ"כ יהיה מותר מהבא מאבר היוצא וגיה"נ ל"ה הותר מכללו ור' יהודא סובר דאינו נוהג בשליל א"כ כאן ליתא איסור דגיד הנשה ולמ"ש י"ל דגם מגיה"נ אינו בא הליחות בפ"ע רק בצירוף כל האבר והעצמות מתהוה הליחות והוי בכלל זוז"ג:
והנה הנו"ב מהד"ת יו"ד (סי' נ"ד) העלה דע"כ ל"כ דהיכא דנולד בתערובות לא נתבטל ברוב הוא דוקא מטעם דמאחרי רבי' להטות ידענו ביטול ברוב סברי דבעינן שיהיה דומיא דסנהדרין אבל דבר הבטל בששים לאו מתורת רובא אתינן דהרי מין בשא"מ ל"מ רובא מדאורייתא משום טע"כ ואפ"ה בששים בטל והיינו שהביטול אינו בתורת רוב רק שאין עוד בו טעם איסור כלל עי"ש ולכאורה דבריו תמוהין הא כבר הקשה הרשב"א חולין אמאי אמרינן טעכ"ד הא מדאורייתא חד בתרי בטל וכתב כיון דחשיבת האוכל הוא בטעמא כדכתיב וחיך אוכל יטעם הוי כניכר האיסור ושיעורי חז"ל דעד ששים יש בו טעם והוי כניכר איסור ולמעלה מששים שוב אינו ניכר האיסור ע"י חשיבת הטעם וממילא גוף האיסור נתבטל ומ"מ לעקור שם האיסור בהכרח צריך לבא לידי ביטול גוף האיסור שנתערב וכיון שהוא דבר המעורב מתחלת ברייתו אין זה דומיא דסנהדרין ולא שייך בו ביטול. אולם מ"מ מצינו דעת כמה פוסקי' דבמין בשא"מ אף היכא דליכא נתינת טעם בעינן ששים ולא נתבטל ברו' ועיין פ"מ (סי' ק"ט) בש"ד (סק"ט) דעמד באמת ע"ז וז"ל ולמ"ד מבא"מ דאורייתא משום דמסנהדרין יליף לה והיינו מב"מ קשה א"כ ששים מה מהני וכעין זה כ' הרשב"א חולין לר"י מב"מ ל"ב באלף דכיון דרוב' ל"מ ה"ה ששים עכ"ד עכ"פ לדעת הפוסקים הסוברים דאף במקום דליכא נתינת טעם אסור מדאורייתא עד דאיכא ששים כמו אם אינו שוה בשמא אף דשוים בטעמא עיין ח"ד (סי' צ"ח) בזה באורך ובמ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים (סי' י"ב וי"ג) להשיג עליו דא"כ מנ"ל דדי בששים וגם אני בעניי הרביתי שם בראיו' נכונות דהיכא דל"ש נתינת טעם ל"ב ששים רק הא בקמח בקמח דהוי לח בלח דכתב הש"ך (סי' ק"ט) דבעי ששים מד"ת אף דהטעמים אינם נבללין מ"מ אינו הטעם כמ"ש הח"ד שם דבלח בלח הואיל דיש בילה ואי אפשר לומר דמה שאוכל התירא הוא רק כיון כשאוכל מרגיש הטעם אף דלח בלח א"נ טעם רק בלבולי מבלבלי כמ"ש רשב"א חולין (דף קי"ב) מ"מ כיון דיש בילה ואי אפשר לאכול ההיתר בלעדי איסור וכשאוכל טועם טע' האיסור הוי כניכר האיסור ואינו בטל וכשאינו מרגיש טעימת האיסור נתבטל אף במין בשא"מ ולעולם צריכין לבא לידי ביטול דאחרי רבים ובאמת להפוסקים כר"י דמב"מ לא בטיל וכן דעת רש"י ולדידיה הא דקיי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא ממיל' אף אם הטעמי' שוין סגי בששים ולמה צריך ששים נימא אחרי רבים להטות וע"כ דששי' עדיף ועיין רשב"א חולין (דף צ"ח) משם הרמב"ן. ובס' ראב"ן (דף קנ"א ע"ד) וז"ל וקרוב בעיני דאפי' אין טעם איסור בהיתר אלא כך איסור יבש נתערב בהיתר אסור הוא מה"ת ולא בטיל אלא בס' או במאה דלא אשכחן בתרי בטיל כלל לענין איסור להתירו באכילה והאריך בזה ליישב הדברים הרי דששי' עדיף אף מדאורייתא במקום דליכא נ"ט:
ומ"מ מפשטות רוב הפוסקים משמע דלעולם צריכים לבא לביטול מטעם אחרי רבים להטות. ומ"ש הפ"מ דלא ילפינן מאחרי רבי' להטות רק מין במינו ולא מין בשא"מ יש להעיר מכמה מקומות כמו בסכך פסול דנתבטל ברוב אף מבא"מ. וכן ממה דמצינו דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אף במבשא"מ כמו תשעה צפרדעים ושרץ אחד ונגע באחד וא"י וכדומה דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אף דהוי מבשא"מ בכ"ז ילפינן מן אחרי רבים להטות ולמה לא נאמר כן בביטול איסורין ועוד מכמה דוכתי ואכ"מ בזה. עכ"פ דברי הנו"ב נראין תמוהין דודאי גם בס' במב"מ בעינן לבא לביטול ברוב.
ועיין ח"ד (סי' ק"ו) שכ' בטעם הדבר דאפשר לשחטו אסור משום כיון דנשאר משהו איסור לא נתבטל כיון שקודם הביטול ל"ה ניכר ההיתר דהיה על ההיתר ג"כ שם איסור דטעכ"ד ללקות אף על כזית בלבד שיש בו טעם איסור לכן אף שנסחט האיסור המשהו שנשאר לא נתבטל מטעם דברי המרדכי הנז'. ולדברי הנו"ב דבריו לא יתכנו כיון דלא נשאר רק משהו ל"צ לבא לידי ביטול. ברם אף אם נאמר דעכ"פ צריך לבא לידי ביטול אין זה שייך להך דשם כיון דלא נשאר רק משהו איסור ואינו נרגש בטעם ולעולם לא נתהפך רק כשמרגיש הטעם ועתה שא"ב חל הביטול למפרע דהא אותו משהו מיד נתבטל בעוד שהיה ניכר ההיתר בפ"ע רק ע"י נתינת טעם והרגשתו לא נתבטל וכשנסחט ונפלט הטעם ולא נשאר רק משהו למה לא יתבטל. ועוד דגם השת' ההיתר ניכר בפ"ע ובפרט למ"ש הח"ד (סי' ק"ד) לפרש בדעת ט"ז שם דאף בניכר האיסור וא"א לבררו במקום שא"א כלל לבא לאכילת איסור בלא ההיתר נתבטל וכ' שם בטעם הדבר דחצי שיעור ע"י תערובות מותר ע"ש באורך א"כ בזה ל"צ לבא לידי ביטול ברוב כיון דל"ש תורת ביטול במקום דניכר האיסור וא"א להסירו רק כיון דא"א לעולם לבא לידי חיוב אכילת האיסור בפ"ע וחצי שיעור ע"י תערובו' לא נאסר מעולם א"כ אף שבא מתחלה ע"י תערובות בכה"ג מהראוי לומר דליכא איסור וממילא אף דנשאר משהו בחתיכא ליכא איסורא דאורייתא. גם לדברי הח"ד הנז' יתכונו דברי הנו"ב דמה"ט היכא דאיכא ס' נגד חלב של אותו אבר דבזה ל"צ כלל לבא לידי ביטול ברוב רק כיון דהוי ע"י תערובות ח"ש ואי אפש" לבא לידי חיוב דאי אפשר לאכול האיסור בלא ההיתר ליכא שום איסור ואף דהח"ד כתב דהוא מטעם ביטול ברוב. מ"מ כיון דשם ניכר האיסור ובזה ל"ש ביטול אתי עלה רק מטעם ח"ש ע"י תערובות. י"ל דזה מותר אף אם נולד מתחילה בתערובות. ולפי"ז היה מה"ד להיות מותר אף בפחות מס' רק אם א"ב כזית בכדא"פ. אולם באמת אף במב"מ בדבר המתערב לעולם בעינן ס' דמשערינן כאלו הי' אינו מינו. אבל אם יש בו ס' אזי באמ' ל"צ כלל לבא לידי ביטול:
והנה הרי"ף לא הביא כלל האבעיא זו דמהו לגמוע חלבו ותמה ע"ז הרשב"א וכתב דאפשר שהשמיטה מפני שאינו מצוי ואפשר לומר דסובר דהש"ס דקאי לר"י דסובר מין במינו לא בטל אבל לדידן דמב"מ בטיל מותר מטעם דנתבטל ברוב ואף אם יצאו כמה אברים מ"מ כל זמן שנשאר רובא בפנים ודאי רוב חלב מן רוב הנשאר בפנים ולדידן חד בתרי בטיל וגם י"ל אף אם הוי ספק דילמא יש רוב חלב מן אברים היוצאים מ"מ כיון דהוא בעיא דלא אפשיטא ול"מ אם סובר ספקא דאורייתא לקולא מה"ת כשיטת הרמב"ם א"כ אינו אסור אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא דדילמא יש רוב מן ההיתר ואף אם סובר דס"ד מה"ת לחומר' מ"מ כבר כ' הפ"מ כמה פעמים לדון די"ל באיסור עשה לכ"ע ספיקא לקול' מה"ת ואיסור דהיוצא מן הטמא טמא דעת הרמב"ם דלא הוי רק איסור עשה כמבואר (פ"ג מהלכות מ"א) ובמ"מ שם וא"כ סובר דמה"ת בספק איסור עשה לקול' ספק' דרבנן אולי יש רוב מן ההיתר. ולדע' הרמב"ם י"ל דסובר בספק' דדינא הוא לחומר' ודע' הרי"ף י"ל דגם בזה לקול' מה"ת [ולקמן סי' כ"ד יבוא' דלא כפ"מ הנ"ל] וי"ל אף אם ל"נ כסבר' הר"י אלפאנדרי רק מכל אברים באים יחד לתוך דד הבהמ' ושם נעש' חלב מ"מ מותר ואינו דומה לש"ז דזב ויבמה שרקקה דסדשם לא הי' ניכר שום דבר בעולם וכשבא היו יחד בתערובות ואינו בטל וי"ל אף דבכ"מ קי"ל חד בתרי בטל מאחרי רבים להטות מ"מ גלי קרא לגבי זב דש"ז מטמא וע"כ דלא נתבטל ואף דאמר הטעם בש"ס משם ר' יהושע משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה כמבואר ש"ס ב"ק (דף כ"ה) מ"מ הא במסכת נדה דרש ר"י מקרא ועי"ש בש"מ ב"ק דהאי דרבייה קרא הוא משום דא"א בלא צחצוחי זיבה וע"כ לדעת רבינו משולם שבמרדכי נילף משם דבכה"ג לא נתבטל בשביל דלא הוי שם היתר על הזב כלל והיוצא ממנו מעורב בדבר המטמא לכך לא נתבטל משא"כ כאן הא ניכר כל חלקי ההיתר שבבהמה וידענו שכל היוצא מחלקי' האל' הוא מותר וכל היוצא מחלקי אבר היוצא אסור וניכר ההיתר בפני עצמו והאיסור בפ"ע לכך היוצא מהם אף שהוא בתערובות מבטל חלקי ההיתר להאיסור כיון שמבוררים בפ"ע ואינו דומה לזב ויבמה דשם לא הי' ניכר שום דבר להפריד ביניהם ולא הינו דנין על שום דבר רק עד שיצא הש"ז מהזב או הרוק מהיבמה ואז בא ביחד בתערובות ותחלת ברייתן של הנידון בא בתערובות משא"כ בחלב גם מתחלה היו ענינים נפרדים וידענו דהאבר זה אסור והשאר מותרים וכל היוצא מהם מותר והיוצא מהאבר אסור לכן חל הביטול אף אם נתהוה היוצא מהם יחד אח"כ בתערובות:
ודע דדברי המל"מ שם מוקשים דהקשה על קושית רבינו משולם מש"ז דזב דהתם בטומאת משא עסקינן דאלו למגע א"צ משום זיבה ובטומאת משא ל"ש ביטול דטומאה כמאן דאיתא היא. ותמהני הא גם במגע נ"מ דאב הטומאה שאינו מטמא במשא רק במגע אדם הנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגען כמבואר רמב"ם (פ"ו) מאבות הטומאות ואב הטומאה המטמא במשא אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו וא"כ כיון דאמר ר"י דש"ז של זב מטמא במשא היינו דיש לו דין זב ונ"מ ג"כ להנוגע ושפיר הקש' המרדכי אף אם נאמר דהא דטומא' משא ל"ש ביטול הוא מה"ת מ"מ יתבטל לענין נוגע שלא יטמא מצד זיבה רק מצד ש"ז וז"פ:
ויש להעיר אמאי לא יהיה החלב מותר אף שבא מאבמה"ח שאין היתר לאיסוריה הא המג"א (סי' רט"ז) הקשה ע"ד רבינו יונה דאם נפל חתיכת איסור לדבש אעפ"י שנמחה בתוכה כיון שדרך הדבש לחזור דבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר דאזלינן בתר השתא א"כ אמאי חלב חידוש הוא דה"ל לאסרו כיון דדם נעכר ונעשה חלב הא אזלינן בתר השתא ואי דנילף מחלב הא מחידוש לא ילפינן ויפה מתרץ בחק יעקב (סי' תס"ז) דש"ה בחלב דה"א דלא יהי' לשום חלב הית' כיון דכל חלב נתהוה מאיסור דם באיסורא קמא קאי אף שנשתנ' במרא' לא נשתנה לדבר היתר לכך חידוש הוא שהתירה התורה משא"כ בדבש שהדבש עצמו הוא היתר א"כ אף דבר אחר שהושם בו כיון דנשתנ' ונהפך לדבש אזלינן בתר השתא ומה"ת לאוסרה יותר משאר דבש כיון דטעמו ומראהו שוה ונשתנה לדבר היתר א"כ מה"ט מהראוי לומר שאף חלב מאבר היוצא יהיה מותר כיון דנשתנה במראה וטעמו לדבר ההיתר. ואף לדידן דקיי"ל אבריה מתפרקין ולא דם נעכר מ"מ אף דבא בסיבת האברי' מתהוים ממותרות הליחות והאיסור יהיה בשביל דאתי מחי והיינו מהא דקיי"ל הטמאין לאסור צירן ורוטבן ואף זה רוטב של אבמה"ח הוא וכמו שכתב כו"פ (סי' פ"א) [ועיין נו"ב תנינא יו"ד (סי' ל"ו) דכתב אף לה"א דחלב יאסר משום דבא מה"ח אטו יתחייב מלקו' ע"ז ואיזה אזהרות לאו יש דהחלב אינו לא אבר ולא בשר ולכך אמרו כאבמה"ח ולא אבמה"ח ממש והאיסור הוא לה"א משום דלא אשכחן דאתי מה"ח ומותר קודם זביחה דכ' וזבחת ואכלת ויש בו איסור אינו זבוחה היינו איסור עשה ותמהני ע"ד הא לגבי איסור אינו זבוחה ג"כ כתיב ואכלת כמו דכתיב באזהרת בשר מה"ח. גם הא לכמה פוסקי' עשה דוזבחת רק תיקון שלא לאכול נבלה א"כ מה איסור יהיה בחלב. ברם באמת האיסור הוא משום אבמה"ח ובשר מה"ח דהיוצא מהם אסור מדכתיב הטמאין לאסור צירן ורוטבן ואף דכתיב אכילה גלי לן קרא דאם המחה וגמעו וכן צירן ג"כ בכלל איסור אכילה הוא ולרוב פוסקים לוקה ע"ז רק דעת הרמב"ם באמת דאינו לוקה על דבר היוצא מן האיסור דל"ה רק איסור עשה וכמבואר (פ"ב ממ"א) ובמ"מ שם אבל רוב הפוסקים סברי דאף מלקות חייבין] מ"מ יקשה נימא כיון דציר זה של אבמה"ח נשתנה לחלב לדבר המותר ניזל בתר השתא דהוי חלב. וראיתי בנו"ב שם (סי' ל"ה) דהגאון בעל אור חדש תמה על המג"א דכ' דנילף מחלב הא קיי"ל דאברי' מתפרקין והנו"ב השיב לו דרבינו יונה סובר לפסוק כר"מ דדם נעכר ונעשה חלב ואני בער ולא אדע אם באנו לידי מדה הזאת לומר דאזלינן בתר השתא סברא זו שייך גם אף אם נאמר אבריה מתפרקין מ"מ כל האיסור הוא מצד דבר היוצא מן האיסור וכיון דנשתנה לדבר המותר אזלינן בתר השתא רק סברת הח"י נכונה היא כ"ז דלא ידענו היתר דחלב אבל אחר שידענו דחל' מות' הוא שוב מהראוי לומ' דגם שיש איסו' דאמה"ח מה דלי"ל תקנת' לאיסורי' בשחיט' מ"מ כיון דהליחות נשתנו לחלב ניזול בת' השתא:
אך יש לומר דהא באמת בש"ס בכורות קאמר דלכך צריך קרא לרבות לאסור חלב דבהמה טמאה כיון דחדוש הוא היה ס"ד להתיר גם בבהמה טמאה והפרישה יו"ד (סי' פ"א) הקשה ל"ל קרא הא בטהורה ליכא אלא חד איסור ובטמאה תרי ותירץ דבטמא' ג"כ ליכא אלא חד דאבמה"ח אינו נוהג בטמאין והפ"מ שם הקשה הא למ"ד דם נעכר יש שני איסורין בטמאין דאיסור דם נוהג גם בטמאה וכן הקשה הגאון בעל או"ח להנו"ב שם והשיב לו דכ"ז שלא פירש אין בו איסור דם ממילא לא חל איסור דם אברים עד שפירש ואינו חל איסור דם על טומאה דקדם ויש לגמגם ע"ז הא מ"מ שני איסורין יש וא"ד לאבמה"ח דטמאין דשם לא חל כלל שם איסור אבמה"ח רק על טהורין משא"כ בדם אף דאינו חל כשפירש הוא משום דאין איסור דם חל על טומא' אבל מ"מ חל לקוברו בין רשעים גמורין ומנ"ל להתיר החלב אף דלא יתחייב מלקות בשביל דם מ"מ שם תרי איסורין יש. אולם יש לומר דכוונת הש"ס דלא איכפת לן בכמה איסורין כיון דעכ"פ נשתנה לדבר המותר וכיון דידענו דיש שם היתר לחלב אף דבא מאמה"ח מ"מ התירה התורה שוב אף מטמאה היינו מתירין כיון דעכ"פ נשתנה לדבר המותר ואף מגמל שם חלב הוא במראה לכך איצטרך לרבות דחלב טמאה אסור ושוב כיון דידענו דחלב טמאה הוא אסור וגלי לן רחמנא דדבר היוצא מטמא אסור אף דנשתנה לדבר המותר לכך גם מבן פקועה שיש בו אבר היוצא אסור הואיל דליכא תקנתא לאיסוריה. ועיין טו"ז (סי' כ"ד ס"ק י') דהקשה על רמ"א שם שכ' דטריפות דעיקר סימנים הוא דוקא לאחר שנשחט ובחייו כשר רק דאין שחיטה מועלת ונ"מ לענין חלבו וביצה ואמאי ל"נ כמו בחלב מן אבר היוצא דאסור כיון דלית ליה תקנתא בשחיטה ותירוצו אינו מובן כמ"ש הת"ש וכו"פ והוא כתב לתרץ דעיקר אינו טריפה ויכול להדרי בריא אם נתחבר ובפ"מ שם כתב דמ"מ כ"כ דלא הדרי בריא לאו בידו לשחוט הוא ואין היתר לאיסורי' ומי נימא דיתרפא ולא אבין דשפתי הכו"פ ברור מללו כיון דיש מציאות בעולם שיהיה היתר לאיסורו שם היתר עליו גם עכשיו ומ"ש ומי נימא דיתרפא אף אם יהיה ספק דיכול להתרפאות מותר ג"כ מטעם ס"ס חדא דלמא יכול באמת להתרפאו' וממילא יש היתר לאיסורו ומותר חלב היוצא ואף אם לא יש היתר דלא יתרפא הא מ"מ זה איבעיא דלא איפשט' אם חלב מאבר היוצא אסור וי"ל אף אם לית ליה תקנתא לאיסורא מ"מ מותר החלב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |