אמרי בינה/דיני שבת/כח
|
< הקודם · הבא > |
חולה שיש בו סכנה וצריך לבשר בשבת ויש לפניו בשר נבל' שוחטים לו כמבואר ש"ע (סי' שכ"ח) ודבר זה נשאל מן הראב"ד למה נעבור על איסור סקילה ולא נאכיל לו נבלה שהוא איסור לאו ומדברי רא"ש מס' יומא מבואר דמטעם דשבת הותרה אצל פקוח נפשות כמו ביו"ט מלאכת אוכל נפש ואף איסור דבריהם אין מאכילין אותו רק הותרה לעשות לצורכו מלאכה דאורייתא ולכאורה יש להבין הא אמרינן דמאכילן אותו הקל הקל תחילה הרי דלא הותרה לו רק הצריך לו וצריך לדקדק עליו שלא לתת החמור א"כ נימא דנבלה שהוא לפניו הותרה לו אולם הרא"ש הוסיף דברים דשחיטה המאכל מותר אבל הנבלה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עליה והכונה ע"כ כוון דאם הי' חול לא היינו רשאין להאכיל אותו נבל' כשיש שהות לשחוט ושבת הותרה עומד איסור זה בפניו וזה הותרה והרשב"א בתשובה כתב ג"כ דנידון זה תליה אם הותרה שבת אצל פ"נ או דחויה דאם הותרה שחטינן ליה ואם דחויה לא שחטינן וקשה לכאורה הא אף אם הותרו איסורין אצל פ"נ מ"מ מאכילין הקל דאיסור הקל הותר ואינו דומה לטומאה בציבור דאף כשיש טהורים לא מהדרינן אחריהם לחד לישנא בש"ס יומא ע"כ שם הטעם הואיל דבית אב הזה זכו והותרה להם לא מהדרינן אחרי טהורים משא"כ לגבי פ"נ הותר לו הקל כיון שדי לו בזה ולא החמור הן אמת דקצת י"ל דהא דהרי"ף בהלכותיו לא הביא כלל הבריית' דמאכילין אותו הקל הקל משום דס"ל דהבריית' אתייא כמ"ד טומאה דחויה בציבור והוא סובר אליבא דידן דהותרה ולכך אין צריך לדקדק אמנם שאר הפוסקים כנראה סוברים דלא תליי' בזה הא דמאכילין הקל הקל בין הותרה לדחויה משום דאף אם הותרה לא הותר' רק הקל והר"ן סוף יומא חוכך ג"כ בדברי הראב"ד דלמה לא נאכיל לאיסור הקל ביותר לכך כתב וז"ל אבל נ"ל דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה כמו לגבי נזיר שהי' שותה יין אמרו לו אל תשתה ושתה חייב על כל אחת ואחת אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרין דהיא קדש ואין מעשי' קדש מש"ה לאוין הרבה דנבלה לא מקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת אע"ג דהוי איסור סקילה עכ"ד והמג"א הוסיף דאף אם א"צ רק לפחות מכזית איכא נמי איסור דאורייתא אע"פ שאין בו מלקות והעו"ש כתב להיפך בדעת הר"ן דדוקא אם צריך לכמה זיתים אז חמור נבלה אבל אם א"צ רק לכזית א' עדיף להאכיל לו נבלה וכן מבואר להדיא ברדב"ז בתשובה (ח"ג). ונחזי אנן:
הנה כבר עמדו ע"ז כל גדולי האחרונים דא"כ מה נחלקו הת"ק עם בן תימא אם תרומה חמורה או טבל הא אם אוכל טבל יעבור על כל זית וזית משא"כ בתרומ' שיפריש מן הטבל לא יעבור רק על חלק התרומה ושניהם במיתה ביד"ש ואף דקי"ל כב"ת מ"מ בש"ס לא קאמר רק מטעם טבל חמור דחזי לכהן. וי"ל דהנה כנראה יש ראי' לסברת הר"ן מירושלמי יומא שם דקאמר נבלה ותרומה מאכילין אותו תרומה טבל ושביעית שביעית חלה וערלה צריכה ואסיק שם הא דתרומה קל מנבלה כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות וע"כ הא דקאמר חלה וערלה צריכה היינו דסובר כמ"ד תרומה דרבנן וחלה דאורייתא דאי סובר גם חלה דרבנן מהו הספק לגבי ערל' דערלת ארץ ישראל דאוריי' לדעת רוב הפוסקים דלא כתוס' יבמות (דף פ"א) שכתבו דכלאי הכרם בזמן הזה אף בא"י הוא דרבנן אליבא דמאן דאית ליה דתרומה בזה"ז דרבנן דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל וס"ל דעזרא לא קדש לעתיד וכי היכא דבטלה קדושת ארץ לגבי תרומה ה"נ בטלה לגבי כ"כ וכתב המל"מ (פ"י הי"א ממ"א) דכמו כן ערלה דקי"ל בחו"ל ספיקו מותר דכך נאמר הלכה למשה מסגי בזה"ז אף בא"י ספקו מותר עי"ש ובאמת אינו מוכרח די"ל אף דהוא מדרבנן מ"מ כיון דגם בחו"ל ודאי ערלה אסור מהלממ"ס ואף דספקו מותר מ"מ בא"י חמור לאסור אף בספקא וכן נראה דעת הרמב"ם בכ"מ שכ' לענין שבטלה קדושת ארץ כתב לענין שביעית ומעשרות ובהל' בית הבחירה שכ' בכ"מ שנתקדש בקדוש' שני' שהחזיקו בו עולי בבל הוא מקודש היום אף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ומעשרות ע"ד שביארנו בהלכו' תרומה ולא הזכיר כלל ערלה וכמו כן משמע דהנך אף אחר חורבן בית ראשון לא נתבטל לענין זה ועי' מהרי"ט (סי' כ"ד) שהעמיק בדעת רמב"ם לענין תו"מ בימי עזרא והביא התעוררות חכם א' וכת' תוך דבריו וז"ל עוד הקשה והרי ערלה דכתיב ביה כי תבאו ונוהגת בזה"ז מה"ת וכ' דערלה נוהג מיד כשנכנסו לארץ ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית אלא כי תבאו דערלה דרשינן בספרי פרט לשנטעו נכרים עד שלא בא. לארץ דאי לא כ' כי תבאו הו' מרבינן מרבוייא דכל עץ וקרא דונטעתם דרשינן לי' התם לשעלה מאליו כו' ונטע אע"פ שלא כבשו חייב וסברא הוא לאוקמי הדרשא בהכי ולא לומר דבעי ביאת כולם דהא קים לן הלמ"ס דערלה בחו"ל ואם אינו תלוי בארץ איך יהי' תלוי בביאת כולם עכ"ל והיינו אף דיש הפרש בין חו"ל לא"י לענין ספק מ"מ כיון דהלמ"ס הוא בודאי גם בחו"ל אין סברא לומר דבא"י תלויה דוקא בביאת כולם וממילא גם אחר חורבן הבית נוהג ערלה בא"י מה"ת ולא בטלה קדוש' א"י לענין זה [ועיין ספר המקנה קידושין (דף ל"ו ע"ב) בזה אמאי לא דרשינן לגבי ערלה ג"כ כי תבאו בביאת כולכם עי"ש]. ואי ערלת חו"ל וחלת חו"ל ג"כ נראה דחלת חו"ל קיל מערלת חו"ל דמותר לכהן ואף דערלת חו"ל קיל דיכול לספק ולהאכיל לחבירו מ"מ הלממ"ס הוא גם לא משמע דאיירי בערלת וחלת חו"ל וכנראה הכונה על חלת וערלת א"י ואי סובר דחלת א"י בזה"ז ג"כ דרבנן צ"ל דסובר ערלה ג"כ דרבנן ואי מה"ת שניהם מה"ת ומאי קאמר צריכה הא חלה חמורה דהיא במיתה ביד"ש וערלה הוא רק בלאו א"ו משום די"ל ערלה חמור נגד חלה דחלה אינה אסורה בהנאה וערלה אסורה בהנאה ואף אם נאמר דגם למ"ד מאליהן קבלו עליהן המעשרות וגם חלה היא בכלל מ"מ אף דהרמב"ם פוסק ג"כ כך דאף בימי עזרא אינה מה"ת אלא מדבריהם מ"מ מדברי קבלה הן וכמבואר במדרש רות מובא בר"ש (פ"ו דשביעי') שלש' דברים גזרו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעל' על שאלת שלום בשם ועל מגילת אסתר ועל המעשרות ובמ"ר בראשית פ' ויחי בימי עזר' בשעה שעלו מבבל וביקש להם הקב"ה להתיר המעשרות מה עשו הלכו וגזרו על עצמן שיהיו מעשרין שנאמר ואת ראשית עריסותיכם כו' והר"ש שם והתוס' יבמות (דף פ"א) כתבו דתימא הוא לומר שיאמר שום אדם דבבית שני לא נהגי מדאורייתא בתו"מ והשיאו דבריהם על מעשר פירות והרמב"ם סובר דקאי על כל תו"מ דביקש הקב"ה להתיר הואיל דלא הי' ביאת כולם והסכים הקב"ה ע"י ומ"מ הוי דברי קבלה דחמור ולכך כל הספקות אף לדידן לחומר' ומ"מ גם ערל' הוא במשקל א' עם תו"מ ומה קאמר צריכה משום דערלה חמור יותר מתו"מ וחלה הואיל דאסור בהנא' ג"כ הרי דחומר רבוי איסורין הם חומר כמו איכות איסור ובאמת בירושלמי מס' ערלה (פ"א) קאמר מודה ר' ישמעאל דאמר כל ביאות האמורות בתורה לאחר י"ד שנה נאמרו מודה בחלה ובערלה משמע דאף אם תרומה דרבנן מ"מ חלה וערל' דאוריית' וכיון דשניהם ד"ת ע"כ דחומר רבוי איסורין שווין כמו איכות איסור:
אולם כנראה דאין דעת הר"ן דרבוי לאוין הקלין חמורין מן איסור חמור כמו סקיל' רק י"ל דשוה כמות איסורין כמו איכות דהא כ' להביא ראי' מנזיר דעובר על כל זית וזית וכי צריך להביא ראי' לזה לו יהי' דאינו לוקה רק פעם א' מ"מ איסור יש על כל פורתא ופורתא דאל תרשע הרב' כתיב ומי שאכל שום וריחו נודף יאכל עוד שום וע"כ דהר"ן לא מחשב לחומר ורבוי איסורין רק כשלוקה ויש איסור לאו על כל זית וזית וא"כ מאי קאמר דכשנשחט לא יעשה רק חד איסור דקי"ל מעשה שבת מותר הא אף אם מעש' שבת אסור לר"י הסנדלר מ"מ אינו בלאו ונבל' הוא בלאו על כל כזית א"ו כונת הר"ן דזה ודאי דרבוי לאוין אינם חמורים יותר מן איכות חומר דאיסור סקילה דשבת רק שווין הן והנה המרדכי כ' הטעם דשוחטין דאכילת איסור הוא גנאי והרא"ש כ' דהחול' יקוץ באכילת איסור וסברות אלו דחיק' לי' להר"ן לעבור בשביל זה על איסור סקילה לכך כ' דבנבלה יש חומר רבוי איסורין ושקולים הם בקו השוה לאיסור סקילה לכך שוחטים ליה דשוב נוטה הסברא דאכילת איסור הוא גנאי או שמא יקוץ החולה באכילת איסור כיון דעל כל פנים שוין הן רבוי איסורין לחומר איסור סקיל' לכך כ' כיון דמעשה שבת מותר דאם הי' אסור שוב הוה אמרינן כיון דבין כך ובין כך יאכל איסור ויש החשש דיקוץ החולה בו יותר טוב להיות שב ואל תעשה ולא נשחוט לו אבל כיון דקי"ל מעש' שבת מותר והוי אכילת היתר לכך שחטינן כדי שלא יקוץ כיון דרבוי איסורי לאוין שקילי לגבי חומר דאיסור סקיל' ולפ"ז כיון דכמות והאיכות שקולין הן הא דפליגי בתרומה וטבל דמ"ד תרומה חמורה אף דבטבל יש רבוי איסורין מ"מ אם יתרום יבטל מצות נתינה ג"כ ועובר על עשה ול"ת דרבנן שבות דמתקן לכך אמר תרומה חמורה ובפרט למאי דמוקי בש"ס דאיירי בשבת ואף אם מחלקותן של בן תימא וחכמים היא בחול ג"כ מ"מ נקט הש"ס הסברא דטבל מצד עצמו חמור שיהי' נ"מ אף לשבת:
ובזה מיושב קושית השעה"מ על הר"ן ממתני' דנזיר נזיר וכהן שפגע במת מצוה יטמא נזיר ואל יטמא כהן שזה קדושתו קדושת עולם ואם נאמר דרבוי הלאוין חשיב איסור חמור לו יהי' דכהן קדושתו קדושת עולם וחמור מ"מ נזיר חמור טפי דאיכא לאוין הרבה ולמ"ש א"ש כיון דעכ"פ כהן חמור דהוי קדושת עולם ובאיכותו שוה לכמות דלאוין הרבה דנזיר שוב יש מעלה יתירה לכהן מנזיר דנזיר ישנו בשאל' והלאוין קילי וכמבואר ריש יבמות דמה"ט דנזיר איתי' בשאלה דוחה עשה לל"ת ועשה דנזיר דקיל הואיל דישנו בשאלה אך זאת קשה על הר"ן מרבי במעשר ירק דא"צ לעשר הא אם יעשר לא יעבור רק פעם א' על שבות דמתקן וכשמאכילו עושה איסורין הרבה על כל זית וזית וכן הקשה התשב"ץ ץ בתשובה (ח"ג סי' ל"ז) וכתב וכ"ש שהם שוין שהרי תיקון מעשר הוא שבות מדרבנן ואכילת טבל של כרישין הוא איסור דרבנן ונוסף בזה רבוי זתים א"ו משמע שאין רבוי זתים נותן חומרא כלל עכ"ד אולם י"ל למ"ש דהכמות והאיכות שוין הן רק לגבי נבלה טוב יותר שנשחוט מלהאכילו אכילת איסור דגנאי הוא לאדם וגם שמא יקוץ בו החולה וכמ"ש הרא"ש וזה שייך גבי איסורי דאורייתא אבל במעשר ירק דרבנן דקיל ל"ה גנאי וגם אינו קץ בו כמבואר ברמב"ם הל' מכירה וש"ע ח"מ (סי' רל"ד) כשמוכר איסור דרבנן ואכלה דאינו חייב להחזיר הממון דאין הנפש קצה בהן ובפרט למ"ש נתיבות המשפט שם דאיסור דרבנן כשאוכל בשוגג א"צ לכפרה כלל דכך הי' גדר האיסור א"כ גם חולה דהוי כאונס אף דאיסור דאורייתא גנאי הוא לו וצריך כפרה אח"כ ע"ז מ"מ איסור דרבנן ליכא שום איסור במקום חולה ואף למ"ש במ"א להשיג ע"ז והוכחתי בראיות ברורות דגם איסור דרבנן בשוגג צריך כפר' מ"מ גנאי ליכא כלל כשנאנס לכך אין צריך לעשר כיון דהכמות והאיכות שוין הן אמרינן שב ואל תעשה עדיף ובאמת מ"ש התשב"ץ דשוין הן יש להתבונן הא שבת הוי חומר איסור לאו ועשה ולעשר בשבת אף דל"ה רק שבות דרבנן מ"מ בחומר עשה ול"ת הוא כמבואר בש"ס ר"ה (דף ל"ב) יו"ט עשה ול"ת אף בדרבנן ומ"מ אף דשבת קיל בזה כיון דכבר ניתן שבת לחלל באיסור דאורייתא בתלישת הכרישין ומצינו קולא בזה בש"ס מנחות (דף ע"ב) במקום דכבר ניתן שבת לדחות מ"מ כיון דל"ש קץ בו במעשר ירק דרבנן שב ואל תעשה עדיף ועיין ד"מ (סי' שכ"ח ס"ק ט"ו) שכ' כן להדיא בדברי ראבי"ה שם דיחם הגוי היין אף שיתנסך א"ד לנבלה דשחטינן לי' דלגבי יין נסך לא אמרינן שיקוץ החולה ועי"ש בב"ח שלא כ' כן ולדעתי מהא דמעשר ירק ראי' לדברי הד"מ דל"א שיקוץ לגבי איסור דרבנן:
והנה המג"א (סי' תרי"א סק"ט) כתב תרומה חמורה מטבל וטבל מנבלה ונבלה משביעית, ובס' דברי אמת קונטרס ו' (דף נ"ז) תמה ע"ד המג"א דמש"ס משמע דנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה דאל"כ למה קתני בברייתא טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ולא קתני רבותא נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית וכ"ש טבל ושביעית והתוספות יוה"כ תמה באמת ע"ז איך יהי' איסור עשה חמור מאיסור לאו והביא דברי הרמב"ן עה"ת פ' יתרו דמ"ע גדולה ממצות ל"ת ולכך עשה דוחה לל"ת כי בעש' מקיים ועוש' רצון אדוניו וגדול יותר מהנשמר מעשות הרע בעיניו ולכך איסור לאו ואיסור עשה נדחה הלאו מפני עשה עי"ש ודבריו תמוהין מאד דודאי בערך לקיים רצון הבורא ית"ש בקיום מצותיו בקום ועשה גדול מאד שכרו בקיימו וערך העובר בקו"ע בל"ת ועושה נגד רצון הבוית"ש ודאי עונשו גדול ורב יותר מאם אינו מקיים מ"ע בקו"ע ובקיום עשה בפועל לכך דוחה לל"ת הואיל דערך גדול לקיים עשה בקו"ע ולכך בלאו הבא מכלל עשה דעת הרשב"א דלית לי' חומר כ"כ לענין דחייה ולאו דבעילה ומצרי ואדומי כיון דלאו מכלל עש' דקו"ע הן נדחין מפני עשה דלו תהיה לאשה כיון דבזה מקיים ועושה רצון אדוניו ולגבי קיום עשה לא איכפת לן בדחיית הל"ת אף דחמור כיון דאינו ממרה רצון אדוניו מרצונו רק לעשות רצון הש"י מצד אחר וזה א"ש היכא דמקיים העש' בקו"ע אבל לגבי חולה ודאי איסור נבל' חמור ולא שייך לומר דהלאו נדחה מפני העשה דעשה דשביעית אינו מקיים בקו"ע וז"פ וברור עכ"פ ודאי יותר טוב שלא לאכול נבלה ממה שיאכל שביעית דזה בלאו וזה בעשה וכן מבואר להדיא ברא"ש יומא שם שכ' טבל ונבילה נבילה נבילה ושביעית שביעית וכנראה דכך הי' לו גרסתו בש"ס ובתוספתא סוף מס' יומא איתא בזה"ל טבל ושביעית שביעית טבל ונבלה נבלה נבלה ותרומה תרומה תרומה ושביעית שביעית הרי מבואר דלעולם שביעית קיל מכ"ש נגד נבלה כיון דקיל מתרומה דקיל נגד נבלה. אולם צריך להבין אמאי נבלה קיל לגבי תרומה כיון דקתני דטבל חמור מנבלה וע"כ הטעם דטבל הוא במיתה ביד"ש ולמה לגבי תרומה קתני דקיל תרומה מנבלה ואי דתרומה בזה"ז דרבנן לכך קיל מנבלה דאורייתא א"כ לגבי טבל נימא ג"כ דנבלה חמור א"ו דהוא סובר דטבל חמור דהוא מה"ת או משום דהוא מיתא ביד"ש בטבל דאורייתא א"כ תרומה ג"כ אולם נראה דהא בלא"ה יש להבין להסוברים דנבלה היא בחומר עשה ול"ת דהוא ג"כ עשה דוזבחת ואכלת א"כ חמור וכיון דאעפ"כ קתני דטבל חמור וע"כ כיון דהוא במית' מה צורך עוד להשמיענו טבל ושביעית דמאכילין שביעית השתא נבלה דאית בה עשה ול"ת ואף על פי כן טבל חמור שביעית דליכא אלא עשה מבעיא וכבר עמד על זה בדברי אמת שם והוכיח מזה דליכא עשה דזבוח וכתב דנבלה וטריפה מאכילין אותו נבלה דטרפה היא בעשה ול"ת ולכך נקט טבל ונבלה ולא קתני טרפה או חזיר עי"ש והדבר תימא הא דעת הרמב"ם באמת דנבלה הוא בעשה ג"כ ואעפ"כ כנראה מדבריו דשביעית חמור מדקתני (פי"ד ממ"א) נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שהם מדברי סופרים טבל ושביעית שביעית משמע דנבלה ושביעית מאכילין נבלה והדבר תימא וכמו שתמה ע"ז מהר"ם חביב ז"ל ביום תרועה. ונראה דודאי בהכרח דנבלה יש לו מדרגה פחותה מאיסור טבל מלבד דטבל הוא במיתה ביד"ש יש ע"כ חומר לטבל דאסור בהנאה של כלוי כמבואר בשבת (דף כ"ה) והוא איסור תורה ועי' מל"מ (פ"ב מתרומה) וב' מיני איסורין נפרדים יש בזה חדא איסור אכילה ומלבד זה הנאה של כלוי ואינם באים ביחד דאכיל' הוא כשבא לגרון והנאת החיך כשבא במקום דלא מצי עוד לאהדורי ואח"כ כשנתמלא כריסו ממנו יש עוד איסור הנאה של כלוי. ועי' מל"מ (פ"ה מיסה"ת) שכתב אף להסוברים דלוקה על איסורי הנאה כשנהנה הוא דוקא אם הי' הנאה בלא אכילה אבל אם אוכל בב"ח ל"א דילקה שתים אחת משום אוכל וא' משום נהנה עי"ש אבל מ"מ ב' איסורין נפרדים הם ולכך טבל חמור ולא משום חומר מיתה ביד"ש הוא דהא דעת רמב"ם דדוקא הטבול לתרומה ולתרומת מעשר אבל אם כבר הפריש תרומה ותרומת מעשר אף שהוא טבול למעשר אינו במיתה רק במלקות כמבואר (פ"י ממ"א) וא"כ אמאי טבל חמור מנבלה א"ו משום דיש בו שני איסורין איסור אכיל' ואיסור הנאה של כלוי משא"כ בנבלה אך מ"מ בטבל הטבול למעשר עני י"ל דאינו אסור רק באכיל' ולא בהנא' של כלוי וכ"כ בפשיטות הצל"ח ברכות ובנתיבות המשפט (סי' ר') ועי' מ"ש לעיל (סי' ט') א"כ שוב מהראוי לומר דנבל' חמור' דהוי בעשה ול"ת וע"כ צ"ל דדוקא בסתם טבל הטבול לתרומה איירי אבל טבל הטבול למעשרות כמו דליכא מיתה ביד"ש כמו כן ליכא בי' איסור הנאה של כלוי והא ראיה דהא במה דפליגי הת"ק וב"ת אי טבל חמור אי תרומה חמורה ודאי ע"כ דאיירי בטבל הטבול לתרומה דאי טבול למעשרות בלבד ודאי תרומ' חמורה דזה במית' בידי שמים וטבל רק במלקות אלא ודאי דאיירי בסתם טבל וכן נגד נבלה חמורה דאי אפשר לתקוני וטבל אפשר לתקוני דמה"ט קיל נגד תרומה וכ"כ נגד נבלה קיל טבל הטבול למעשרות וע"כ בטבל הטבול לתרומה חמורה והתוספתא ע"כ סברה כרב דתרומה אינה במיתה וכמבואר בסנהדרין (דף פ"ג) דאמר רב זר שאכל תרומ' לוקה ואמר לי' רב כהנ' לימא מר במיתה וא"ל אני ה' מקדשם הפסיק הענין והא דקתני במית' קאמר מתניתא אדרב קרמית רב תנא הוא ופליג וי"ל דהתוספתא סובר ג"כ כך ולכך נגד טבל ונבל' טבל חמור דהוא במיתה משא"כ נגד תרומ' נבלה חמור וכד אתינן לזה דהך תוספתא הוא אליבא דרב י"ל דאף בטבל הטבול למעשר שני או למעשר עני ג"כ חמור מן נבלה דע"כ לא ס"ל להרמב"ם דכשאינו טבול לתרומה אינו במיתה רק לדידן דתרומה הוא במיתה לכך הטבול ג"כ מתרומה הוא במיתה משא"כ הטבול למעשר עני אין הטבל חמור מן המעשר עצמו אבל לרב דסובר דאף תרומ' עצמ' אינה במיתה ואעפ"כ טבל הוא במיתה ע"כ דטבל חמור מתרומה שוב י"ל בכל גווני טבל גזירת הכתוב הוא לחייבו מיתה ובאמת מבואר כן להדיא בירושלמי (פ"ד דדמאי) דרב סובר טבל הטבול למ"ש במיתה וכן מבואר במדרש רבה איכה על פסוק גלתה יהודה מעוני על שאכלו מעשר עני ר' ביבי ור' הונא בשם רב האוכל טבל של מעשר עני חייב מיתה ועי' שעה"מ (פ' יו"ד) ממ"א שהביא משם ס' דברי אמת שעמד ע"ד הכ"מ שכת' אע"ג דקאמר רב מכות (דף י"ט) טבל הטבול למעשר עני לוקה אפשר הי' לומר אה"נ דחייב מיתה אם לא לקה והקשה מהא דסנהדרין הנז' דא"ל רב כהנא לר"א ולימא מר במיתה אלמא כל שאמר לוקה אינו במיתה וכן הקשה המרי"ט וקשה עליהם הא במה דאמר על טבל דלוקה ע"כ דלאו דוקא לרב דמבואר להדיא בירושלמי ובמד"ר הנ"ל דחייב מיתה וע"כ הא דקתני בש"ס דידן בטבל דלוקה לאו דוקא רק אתי לאשמועינן דלוקה אף דאין לאו זה מפורש משא"כ בתרומה ע"כ דרב אתי לאשמועינן חידוש דאינו במיתה דאי לחייבו במלקות פשיטא מ"ש לאו זה משאר לאוין ולכך קאמרו ולימא מר במיתה ועי"ש שעה"מ. עכ"פ לרב הואיל דתרומה הוא רק בלאו ואעפ"כ הטבל חמור ממנו לחייבו במיתה שוב אין חילוק בין אם טבול לתרומה או למעשר עני הכל במיתה וחמור מנבלה משא"כ לגבי תרומה נבלה חמורה או משום דהוי בעשה ול"ת או דתרומה מותר עכ"פ לכהן וש"ס דידן ע"כ סברה דתרומה ג"כ במיתה והא דקתני טבל ושביעית שביעית ולא נקט רבותא אחר דנבלה ושביעית ומזה היה ספק להרמב"ם ולא הביא רק ספיחי שביעית דקיל ע"כ צ"ל אף דנבלה חמור מ"מ שייך נפשו של אדם קצה ביותר משאר איסורין ואמרינן בגיטין (דף נ"ד) באתריה דר' חמירא להו שביעית דההוא דאמר לי' לחבירו דייר בר דיירתא א"ל אנא לא אכיל פירות שביעית כוותך:
הוספה[עריכה]
בסי' כח הארכתי לבאר דברי הר"ן סוף יומא בהא דרבוי לאוין דשקולין נגד חומר איסור סקילה ושוב שוחטין בשביל שלא יקוץ החולה או דאכילת איסור הוי גנאי. נשמט דלכאורה נ"מ עוד בין הטעמים אם החולה אומר דלא יקוץ באיסור או אם הוא באופן שאינו יודע כלל מה יהבינן ליה אם נבילה או שחוטה והנבילה מוכן לפנינו ול"ש דיקוץ י"ל דלא שחטינן ליה אבל משום דאכילת איסור הוא גנאי או למ"ש הראב"ד כיון דזה האיסור העומד דאם היה חול ל"ה מאכילין אות' מותר לחלל שבת ולשחוט לסלק האיסור העומד עליו אין לחלק וכן נמי נ"מ באם יש לפנינו ספק נבילה דלטעם הראב"ד לא מאכילין רק שוחטין לו ולדברי הר"ן י"ל כיון דל"ה רק ריבוי ספק לאוין חמור איסור סקילה ולא מחללין משום דגנאי הוא לבד. וכבוד ידידי הרה"ג חו"ב מו"ה שמואל סלאנט נ"י התעורר בנידון הנשאל עליו בקטן שהי' צריך בשבת לבשר די"ל כיון דלגבי קטן ל"ש שמא יקוץ וגם אינו מצוה כלל רק דאנן אין רשאין להאכיל להן בידים די"ל זה אינו חומר נגד איסור סקילה ומאכילין אותו נבילה וצ"ע בכ"ז:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |