אמרי בינה/דיני שבת/א
|
|
סימן א
מצות שביתת בהמתו של ישראל בשבת מבואר בתוספות מס' שבת (דף נ') דלא הוי רק בעשה מדכ' בפ' משפטים למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר ובס' החינוך פ' יתרו כ' דמוזהר על זה בלאו מדכ' שם לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך כו' ובהמתך ובדעת רמב"ם כ' שם דסובר דקאי על מחמר אחר בהמתו עי"ש ועיין שעה"מ (פ"ה מיו"ט) דכ' להוכיח מדברי רש"י ע"ז (דף ט"ו) והר"ן שם דסברו דקאי בלאו ובמאירי ר"פ במה בהמה כ' שא"ב איסו' לאו ובדנ"ח כ' שאין האדון חייב בשמירת עבדו אלא הם בני עונשין לעצמן כנשים ולא הזהירה התורה אלא על התושבים שלא יעשו מלאכת רבן או של ישראל שלא נאמר שבות בעלמא הוא באמירה לגוי אלא בעלים באיסור לאו אע"פ שעשאה מעצמו אבל לצורך עצמן עושין עכ"ל וקשה עליו למה דסובר דבבהמתו של ישראל לא קאי בלאו וע"כ קרא דפ' יתרו קאי על מחמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך בנך ובהמתך עבדך ובהמתך היינו שלא יעשו מלאכה בשיתוף הבהמה וע"ז קאי בלאו ושביתת בהמה שלא תעשה מלאכה אף בלא שיתוף אדם זה ילפינן מקרא דמשפטים מלמען ינוח שורך וחמורך ושם כתיב וינפש בן אמתך והגר והם ג"כ רק בעשה ולאו מאן דכר שמיה כיון דבחדא קרא כתיב דהזהיר לאסור מלאכת התושבים לאדון וכמו בבהמתו דליכא רק עשה כמו כן לגבי תושבי' ולא מצינו בהו ל"ת בפרטות וראיתי בירושלמי פ' במה בהמה ובמס' ביצה פ' משילין דכ' וז"ל הוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך כמוך עכ"ל ותימא דלשון זה לא מצינו בתורה לגבי בהמה רק בפ' ואתחנן כתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך ובהכרח צריך לומר דסובר דמדכתיב שם ל"ת כ"מ כו' ושורך וחמורך וכל בהמתך כו' ואח"כ כתי' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך זה קאי על בהמה שתנוח כמוך ומבואר דהוי בלאו אולם יש להתבונן למה דכתב הר"ן על זה שם דמחמר הוא בלאו אף על בהמת אחרים ואף אם מחמר אחר בהמת גוי ג"כ הוא בלאו וכ"כ הרשב"א שב' ר"פ מי שהחשיך דלכך פריך שם והלא מחמר ורחמנא אמר ל"ת כ"מ כו' ולא פריך מטעם שביתת בהמתו דהי' יכול לתרץ דמניח על החמור שאינו שלו ואם נאמר דמשם למדנו איסור לאו על שביתת בהמתו מנין לנו לחלק דמחמר יהי' חייב אף על בהמת אחרים כיון דמחד קרא ילפינן שוב ראיתי בתוי"ט פסחים (פ"ד מ"א) שעמד ע"ז אלא שכ' בפשיטות דאיסור דמחמר מהך קרא דשבית' הוא דנפקא לי' וכתיב בי' ובהמתך ובאמת לרוב הפוסקים לא ילפינן להו מחד קרא רק מחמר מקרא דפ' יתרו ושביתה מקרא דפ' משפטים ושם כתיב שורך וחמורך והא דלגבי מחמר סברו דחייב אף במחמר אחר שאינו שלו היינו כיון דמבואר מס' ב"ק (דף נ"ד) השתא דאמרת כל רבוייא הוא בהמתך דדברות ראשונות ושו"ח דדברות אחרונות ל"ל אמרי שור לאגמורי שור שור לחסימה חמור לאגמורי חמור חמור לפריקה בהמתך לאגמורי בהמתך לכלאים א"כ ע"כ דבהמתך ושו"ח לאו דוקא כיון דבפריקה וחסימה לא כתיב שו"ח ואין גז"ש למחצה כמבואר מש"ס קידושין (דף ה) דגם ילפינן שוב להיפך ג"כ כמו ויצאה והיתה מקיש הוי' ליציאה פריך ולקיש נמי יציאה להוי' ומ"ש בצל"ח פסחים דלהיפך לא ילפינן כבר תמה עליו בס' מלא הרועים עי"ש ממילא כמו דשם מוזהר אף על של חבירו ואינו שלו כן נמי לגבי לאו דמחמר מוזהר אף על שאינו שלו ובעשה דשביתה דילפינן מדכ' למען ינוח שורך וחמורך דפ' משפטים בזה דרשינן מדכ' שורך וחמורך אינו מוזהר על שאינו שלו וזה אתי שפיר להסוברים דשביתת בהמה הוא בעשה אבל להסוברים דקאי בלאו מנין לחלק וצ"ל כיון דלגבי עשה עכ"פ כתיב שורך וחמורך דאינו חייב על של אחרים ממילא אף דסברי דמצווה ע"ז גם בלאו מ"מ כשאינו מחמר אינו מצווה על של אחרי' רק במחמר ובשלו מצווה גם על עשה ודו"ק:
ואם בהמתו של ישראל עושה מלאכ' בשבת מעצמה או הנכרי עוש' עמה מלאכה אם מחוייב הישראל למחות בהם לכאורה נראה מדברי תשובת הרשב"א (ח"א סי' נ"ט) שכ' לענין אם נצטוינו על עבד ערל כגר תושב וכ' וז"ל ועוד דלא אסרה התורה אלא משום ששביתתו עלינו במלאכתנו דומיא דשור וחמור דמחד קרא נפקי דכתי' למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך ומה שו"ח אנו מצווין עליו אף עבדנו אנו מצווין עליו שוב כ' שאם העבד והשפחה עושין מלאכת רבן שלא מדעתו וניכר שאין עושין לדעתו שהוא מותר ואינו מצווה להפרישו. דומיא דקטן שאין ב"ד מצווין להפרישו בעושה ע"ד עצמו רק בעושה ע"ד אביו כו' ולא אסר' תורה בעבד ואמה במלאכת ישראל אלא כשיש אמירה דישראל או שעושין ע"ד ישראל כו' ואפשר עוד שאין גר תושב אסור במלאכת ישראל אלא כשיש שם אמירה דישראל אבל בלא אמיר' מותר אפי' בעוש' ע"ד ישראל דאף הוא אינו עוש' אלא אדעת' דנפשי' כיון שאינו כבוש תחת ידו והה"ד לעבד ואמה במלאכת ישראל שאינו אדונו לפי שאף הם במלאכת ישראל דעלמא מדעת עצמן הן עושין אבל בשל אדון כיון שהן כבושין תחת האדון ע"ד האדון הם עושים עכ"ל. והי' נראה דגם בבהמתו אם מעצמה עושה מלאכה אינו מצווה למחות ורק מצווה שיתן לה מנוחה שלא תעשה מלאכה בסיבתו וכמו בעבד שלא מל וגר תושב דמותר במלאכת עצמו כמבואר כריתות (דף ט) כן נמי בהמתנו דמחד קרא נפקי אבל אם גוי עושה עמה מלאכתו מחוייב למחות אולם מהא דאיתא במכילת' פרשת משפטים מובא ברש"י שם הוסיף לו הכתוב נייח אחר להיות תולש מן הקרקע ואוכל או אינו אלא יחבשנו בתוך ביתו אמרת אין זה נייח אלא צער ועי' שבת (דף קכ"ב) ותו' שם ויקשה איך הי' ס"ד שיחבשנו בתוך ביתו כדי שתנוח הא דומיא דבן אמתך כתיב ובבן אמתך אינו מצווה עליו אלא שלא יעשה מלאכת רבו אבל לעצמו יכול לעשות כמו כן בבהמה ואולי היה ס"ד דמ"מ אסור להעמידה על המחובר דאף שתתלוש מן המחובר לדעתה וליכא איסור מ"מ כיון שגרם לה לעשות מלאכה והבעלים נהנים ממלאכתה אסור קמ"ל דאין זה נייח ואינו מצווה ע"ז ולעולם י"ל בשאר מלאכות ג"כ אם עושה הבהמה מלאכה מעצמה ואין הבעלים נהנים מזה ליכא איסור כמו בבן אמה וגר תושב ועיין מג"א (סי' ש"ה ס"ק ט"ו) שכ' משם הרלב"ח אם הבהמה מעצמה יצאה לחוץ ומשא עליה שלא על ידי אדם אין הבעלים צריכים למונעה והקשה עליו המג"א דכולי פ' במה בהמה יוצאה היא מעצמה ואסור ועי"ש בא"ר דכ' דרלב"ח לא כ' כשיש משא עליה אלא כשיוצאה חוץ לתחום בלא משא אבל כשמשא עלי' ודאי צריך למנוע עי"ש אולם מדברי רשב"א נרא' דאינו צריך למנוע ובפ"מ בא"א (סי' ד"ש ס"ק ו) כ' להקשות על הרשב"א דכ' דהוקש לחמורו א"כ יהי' רבו מוזהר עליו אף על מלאכת עצמו כבהמה וי"ל דא"כ ל"ל קר' למען ינוח עבדך ש"מ חד בעבד שמל וטבל רבו מוזהר עליו כשביתת בהמתו ועבד ערל ותושב אין רבו מוזהר עליו כ"א במלאכת רבו שעוש' לדעתו עכ"ל והמעיין ברשב"א יראה שהוא כבהמתו ממש וגם בבהמ' אינו מוזהר כשאינו נהנ' ממלאכת' ואינ' עושה על דעתו ואפשר בעבד זה ניח' לי' כשאחרים אינם עושים עמו מלאכה ועושה אדעת' דנפשי' משא"כ בבהמה אם אחרים עושים עמה בע"כ אף אם נכרי עוש' עמה מלאכ' כיון שבע"כ של הבהמ' עוש' מוזהר על נייחו שלא תעש' מלאכ' שלא לרצונה אבל ע"ד עצמה כשעושה ליכא איסור וראי' לזה דבקטן כשעושה ע"ד אחר ג"כ אסור כדמבואר בב"י (סי' של"ד) משם רבינו ירוחם ואמאי בעבד בעושה ע"ד אחר מותר כמו שכתב הרשב"א הא בחד קרא כתיב וע"כ צ"ל בעבד שהוא גדול ובר דעת עושה אדעתא דנפשיה ורק ע"ד רבו אסרה תורה משא"כ קטן שאינו בר דעת עושה ע"ד אחר אסור וכן עבד כשאחר מצוה לו אסור כמ"ש רשב"א שם ועי' רשב"א ח"ג (סי' רע"ב) דכ' בעבד דאסור לכל ישראל משמע קצת אף בשאינו מצווה וא"כ ממיל' כשאחרים עושים מלאכה עם בהמת ישראל אסרה התורה כיון דבע"כ עבדה אין זה נייח רק כשהבהמ' עושה ע"ד עצמה אז מהראוי לומר שלא ציותה התור' ע"ז כמו בקטן ובעבד שלא מל ובמ"מ (פ"כ) משמע דעבד העוש' מלאכה ע"ד גדול אע"פ שאינו רבו אסור וכן מבואר מדברי תוספות כריתות שם שכתבו סתם דוקא לעצמן ולא לאחרים ואפשר דכונתם דוקא כשיש אמירה דישראל כמו שכתב הרשב"א דמלאכת ישראל שאינו אדונו על דעת עצמו עושה. [ועיין בספר פנים יפות פרשת משפטים דכתב דלכך כתיב לגבי בן האמה וגר תושב לשון וינפש ולא כתיב לשון מנוחה משום דהם רשאים לעשות מלאכ' לעצמן א"כ אין להם מנוח' אלא שלא יעשו מלאכה לרבן וזהו לשון וינפש עושה מלאכה לעצמו כנפשו ורצונו ע"כ ומשמע שם מדבריו דבבהמ' מדכ' ינוח שורך וחמורך היינו שינוחו מכל אף ממלאכ' עצמן ובאמת זה אינו כמבואר מדברי הרשב"א וכמו עבד ערל יכול לעשות כנפשו ורצונו כן בהמה עושית מעצמה כרצונה אולם מדברי ריטב"א מס' ע"ז (דף ט"ו) משמע באמת דצריך למנוע הבהמ' ממלאכ' אף כשעושית מעצמה שכת' וז"ל ויש לו ליזהר שמירה מעולה בבהמתו שלא לעשות מלאכה אפילו ע"י אחרים ואפילו בשנטלוה ממנו למידי דהתירא כמו שהוא מוזהר על עצמו עכ"ל ומדסיים כמו שהוא מוזהר ט"ע משמע קצת דאף למנוע מחוייב ואולי סובר כמו שכתבתי לעיל דכמוך קאי אף אבהמ' כמו דנרא' מדברי הירושלמי הנ"ל ואף דבעבד אינו מצווה להפרישו כמ"ש הרשב"א אולי משום דכתיב בי' וינפש תלי הכתוב המלאכה בנפשו ורצונו וכמ"ש הפנים יפות אבל בבהמה דכתי' בה מנוחה וגם כמוך קאי עליה ממילא אף שעושית מדעתה ומרצונה מחוייב למונעה כמו שאדם עצמו אסור במלאכה אף אם מתענג ונייח לו המלאכ' ומה"ט הי' ס"ד דמכילתא אף למונע' להעמיד על המחובר] אולם נראה לפ"ז עבד קטן שאין לו דעת אסור לעשות ע"ד אחר דלכל ישראל אסרה תורה ובמאירי ר"פ מי שהחשיך כת' וז"ל למדנו מכאן שהמוציא משא על בהמתו בשבת או מניח לאדם אחר לעשות כך ואינו מחמר אחריה עובר בעשה של שביתת בהמתו ר"ל למען ינוח והמחמר אפילו בבהמת חבירו עובר בלאו עכ"ל מבואר דאם מניח לאדם אחר לעשות כן עובר ג"כ בעשה:
וראיתי בפ"מ במ"ז (סי' רס"ו) שכתב אף אם הוי בלאו מ"מ אינו מחוייב לבזבז הון רב דדוקא שלא יעבור בקום ועשה אבל בשוא"ת לא והביא משם הת"ש שכתב בפשיטות שצריך לתת כל ממונו ולא יעבור על לאו של בל יראה וכ' ואיני יודע מניין לו עי"ש ובאמת זה דעתו של הפ"מ בכמה מקומות דלאו דוקא חומר דל"ת חייב לבזבז רק שלא לעבור בקו"ע והיכא דעובר בקו"ע בעשה מחוייב ג"כ לבזבז כל אשר לו והיכא דעובר בשוא"ת בל"ת ג"כ אינו מחוייב אולם כבר הוכחתי במ"א דרק בחומר ל"ת תליא ומצאתי בגליון יו"ד מרבינו הג' מרן עקיבא איגר ז"ל שכ' כן (סי' קנ"ז) שהביא כן משם תשובת ריב"ש ועיין ב"ח ח"מ (סי' י"ב) דאינו מחוייב להפסיד ממונו שיגמור הדין. ובתומים שם ובתשוב' שבות יעקב (ח"ג סי' קמ"ג) שכ' שאין לו להסתלק ולעבור על מצות ל"ת דלא תגורו והמהרי"ו שכתב שנהגו שלא למחות היינו דוקא במצות עשה דהוכח תוכיח ועיין הגר"א יו"ד שם (ס"ק ה) וכתבתי על הגליון ש"י מדברי רש"י סנהדרין (דף ע"ג) שכ' לא תעמוד ע"ע משמ' אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעיך ועי"ש במהר"ם לובלין ובמהרש"א דמשם נרא' דאף על ל"ת אינו מחוייב להפסיד ממונו רק שם מיתורא דקראי וע"כ צריך לחלק אף דכתיב בכל מאודך היינו חובת הגוף שבכל פעם שבא החיוב עליו חיובא דגופו הטילה התורה על בר ישראל לבזבז כל ממונו שלא יעבור ועד שליש בקיום עשה אבל דבר שאין קבוע לו זמן ויכול להזדמן בכל עת ורגע כמו מ"ע דתוכחה ול"ת דלא תגורו ע"ז אינו מחוייב להפסיד ממונו ועיין היטב במהרי"ו (סי' קנ"ז) דכן נראה דעתו עי"ש ומעתה להמבואר מדברי ריב"ש וכן מב"ח יו"ד (סי' רל"ב) המובא במג"א (סי' תרנ"ו) דאף שלא לעבור בלא תעשה בשוא"ת מחוייב לבזבז כל ממונו וכן נראה ראיה מדברי רמב"ן עה"ת בפ' משפטים דכ' בפסוק מכשפה לא תחי' ולא אמר מכשפ' מות תמות כי החמיר בה להזהיר אותנו בלאו שלא נחי' אותה וכמו שאמר במסית לא תחמול ולא תכסה עליו וכן ברוצח אמר ולא תקחו כופר ולכאורה מה נ"מ בחומר לאו מחומר דעשה כיון דאין בו מעשה ואף די"ל במכשפ' נ"מ לעבור בלאו באם מעל' אות' מן הבור וכדומ' שעוש' מעשה להחיותה מ"מ ממה דלא מנה הרמב"ם הלכו' סנהדרין ללאו זה שיהי' בו מלקות משמע כיון דעיקר הכונה הוא להמית אות' והמסייע להחיותה אף שהוא במעשה מ"מ אין לוקין א"כ מה יש חומר ללאו זה יותר ממה שהיה נאמר בעשה אלא ודאי דאף ל"ת בשוא"ת חמור מן עשה לחייב לבזבז כל ממונו ואתי שפיר דברי הב"ש לענין שלא יעבור על לא יראה אבל מ"מ למנוע שלא לעשות נכרי מלאכ' בבהמתו בשבת דזה מצוה המזדמן עליו שהוא מחוייב שתשבות בהמתו בשבת ומעלמא אתי עליו הנכרי בעקיפין לעשות מלאכתו עם בהמתו בשבת אינו חייב לבזבז ממונו ע"ז אשר בכל עת ורגע יכול להזדמן וכל מה שהוא על צד המקרה וההזדמנות אינו חייב לבזבז ממונו כמו דנרא' מדברי המהרי"ו הנז' ועיין ב"ח (סי' רמ"ו) שכ' כדעת רוקח ותשובת ר"ה גאון ושב"ל דהיכא דשלא בשכירות נותנן לו מותר ואם עושה בהן הגוי צרכיו אין עליו כלום דשלא מדעתו הוא עוש' ואם רואה אותו מוחה בידו והיינו במסרו קודם שבת אבל בשבת אסור עי"ש ובשיירי כנה"ג (סי' ש"ה) ומכולם עכ"פ מבואר דברוא' שעוש' מוחה בידו אבל מ"מ לבזבז ממונו יש לומר דאינו מחוייב:
וראיתי בחתם סופר חלק או"ח (סי' ס"ב) שכ' משם הגאון מו"ה זלמן מרגליות ז"ל דאינו מצווה על שביתת בהמתו אלא לעשות מלאכת ישראל אבל מלאכת גוי ואין ישראל נהנה ממנו כלל לא נאסר ומסתיעא מלשון הרשב"א בתשובה ומדברי רוקח ודברי ר"ה גאון המובא ב"י הנז' עי"ש וכבר הוכחתי דמדברי רשב"א אינו ראי' רק אם הבהמ' עושה מעצמה אבל אם אחרים עושים עמה מלאכה אין זה נייח ומצווה עליה וכמ"ש המאירי וגם ברוקח כתב אם רואה אותו מוחה בידו רק אם עושית מעצמה בזה יש ראי' מדברי רשב"א דמותר אולם המג"א והא"ר גם בזה מחמירין וכן נראה מדברי מהרש"ל ביש"ש ביצה (פ"ה סי' ו') לכן כנרא' דאין להקל גם בזה לכתחל' אולם בעבד מבואר בש"ע (סי' ד"ש) דמותר ואף כשעוש' מלאכת רבו שלא מדעתו ולישראל אחר שאינו רבו אפילו עושה ע"ד ישראל מותר כל שאין שם אמירה וכבר כתבתי דמ"מ בבהמה לא שייך אדעתא דנפשה כשאחרים עושים עמה וחייב למחות ואפשר דמה דהמג"א אוסר אף אם עושה הבהמה מעצמ' היינו לצאת כיון שכבר מונח המשא עלי' והבהמ' רוצ' לצאת לרה"ר בזה לא הוי נייח כיון דע"כ המשא עלי' אבל אם הבהמ' עושה לדעתה שאר מלאכות כמו דישה או טחינה וכדומה אינו מחוייב למחות כמו לגבי עבד ערל וראיתי בס' קרמ"ר (פ"ו משבת) שהביא פסק אביו בעל ס' מחנה אפרים על ענין השפחות של עכשיו דכ' דאף לסברת הרשב"א דאף דאינו עבד תושב מצווה עליו מ"מ מותר לשפחתו של חבירו לעשות מלאכה לחולה ויתן לה שכרה דאז ודאי נכרי אדעת' דנפשי' עביד וכה"ג שרי כמ"ש הרשב"א וכ' איברא דגבי מתני' דנכרי שבא לכבות אין אומרים לו אל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם פי' רש"י שאינו עבדו שהוא מוזהר על שביתתו וההיא איירי בעושה הנכרי ע"ד עצמו ואפ"ה משמע דטעמא שאינו מוזהר עליו הא אם הוא עבדו שמוזהר עליו אסור אע"ג דאדעת' דידי' עביד עכ"ל ותמהני הא בעבד העוש' מלאכת רבו מבואר להדי' ברשב"א כיון שכבוש תחת האדון ע"ד האדון הוא עושה ומבואר דתמיד אסור מלאכת רבו דבכ"מ אמרינן אדעתא דרבו ואדונו עושה משא"כ לאחרים מותר כמבואר בש"ע הנ"ל ושפיר כ' רש"י שאינו עבדו המוזהר עליו דבעבדו אף דנראה דעושה ע"ד עצמו לא מהני דלעולם אמרינן דעושה ע"ד רבו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |