אמרי בינה/דיני שבת/לב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני שבת לב

סימן לב

כתב הרמב"ם (פ"ח משבת) כל זרע שקצירתה מצמח' כגון אספסתא וסילקא הקוצרו חייב משום קוצר ומשום נוטע וכן הזומר והוא צריך לעצים חייב שתים עכ"ל מבואר אף דהרמב"ם פוסק דמלאכה שא"צ לגופה חייב מ"מ בקוצר לא מקרי מלאכה רק אם צריך לאותו דבר וכמ"ש תוס' שבת (דף ע"ד ע"ב) דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהו' אקורע על מנת לתפור ומוחק ע"מ לכתוב וכן כבשים שסחטן לגופן מותר לפי שאין דרך דישה בכך וביאור דבריהם במהר"ם מלובלין במ"ש מידי דהוה אקורע ע"מ לתפור דכמו דקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב אינו חייב שתים משום כותב ומשום מוחק וה"נ כשקוצץ וזומר להצמיח אינו חייב אלא משום צומח לחודיה עי"ש ולא הבנתי דבריו הא בקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב כיצד יתחייב תרתי משום מוחק וכותב אם אינו כותב בשבת ובאמת אם תופר הקרע שקרע וכותב על המחיק' שעש' חייב תרתי משום מוחק ומשום כותב דקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דקתני חייב היינו אם נמלך אח"כ ואינו תופר ואינו כותב ג"כ חייב על מה שקרע במחשבת לתפור ומחק ע"מ לתקן וחייב על מחשבתו שחשב אז לקרוע ולמחוק ע"מ לתקן כמו סותר ע"מ לבנות אף אם אינו בונה אח"כ והא דקתני ע"מ לתפור ולכתוב הוא משום דבעי למתני שיעורא דשני אותיות ושתי תפירות וכמ"ש תוס' שבת (דף ל"א) אבל אף בנמלך אח"כ שלא לתקן ג"כ חייב. תדע דאל"כ הוי התראת ספק אם התרו בו שלא לקרוע ושלא למחוק דדילמא ימלך ולא יתקן ול"ש בזה לאוקמי אחזקה כמו בנזיר דל"ה התראת ספק פן ישאל על נזירותו דשם צריך שיעשה מעשה לישאול משא"כ כאן אדרבא צריך שיוסיף מעשה תפירה וכתיב' אלא ודאי דשם מלאכ' נגמרה במחשבתו לתקן וכמדומה שראיתי כן בס' בש"ר להוכיח דחייב אף אם לא תיקן וכן ראיתי להדיא בספר יראים במלאכת סותר שכ' במקלקל ע"מ לתקן שאע"פ שאם הניחו כמו שהוא סתור עתה הי' הדבר מקולקל אחרי שע"מ לתקן הוא עושה חייב עכ"ל ובודאי אם גמר התיקון ג"כ בשבת חייב שתים על מה שסתר ע"מ לתקן ועל התיקון ומה ראיה לנידון דקוצר וזורע דבעינן דוקא צריך לעצים הא אף באינו צריך לעצים מ"מ שם קציר' היא והוי מלאכה שאצל"ג ויתחייב שתים:

גם במוחק אם ע"י מה שמוחק נתקן מצינו דחייב תרתי משום כותב ומשום מוחק כמבואר בירושלמי שבת (פ"ז) יש שהוא כותב נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק ויש שהוא מוחק נקוד' אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק האיך עבידא הי' ד' ועשאו ר' ר' ועשאו ד' חייב משום כותב ומשום מוחק וי"ל דאף בש"ס דידן (דף ק"ד ע"ב) בברייתא דקתני הגיה אות אחת חייב ואמר ר"ש כגון שנטלו לגגו של ח' ועשאו שני זייני"ן ורבא אמר כגון שנטלו לתגו של ד' ועשאו ר' דבאמת מה דקתני חייב היינו משום כותב ומשום מוחק וא"כ ה"נ בקוצר ע"מ להצמיח יתחייב שתים דל"ה מקלקל כיון דצריך לתקן כמו בד' ועשאו ר' וראיתי בס' דו"ח לרבינו עק"א ז"ל שכת' דמדברי תוס' מבואר דקורע שלא ע"מ לתפור אין הטעם משום מקלקל אלא דהקריעה בעצמותה ל"ה מלאכה אלא בע"מ לתפור והקשה הא בקורע על מתו חייב הרי כל דליכ' קלקול חייב אף שאינו ע"מ לתפור וכדקתני במתניתין הקורע בחמתו וכל המקלקלין פטורים דמשמע דרק מטעם מקלקל פטור וכן מבואר ברמב"ם עכ"ד והביא דברי הכ"מ (פ"י משבת) בפותח בית הצואר דחייב משום מכה בפטיש ואינו חייב משום קורע כיון דאינו ע"מ לתפור ובגליון משניות הביא דברי העו"ש (סי' שט"ז) שהקשה כן על הב"י דבמקום דקרע בעצמו הוי תיקון לא בעינן על מנת לתפור אולם באמת יקשה הדברים דהא כן מבואר להדיא ברש"י מס' מכות (דף ד') וברמב"ן וריטב"א דבפותח בית הצואר החיוב רק משום מכה בפטיש ולא משום קורע ואמאי ובס' עו"ש שם כתב והכא היינו טעמא משום דכל מה שהוא לתקן הבגד וצריך בעשייתו אינו בכלל קור' ואינו מובן עכ"פ הא מבואר כל דליכ' קלקול חייב אף באינו ע"מ לתפור וביותר יקשה על הרמב"ם דפוסק מלאכה שא"צ לגופה חייב וא"כ למה בקוצר והצמיח בעינן דוקא להיות צריך לעצים גם כנראה בס' מעשה רוקח משם ר"א בנו של הרמב"ם במלאכה זו דפותח בית הצואר וז"ל האי מילתא פירשה אבא מארי ז"ל פירוש דמסתבר כו' דהאי פותח בית הצואר אינו שיחתוך מן הבגד מקום שיכנוס בו הצואר במספרים או בסכין כדרך שעושים החייטים דהא משנה ערוכה היא כל המקלקל ע"מ לתקן שיעורו כמתקן וחייב ומאי אתא רב ללמדנו א"ו פי' הדבר כך הוא דדרך החייטין כשגומרין הבגד ומתקנים בית הצואר שלו עד שיהי' ראוי ללביש' מסיר המטלית שחתכ' ממקום בית הצואר על בית הצואר ותופר' תפירת עראי שיהיה ניכר שזה הבגד חדש וכשירצה בעל הבגד ללבוש מסיר אותה החוטים שתפר בהם אותה המטלית ולובשו סד"א שאותה התפירה שהוא עראי יהי' פטור עלי' קמ"ל וע"ז הקשה רב כהנא מ"ש ממגופת חבית ומשני זה חיבור תפירת מטלית זה עם בית הצואר חיבור יפה הוא שכן דרך כל החייטין ואפילו היתה התפירה דרך עראי ואינה מתוקנת כ"כ שלא תתן דבריך לשיעורין אבל חיבור המגופה לחבית אין חיבור כלל שאין חיבור החרס חיבור אא"כ נצרף ונהיה כולו גוף שוה עכ"ל מדברים אלו נראה דהחיוב הוא משום קורע הואיל דל"ה ע"מ לקלקל רק שזה תיקונו ועיקר מאי דאתי רב לאשמועינן דתפירת עראי ג"כ הוי חיבור וא"כ יקש' אמאי התנה הרמב"ם בזומר דהוא דוק' בצריך לעצים נימא דקצירה בעצם הוי מלאכה אם אינו ע"מ לקלקל:

ונראה דהא מבואר ברמב"ם (פ"א הח"י) משבת כל המקלקל ע"מ לתקן חייב כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק כו' חייב. מבואר דסותר צריך שיהיה כדי לבנות במקומו וכמו דמתרץ עולא דעת רבי יוסי במכבה דפוטר בכולן חוץ מן הפתילה דלעולם כר"י ס"ל דמשאצ"ל חייב וקסבר סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר ע"מ לבנות שלא במקומו ל"ה סותר, ובמשכן כיון דכתיב על פי ה' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי כמבואר שבת (דף ל"א) וקשה מאד א"כ אמאי כת' הרמב"ם שם (ה"ז) במכבה מפני שצריך לשמן או לפתילה או שלא יבקע הנר דחייב שהכבוי מלאכ' והרי נתכוין לכבות הא עכ"פ הוי סותר על מנת לבנות שלא במקומו ומצאתי בס' קרמ"ר שעמד ע"ז וכ' דס"ל להרמב"ם דאף ת"ק סבר סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דפטור רק במכבה מתקן מיד משא"כ בסותר שהתיקון יבא אח"כ בעינן על מנת לבנות במקומו והכלל דס"ל בשאר המקלקלין חדא מתרתי בעינן או שיהי' ע"מ לבנות במקומו כגון קורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב או שבשעת הקלקול בא התיקון כגון קורע בחמתו ומכבה כחס על הנר או על השמן דבאלה התיקון בא מיד ולפ"ז בקוצר דעוקר דבר מגידולו הוי כסותר ע"מ לבנות שלא במקומו דהא המלאכה נעשית במה שקוצר ונבדל מן עיקרו דפסקה ליניקתה וזה הוי קלקול גמור ובזה לא נעשה שום תיקון אם אינו צריך למה שקוצר ואף דהוא ע"מ לבנות שיצמיח ע"י זה יותר והוי כזורע מ"מ זה התיקון הוא שלא במקומו ואינו נעשה מיד בשעת הקלקול אף דלענין זורע חייב אף דלא נעשה מיד התיקון זה מלאכתו כך הוא ע"ד זה אבל מלאכת הקצירה דהוא עוקר דבר מגידולו אם אינו צריך למה שקוצר הוי קלקול והתיקון לא נעשה מיד רק אח"כ שיצמיח ואינו חייב בזה בשביל קוצר ואם באמת התיקון הוא מיד ע"י הקצירה חייב אף אם א"צ למה שקוצר:

ובזה מובן דעת הרמב"ם דפוסק דאסור למרוט נוצות מעוף ביו"ט לפנות מקום השחיטה דנמצא תולש ביו"ט כמבואר בדבריו (פ' ג' מיו"ט) ודעת רמב"ן מובא ברא"ש בכורות וברשב"א ור"ן שבת פ' כלל גדול דמותר ושורש מחלקותן דדעת רמב"ן דתולש כנף העוף חייב משום גוזז בין בחי בין במת וכיון דיצטרך לעשות מלאכת תולש עכ"פ לצורך אוכל נפש מה לי אם יעשה אחר שחיטה או קודם שחיטה וסובר דאין לחייב בחי אם תולש כנף בתרתי משום גוזז ומשום עוקר דבר מגידולו דעוקר דבר מגידולו לא שייך אלא בגידולי קרקע ועיין ברמב"ן הל' בכורות דהאריך בראיות מסוגיא דבכורות דל"ש עוקר דבר מגידולו רק בגד"ק והתולש מן החי אינו חייב רק משום גוזז ובמהרי"ט אלגזי שם תמה עליו דהא מפורש שם טעמא דכנגדו ביו"ט מותר ולא אסרינן לי' משום עוקר דבר מגידולו הוא משום דתולש לאו כגוזז וכיון דלאו אורחי' כתלישה כלאחר יד הוא ופטור ומשום שמחת יו"ט התירו ובתולש מן הקרק' נמי כל שתלוש שלא כדרכו חשיב כלאחר יד. ובאמת ראיית רמב"ן הוא מדקתני התולש את הכנף כו' חיי' ג' חטאות ומתרץ בש"ס בכורות שם שאני כנף דהיינו אורחיה ובכ"ז החיוב הוא רק משום גוזז דאל"כ כיון דפרט שלשה חטאות היה לו לומר ארבעה א"ו דוקא משום גוזז ולא שייך עוקר דבר מגידולו רק בג"ק ולס"ד דש"ס שם היה סובר דשייך עוקר דבר מגידולו אף בבע"ח ולבסוף דמסיק תולש לאו היינו גוזז בי"ט שרי דהוי כלאחר יד דסובר הרמב"ן דלענין גוזז דדרכו רק בכלי הוי תולש ביד כלאחר יד אבל לענין קוצר דדרכו לתלוש אם נאמר דגם מבעלי חיים כשתולש יש בו חיוב תולדות קוצר בזה ל"ה התלישה כלאחר יד דהוי כאורחיה והנראה דלא גרס שם בש"ס וביו"ט ה"ט דשרי דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד רק סתם דהוי כלאחר יד ומזה הוכיח דלא שייך קוצר רק בגד"ק דאל"כ לענין עוקר דבר מגידולו הו"ל כאורחיה וכן מבואר להדיא חידושי ר"ן ורמב"ן מס' שבת [ובחידושי חמדת שלמה מס' שבת (דף ק"ז) תמה על הרשב"א שם ולא הי' לפניו דברי חידושי רמב"ן ור"ן שבת] והוסיף עוד הרמב"ן דל"ל דבעוף מחיים אסור משום תולש דבר מגידולו והאי דנקיט משום גוזז לחייבו לאחר שחיטה נמי דחדא תולדה לשני אבות ליכא לעולם ועוד א"כ בבהמה לתסר דהא אורחיה הוא לתלוש ביד דבר מגידולו ולאו אורחיה דגזיזה אלא בכלי אלא כיון דמשו' גוזז הוא כאורחי' חייב כגון בעוף ובבהמה הוי כלא"י ופטור ומשום תולש ליכא דל"ה אלא בגד"ק הא בבע"ח משום גוזז איכא משום תולש ליכא ומעיקרא קס"ד דכל ביד תולדה דתולש הוא וכל בכלי תולדה דגוזז והשת' אמרינן דרק משום גוזז וליכא למיסר משום תולש כלל עכ"ד ועי' חידושי ר"ן (דף צ"ד) במחלוקת חכמים ור' אליעזר הנוטל צפרניו זה בזה דבכלי דברי הכל חייב דהוא משום גוזז וי"מ משום עוקר דבר מגידולו ולא מחוור דההיא תולדה דקוצר ואין קצירה אלא בגיד"ק ועוד שאין לחייב משום קוצר אלא כשהוא צריך לעצים משא"כ בזה עכ"ד והיינו דמלאכת גוזז היה אעפ"י שא"צ לגיזה הואיל וצריך ליפות עצמו בגיזה או שישאר העור בלי שער כדי שיהי' ראוי לעיבוד. אולם דעת רמב"ם הוא דבאמת בחיי עוף ובהמה שייך תרתי מלאכת קוצר ותולדתה עוקר דבר מגידולי וגוזז דתולדתה הוא התולש כנפיו ביד וכ"כ להדי' בס' יראים במלאכת קוצר תולדה דרבנן הנוטל צפרניו זב"ז חכמים אוסרים משום שבות מבואר דבכלי דחייב הוא משום תולדות קוצר ובמלאכות גוזז כתב דעיקרו גוזז צמר או שער מעל גבי בהמה ותולדה דאורייתא גוזז או תולש כנף של עוף חי ותולדה דרבנן התולש צפורניו ביד שהוא משום שבות וכ' ולמעלה הזכרנוהו בתולדות קוצר דהא מילתא דמיא לקוצר וגוזז הלכך הוי' תולדה לתרוויהו עי"ש וס"ל דיש שני אבות לתולד' אחת. ולכך שפיר אסור לתלוש נוצות עוף במקום שחיטה ביו"ט אף דבל"ה יעשה מלאכת גוזז לצורך או"נ לאחר שחיטה מ"מ מחיים יש בה תרתי תולדה דקוצר וגוזז ולאחר שחיטה אין בו עוקר דבר מגדולו רק גוזז אולם בכל זה יקשה למה נאסור לו לתלוש לפנות מקום השחיטה ישחוט וישליכנו דאז אין בו מלאכת קוצר רק גוזז וזה בלאו הכי יצטרך לעשות גם לאחר שחיט' וי"ל דדעת ס' היראים דשייך קוצר אף באם אינו צריך לדבר הנקצר:

אולם לדעת רמב"ם שכ' להדיא דרק בצריך לעצים יש קוצר וקשה אמאי אסור לתלוש באם לא יצטרך למה שקוצר ותולד' דקוצר יצטרך לעולם לעשות אולם למה שביארנו דזה שצריך לדבר הנקצר הוא רק מטעם דאין בו התיקון מיד בשעת הקלקול והוי כסותר ע"מ לבנות שלא במקומו אבל בקורע בחמתו או על מתו דהתיקון מיד חייב אף בסותר בלבד כיון שמיד בא התיקון ממילא בתולש הנוצות לפנות מקום השחיט' אף אם ישליך הנוצות וא"צ להם מ"מ כיון שהתיקון הוא מיד ע"י התלישה לפנות מקום השחיטה שייך בו תולדה דקוצר ויעבור על תרתי תולדת קוצר וגוזז משא"כ במה שיתלוש לאחר שחיטה לא יהי' רק תולדה דגוזז בלבד:

והנה בגוזז דעת רש"י ורמב"ן ור"ן וריב"ש דאף אם הוא לצורך לייפות העור הוי ג"כ מלאכ' הצל"ג והיינו כיון דמלאכת הגזיז' כשנעש' בדבר המחובר הוי כנעשה בכולה המלאכה והריב"ש (סי' שצ"ד) מובא במג"א (סוף סי' ש"ג) כת' דאף דא"צ לשער חייב דדומה לחופר גומא וצריך לגומא דחייב אע"פ שא"צ לעפרה ובס' חיי אדם בנשמת אדם תמה עליו דמה דמיון זה לזה דהתם החיוב משום בנין הגומא והרי צריך לגומא אבל הכא המלאכ' הוא גוזז וכיון דא"צ לשערות הוי מלאכ' שאצל"ג ולא קשה להמבואר בדברי הרא"ה בש"מ ב"ק (דף ל"ד) להוכיח דהיכא דהוי דבר א' כשמתקן חלק ממנו הוי דבר שנעשה בו המלאכה כמו בחופר גומא כן נמי שערות המחוברים כשגוזז ומתקן החלק מן המחובר הוי מלאכה הצל"ג לעולם ועי' חידושי רמב"ן שבת (דף ק"ו) שכת' מילה מלאכה הצל"ג היא דצריך שיהא אדם זה מהול ומהדומה לזה הנוטל צפרניו בהכלי וכן שפמו חייב משום תולדה דגוזז ואע"פ שאינו צריך לגוף הצפרנים והשער מלאכה הצל"ג נקראת וכ' עוד בנוטל שערו וצפרניו בין לתקן גופו וליפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולה מלאכה הצל"ג היא מפני שהכל דבר א' והנטילה היא המלאכה עי"ש. ולכאורה הא מבואר ברמב"ן בכורות הנ"ל מובא ברא"ש שם דהתולש נוצות קודם שחיטה הוי מלאכה שאצל"ג וצריך לחלק דשם אין התועלת ליפות העור רק לצורך השחיטה אבל היכא דהוי צורך העור אף שא"צ לגיזה חייב ושם אינו ליפות העור רק לפנות מקום לשחיט' שוב ראיתי בס' ס"ט (סקצ"ח) שכ' ג"כ דרמב"ן בכורות אינו חולק על ריב"ש מטעם הנ"ל ושפת אמת בפיו כמו שכתבתי אולם מ"ש שם בנידון דידי' לומר לנכרי לחתוך צפורן לצורך טבילה גם כן לאו צורך יפוי הגוף הוא אלא לצורך טבילה שלא יחוץ הצואה שתחתיו לא נהירא למ"ש דדוקא בתולש מן העוף דליכא שום יפוי להעוף במה שתולש הנוצות אבל בנוטל צפרניו כיון דבע"כ נתיפה בזה הוי פסיק רישי' ודומה להא דתולש עולשין שבת (דף ק"ג) דדוקא בארעא דחברי' דא"צ ליפוי אז הוה לי' משאצ"ל אבל בארעא דידי' אף דא"צ ליפות מ"מ הי' חייב דהוי פס"ר וכמו"ש תוס' ורמב"ן שם א"כ באש' כיון דמ"מ ע"י נטילת הצפורן יש יפוי והוי מלאכ' הצל"ג אף דאין כונת' לכך מ"מ הוי פס"ר דניחא לי' ואף דיש לומר דזה דוקא אם ישראל עושה בעצמו הוי פס"ר דניחא לי' משא"כ באם עושה ע"י נכרי דלי' לא איכפת ותליא בהא דרמ"א (סוף סי' רנ"ג) ובמג"א שם (ס"ק מ"א) ודעת הגר"א ז"ל שם לאסור בכה"ג אף ע"י נכרי ואין כאן מקום בזה:

ודע דשיעור גוזז לחייבו מה"ת שהוא מלא הסיט כפול מבואר תוספתא (פ"ט) ומן התימא על הא"ז הלכות שבת (סי' ס"ג) שכ' בפ' האורג תנן שיעור המלבן והמנפץ כו' והטוה כמלא רוחב הסיט כפול ולא הוזכר במשנה הגוזז מיהו נראה בעיני דשיעור גוזז נמי כדי לארוג מלא רוחב הסיט וכן משמע פירש"י ולא אדע הא מבואר בתוספתא הגוזז מן הבהמה ומן החיה ומן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול ה"ז חייב אולם לשיטת רמב"ן והריב"ש דגוזז הוי מלאכה אף אם אינו צריך להגזיזה ג"כ חייב כמו בצפרניים בזה כנראה דל"ב שיעור כמלא הסיט כפול ושיעורא בכ"ש כמו בתולש עולשין (דף ק"ג) דאם ליפות הקרקע כל שהוא וה"נ בנוטל צפרנים או גוזז מן השלח אם הוא ליפות חייב בכ"ש ואפשר דמש"ה לא קתני גוזז במשנה בהדי המלבן והמנפץ והצובע והטווה משום דגוזז הוא לפעמים בכ"ש כשהוא ליפות ואף דגם הטוה יש חלוקין כגון על האורג הא קתני במתניתין ר"פ האורג מחלקותן ובכ"ז כלל בניהן השיעור כמלא רוחב סיט כפול משום דסתם הטוה הוא בשיעור זה. וגם רבי סתם במתניתין (דף ק"ד ע"ב) כתב אות אחת סמוך לכתב קאמר בש"ס מאן תנא אמר רב' בר ר"ה דלא כר"א דאי ר"א האמר אחת על אריג חייב [ובאמת יש לדקדק דלמה להש"ס להוכיח דר"א כמו דחייב אחת על אריג כן מחייב על אות אחת סמוך לכתב הא כן מבואר להדיא מס' ביצה (פ"ד) בתוספתא דר"א מחייב בכתב אף על אות אחד ויש לישב] אבל בגוזז דלא נתנה במתנתין פלוגתא בזה לכך לא כייל רבי בהדייהו גוזז כיון דלאו דוקא שיעור סיט כפול בעינן דאם גוזז כדי ליפות חייב על כ"ש ובא"ז שם הביא לשון הירושלמי גזז סתם מהו נשמעינה מן הדא הוציא דיו אם בקולמס כדי לכתוב שתי אותיות אם להגיה אות אחת ואין לי לפרש עכ"ל וכנראה כונת הירושלמי הוא דדוקא בגוזז לצורך הגיזה אזי בעינן שיעור גדול אבל אם גזז כדי ליפות שיעורו בכ"ש ועיין ש"ס שם הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה שתים ר"א אומר א' ומודים חכמי' לר"א במלקט לבנות מתוך שחורות שאפי' אחת חייב מבואר להדי' דלא בעינן שיעור כמלא רחב הסיט ובסתם ליפות פליגי ר"א ורבנן ג"כ בשיעורא ובמלקט לבנות משחורות אף לרבנן חייב בכ"ש ועי' תוס' מכות (דף כ') פירוש רשב"ם דאתא דוקא כר"י דמלאכה שאצל"ג חייב וכ"כ הרשב"א שם וזה כדעת התוס' דגוזז בעי דוקא להגזיזה למ"ד דפטור במשאצ"ל וחידוש הוא דכנראה הריטב"א לא יחלוק על הרמב"ן והר"ן וריב"ש דגוזז חייב אף באצל"ג ועיין מג"א (סי' תקכ"ו ס"ק י"א) שכ' מ"ש הרמב"ם דגוזז בין מן החי ובין מן המת מיירי שצריך לשער אבל בא"צ לשער כלל אינו מלאכה לכך כ' הת"ה דגזיזת שער מותר ביו"ט למת דאינו מלאכה כלל וכבר תמה עליו בח"מ הא הרמב"ם פוסק משאצ"ל חייב וביותר דמבואר בהנך פוסקים דגוזז חייב אף אם א"צ להגיזה כשהוא ליפות ובמחצית השקל ביאר כונת המג"א דבגוזז מן המת דחייב הוא מלאכה אם צריך להשער אבל בא"צ ל"ה שם מלאכ' כלל דומה למ"ש המ"מ במצרף וקטימ' קיסם כל שאינו מתכוין אין בו מלאכ' ולא אדע הא עכ"פ מכוין ליפות ולנקות המת בתלישתו וכמ"ש הריב"ש במסרק דהוי פס"ר מה"ט דמכוין ליפות וה"נ מתכוין ליפותו ולנקותו ולמה ל"ה הגיזה מלאכה גם הא הרמב"ן דמתיר לתלוש נוצות העוף ביו"ט לתקן מקום השחיטה כיון דבלא"ה יעשה מלאכה זו אחר שחיטה ואם נאמר דגוזז מן המת וא"צ לשער ל"ה שם מלאכה כלל א"כ אם יגזוז ויתלוש לאחר שחיטה כשאינו צריך לשער לא יעשה שום מלאכה ולמה נתיר לו לעשות קודם שחיטה א"ו דלעולם אף בתולש מן המת שם תליש' וגיזה עליו אף כשא"צ לשער ודברי המג"א באמת תמוהין:

ודעת תוס' שבת (דף צ"ד) דר"א דמחייב בנוטל צפרניו ושערו בכלי היינו דסובר כר"י דחייב במשאצ"ל והא דלא פטרינן אף לר"י כמו בקוצר אם א"צ לעצים הוא כמ"ש הר"ן דדוקא בקוצר דעוקר דבר מגידולו הוא דוק' בצריך לאותו דבר משא"כ בגוזז והטעם כמו שכתבתי דבעוקר דבר מגידולו שהוא כמו נטילת נשמה נעשה המלאכה בדבר הנקצר בעי שיהי' צריך לאותו דבר ואף דאם א"צ מ"מ התיקון בא מיד היינו יפוי הגוף מ"מ זה הוי משאצ"ל ואין התיקון יותר חשוב ממה שלא הי' כלל דבזה בכבוי לר"ש פטור רק בסותר על מנת לבנות הואיל דלא אשכחן במשכן שאין מתקן בסתירה זו יותר משלא הי' שם בנין שם מעולם אבל בכבוי לא הי' כבוי במשכן כ"א לעשות פחמין ולהכי לא מחייב ר"ש אלא בכה"ג וכמ"ש תוס' שבת (דף ל"א ע"ב). עכ"פ לר"ש אם לא יש תיקון יותר ממה שהי' אם לא הי' שם כלל אותו דבר הוי שפיר מלאכ' שאצל"ג וראיתי בנשמת אדם שם שעמד בזה דמ"ש בזומר דבעינן דוק' צריך לעצים אף לר"י ובגוזז לא כן וכ' חדשות דדוקא בעצים אבל בשאר דברים לר"י חייב אף בא"צ לדבר הנקצר והוכיח כן מדברי רמב"ם הנ"ל דכ' רק בעצים וצריך לעצים ולא כתב כן באספסתא וסילקא מוכח דוק' בעצים לאו אורחי' בא"צ להם ודבריו הם נגד דברי הר"ן הנ"ל בחידושיו דכל תולדות קוצר צריך שיהיה דוקא בדבר הנצרך וכן משמע פשטות דברי התוס' דהא גם בדישה כתבו כן ולמה נעשה בחנם מחלוקת בין הראשונים במה שמבואר בר"ן להדיא ומה שכ' מדלא נקיט הרמב"ם באספסתא וסילק' וצריך. הרמב"ם נקט לשון הגמר' ודברים אלו מסתמ' הם צרכי מאכל בהמה שחת משא"כ בעצים צריך לפרט בזומר וצריך עצים אבל באמת בכ"מ ל"ה קוצר אלא בצריך לדבר הנקצר וכמ"ש הר"ן וכ"כ להדיא הרב המאירי שם דגם בקוצר שחת שקצירתו צריכה לו לגוף השחת ולהצמחת הנשאר חייב ב' וכן קונב סילקא שהוא בחותך התרדין שיש שם יותר מדאי שנמצא קוצר לצרכו לאכיל' ולתקן הנשאר הרי דכל מקום לא יש קוצר רק אם צריך להנקצר:

וראיתי עוד שם במלאכת קוצר דדוקא במה שעיקר כונתו לזמור כדי שיצמיח בזה לא מקרי קוצר אא"כ צריך לעצים אבל אם אין כונתו רק לחתוך עצים מן האילן אף על פי שא"צ לעצים מ"מ חייב משום קוצר וזה ג"כ אין בו סברא וטעם ולהדיא מבואר מדברי הר"ן להיפך דהא בנוטל צפרניו ושערו ושפמו א"צ רק לחתוך ובכ"ז הוכיח הר"ן מזה דאינו חייב משום תולדה דקוצר דג"כ הי' פטור כיון דקוצר ל"ה רק כשהוא צריך לעצים הרי אף דאין כונתו לדבר אחר מ"מ באינו צריך לדבר הנקצר ל"ה קוצר רק בגוזז לא איכפת לן אם צריך לאותו דבר או לא כמ"ש הרמב"ן והר"ן ומה שהביא ראיה ממס' עירובין (דף ק' ע"ב) דפריך הש"ס והא קא נתרי קינסי משמע דבלח חייב אע"פ שא"צ אינו ראי' להמעיין בש"ס שם דשייך גם בזה דתלישה אטו תלישה נגזר ושייך לומר שמא יתלוש וצריך לו עכ"פ דעת תוס' דגם מלאכת גוזז בעי דוקא שיהי' מלאכה הצל"ג:

וקשה לי מהא דמבואר בתוס' סנהדרין (דף פ"ה) דכ' ממה שסתם ר' במתני' מחט ליטול בו את הקוץ משמע דליכ' מאן דפליג בזה וע"כ או מטעם דמשאצ"ל פטור או מטעם דמקלקל בחבורה פטור למאן דסובר דמשאצ"ל חייב א"כ ר' אליעזר דסובר בשכח ומל את של אחר השבת בשבת דחייב ומבואר בכריתות (דף כ') הנח לחבור' הואיל דמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וכיון דסובר מקלקל בחבורה חייב ע"כ דסובר משאצ"ל פטור דזה מוכרח לדבריהם ממתני' דמחט של יד והא לדעת תוס' ר"א דמחייב בנוטל צפרניו זב"ז או בשיניו וכן שערו ושפמו ע"כ דסובר משאצ"ל חייב וצ"ע:

ודע דהא דנראה באם מקיז דם לאדם או לבהמה לרפואה בשבת דחייב כמו דנראה מדברי המג"א (סי' שי"ו ס"ק ט"ו) שכ' ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עיין (סי' שכ"ח) וכ"כ שם (ס"ק ג') הוצאת שן מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה ומשמע מדבריו דאין חולק בזה ולא אדע מאי טעמא ל"ה משאצ"ל לדעת התוס' הא בנוטל צפרניו פטור למאן דסובר משאצ"ל פטור אף דעי"ז נתיפה גופו מ"מ כיון דלא צריך רק לסלק הדבר ואינו טוב יותר מאם לא הי' מקודם לדעת תוס' הוי משאצ"ל ופטור ומה לי חובל לרפואה הא מ"מ א"צ לדם רק לסלק מאותו מקום ובאמת אף לדעת הריב"ש דבגוזז אם עי"ז מתיפה העור הוי מלאכה הצל"ג י"ל דוקא בגוזז דילפינן ממשכן ושם הי' כן מלאכת הגזיז' משא"כ חובל אי משום מפרק או נטילת נשמה לא הי' ע"ד כן אולם הרמב"ן בחידושי שבת הנ"ל כ' להדיא דמילה ודאי מלאכה הצל"ג הוא שהוא צריך שיהי' אדם זה מהול ומהדומה לזה הנוטל צפרניו אם בכלי וכן שפמו חייב משום תולדה דגוזז ואע"פ שא"צ לגוף הצפרנים נקראת מלאכה הצל"ג וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל אקופי מגלימא כולן דומות למילה מבואר דלאו דוקא גוזז רק כל דבר המתיפה ונתקן על ידו הוי מלאכה הצל"ג אולם לדעת התוס' מבואר להדיא דאינו כן וכן מבואר בבעל המאור דמלאכת זורה ובורר עיקרן שם מלאכתן הוי משאצ"ל וכך חיובן משא"כ מלאכות אחרות ואם כן אף בחובל לרפואה ל"ה מלאכה דאורייתא ומאן דשקיל אקופי מגלימא שהביא רמב"ן לא אבין הא שם החיוב הוא משום גמר מלאכה דהוי מלאכת מכה בפטיש ועיקר התיקון הוא בגלימא הוי כמו מלאכה הצל"ג דמה דשקיל האקופי לא הוי מלאכה רק מה דנלקח מהבגד משא"כ בחובל לרפואה דלית בי' גמר מלאכה רק או משום מפרק או משום נטילת נשמה בזה למאן דבעי מלאכה הצל"ג בעינן שיהי' צריך למלאכה בעצמה ואמאי חייב אף אם יתיפה הגוף עי"ז ועיין תוס' כתובות (דף ה') ד"ה לדם הוא צריך שכ' להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת הוי משאצ"ל ובס' בית יעקב שם הקש' הא במציצה יהי' ג"כ משאצ"ל דא"צ לדם רק שלא יסתכן הולד וכתב כיון דמשביח בריאות התינוק ע"י נטילת דם חייב כמ"ש הריב"ש בנטילת צפרנים שנתיפה הדבר בנטילתן חייב ולא אדע מה הועיל בשיטת תוס' דס"ל באם א"צ להדבר הנגזז ל"ה מלאכה הצל"ג ויקשה מן מציצה ולרמב"ם דחובל הוא משום מפרק הוא ג"כ רק אם צריך להדם וכמ"ש התוס' גבי סוחט והר"ן סוף פ' שמנה שרצים דאם א"צ למשקין הנסחטין ליכא חיובא וכן י"ל ג"כ דעת רמב"ם ולכך שוחט א"ח משום מפרק כיון דא"צ לדם ועיין ב"י (סוף סי' ש"ל) ומג"א שם (ס"ק י') ובתוס' שבת שם דמפרק ליכא אם א"צ לו להנסחט וא"כ חובל לרפואה ע"כ החיוב הוא רק משום נטילת נשמה וכן המוצץ הדם והוי משאצ"ל ודברי הלח"מ (פ"ח ה"ט) שכתב בדעת רמב"ם דחובל א"ח משום נ"נ דליכא חיוב נ"נ אלא לרבות במיתה בהחלט תמוהין דאם א"צ לדם ליכא מפרק וע"כ יש בו נ"נ והרמב"ם אתי לאשמועינן דבחולב או חובל וצריך לדם דיש בו תרתי חיובא דנ"נ וגם מפרק ובא"צ לדם ע"כ מודה דיש חיוב נ"נ אף דאינה מתה בהחלט עכ"פ לדעת התוס' באמת מציצה דמילה ל"ה רק איסור דרבנן למאן דפוסק משאצ"ל פטור:

עוד ראיתי שם בנ"א במלאכת קוצר שהביא דברי מג"א ורש"י דתולש בפיו פטור וכ' דתליא בהא דשבת (דף ק"ז) בהושיט ידו לתוך מעי בהמ' ודלדל עובר דחייב משום עוקר דבר מגידולו לפ"ז גם בתולש בפיו חייב משום עוקר דבר מגידולו דזה דומה לנטילת נשמה ושולה דג ממים דאין חילוק בין אם הוא ביד או בד"א אבל לדעת רמב"ן דלא שייך עוקר דבר מגידולו י"ל דתולש בפיו פטור ודבריו מגומגמים הא לשיטת הירושלמי עוקר ד"מ הוא תולדה דקוצר וחייב אף בשאינו גד"ק כמ"ש רמב"ן ורשב"א וכיון דאין דרך קצירה בכך בפיו א"ח משום עוקר ד"מ דזה לאו אורחיה בכך משא"כ הושיט ידו לתוך מעי בהמה ודלדל עובר דרך עוקר ד"מ בסוג זה כך הוא ואורחי' בכך והרמב"ן דכ' ש"ס דילן לית לי' עוקר ד"מ תולד' דקוצר רק בגד"ק הא אם הי' שייך עוקר ד"מ אף בדלדל עובר ושולה דג ודאי גם הרמב"ן מודה דזה אורחי' בכך ומ"ש עוד ראי' לדעת רמב"ן (מדף ע"ג) מאן דשקיל פיסא ונתר תמרי דאמר ר"א אין דרך תלישה בכך ש"מ אע"ג דעכ"פ עוקר דבר פטור משום דקוצר אינו אלא במה שדרך לקצור ולא ידעתי לכוין דבריו ודאי לענין קצירה אין דרך קצירה בכך וגם אף דעוקר דבר מגידולו מ"מ כיון דלאו אורחי' בכך הוי כלאחר יד על מה יתחייב וכיצד יתחייב על עוקר ד"מ דזה לדעת הירושלמי תולד' דידי' כיון דעכ"פ לאו אורחי' בכך אבל לעולם י"ל בהושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר ושולה דג ממים דזה אורחי' בכך חייב משום עוקר ד"מ וזה תולדה דקוצר:

והנה בקוצר וא"צ לעצים אם עכ"פ מדרבנן אסור תליא לכאורה במחלוקת הר"ן הנ"ל לגבי סחיטה דאם הולך לאיבוד דעכ"פ אסור מדרבנן אולם דעת הרשב"א והמ"מ והריב"ש מובא במג"א (סי' ש"כ ס"ק כ"ג) משמע דאין בו איסור כלל ועי"ש במג"א (ס"ק כ"א) שכ' אבל חיובא ליכא לכ"ע ובס' תו"ש שם כ' דאינו מדוקדק דלדעת רמב"ם דפסק כר"י ודאי איכא נמי חיובא בפס"ר דלא ניחא לי' אולם המ"א כונתו על האמור שם בש"ע בסותם נקב החבית באם הולך לאיבוד דבזה לכ"ע ליכא חיובא ואף לר"י דמשאצ"ל חייב מ"מ באם אינו צריך לדבר הנסחט אין בו דש וכמו שכתבו תוס' והר"ן רק דעת הש"ע שם דעכ"פ מדרבנן אסור ובאמת לכאורה משמע מש"ס שבת (דף פ"א) דעכ"פ אסור מדרבנן בהא דאמר ר"ה אסור לפנות בשדה ניר בשבת כו' ואלא משום עשבים והאמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת ופי' רש"י דמותר לקנח דאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כר"ש בגרירה ומה צריך לזה הא אף לר"ש דדבר שאינו מתכוין אסור מ"מ קוצר לא הוי מלאכה רק אם צריך לדבר הנקצר כמו דהוכיחו תוס' הנ"ל וא"כ אף אם יתלוש העשבים כיון דא"צ להם ל"ה קוצר א"ו דעכ"פ מדרבנן אסור ופריך על ר"ה מר"ל דמר"ל ידענו דל"ה פס"ר ואמאי אסור לפנות בשד' ניר אבל אם נאמר דכשאינו צריך לדבר הנקצר אין שם מלאכה אף מדרבנן למה צריך להש"ס להקשות על ר"ה מר"ל א"ו דעכ"פ אף בא"צ אסור מדרבנן וכמ"ש הר"ן וראיתי שם בדו"ח שהקשה הא ר"ה תלמיד דרב ורב ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור וכ' דאף לר"י בשבת דבר שאינו מתכוין ליכא רק איסור דרבנן והי' מותר לקנח מפני כבוד הבריות א"ו דסובר דהוי פס"ר אולם הקש' דילמא באמת הוי פס"ר רק דר"ל מתיר דלא ניחא לי' בתלישת העשבים והוי רק דרבנן ומותר מפני כה"ב ור"ה ס"ל כר"י בכולה דמשאצ"ל חייב וגם מהא דאסר ר' יוחנן לקנח בחרס משום דדשא"מ אסור כדמבואר בש"ס שם וע"כ אף דל"ה רק איסור דרבנן מ"מ שבות זה חמור כיון דשורש איסורו תלוי בדאורייתא א"כ ר"ה דסובר דשא"מ אסור מש"ה אסור לקנח ולמ"ש אינו דומה להא דלר"י אסור לקנח בחרס דשם שורש האיסור אם מתכוין תלוי בדאורייתא דהוי השרת נימין דהוא מטעם גוזז ואף דא"צ להשערות הוי שם מלאכה משא"כ בצרור אף אם מכוין אין בו שורש מלאכה דאורייתא באם א"צ להעשבים ושפיר פריך הש"ס לר"ה דאף אם יסבור דשא"מ אסור מ"מ בכה"ג דלאו שם מלאכ' דאורייתא הוא אמאי אסור גם בלא"ה י"ל דהא ר"ה אוסר אף לפנות בשדה ניר והי' ס"ד מטעם תלישת עשבים דאם יקנח בו נתלשים וע"כ משום דשמא יבא לחיוב מלאכה דאוריי' אוסר ופריך מר"ל להוכיח דע"כ ל"ה פס"ר דאם הי' פס"ר הי' אוסר ול"ה מתירין משום כבוד הבריות וע"כ דל"ה פס"ר ולמה יהי' אסור אף לפנות משום דשמא יקח צרור שיש בו עשבים לקנח דהא אף אם יקח אינו ודאי שיתלוש ואף אם יתלוש יהי' כלאחר יד דאינו תולש בידים דאין דרך קצירה בכך.

ועיין עוד בדו"ח מס' עירובין (דף צ"ג) בהא דכ' תוס' שם בהוכחת הש"ס על ר"י דאסור לקנח בחרס הא אמר ר' יוחנן הלכ' כסתם משנ' ותנן נזיר חופף ומפספס דאף דאיכ' סתמא אחרינ' ביצ' (דף כ"ג) הוא מכח מה אולמא דהאי סתמא ואין לרבי יוחנן לפסוק בשום אחת בלא ראי' והקשה דמ"מ עכ"פ מספק צריכים להחמיר דאסור לקנח בחרס וכתב דמזה ראי' ברורה למ"ש תוס' שבת (דף מ"א) ורש"י שבת (דף קכ"א) דגם לר"י אינו אסור דשא"מ רק מדרבנן בשבת לכך פריך הש"ס דמס' יהי' מותר לקנח בחרס דהוי ספק דרבנן והיינו אף דאין לעשות ספק דרבנן לכתחלה כמ"ש המ"מ (פ"ו מעירובין) מ"מ מפני כה"ב לא הי' לאסור וי"ל אף אם דשא"מ אסור מד"ת גם באיסורי שבת מ"מ שפיר פריך הש"ס כיון דלאו ודאי הוא שישיר שערות יהי' מותר לקנח בחרס מטעם ספק ספק' חדא דילמ' לא יתעבד מלאכ' כלל ולא ישיר נימין ועוד אף אם ישיר דילמא כהך סתמא דדשא"מ מותר וכה"ג הוי ס"ס מעליא ועוד הא החיוב דהשרת נימין הוא גוזז ולדעת רמב"ן ורשב"א הנ"ל בחיים אין בו עוקר ד"מ רק בגידולי קרקע ואדם אינו גד"ק ולא שייך תלישה מחיים רק גוזז וגם אף התליש' הוי כלאחר יד ושפיר פריך הש"ס על רבי יוחנן דלמה אוסר מס' לקנח בחרס. ובאמת יש להבין לשיטת הרמב"ן דבאדם חי ליכא קוצר רק גוזז ואין אורחי' לתלוש מחיים אמאי אמר רבא שם (דף פ"א ע"א) אסור לשמש בחרס בשבת כדרך שמשמש בחול ופי' רש"י ותוס' משום השרת נימין ואף דרבא סובר דשא"מ מותר מ"מ במשמש צרור הוי פס"ר וכן פסקינן בש"ע (סי' שי"ב) ומה איסור יש בהשרת נימין כיון דלאו דרך גוזז הוא וצריך לדחוק דמ"מ יותר טוב שיעשה כלאחר יד ובמג"א (סי' שי"ד) מביא כמה ראיות לאסור פס"ר אף באיסור דרבנן ומכאן מבואר להדי' ועי' רשב"א שבת (דף ק"כ) בהא דנר שאחורי הדלת דקאמר בש"ס בהא אפי' ר"ש מודה שמעינן מהא דאפי' במלאכה דרבנן ובדשא"מ אי פס"ר הוא אסור אפי' לר"ש דהא הכא אינו מתכוין ומשאצ"ל הוא ואפי' הכי אמרינן דמוד' ר"ש בפס"ר וזה לפי תירוץ הא"נ שכ' מקודם לכן להקשות דהוי פס"ר דל"נ לי' דמה הנאה יש לו בכבויו וכ' ושמא בפתילה שצריך להבהבה ואי נמי דמתהני בשיור השמן והפתילה ולמ"ש בפתילה שצריך להבהבה ליכא ראי' לאסור לר"ש פס"ר במלאכה דרבנן הא מדברי רבא מוכח להדיא דאסור בפס"ר אף בדבר דל"ה רק תולדה דגוזז מדרבנן ודוחק לומר דבמקום הזה אורחי' בכך:

וזה זמן רב נתקשתי לדעת תוס' דלרבי יהודה בשבת דבר שאינו מתכוין ל"ה רק איסור דרבנן מהא דמבואר בכורות (דף ל"ד) אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ש הי ר"ש אילמא ר"ש דמתניתין עד השתא לא אשמעינן שמואל דש"מ מותר ור"ח בר אבין מתני בלא גברי רב אמר הלכה כר"י שמואל אמר הלכה כר"ש והיינו דלמה לי לאשמעינן תו הכא הא דברי אמוראים הנ"ל אמורים דשמואל אמר הלכה כר"ש בגרירה כמו דמבואר שבת (דף כ"ב) וגם לא מצינו להדיא מחלוקתן דר"י ור"ש רק לגבי שבת א"כ היינו נוכל לומר דמה דאמר שמאל הלכה כר"ש הוא לגבי שבת דאף לר"י אין איסור דאורייתא אם אינו מתכוין בזה אמר הלכה כר"ש אבל בשאר איסורי תורה אפשר דס"ל כר' יהודא דדבר שאינו מתכוין אסור דהוא מד"ת ושם בבכורות הוא שאר איסורין כמו הקזה דבכור דאינו מתכוין משום הטלת מום אלא משום רפואה ושם לא בעינן מלאכת מחשבת ולר"י הוי איסור דאורייתא הוצרך לאשמועינן דגם באיסור לאו הלכה כר"ש ואולי י"ל להמבואר חידושי ר"ן סנהדרין (דף פ"ה) דמבאר שיטות תוספות דס"ל באיסור כרת ומיתה דחייבה התורה עונש בשוגג גלות או חטאת דבהנך לכ"ע אינו מתכוין כמו מתכוין כי פליגי רבי שמעון ור"י בחייבי לאוין דל"מ בתורה עונש בשוגג ר"י סובר אינו מתכוין כמתכוין ור"ש מתיר מה"ת ולענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת לכ"ע פטור אינו מתכוין רק לר"י דאוסר מה"ת בחייבי לאוין אינו מתכוין גזר בשבת ג"כ עכ"פ מדרבנן ולר"ש דומה שבת לשאר חייבי לאוין לכך מותר לגמרי עיי"ש ולפי זה ממילא ממה דאמר שמואל דהלכה כר"ש לגבי שבת ידענו דהלכה כמותו דבכל חייבי לאוין ג"כ הלכה כמותו דאם היה סובר דהלכה כר"י בשאר חייבי לאוין ממיל' ל"ה פוסק כר"ש בשבת דהא בהא תליא דאם בשאר חייבי לאוין היה איסור תורה לא היה פליג על ר"ש וגזרינן בשבת אף דבעי' מלאכת מחשבת אטו שאר חייבי לאוין דבזה לא פליג ר"ש על ר' יהודא ובפרט למ"ש תוס' בכורות שם סוף ד"ה אילמא דמדאורייתא אחזו דם חשיב כמום שאינו יכול להתרפאות ורק מדרבנן אסור לשחוט עלי' דאתי לאחלופי בתם וכיון דבשבת כבר פסק כר"ש מכש"כ בשאר איסורין שהוא דרבנן דהלכה כמותו. ועיין ריטב"א יומא (דף ל"ד) דהקשו על שיטות תוס' דלר"י בשבת הוא איסור דרבנן אינו מתכוין מהא דאמרינן המתעסק בחלבין ועריות חייב לפי שכבר נהנה טעמא דנהנה הא לא"ה פטור לר"ש משום דהוי דבר שאינו מתכוין דומיא דשבת ולמ"ש הר"ן דר"ש מודה היכא דחייבו התורה עונש בשוגג אתי שפיר דזה שאמר שכן נהנה הוא נתינת טעם דהתורה חייבו על הנאה לכך אף אינו מתכוין חייב אך יקשה לדברי הר"ן דהיכא דענשה התורה על השוגג לכ"ע אף דשא"מ חייב בשאר איסורין הא שמואל לא הוציא ממתעסק דחייב רק חלבים ועריות שכן נהנה אבל שאר חיובא מיתה לא וכן ברמב"ם (פ"א) משגגות לא הוציא מכללא דמתעסק פטור רק חלבין ועריות לחייבו מבואר המפטם בשמן המשחה אף מתעסק פטור אף דנהנה מן הסיכה מ"מ אין זה הנאה הקולטות כל הגוף כמו חלבין ועריות ואמאי הא כיון דענשו הכתוב על שוגג אף אינו מתכוין חייב וכן בשחוטי חוץ דמתעסק פטור הא לגבי חיוב עונש על שוגג לכ"ע דבר שאינו מתכוין אסור לדברי הר"ן וכן מס' פסחים (דף ל"ג) תאמר במעילה שאם נתכוין להתחמם בגזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל ופירש רש"י דגבי מעילה וחטאת בשגגת כ"ד כתיב ולא כתיב בה מיעוט' כדכתיב בשבת מלאכת מחשבת ובשאר מצות אשר חטא בה פרט למתעס' תפ"ל דהיכא דענשה התורה על שוגג אף אינו מתכוין אסור וצ"ל דזה דפטור בכל מתעסק הוא מחיוב קרבן אבל עונש יש באמת רק מקרבן פטרה התורה מדכתיב בה ובשבת מלאכת מחשבת שלא יהי' אף איסור ובשאר איסורין פטור רק מחטאת ממיעוטא דבה אבל איסור יש וכמ"ש רע"א ז"ל בתשובה (סי' ח') והוציא שמואל מזה רק חלבין ועריות שכן נהנה דבשתי אלה שהנאת כל הגוף הוא חייב אף במתעסק אבל בשאר איסורי מיתה אף דדבר שאינו מתכוין אסור בהו מ"מ מן קרבן פטור ממיעוטא דבה ולא קשה כלל קושית הריטב"א יומא ועיין תוס' סנהדרין (דף ס"ב ע"ב) ד"ה להגביה דלדברי התירוץ השני שם יש מקום לקושית הריטב"א. עוד הקשה הריטב"א שם דהא גבי מוכרי כסות בכלאים כרבנן דאוקי פרק כל שעה בפלוגתא דר"ש ור"י בדבר שאינו מתכוין דשבת אלמא דין שאר איסורין בדבר שאינו מתכוין כדין שבת וליכא למימר דר"ש דיליף משבת אבל לא ר"י דכל כה"ג הו"ל לפרושי והיכא תלי לה טעמא בכל דוכתא בפלוגתא דר"י ור"ש דשבת ולא דחי דדלמא ר"ש בשאר איסורין דאסור משום דלא כתיב בהו מלאכת מחשבת א"ו שבת בנין אב לכל התורה ולכאורא אינו מובן הא מס' בכורות הנ"ז מתיר ר"ש דבר שאינו מתכוין לגבי בכור דהוא שאר איסורין וצ"ל דכונתו דמ"ל לש"ס דר"ש במתניתין וברייתא תרי ענינא הם כמו שכתבו תוס' שם דלמא בקרא פליגי וס"ל מטיל מום בבעל מום שרי. ובאמת המעיין בתוס' סנהדרין שם בסוף דבריהם יראה שיטה אחרת דמעיקר הדין אין שום חילוק בין איסור לאו לאיסור מיתה רק כונת הש"ס שם דחיישינן שמא מתוך שיטול הקוץ כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פס"ר ולא יניח בשביל כך היינו שלא יהי' זריז להפסיק באמצע מלאכתו וכתבו אבל שאר דבר שאינו מתכוין דלא פס"ר הוא שרי ולטול קוץ בשבת מודה שמואל אף על גב דמחייב במלאכה שאינה צל"ג דקסבר מקלקל בחבורה פטור ולפי"ז אין חילוק בין שבת לשאר איסורין ואין ענין אינו מתכוין למלאכת מחשבת ולר' יהודא לעולם אסור רק מה שכ' לחוש לשמא יתהפך באופן שיהי' פס"ר ושאר דבר שאינו מתכוין דלא פסיק רישא שרי לא נתבאר בדבריהם מאיזה טעם או משום דבאיסור לאו לא חשו חז"ל לזה שיזדמן אח"כ באופן דלא סגי אי לא הוי פס"ר ולא יניח בשביל כך רק באיסור שגגת חנק חשו או י"ל דבאמת מה לי איסור לאו מה לי איסור מיתה רק כאן למשקיל סילוא שכיח הדבר שיתהפך וכן למפתח כוותא ובשאר מקומות היכא דלא הוי פס"ר אם יתהפך הדבר שיבא ללא סגי יניח מלאכתו אולם מכמה מקומות בתוס' לא משמע כן דהא בלא פס"ר מותר כשאינו מתכוין אף אם עושה מלאכתו במקום שאין עיניו שולטות לראות אלא נראה דבאיסור לאו לא חשו לזה שיזדמן רק באיסור מיתה.

ועיין פסחים (דף פ"ד ע"ב) נייתו גומרתא וניחות עליה ונפקא למוח דידיה ונמנו עליה דהא תניא השורף בעצמות כו' אין בו משום שבירות עצם אלא מאי אית לן למימר אביי אמר משום פקע ופירש רש"י שמא מחמת הגחלת יפקע במ"א ואין זה שריפה אלא שבירה ומדכ' רש"י שמא יפקע הרי דאינו בודאי שיפקע ע"י גומרתא במ"א וא"כ הוי דבר שאינו מתכוין ואף אם יפקע לא יעשה איסור כיון דל"ה פס"ר ושם הוי שגגת לאו וי"ל דחשו לשמא יעשו באופן דיהי' פס"ר ואף דל"נ לי' מ"מ לרוב הפוסקים עכ"פ אסור מדרבנן בפרט בשאר איסורין שאינן איסור שבת ובזה יש לישב קצת קושית האחרונים בש"ס פסחים בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן דקאמר ניתו ונתנו על שלמים דמה יעשו בעצמות שיש בהן מוח דאסור לשברן מספק פסח א"כ מביא ספק קדשים לבית הפסול ולמ"ש אתי שפיר דהא באמת הוא חשש רחוק דשמא יפקע רק בדרך כלל אסרו למנות על מוח שבראש דבאם ימנו על כך לפעמים יבאו לאיסור ע"י גומרתא שיפקע אבל באם הוא על תנאי שלמים הוי ס"ס שמא לא יפקע כי הוא רק על צד הקרי והזדמן ואף אם יפקע הוי דבר שאינו מתכוין ועוד ספק דלמא שלמים הוא ואין בו איסור שבירת עצם ואף לרבא דאמר משום הפסד קדשים דמפסיד בידים דלמא אכיל נורא ממוח ומוטב שיפסל מאיליו הא ג"כ אמר רק דלמא והוי אינו מתכוין אף אם יזדמן כיון דלא הוי פס"ר רק אסרו לעשות תמיד כן כי אם יהי' ע"ד ההוה יקרה לפעמים כן שישרוף בידים לכך אין נימנין אבל באם ע"צ ההזדמנות קרה שנתערבו אם הי' תיקון ע"י התנאי דשלמים ל"ה עיכוב בשביל עצמות שיש בהן מוח דיכול להניח גומרתא ולהיות זהיר וזריז שלא יפקע ולא ישרוף ממוח כיון שהוא ע"ד המקרה וההזדמנות לא יעקרו חז"ל רק אם בכל ק"פ יעשו כך חשו לזה שיהי' לפעמים דלא סגי שלא יהי פס"ר וכתבתי כה"ג לעיל בסי' הקדום בהא דחשו חז"ל למיעוטא דעגלים ובמים שאלה"ס.

ויש מקום לומר דזה ג"כ כונת הרמב"ם ז"ל (פכ"א ה"ד משבת) שכ' ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות ועמד על זה הריב"ש מובא בכ"מ שם מדכ' שמא מבואר דלא אסרו הכיבוד משום פס"ר א"כ למה אסרו הא קי"ל כר"ש ולמ"ש י"ל דהא באמת דברי תוס' שבת (דף צ"ה) המכבד והמרבץ דר"א מחייב חטאת וחכמים אומרים דאינו אלא שבות ומסיק בגמרא דלר"ש שרי לכתחילה ולדעת רוב הפוסקים קאי רק על מרבץ וכ' התוס' כיון דע"כ לרבנן מיירי דל"ה פס"ר שיעשה גומות דאי פס"ר היכא שרי לר"ש לכתחל' ואמאי מחייב ר"א חטאת וכ' דבהא פליגי דר"א סבר דהוי פס"ר ורבנן סברו דלא הוי והדוחק מבואר דאיך יפלגו במציאות אם הוי פס"ר א"ל לכך מפרש הרמב"ם דטעמא דרבנן דחששו שמא יכבד לפעמים באופן שיהי' פס"ר והיינו שמא יעש' גומות אף דאינו מכוין לזה מ"מ דילמא יעש' לפעמים בכבדות באופן דלא סגי דל"ה פס"ר לכן אסרו חכמים ובאמת הא דר"א מחייב חטאת היינו ג"כ כיון שכונתו ליפות הקרקע אם עושה ע"ד שהוא פס"ר אז חייב וחכמים דאומרים דאינו אלא משום שבות היינו דאסרו לעולם דבר ההוה דשמא יהי' באופן דלא סגי דלא הוי פס"ר ובתוס' פסחים (דף ס"ה) מפרשים משם הר"י פלוגתא דר"א ורבנן דר"א סבר סתם מכבד מכוין להשות גומות אע"פ שא"צ להשות מחייב לר"י הואיל והשו' גומות לבסוף ורבנן סברי דאינו מכוין אלא לכבד בעלמא וליכא אלא שבות. ופי' המהרש"א לענין מתכוין נמי הי' מחייב ר"ש אלא שפוטר ר"ש בי' כיון שאין צריך להשות גומות אע"פ שמתכוין משום דהוי משאצ"ל ויש להבין אם מכוין להשות גומות אשוויי גומות זה מעשה הבנין וכיון דמכוין לזה הוי צל"ג וכבר עמד ע"ז שם בדו"ח אולם נראה דבספר מרכבת המשנה חקר בעוש' מלאכה וא"צ רק ברצון פשוט בלי שום טעם מי נימ' דפטור לר"ש מק"ו ממשאצ"ל ואפשר דאפי' לר"י דמחייב במשאצ"ל הוא דוקא היכא דעוש' לשום צורך אפי' שלא לצורך גופו כמו צידת נחש דמחייב אבל היכא שא"צ כלל פטור או דילמא דחייב לר"י כיון דעשה מלאכה ואפי' לר"ש י"ל ע"כ לא פטר ר"ש אלא באצל"ג כמו צידת נחש שלא יזיק דבפירו' כונתו כדי שלא יזיק אבל היכא דרוצה לצוד אפשר אפי' בלי טעם חשיב כונה וכ' דמלאכות שהם בודאי תיקון כמו עושה כלי ותופר בגד אף לר"ש חייב דאנן סהדי דניחא לי' ולא קפטר ר' שמעון במשאצ"ל אלא במלאכה שאינו תיקון גמור כמו הוצאה וציד' ובמלאכה שהוא מקלקל ודאי פטור אם הוא בלא טעם ובמלאכה שאינו לא תיקון ולא קלקול י"ל כשעושה שלא לצורך כלל פטור עי"ש באורך ולענ"ד הדברים מבוארים בשיטת רוב ראשונים במתני' דשמנה שרצים דקתני הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור ופירשו דלא כפי' רש"י רק אפילו דבמינו ניצוד פטור משום דהוי משאצ"ל וכ"כ הרמב"ם (פ"י הכ"א) בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוין לצוד וצד שמשאצ"ל חייב עלי' ולכאורה זה כ"ש וק"ו משלא לצורך כלל דחייב כ"ש כשצד לשחק בהן דחייב דרוצה לצוד ומכוין עכ"פ לצוד רק דאינו לצורך שהי' במשכן חשיב משאצ"ל וצ"ל דאדרבה כשצד ברצונו הפשוט בלי שום צורך הוי יותר מלאכת מחשבת ממה שצד לתכלית אחר היינו לצחק בהן אולם עכ"פ מבואר דאם אינו עוש' לתכלית הוי משאצ"ל ולר"י דלא בעי מלאכת מחשבת ואף במאצ"ל חייב גם בשלא לצורך כלל חייב ולר"ש באמת פטור בעושה מלאכה שלא לצורך ועי' חות יאיר (סקפ"ח) שכ' דבשבת איסור המלאכ' אסור' מצד עצמה לא מצד שנהנ' ממלאכתו שאם הדליק נר ביום חייב אע"פ שאינו נהנה ודבריו תמוהין לכאור' הא אם אינו נהנה בהדליק נר ביום הוי מקלקל ופטור לכ"ע דהוי דרך השחת' וראיתי בהשמטות שכ' דכך הוא לדעת הרמב"ם דפסק במשאצ"ל דחייב אבל רוב הפוסקים ס"ל דפטור ובודאי כונתו דמדליק ביום שרוצה להדליק לכבודו וכדומה דאולי יהי' לו לצורך בזה לר"ש פטור ולר"י חייב דאם אין לו שום צורך מזה ודאי פטור דהוי מקלקל ודרך השחתה עכ"פ מבואר דדבר שאין לו לצורך ותכלית כלל אף דמתכוין מ"מ הוי משאצ"ל וזה כונת התוס' דר"א סבר סתם מכבד מכוין להשות גומות ואע"פ שא"צ ואין זה מלאכת מחשבת מ"מ חייב לר"י ורבנן סברי דאינו מתכוין הא אם מתכוין הי' חייב דרבנן דר"א לא פליגי במשאצ"ל כמבואר בתוס' (דף צ"ד) ד"ה אבל וכן בהא דמבואר שם ומודים חכמים לר' במלקט שחורות מתוך לבנות [והגאון מו"ה ישעיה פיק ז"ל מהפך הגירסא לבנות מתוך שחורות ובאמת בתוספתא מבואר דאף שחורות מתוך לבנות חייב] כ' התוס' מכות (דף כ') משם רשב"ם דע"כ כר"י ס"ל דמשאצ"ל חייב לכן שפיר קאמר בש"ס והאידנא דקי"ל כר"ש זילחא שרי דאין לומר דפליגי רבנן דר"א דיסברו דהוא מתכוין רק דס"ל כר"ש דמשאצ"ל אסור רק מדרבנן וממילא לדידן ג"כ אסור דרבנן דר"א לא פליגי בזה אי משאצ"ל חייב או לא ועוד מדכללו רבנן דר"א דבריה' לחלוק באינך דל"ה רק שבות מסתמא כולן בסוג אחד הן דליכא שם מלאכה עליהן וגם המכבד כן הוא דליכא שם מלאכה רק שבות וע"כ משום דאינו מתכוין דאי ס"ל דמתכוין רק דפטור מטעם משאצ"ל אינו בסוג אחד עם אינך וגם נ"מ טובא למ"ש הפוסקים דשבות דמשאצ"ל חמור הואיל דשם מלאכה ע"ז אם צריכה לגופה א"ו דחכמים סברי ג"כ דמשאצ"ל חייב רק דסברי דאינו מתכוין כלל ובמתכוין מודו לר"א דחייב אף דא"צ להגומות להשותן כלל מ"מ שם מלאכה על זה אם בכל מקום חייב במשאצ"ל אבל לר"י דסובר משאצ"ל פטור דבעינן מלאכת מחשבת אף אשויי גומות ומכוין לכך מ"מ בשא"צ להן פטור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף