אמרי בינה/דיני שבת/ל
|
< הקודם · הבא > |
בפלוגתא דר' יהודה ור"ש במקלקל בחבורה והבערה דלר"ש חייב ולר"י פטור שבת (דף ק"ו) פי' רש"י דתליא אם חייב במלאכה שאצ"לג דלר"ש דפטור א"כ במילה לא צריך קרא שידחה שבת וכן הבער' דבת כהן דתיקון גברא במיל' ותיקון הפתילה הכל מלאכה שאצל"ג הוא והי' מה"ד להיות מותר ואעפ"כ גלי קרא במילה דשרי וע"כ אי לאו דגלי קרא לגבי מילה הי' אסור נשמע מזה דמקלקל בחבורה חייב וכן בהבערה לאו מלאכת מחשבת הוא דאצל"ג ומדאסרה התורה ע"כ דמקלקל חייב ור"י דסובר דמשאצ"לג הוי מלאכת מחשב' סובר מה לי תיקון גבר' מה לי תיקון פתילה ותיקון גברא דנעשה מהול ותיקון פתילה דהוי מצרף ונתקן ע"י זה ומבואר מדברי רש"י דאי לאו תיקון גברא ותיקון פתילה המצוה ל"ה תיקון והוי בעצם מקלקל ובתה"ד (סי' רס"ה) כתב דמה"ט סובר הר"א הלוי אם האב יודע למול אין לו למול בנו בשבת אם יש אחר דלגבי האב הוי פסיק רישי' דמכוין לתקן את בנו ולגבי אחר לא מקרי מתקן דהאחר לא איכפת לי' בתיקון התינוק דעיקר הכונ' למצו' ואע"ג דהוי פ"ר אינו חייב מדאורייתא עי"ש וקשה לכאורה בש"ס ריש יבמות דהיה ס"ד למילף ממה דצריך קרא למיסר הבערה דבת כהן דאי לאו קרא הי' ס"ד דעשה דוחה לל"ת דשבת ועי"ש בתוס' דהוי כמכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש ואי נימא דמה שהאבר מצרף זה הוא המלאכה א"כ אם האבר אינו של זה מה תיקון יש ואף דאם אינו מתכוין מ"מ הוי פ"ר מ"מ ל"נ לי' ומותר כמו דמבואר בש"ס בארעא דחברי' ואף לר"י דסבר דבר שאינו מתכוין אסור הא מבואר ברש"י (דף קכ"א) דל"ה רק איסור דרבנן וא"כ אף דהוי פ"ר מ"מ כיון דל"נ לי' כשאינו שלו מה ס"ד דידח' העשה לל"ת עוד קשה לרש"י שם דלר"ש אף הבערה לבשל הוי מקלקל אצל העצים ומה שמתקן אצל דבר אחר לא חשיב תיקון לר"ש דהוי משאצ"ל א"כ למה צריך למילף מהבערה דבת כהן בלא"ה מוכח ע"כ דמקלקל חייב בהבערה דאל"כ לא משכחת הבערה וכן הקשה הרמב"ן בחידושיו שם ועוד הקשה המבעיר עצים לבשל קדירה גופו של אש צריך לו וכן במבעיר להתחמם הנאתו וביעורו שוין והחורש וכל תולדותי' אין הנאתן בעצמן ממש אלא שהן תשמישן של אדם להנאת דברים אחרים וכה"ג מלאכה הצריכ' לגופה מקרי ובתוס' שם הקשו על רש"י דהא מבואר בכמה מקומות דאף במקלקל בחבורה בעינן מלאכה הצל"ג עוד צריך להבין הא מבואר לעיל (דף ל"ב) דר' יוסי סבר כר"ש דמלאכ' שאצ"לג פטור ולדברי רש"י ע"כ דסובר מקלקל בהבערה חייב ואם כן מנ"ל לר' יוסי דהבערה ללאו יצאת הא צריך קרא דלא תבערו להורות דמקלקל בהבערה חייב ולכאורה יש ליישב קושיא זו דהא בלא"ה יש לראות מנ"ל לר' נתן דהבערה לחלק יצאת והיינו דהוי דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל וללמד על הכלל כולו יצא הא ל"ה בכלל שאר מלאכות דבשאר מלאכות מקלקל פטור וגוף הבערה לעולם מקלקל הוא וצ"ל מדדרשינן מאלה הדברים דברים הדברים ל"ט מלאכות שהיו במשכן וע"כ הבערה הי' בכלל דאל"כ בצרי חדא אולם ר' יוסי דסובר לעיל (דף ק"ג) בכתב אותיות דחייב משום רושם ועי"ש בפי' המשנ' לרמב"ם דר"י סובר רושם הוי מלאכה בפ"ע ולא בכלל כותב ואם עשה בהעלמ' אחת כותב ורושם חייב שתים א"כ לדידי' י"ל דהבערה ל"ה בכלל ל"ט מלאכות דכיון דלעולם הוא מקלקל ומקלקל פטור ולמלאות מספר הל"ט מלאכות חושב רושם למלאכ' בפ"ע לכך אצטריך קרא בהבער' להורות דחייב אף דהוי מקלקל ולא כשאר מלאכות והפי' הבערה ללאו יצאת היינו שיהי' חייב אף דהוי מקלקל ורק בלאו דלא נכלל בכלל הל"ט מלאכות ויצאת דנקט אגב ר"נ דקאמר לחלק יצאת וקושיא השניה יש ליישב בפשיטות דמלשון דאסרה רחמנא הבערה ליכא למילף דמקלקל בהבערה חייב די"ל לעולם מקלקל פטור והא דאמרה התור' לא תבערו הוא משום דמשאצ"ל חייב ומנ"ל לר"ש לומר דמקלקל חייב בהבערה ומשאצ"ל בכ"מ פטור דילמא ילפינן מדאמר רחמנא לא תבערו היינו אף להבעיר עצים לבשל קדרתו שהוא מקלקל לענין עצים ומתקן לקדרתו והוי משאצ"ל דחייב אבל מקלקל גמור פטור היכא דליכא תיקון כלל לכך צריך לומר דילפינן מדאסרה התורה הבערת בת כהן דשם ליכא תיקון כלל רק מקלקל ומוכח דמקלקל בהבערה חייב:
אולם הנראה שיטת רש"י ליישב כל הקושיות הוא כמו שכ' המג"ש קצת מזה וביתר ביאור ברשב"א ב"ק (דף ל"ד) דבשבת מלאכת מחשבת אסרה התורה וכל מלאכת שבת ממשכן ילפינן להו וכל מלאכות המשכן צריכתייהו לגופן ותיקון הי' לכל אחת מהן ורבי שמעון סובר דכל מלאכ' שיש קלקול בגופה אע"פ שיש בה תיקון בעלמא אפי' תיקון חשוב כמבעיר עצים לבשל ומה"ד היתה הבערת בת כהן מותרת וכן מילה אין המילה תיקון בגופו של תינוק אע"פ שיש בו תיקון בעלמא שמכשרת התינוק לתרומה ועוד שיש בו תיקון מצוה מ"מ כיון שהתינוק נפצע גופו מתקלקל בה כמקלקל בעלמא חשבינן לי' ופטור לכן אחרי שהתורה התירה מילה בשבת שמענו כי לולא זאת היתה אסורה וע"כ דמקלקל חייב בזה עי"ש וברמב"ן שבת מבואר מזה דדוקא לבשל בעצי' הוי קלקול דבגוף העצים ליכא שום תיקון וליכא שום מלאכת מחשבת בגוף המלאכ' וזה אינו דומ' למשכן אבל כשמבעיר עצים לעשות פחמין דבזה נעשה תיקון בגוף העצים ותיקון חשוב הוא לעשותם לתשמיש החשוב ופעולת המלאכה בהחפץ עצמו בזה לאו מקלקל הוא רק מתקן והמלאכ' צל"ג לכך נקט רש"י דהבער' אף לבשל קדרה קלקול הוא לר"ש כיון דבעי תיקון בגופו וזה לאו תיקון בגופו הוא וכן נמי בחותך יבלת מגופו הדבק בו ומייפה ע"י זה גופו מלאכה הצל"ג היא דבמה שנעשה המלאכה בגופו בזה מתקן ועי' ש"מ ב"ק ביתר ביאור דברי תוס' שכ' דחובל וצריך לכלבו אינו דומה לחופר גומא ואצ"ל רק לעפרה דפטור אף לר"י דשם בגוף מה שנעשה המלאכה היינו הגומא בה ליכא רק קלקול דאין חיבור כלל בין העפר הניטל למה שנשאר בגומ' ואין הבנין בעפר אלא בקרקע עי"ש ומבואר דבמה שיש חיבור ממש בגוף אחד הניטל כדי לייפות כמו שערו וצפורנו הוי מלאכה הצל"ג. ועיין מ"ש בס' מרכבת המשנה (פ"א משבת) דחותך אצבע יתיר' הוי משאצ"ל כמו חופר גומא וא"צ רק לעפרה ודבריו תמוהין מכל דברי הראשונים הנז' ועיין היטב ברמב"ן שבת עכ"פ מודה רש"י דמלאכ' הצל"ג בעינן לר"ש אף בחובל ומבעיר אף במקלקל ומשכחת לה הבערה בהבעיר עצים חשובים לעשותם גחלת ובחובל בצריך לדם דכל זה לר"ש לאו תיקון הוא ול"ה מלאכת מחשבת כיון שבמה שנעשה המלאכה בגוף זה הגוף נתקלקל ואעפ"כ חייבו רחמנא וא"כ מהבערה לבד ל"ה יכול למיליף דמשכחת הבערה כשמבעיר עצים העומדים לשרו' ולעשות גחלת ובחבור' שנוטל דם מבעל החי העומד לזה והוי תיקון חשיב במה שעושה המלאכ' לכך יליף מהבערה דבת כהן דבזה לאו תיקון בגוף הדבר הוא רק מעלמא ולר"ש לאו מלאכת מחשבת הוא:
וראיתי למי שהקש' לרש"י דתיקון מצוה ל"ה תיקון אף לר"י א"כ ר"ע בפסחים (דף ה') דיליף השבתה מעיו"ט מדכתיב תשביתו ומצינו הבערה שהוא אב מלאכה וקאמר רבא ש"מ הבערה לחלק א"כ מדסובר הבערה לחלק ע"כ דסובר מקלקל בהבערה פטור ובהבער' דבת כהן התיקון הוא בהאבר בבישול הפתילה ולאו מטעם תיקון מצוה א"כ אם שורף החמץ ביו"ט ליכא שום תיקון רק המצוה והוי מקלקל לגבי החמץ ואי דנעשה גחלים מ"מ דלמא איירי הקרא באינו צריך לגחלת ול"ק מידי דהא ממיל' נעשה גחלי' והוי פס"ר ונח"ל בזה שנעש' גחלים ועי' רש"י (דע"ה) ובמג"ש שם דרק בארע' דחבירו סגי בלא איכפת לי' אבל בדידי' בעינן דלא ניחא ליה עיי"ש וא"כ בשורף חמץ שלו חייב לכ"ע דנעשה גחלת ומתקן גמור הוא דעכשיו אסור בהנאה וכשנעשה גחלת מותר.
אך זאת קשה דמבואר שבת (דף קי"ג) דר' ישמעאל סובר חלבי שבת קריבן ביוהכ"פ אבל לא של יוהכ"פ בשבת ור"ע סובר ולא של שבת ביוהכ"פ ואמאי הא בהקטרת אמורין ליכא רק מלאכ' ההבער' כמבואר יבמות (דל"ג) א"כ מקלקל הוא לגמרי במה ששורף ותיקון מצוה לאו תיקון הוא ולדברי רש"י אף לר"י בעי תיקון פתילה או תיקון גברא ותיקון מצוה לאו תיקון הוא ולכאור' י"ל כמו שכ' בס' ח"ש אה"ע (ס' י"ז) לישב קושיתו שם בזר ששימש בהקטרה ואמאי חייב הא הוי מקלקל וכ' אם עושה לתועלת שהוא רוצה בו לא הוי מקלקל וכמ"ש הרמב"ם בקורע בחמתו דמתקן אצל יצרו ואף החולקים מודים בזה דדוקא בקורע דאין הבגד עומד לכך וסתם קריעה הוי מקלקל ואף שהוא רוצה בכך ועושה נ"ר ליצרו מ"מ כיון שאינו רשאי בטלה דעתו הנבערה משא"כ אברין העומדים להקטירם ע"י כהן כיון שהוא רוצה להקטירן מחשבינן כמו הקטרת כהן דלא מקרי מקלקל וה"נ בחלבי יוהכ"פ אסור להקריבן בשבת דהוי מתקן אולם דבריו תמוהין דהא תוס' כתבו להדיא בבישול הפתילה אף דמתקן לגבי פתילה מ"מ כיון שאינו אלא לשריפה לא חשיב תיקון אי לאו דשריפה עצמו חשיב תיקון מטעם תיקון מצוה ומזה ידענו שאר מיתות ב"ד חשיב תיקון משום מצוה הרי אף דע"י הבישול פתילה מתקן בכך האבר וצורפו בכל זה כיון שאין התכלית רק לקלקל בו ל"ח תיקון חזינן אף דבר העומד לכך מ"מ כשהוא לקלקל ל"ח תיקון אף שרוצה בכך וא"כ יקשה לדעת תוס' מהא דזר ששימש וכן לשיטת רש"י דתיקון מצוה ל"ה תיקון אף דרוצה בכך למול בנו ולבשל הפתיל' מ"מ ל"ח תיקון רק תיקון הפתילה במה שצורפו ותיקון התינוק הנימול ומכש"כ במה שרוצה לעבור עבירה דהא בעשיות המצוה עומד התינוק לכך למולו ולעשות בו המצוה ואעפ"כ אי לאו תיקון גברא ל"ח תיקון מכ"ש להקטיר מה שהוא עבירה ועיקר קושיתו כבר ישב שם הגאון בעל ח"ד דשם הוי התיקון מה שביער קדשים פסולין ומה שהשיג שם בעל ח"ש דהא אין שורפים קדשים ביו"ט תמהני הא בקורע על מתו בשבת דג"כ אינו מחויב בדבר ואעפ"כ ל"ח קילקול הואיל דיוצא בזה ידי קריעה ולר' יהודא חייב ותוס' כ' שם דאף לר"ש חשיב בכה"ג תיקון א"כ כמו כן בשורף קדשים ביו"ט הוי תיקון ומה שכ' עוד הח"ש הואיל דקודם שהעלם עדיין לא נפסלו אין זה תיקון. לכאורה הי' נראה כדבריו מדברי תוס' כאן דהקשו בשוחט בשבת להוי מקלקל וכ' כיון דתיקונן יותר על קלקולו ל"ח מקלקל ומאי ק"ל הא כיון שהתחיל לשחוט פורתא אם לא יגמור וישחוט רוב סימנים יהי' נבלה א"כ במה דגומר השחיטה הוי תיקון מעליא וע"כ כיון דעושה הכל ביחד אזלינן בתר התחלת המעשה והוי מקלקל אי לאו דתיקונו רבו על קילקולו אולם י"ל דתוס' כ' כן אף בשוחט עוף והיה חצי קנה פגום והוסיף כ"ש דג"כ חייב בשוחט בכה"ג בשבת אבל לעולם י"ל כמ"ש בח"ד היכא שכבר נתקלקל ובמה שגומר פעולתו נעשה תיקון ל"ח מקלקל וזה א"ש בזר שהקטיר בשבת אבל מהא דחלבי יוהכ"פ אין קרבין בשבת יקשה הא הוי מקלקל לדעת רש"י דתיקון מצוה ל"ח תיקון:
ובלא"ה יש להבין אי תיקון מצוה ל"ח תיקון אמאי קורע על מתו חייב לר"י דסובר משאצ"ל חייב הא מ"מ מקלקל הוא וצ' כיון דמתקן הבגד שיכול ללבשו בכל שעה חשיב תיקון ועיין מג"ש שכ' בדעת רש"י היכא דהתיקון בא בשעת המלאכה אף לר"ש חייב כמו בנטילת נשמה דהבערה דבת כהן ושאר רוצח וצ"ל לדבריו דבקורע עכ"פ לא בא התיקון מיד דבשבת הי' יכול ללבשו אף בלא הקריעה והתיקון בא רק על אחר שבת לכך הוי לר"ש משאצ"ל ולר"י כיון דהתיקון בהבגד על אחר שבת שיהי' יכול ללבשו חשיב תיקון ואף בלעדי המצוה ובמילה ל"ה תיקון המצוה רק במה דמתקן גברא דשם אינו בא התיקון מיד כמ"ש התוס' או דתיקון מצו' ל"ח תיקון רק כשהוא בגופה ולא מעלמא ועיין רשב"א ב"ק שם שהעל' לר"י חובל וצריך לכלבו ל"ה תיקון שהקלקול רבה על התיקון והקש' משוחט בשבת דהוי תיקון במה שמטהרה מידי נבלה וכ' דשם יש תיקון בגוף הבהמ' ולר"י תיקון חשיב בעלמא או תיקון כל דהו בגוף הדבר נפקא לי' מידי מקלקל עי"ש והיינו אף דחובל וצריך לכלבו אף דהוי תיקון בגוף הדם שמכינו שיהי' ראוי לכלבו מ"מ הבע"ח נשאר מקולקל משא"כ בשוחטו ומוציאו מידי אבר מן החי חשיב תיקון כ"ד בגוף הדבר ובמבעיר וצריך לאפרו חשיב קלקול ע"כ הואיל דהתיקון בא אח"כ ואין התיקון חשוב בגוף הדבר עכ"פ לשיטת רש"י דמצוה לא הוי תיקון יקשה מהא דחלבי יוה"כ אין קרבין בשבת וא"ל דר' ישמעאל ור"ע סברי מקלקל בהבערה חייב ז"א דלשיטת רש"י קידושין (דל"ד) מוכח דר"ע אינו סובר כר"ש דאי הבער' אתי למקלקל דחייב ע"כ אוקמי קרא דמושבותיכם לאיסור שריפה ור"ע פריך שם לר"י והרי שבת שנאמר בו מושבות ופרש"י דהיינו קרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם א"כ ע"כ דר"ע לא ס"ל דקרא למיתת ב"ד אתי וממילא ע"כ ס"ל דלא כר"ש:
ושיטת התוס' דר"י ור"א פליגי אליבא דר"ש דפלוגתא זו דמקלקל בחבורה הי' גמירי להו דלר"ש חייב ולר"י פטור ופליגי אליבא דר"ש דר"א סובר כיון דחובל וצריך לכלבו הוי קלקול דאין הדבר עומד לכך וכן מבעיר וצריך לאפרו הוי ג"כ קלקול רק תיקון קצת חשיב לא איכפת לן בזה לכך סובר ר"א דאף מקלקל גמור חייב ור"י סובר כיון דרק מהבערה דבת כהן וממילה ילפינן זאת בעינן שיהי' עכ"פ תיקון קצת אבל מקלקל גמור פטור ולר"ש דמחייב אף באין צריך לכלבו ולעפרו בעינן עכ"פ שיהי' מלאכה הצל"ג ומשכחת דהוי צל"ג כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול לתת לכלבו ולבשל בו קדירה ואף דתיקון מצוה ל"ח תיקון מ"מ צל"ג חשיב ועיין במהר"ם שיף מס' סנהדרין דמ"מ מקלקל הוי כיון דלא מתקן כלום ולענין מלאכה הצל"ג אזלינן בתר מחשבתו כיון דחושב בדעתו להנות ועושה הדבר לצ"ג חשיב מלאכה הצל"ג ומ"מ כיון דלא נהנה מאומה חשיב קלקול כיון דלא מתקן כלום ובס' פתח הבית (סי' ד') הקשה אמאי לא תירצו תוס' ג"כ אף אם ידע שאסור ורצונו לעבור על האיסור אפי"ה הוי מקלקל כמו בקורע בחמתו והניח בצ"ע ולא קשה דהא התוס' הוצרכו למצוא לר' אבוה דסובר אף מקלקל גמור ולית לי' אף תיקון קצת ג"כ מחייב ר"ש ואעפ"כ בעינן שיהי' צל"ג א"כ כשידע שהוא איסור הנאה ורצונו לעבור ל"ה מקלקל גמור אדרבא הוי תיקון קצת ובכה"ג אף ר' יוחנן אליבא דר"ש מחייב כיון דרוצה להנות מאיסור הנאה עדיף מחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו כיון דבל"ה אינו עומד רק לשריפה ולקלקל ואצלו הוי תיקון קצת שברצונו להנות מהאפר והדם לכך הוצרכו תוס' למינקט רק כשלא ידע שהי' אסור בהנאה דאז כשיודע לו שאסור להנות מזה לא יהנה ואינו מתקן כלום ומ"מ צריך לגופה הוי כיון שסבר ועשה מלאכתו ע"ד להנות ולר"א מחייב ולר' יוחנן פטור וז"פ וברור.
אמנם נראה די"ל כל דל"ה מקלקל ממש אף דאינו מתקן חייב ותוס' דנקטו איסור הנאה י"ל דמיירי בהקדש דחבל בבהמה שהי' סבר שהיא חולין וחבל לצורך כלבו ונמצאת שהיא של קדשים ולא מצי להנות וכן הבעיר עצים לעפרן שהי' סבר שהם חולין ונמצאו של הקדש וכן מצאתי בש"מ ב"ק (דף ל"ד) משם הר"פ רק הוא כ' שם דבזה פליגא ר"א ור"י דר"א סבר כיון דבשעה שעשה המלאכה הי' צל"ג אע"ג דבסוף איגלאי מילתא שאינה צריכה כלל והו"ל מקלקל מ"מ קרינן ביה צל"ג ור"י סובר כיון דלבסוף איגלאי מילתא דמקלקל הוא ואין בו שום תיקון ל"ח צל"ג ומדברי תוס' כאן משמע דאף לר"י בכה"ג כשמחשבתו הי' להנות בו הוי צל"ג רק מקלקל הוי דלענין קילקול אזלינן בתר התכלית ותלמידי הר"פ סוברי' דלר"י מטעם מלאכה שאצל"ג פטור בכה"ג אבל מ"מ י"ל דגם כונת התוס' באיסור הנאה היינו דהקדש דבזה הוי מקלקל גמור שהעצים של הקדש עומדים לפדותם ולהנות שאר הנאות וכן הבהמה של הקדש לצורך הקדש עומד' והוא קלקול אות' אבל היכא דלית להו שום תיקון כגון איסור הנאה ממש י"ל דלאו בכלל מקלקל הוא אף דאינו מתקן וצ"ע בזה ולר' יהודא כתבו תוס' דאף חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו בכלל מקלקל הוא שקלקולו רבו על תיקונו שוין שאינו עומד לכך אבל גבי שחיטה דרכו בכך. אולם הרשב"א ב"ק שם כתב בזה דלר"י תיקון חשיב בעלמא או תיקון כ"ד בגוף הדבר נפקא לי' מידי מקלקל ולכך בשוחט בשבת חטאת בחוץ לעזרה דמבואר בפסחים דחשיב תיקון להוציא מידי נבילה כיון שהוא בגוף הדבר חשיב תיקון ולכאורה צריך להבן א"כ בחובל וצריך לדם הוי ג"כ תיקון בגוף הדבר שמכין הדם לכלבו וצריך לומר דזה ל"ח תיקון רק מעלמא אבל גוף הדבר ל"ה רק תיקון קצת ובזה כיון שקלקולו רבה על תיקונו פטור לר"י אבל במוציא מידי נבלה ואבמה"ח חשיב תיקון בגוף הדבר. ובתוס' דכתבו לעיל בקורע על מתו דהוי תיקון שיכול ללבוש הבגד כ"ש אף דבשבת בלא"ה יכול ללבשו צ"ל דמ"מ כיון שקורע וקיים המצוה ויכול ללבשו כל שעה למחר חשיב תיקון גמור ומ"ש דלר"ת הוי תיקון בשעת קריעה קשה באמת הא לא בא התיקון בשבת רק למחר והיום הוי מקלקל ויש לדחוק בזה עכ"פ מבואר מדברי תוס' משם הר"י דבקורע כיון דיצא ידי מצוה הוי מלאכה הצל"ג. וצריך להבין הא לעיל (דף צ"ה) כתבו תוס' משם הר"י דמלאכ' שאצל"ג קרי כשעושה מלאכה ואינו צריך לאותו הצורך כעין שהי' במשכן אלא לענין אחר ובהוצאות המת אינו צריך להמת ובמשכן הי' צריך להחפצים עיי"ש א"כ אמאי צורך מצוה חשיב צל"ג:
אך נראה דודאי מודה הר"י דלאיזה צורך שעוש' המלאכה לא איכפת לן אם צריך לגוף המלאכה יהיה לאיזה תועלת שיהי' חייב והוי דומיא דמלאכת המשכן אף דשם הי' צריך לגוף החפצים לצרכם מ"מ אם צריך למצו' כיון שצריך לגוף החפץ הוי מלאכ' הצל"ג ובמוציא מת לקברו דפוטר ר"ש אף דבאמת צריך לגוף המת לעשות בו המצוה י"ל דדומה למ"ש תוס' שם וזב בכיס שלא יטנפו כליו הוי אצל"ג שאינו צריך להכיס עצמו ואפי' למנות ראיותיו או נקיים שצריך להכיס מ"מ א"צ להוצאה זו דהכי נמי סגי לי' אם יתיב בחד דוכתא עי"ש. והיינו אף דצריך לו לילך למקום אחר הצריך לו וצריך להכיס לשמושו למנות ע"י זה ראיותיו מ"מ כיון שלצורך מה שנהנה במה שעושה המלאכה היינו הכיס לא הי' צריך להוציאה דאם הי' יושב במקומו הי' לו ג"כ התועלת מן הכיס כמו אם הוציאה לכך חשיב משאצ"ל כן נמי במוציא מת לקברו אף דצריך לגוף המת לא לבד לסלק הטומאה לטהר הבית וכדומה רק לגופו שיקיים בו המצוה מ"מ התועלת שיש לו מן המת היינו המצוה לא הי' צריך להוציאה דהי' יכול לקברו במקומו וצורך ההוצא' אינו רק שהוא רוצה לקבור אותו במקום אחר לכך הוי משאצ"ל אבל גבי קורע על מתו דאינו יכול לקיים המצוה בלעדי זה היינו הקריעה וכיון שהוא לתועלת עצמו רק שהוא בשביל מצוה דומה למלאכת המשכן דשם היה ג"כ צורך החפצים לצורך מצו' וראיתי ברשב"א שהקשו על התוס' דסברי דמצו' הוי מלאכ' הצל"ג מן המוציא מת לקברו ולענ"ד למ"ש תוס' גבי זב בכיסו הטעם אתי שפיר והרשב"א סובר כיון דאין לו הנאה לא בהוצא' ולא בקבורה רק ממניעת הטומאה בכלל מלאכ' שאצל"ג הוא אבל מ"מ מודה לשיטת הר"י דממלאכת המשכן ילפינן דהי' התועלת וההנאה בגוף המלאכה והתוס' סברי דאף צורך מצוה כיון שצריך לעשות מלאכ' הזאת לצורך מצו' חשיב צריכה לגופה ותמהני על הכפות תמרים סוכ' (דף ל"ג) שכתב בכונת תוס' בפי' משאצ"ל דלא מקרי מלאכה אלא כשעושה אותה מעין הצורך שהי' במשכן באותה מלאכה אבל כשעושה לצורך אחר שלא הי' דכוותה במשכן מקרי משאצ"ל וכ' המשל במשכן היו צדין החלזון כדי לצבוע בדמו וא"כ הצד נחש לרפואה חייב אבל הצד נחש לשחק בו אינו דומה לצורך שהי' במשכן ולפי' ר"י בעל התוס' פטור דהוי משאצ"ל עי"ש עוד החותך ראש עוף לשחק בו הוי משאצ"ל כיון דל"ה מלאכת ההריגה מעין הצורך שהי' במשכן ודבריו נפלאים ודאי בעינן שיהי' דומה למלאכת המשכן שיהי' המלאכ' צל"ג היינו לתועלת גוף הדבר אבל אם צריך לו יהי' לאיז' צורך שיהי' כיון דיש לו תועלת וצורך בגוף המלאכה דומה למלאכת המשכן והעד נאמן לזה דברי ר"י בעל התוס' לפנינו דקריעה לצורך מצוה הוי מלאכה הצריכה לגופה אף דבמשכן לא הי' דכוותה קריעה מכל מקום כיון דיש לו צורך בגוף הקריע' חשיב צל"ג כן נמי זה ומה שכתבו התוס' לעיל (דף צ"ד) דקורע על מתו או שובר כלים למרמי אימתא על אנשי ביתי' א"צ לגוף המלאכה דבמשכן היתה קריעה לצורך תיקון דבר הנקרע ע"כ טעות הדפוס הוא קורע על מתו דבהדי' מבואר (דף ק"ה) דקריעה של מצו' הוי צל"ג וצריך להיות רק קורע בחמתו וכן מצאתי בהגהות הב"ח אבל ודאי היכ' דיש לו תועלת בגוף המלאכ' וכגון בצד לשחק או חותך ראש עוף לשחק מ"מ כיון דיש לו תועלת ושימוש בגוף המלאכ' דומה למלאכת המשכן וראיתי בס' מרכבת המשנה (דף יו"ד ע"ג) שהקשה ע"ד תוס' דקריעה חשיב מתקן דיכול ללבשו הא נמי במוציא מת לקברו משכחת לי' דמתקן הבית שאם הי' כהן מותר לכנס בו ולא ידעתי כונתו וכי מוציא מת לקברו פוטר ר"ש מטעם דלאו מתקן הוא הא עיקר הפטור מטעם דהוי משאצ"ל דבגוף החפץ שעושה בו המלאכה אין לו תועלת רק לסלק ההיזק ואינו דומה למלאכת המשכן משא"כ בקורע על מתו צריך לו לגופה לקיים המצוה ותיקון הבגד שיוכל ללבשו:
וקצת יש להבין דמוקי קורע על מתו דחייב כר"י והוי תיקון ומה תיקון הא המבשל בשבת במזיד לא יאכל עולמית וה"נ כיון דעשה מלאכה בשבת אסור לו לעולם ועי' טור וש"ע (סי' שח"י) דהה"ד בכל המלאכות. ובאמת לר"י הסנדלר דאסור לעולם צ"ל הא דמבשל בשבת חייב ול"ה מקלקל כיון דעכ"פ בהנאה מותר וכן מצאתי בס' מהר"ם שי"ף סנהדרין (דף פ"ה). אולם בקורע על מתו דעיקר התיקון הוא בשביל מצות קריעה או דיכול ללבוש הבגד ואם אסור ללבשו ליכא שום תיקון וצריך לומר כיון דאם נאמר דאסור ללבשו ליכא חילול שבת שוב מותר ללבשו אולם זה אינו דאם מותר ללבשו נעשה תיקון והוי חילול טוב שנאמר דאסור ללבשו ול"ה חילול דהוי מקלקל וי"ל דאיירי בשוגג דמותר במוצאי שבת לרבי יהודה ובמזיד באמת י"ל כיון דאסרינן ליה ללבשו הוי שוב מקלקל ופטור דמדאורייתא בלא"ה לא הוי שום תיקון רק מצוה דרבנן ואם אסרינן לי' ליכא תיקון:
והנה מדברי תוס' מבואר עכ"פ דאף תיקון של חיוב דרבנן חשיב תיקון לחייבו חטאת אף מדאוריית' דהא קריעה על מתו ל"ה רק מצוה מדרבנן וכן תיקון הבגד ללבשו הוא רק חיוב דרבנן ואעפ"כ חייב חטאת דמאי איכפת לן כיון דמ"מ חל החיוב הוי מתקן אף מדאורייתא ול"ה מקלקל ועיין תוספות יו"ט שביאר כן ע"נ וראיתי במג"ש שכתב ליישב קושית התוס' ד"ה הא ר"י על רש"י דרש"י סובר כיון דמדאורייתא לאו מצוה קעביד חייב חטאת דאיך יפטרוהו רבנן מחטאת כיון דמדאורייתא חייב ונמצא חוטא נשכר ובלי ספק טעות הדפוס הוא כי אין לפרשו כאשר לפנינו כי אין לו שחר כלל אדרבא מדאוריית' אינו צריך לקרוע פטור מחטאת דהוי מקלקל גמור רק מדרבנן חשיב מתקן ולהיפוך הי' לו לומר דאיך יחייבוהו רבנן חטאת כיון דמדאורי' הוא מקלקל אולם באמת זה אינו כיון דחייב מדרבנן וחשיב תיקון ועומד לכך ודאי חייב חטאת אף מדאורייתא דהצורך חיוב דרבנן מוצי' מידי מקלקל ולא מחשיב לי' כמתקן אף מדאורייתא וכן מבואר מש"ס שבת (דף ק"ד ע"ב) רבא אמר כגון שנטלו לתג של דל"ת ועשאו רי"ש ופירש רש"י ובדבר מועט חייב הואיל דזהו תיקון הספר דאסור לאדם להשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה והו"ל ככותב אות אחת והשלימו לספר דחייב הרי דחשיב תיקון מעליא אף דמקלקל הדל"ת רק כיון שצריך לתיקון הספר. ובאמת קשה שם למה לא יתחייב שתים משום מוחק ומשום כותב וכן מבואר באמת בירושלמי פ' כלל גדול דחייב שתים. עכ"פ התיקון הוא רק מה דאסור להשהות ספר שאינו מוגה וגם היום בשבת דאי אפשר לו לתקן אנוס הוא ואינו עוש' איסור ובכ"ז כשמתקן חשיב תיקון מעלייא אף לחייבו מדאוריית' ועי"ש בר"ן דע"כ לא איירי בספר תורה דהוי חק תוכות ולענין שבת אף הרושם חייב דהוי מלאכת מחשבת ובב"א הקשה הא תינח בנוטל גגו דחי"ת אבל בנוטל תגו דדל"ת החיוב משום דהוי ככותב אות אחת והשלימו לספר וכיון שאעפ"כ הספר פסול למה חייב ולא קשה כלל דמשום אל תשכן באהליך עולה הוי תיקון כמ"ש רש"י והר"ן כ' דכתיב' הוי לענין שבת ואיירי בשאר ספרים לא בס"ת ועיין בית מאיר (סי' קכ"ה ס"ח) שהקש' על המרדכי דמה יענה לתירוץ רבא ולא קשה דהא הר"ן כתב ג"כ אף על תירוצו דרבא דלענין שבת אף רושם חייב וע"כ אף דס"ת פסול איירי שם בשאר ספרים ומשום אל תשכן הוי תיקון וכמ"ש רש"י וא"כ הרי דכל התיקון הוא רק מדרבנן ובכל זה חייב מדאוריית' דכן מסתבר כיון דצריך לזה ועומד לכך לאו קלקול הוא רק תיקון וראיתי בש"א (סי' נ') שהביא ראי' לדברי הרמב"ם דאם פירש מן המילה דאינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין אף בחול משום דכל מיל' בשבת הוי מקלקל רק משום מתקן גברא אסור אי לאו דגלי קרא מיל' בזמנו דדוחה שבת ואי ס"ד דאף אחר שפירש אפ"ה יש מצוה משום זה אלי ואנוהו אין כאן משום מתקן כיון דאין מעכבין הו"ל מקלקל בחבור' דפטור ואמאי אינו חוזר עליהן אף בשבת ליתי מצות מילה דציצין שאין מעכבין דרבנן ולדחי מקלקל בחבורה דאין בו אלא איסור דרבנן א"ו דאף בחול א"צ לחזור ודבריו תמוהין הא אם חייב מדרבנן לחזור על שאין מעכבין משום התנאה לפניו במצות שוב הוי תיקון מעלייא אף מדאורייתא דהחיוב דרבנן משוי לי' למתקן ומוציא מידי מקלקל ואיך ידחה שבת במלאכה דאוריית' לקיים המצוה דרבנן ולא עוד אלא אפי' אם נאמר דזה אלי ואנוהו הוי דאורייתא כדמשמע מדברי רש"י ריש פ' לולב הגזול בפשיטות דהוי דאוריית' כמ"ש המחברים להוכיח מכמה מקומות [ובאמת מרש"י אינו ראיה די"ל דעכ"פ ראוי לקיים בו זה אלי ואנוהו בעינן ומצד זה יבש פסול וכ"כ בס' ט"ק ריש זבחים אבל לעולם להתנאות ממש י"ל דל"ה רק דרבנן] מ"מ לא ניתן שבת לדחות בשביל מצוה זו דרק מילה ממש להסיר הערלה והציצין המעכבין דוחה שבת דגדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות ודוחה אף לעשה ול"ת וכמ"ש התוס' (דף קל"ב ע"ב) וכן צריך לומר לר"א ב"י גיטין (דף כ') דבהא פליגי ר"י ורבנן דלר"י כשר אף להעביר קולמוס על השם ולרבנן פסול אפי' בדיעבד וא"כ אם לא חזר על ציצין שאין מעכבין ומ"ט הא לרבנן זה אלי ואנוהו מעכב וע"כ כיון דאינו מגוף עצם המילה לא ניתן שבת לדחות בשביל זה וכ"ז שלא פירש חדא חילול הוא וחותך אף שאין מעכבין מטעם ואנוהו וכשפירש לא ניתן שבת לדחות אף באיסור דרבנן לקיים מצות ואנוהו דכל דתיקון רבנן כעין דאוריית' תיקון כמבואר בר"ה בהא דאין עולין לאילן דיו"ט עשה ול"ת ועי"ש בר"ן וה"נ דכוותה אף אם נודה לדבריו דל"ה רק איסור דרבנן אין מצות מיל' דוחה ודוחק לחלק ולומר דבמילה כיון שניתן שבת לדחות עדיף אולם באמת דהוי מלאכה דאורייתא כיון דעומד לכך ל"ה בכלל מקלקל רק תיקון מעלייא לחייבו בחטאת מדאורייתא וז"פ:
עוד כתב הש"א שם להוכיח דגם בחול כשפירש שוב ליכא בו מצות ואנוהו דאם נאמר דעדיין איכא הידור מצוה כמו דמילה עצמה דוחה את השבת ה"נ משום הידור מצוה רשאי לדחות את השבת כמו דאמרינן במנחות (דף ס"ד) הי' לפניו ב' חטאות א' שמינה וא' כחושה שחט כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינ' לכתחלה ושחוט וה"נ אם בפירש איכא משום התנאה לפניו אע"ג דא"מ הי' מותר לחזור ולחלל עליו את השבת משום הידור מצוה א"ו כיון דכבר נגמר המצו' אף בחול א"צ לחזור ולענ"ד אין ראי' מחטאת בשבת דשם ההידור מצוה עם עצם המצוה שייך הכל בבת אחת להביא שמינה והחילול שבת שוה בשמינה כמו בכחושה וחל עליו החיוב להביא שמינה או מטעם דכתיב הכבש האחד המיוחד שבעדרו כמבואר מגיל' (דף כ"ח) או מטעם שכתב רש"י שם הקריבהו נא לפחתך ומ"מ חל עליו שניהם במעשה א' בב"א לכך אמרינן הבא שמינה דאם יש לו שמינה לא ניתן שבת לדחות בהכחושה משא"כ במילה בציצין שאין מעכבין דכבר נגמר מעשה המילה על צד היותר טוב וההידור בא בפני עצמו אח"כ לכך כ"ז שלא פירש כולה חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לדחות אצלה ואם פירש דהוי חילול אחר כהתחלה בפ"ע ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת וההידור לעולם הוא מעשה אחריתא וחילול שבת רק כל זמן שלא פירש כולה חדא מילתא הוא ובודאי אף במילה עצמה כל מעשה בפני עצמו מלאכה היא החיתוך הוא מלאכה דעושה חבורה ויש בו לכמה פוסקים משום נטילת נשמה או משום גוזז כמ"ש בש"מ כתובות והפריעה אח"כ שוב מלאכה אחרת וגם שייך בו מכה בפטיש ומשום בונה דאדם שייך בו ג"כ בנין כמבואר בש"ס שבת מדכתיב ויבן ה' את הצלע וכן אם מסיר הציצין שאין מעכבין יש בו בנין ותולש ומכה בפטיש גמר מלאכה והא דכ"ז שעוסק במילה חוזר אף על ציצין שאין מעכבין וכמ"ש רש"י (דף קל"ג ע"ב) הטעם דכולה חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לדחות אצלה היינו לאו דחד' חילול הוא דהא אף דלא פירש עדיין וחדא מלתא הוא מ"מ כל מה דעושה הוא חילול חדש ובודאי אם נעש' באיסור חייב על כל מעשה חילול בפ"ע רק במילה דנעשה בהיתר לא מבעיא אם הותרה מילה בשבת וכמ"ש הרמב"ן וחידושי הר"ן ר"פ ר"א דמילה דל"ח מילה דחויה בשבת אלא היתר גמור אצלו שהתורה התירה בפי' למול בשבת וה"ה מכשירין לר"א דלדידי' כמילה הם ולר"א שבת לענין מילה ומכשיריה כחול גמור הוא ולא משנינן כלל וכן העלה הגר"א ז"ל ביו"ד (סי' רס"ו) ולכך במעשה מילה יכול לתקן ולעשות כמו בחול כ"ז שלא פירש ואף לההידור מצוה בציצין שאין מעכבין אלא אף אם נאמר דמילה דחוי' לשבת [ובפרט מכשירי מילה לר"א כנראה בש"ס עירובין (דף ק"ג) דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן ועיי"ש בפי' רש"י ותוס' לגרסתם בסוף הסוגיא דהכי מסקנא דמילתא והרמב"ן חידושי שבת דכתב שם דמכשירי מילה כמילה עצמה לר"א וניתנה שבת לדחות אצלן ומסקנא נמי בפ' המוצא תפילין הכי משמע דמכשירי מצוה לר"א אף ע"ג דאפשר לשנויי לא משנינן וכ"ש מכשירי מילה ולכאורה המעיין במסקנא דסוגיא שם לפירש וגירסת רש"י ותוס' מבואר דבאפשר לשנויי משנינן אולם כנראה הרמב"ן תופס שם גירסת הבעה"מ בביאור הסוגי' שם וגריס אי הכי בכלי נמי ועיי"ש בבעה"מ תמצא מבואר דזאת היא הוכחת רמב"ן וחידושי רשב"א ר"פ ר"א דמילה אולם לפי רש"י ותוס' יראה דלר"א במכשירי כל דאפשר לשנויי משנינן ומ"מ אין ראי' למילה עצמה דשם אפילו אפשר בלא חילול לא מהדרינן כמו שכתב חידושי ר"ן שם דלא מהדרינן במילה לעשותה בשמאלו או לשנות בה אלא היתר גמור אצלו ומ"מ אף אם נאמר דדחויה היא ולא הותרה [אעפ"כ חוזר כ"ז שלא פירש דניתן לדחות לעשות המילה ככל מעשיו בחול כ"ז דהוא חדא מילתא וכיון דגילתא התורה דניתן שבת לדחות אז כ"ז דעוסק בו נגרר הטפל בתר העיקר וכמו דהעיקר דוחה כן הטפל היינו ההידור וכשפירש והוי התחלה בפ"ע וע"ז לא ניתן לחלל את השבת. ואינו דומה כלל להא דאומרים לו הבא את השמינה דשם לגבי כחושה לא ניתן שבת לדחות כלל רק לעשות עיקר המצוה בההידור דהיא השמינה משא"כ בציצין דאין מעכבין דכ"א נעשה בפ"ע ולגבי כ"א הוא מלאכה חדשה וז"ב.
ובזה מיושב מה דהעלה השא"ר (סי' נ"ט) לאסור ע"י שני מוהלין בשבת ויו"ט משום לתא דשני דקא עביד איסורא ואף במוהל אחד צריך שלא יפרוש א"ע בין מילה לפריעה דאז הוי כולה חדא חילול מהתחלה עד גמר ואם המל הוא פורע ולא סילק ידו אין כאן אלא חילול אחד שהרי אפילו על שאין מעכבין יש רשות לחזור ואין כאן חילול חדש אלא כל שמרבה בחבלה בעוד שלא פירש א"ב משום חילול חדש אלא חילול אחד ואם אחד ימול וב' יפרע יש כאן ב' חילולין וכיון דאפשר ע"י חילול א' אין לנו לעשות ע"י ב' חילולין ואסור מה"ת ולמ"ש ודאי אף אם א' עושה ולא סילק ידיו וכולא חדא מילתא היא מ"מ כל חילול הוא בפ"ע ובודאי אם עושה בשוגג במקום דאסור וחייב חטאת חייב על החיתוך משום תולש וכן על הפריעה משום בונה והא מצינו דחייב בלובש בגד כלאים כשהתרו בו ושהה כדי לפשוט חייב בכל פעם ופעם מלקות ובפרט אם עושה בכל פעם מעשה חדש ומרבה בחבורה ואף אם הכל הי' שם חילול במלאכה אחת הוי כשני חילולין רק הא דחוזר אף על ציצין שאין מעכבין מטעם דכולה חדא מילתא היא לא מטעם דהכל חד חילול הוא רק כולא חדא מילתא הוא היינו מעשה מילה נקרא על שם אחד שעושה מלאכה למול אשר התורה או שהותרה בשבת או שנתנה שבת לדחות מ"מ הכל מעשה מילה אחד הוא ושרי לעשות בה כמה חילולין רק אחר שסילק ידו א"ח דהוי כהתחלה בפ"ע ועל אילו לא ניתן לחלל את השבת והיינו אף כשלא סלק ידו מותר לחזור אף דהוי חילול חדש מ"מ נגרר הטפל בתר העיקר ושם מילה הותרה בשבת או דשבת דחויה לגביה ואתחלתא מחדש אסור כיון דאינו מעכב וא"כ מה לי אם נעשה ע"י אדם אחד גוף מצות מילה או אם זה פורע או אחר כיון דכל אחד עושה חילול חדש אף אם לא סילק ידו ומה"ט נמי נראה במקום שנהגו שמכבדין שלשה למילה ולפריעה ולמציצ' יכול בשב' ג"כ לעשו' כן אף לסבר' השא"ר דעכ"פ אחר המילה והפריע' חשיב כולה מילתא דמילה ומציצה היא מטעם סכנה והוא ודאי אתחלתא אחרינה ועיין חידושי ר"ן שבת (דקל"ג) דכתב דלמה דקיי"ל דפירוש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין יש לעיין בהמציצה עצמה י"ל כל שפרע הרי סיים צרכי המילה ודלמ' המציצה מקרי רפואה ולא צורך מילה היא ע"ש ולדבריו דמקרי סילק ידו מן המילה אחר שפרע א"כ אין הבדל בין אם מי שפרע מוצץ או אחר. ואף אם נאמר דלא מקרי סילק ידיו עדיין מ"מ לאו חדא חילול הוא והמציצה היא מלאכה בפ"ע ומי שרוצה לזכות בה למה נעכב ע"י כמו דיכול לעשות ע"י שנים החיתוך והפריעה:
ועיין עוד בשא"ר (סי' נ"א) שהאריך להקשו' להמבואר בש"ס דברית' דפירש א"ח רבנן דר"י הוא דגבי לחם הפנים דכתיב תמיד אלו מושכין ואלו מניחין וכן פסק הרמב"ם וע"כ הא דכתיב בפ"א הל' ק"פ דכמעשהו בחול כך מעשיהו בשבת ע"כ איירי דלא פירש וכמבואר שם דאחר שהי' מפשיט את כולו הי' מוציא את אימריו וזה מפסי' בהוצאתן באמצע ודמי לציצין שא"מ שחוזר עליהם כ"ז שלא פירש וא"כ כי פליגי דר"י בנו של ריב"ב ורבנן דידיה בשלא פירש ואפ"ה לר"י אינו מפשיט אלא עד החזה בלבד שיכול להוציא את האימרין וא"כ ה"נ בציצין שא"מ אעפ"י של"פ א"ח ולרבנן בשלא פירש חוזר כמו גבי הפשט דהו"ל ל"פ א"כ מה קאמר ר' יוחנן מאן תנא פירש אינו חוזר ר' ישמעאל הוא הא לא איירי בשלא פירש ואפ"ה ס"ל דא"ח א"כ הברייתא דבלא פירש חוזר על שאין מעכבין רבנן הוא ולא ר"י ובפירוש לא ידעינן מאי ס"ל ואכתי איכא למיבעיא מאן תנא פירש אינו חוזר דהא אינהו לא מיירי כשפירש אלא בלא פירש. והאריך לתרץ דרמב"ם סמך על סוגיא דמנחות דפליג על סוגיא דשבת ומשם מוכח דר"י איירי בלא פירש והקשה תו מש"ס דשבת (קי"ז) מאי אהדרי ליה חבריא דר"י בן ריב"ב אם מצילין תיק הספר כו' מי דמי התם טילטול הכא מלאכה ומאי ק"ל הא כיון דלא פירש מן ההפשט עד גמר כל ההפשט אין כאן משום מלאכה לכ"ע א"ו משהגיע לחזה פירש מן ההפשט וכר"י איכא משום מלאכה לרבנן דלחם הפנים ופריך הכא מלאכה ודלמא ס"ל כרבנן דלחם הפנים. ולמ"ש הדברי' כפשוטן דודאי כן הוא הדברים דרבנן דר"י בנו של ריב"ב איירי בלא פירש כיון דקייל"ן כרבנן דר"י וגם דא"ח על ציצין שאין מעכבין וכן כ' להדיא הרמב"ן חידושי שבת שם דרבנן דפליגי בפסח נמי שאינו פורש עד שגומר והא דק"ל כיון שלא פירש אין כאן משום מלאכה זה אינו דודאי כל מה שמפשיט את העור כל שיעור שמפשיט הוי מלאכה בפ"ע רק רבנן סברו הואיל דהותרה שבת אצל פסח כל מה שעושה לצורך הקרבן מעשהו בשבת כמעשיהו בחול כ"ז שלא פירש נקרא הכל ע"ש צורך הקרבן כל שלא לקח האימרין ור"י בנו של ר"י ב"ב השיב הכא מלאכה דכיון דכבר הגיע לחזה ובהכי סגי להו לצורך אימרין מיקרי השאר מלאכה ומה שפי' רש"י דמוציא האימרין כבר הקשה עליו הר"ן בחידושיו שם דא"כ אף בטילטול היה אסור וברמב"ן שם כ' ל"ה נוטל האליה עם החלבים שלא יהי' גמר ניתוח קודם גמר הפשט ולר"י בפירש א"ח. אולם ברמב"ם לא נזכר מן האלי' כלל וגם דברי רמב"ן אינם מובנים הא אם מוציא האימרין עכ"פ הוי כפירש ומה זה שכתב אח"כ דכיון דקייל"ן כרבנן דר"י אידחי לי' מאי דאמרינן מעיקרא דדחי' ליה מדר"י ומדר' ישמעאל וכ"ש מדרבנן דפליגי עלייהו אלא אפילו לרבנן דפליגי בפסח נמי שאינו פורש עד שגומר הא אם נוטל את האימורין הוי כפירש וצ"ל דסובר דלמסקנא איירי ע"כ רבנן דלא פירש. ומדברי הר"ן דמפרש גם בדברי ר' יוחנן דקאמר מאן תנא ר"י בנו של ר"י ב"ב הוא דאיירי בלא סילק ידיו ע"כ דקאמר מכח ק"ו וכ"ש דלגבי הפשט דפסח דלא פירש ואעפ"כ אינו מפשיט אלא עד החזה כיון דהמותר לאו צורך אימורין הוא מכ"ש במילה דאף כ"ז דלא פירש חוזר אף על שאין מעכבין דהוא מטעם דהוא צורך מצוה משום זה אלי ואנוהו מ"מ כשפירש אינו חוזר ולרבנן דכ"ז שלא פירש מפשיט את כולו ע"כ דסברו אף דגם מן החזה ולמעל' נעשה מלאכה ואינו צורך גבוה ואעפ"כ מותר ע"כ כיון דהתירה התורה פסח בשבת יכול לעשות בב"א כל דבר כמו בחול וממילא י"ל דחוזר אף על ציצין שא"מ אף כשפירש משום ואנוהו דעכ"פ צורך מצוה הוא אבל ר' ישמעאל י"ל כיון דסובר דאסור לעשות מלאכת ההפשט רק מה שהוא לצורך האימורין ולא יותר אף דבמילה כ"ז שלא פירש עושה אף מצות ואנוהו וחוזר על שא"מ מ"מ י"ל כשפירש א"ח וקאמר הש"ס ממאי כיון דע"כ צ"ל לר' ישמעאל הא דכשלא פירש חוזר הוא משום ואנוהו א"כ י"ל דלמא אף כשפירש חוזר ולמסקנא דרבנן דלחם הפנים הוא מסקינן דכ"ז שלא פירש חדא מילתא הוא וכשפירש אתחלתא אחרינא הוא ולא ניתן שבת לדחות משום ואנוהו רק כשלא פירש חדא מילתא הוא אף דמרבה המלאכה מ"מ התירה התורה וכן בהפשט דפסח כ"ז שלא פירש וז"פ. ודעת הר"ן שם דרבנן דפסח דשרי דוקא כברזי הוא דשרי דליכא אלא איסורה דרבנן והיינו אע"ג דדעתו שם ג"כ דלא היו מוציאין את האימורין עד אחר ההפשט כולו כיון דבהכי סגי לא שרינן לעשות מלאכה יתירה ואע"ג דחדא מילתא הוא כיון דלאו צורך מצוה הוא ל"ש איסור דאוריי' הרי מבואר דאף רבוי מלאכ' בחד' מילת' הוי כמלאכו' נפרדות אף בלא פירש ודעת רמב"ם ותוס' ורמב"ן דלרבנן כיון דל"פ שרינן אף מלאכה דאורייתא כיון שתחילת הפשטו הי' בהיתר דהיינו עד החזה יכול לגמור ורבנן לדבריהם דר"י בנו של ר"י ב"ב אמרו ור' ישמעאל ס"ל דאף איסור דרבנן לא שרינן כל שא"צ גבוה עכ"פ מבואר דודאי אף בלא פירש הוי כל מעשה מלאכה בפ"ע ועכ"ז שרי א"כ מ"ש אם נעשה ע"י אחד או שנים או שלשה.
והנה בדעת הרמב"ם דסובר השא"ר דאף בחול כ"ז שלא פירש הוא דחוזר על ציצין שא"מ ובפירש א"ח י"ל דטעמא דמילתא כמו בשבת דלא ניתן לדחות בשביל ואנוהו רק בב"א הכל שרי כן י"ל אף בחול דהא חובל בנפש הוי איסור תורה בלאו דלא יוסיף וכל שהוא תיקון המילה חייבו התורה לאב למול או ע"י עצמו או ע"י ב"ד נתנה תורה רשות לחבול בו כפי כל הצורך ובודאי מה שאינו צורך תיקון המילה איסור דאורייתא הוא לחבול בגוף בר ישראל והא דיכול לחזור אף על ציצין שא"מ אף דמצות ואנוהו הוא רק מדרבנן וכיצד יעקרו לעבור על לאו דאורייתא מ"מ שרי כיון דנעשה הכל בב"א ואין כונתו לחבול רק להידור מצוה וכיון דנעשה בב"א שרי אבל כשסלק ידו שהוא אתחלתא אחריתא סובר הרמב"ם דאסור לחבול בו אף שכונתו להידור מצוה מ"מ אינו רשאי לחבול בו כל שאינו מה"ת. אולם דעת כל הפוסקים דבחול לעולם חוזר וכן סוברים גם בדעת הרמב"ם דכיון דהוא משום הידור מצוה שרי הכל והטעם י"ל דהוי זכות להתינוק שכשיגדל יהי' המצוה מהודרת ועיין בר"ן שם שכתב דבשבת א"ח דהו' א"מ את המילה ותורת מהול עליו לכל דבריו והרי הוא נראה מהול לגמרי ואם הניחו כן לאחר זמן אינו צריך לתקנו אע"פי שאפשר שאין אותו דין אלא במסורבל בבשר ולא בציצין של ערלה ממש מ"מ אסור בשבת. ולהחמיר מבואר מדבריו דבחול צריך לחזור אחריהן מה דנשאר בשבת וי"ל הטעם כמו שכתבתי דכל שהוא לצורך הידור מצוה ניחא לי' לקטן דכשיגדל יהי' המצוה מהודרת ועיין רמב"ם (פ"ה) מחובל ומזיק דכתב אסור לאדם לחבל בין בעצמו בין בחבירו ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול כו' דרך בזיון ה"ז עובר בל"ת וכנראה דאף בחובל קאמר רק כל שהוא דרך בזיון עובר בלאו איברא בש"ס סנהדרין (דף פ"ה ע"ב) בהא דרב לא שביק לברי' למישקל ליה סילוא וקאמר שם אחר שגגת לאו משמע דאף לא בדרך בזיון להוי שגגת לאו ויש לישב להמעיין שם בחידושי ר"ן עכ"פ בעצמו ודאי רשאי לתקן ההידור מצוה ממילא גם אחרים יכולים ורשאין וחייבין לחזור על הציצין שא"מ בחול.
ובהאי ענינא יש להתעורר בהא דמבואר ש"ס יבמות (דע"א ע"ב) דלא ניתנה פריעת מילה לא"א והקשה בתוס' אם לא נתנה עד יהושע היכא גמרינן מיניה הא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וי"ל דהלממ"ס הוא ויהושע אסמכה אקרא ובריטב"א כתב שם דאף מרע"ה לא נצטוה רק דבכה"ג שהוא הכשר מצוה לא חשיב חידוש ולבסוף מסיק הנכון דמרע"ה נצטוה שיעשו כן כשיכנסו לארץ ע"ש וקשה איך יעלה עה"ד דמרע"ה לא נצטוה רק הכשר מצוה ל"ח חידוש הא הוא לעבור על לאו דלא יוסיף במה שחובל יותר ע"י הפריעה וכיצד שומעין לדורות מנביא לעבור על לאו אף דהוי הכשר מצוה א"ו דמרע"ה נצטוה ע"ז:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |