אמרי בינה/דיני פסח/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני פסח י

סימן י

בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער עי' ש"ע (תמ"ב ס"ז) ובמג"א שם ובירושלמי פסחים (פ"ג) מיבעי בהא דקאמר שם שני חצאי זתים תוך הבית אינו מצטרף בתוך הכלי מצטרף וקאמר הא דקתני פחות מכן בטול במעוטו כאן בתלוש כאן במחובר ומזה נראה קצת בדעת המ"מ והכ"מ בדעת הרמב"ם בחצי זית בבית וחצי זית בעליה דדוקא אינו דבוקים בכותל א"ח לבער דבתלוש כשמונח גרע טפי ועי' מג"א (ס"ק י"ב) ובירושלמי מהו מעוטו בטל או מכיון שנראה לבער צריך לבער את כולה והקש' שם הק"ע הא תנן (רפ"ב) דכלאי' כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט ר"י אומר יבור דכיון דזקוק למעט יברור הכל וקי"ל שם כת"ק א"כ ה"נ א"צ אלא למעט וכ' דהתם אינו אלא מפני מראית עין דנראה כמקיים בכלאים אבל כאן יש איסור דאורייתא אולם למ"ש דאיירי בביטל דאל"כ אף בפחות מכזית חייב לבער הדרא הקושיא מ"ש מכלאים עי"ש עוד:

והנה הא דכלאים ל"ה רק חיוב דרבנן למעט מבואר כן שם בתוי"ט ובכ"מ משם הירושלמי ועי' תשובת רשב"א (סי' רנ"ט) דאף דניכר האיסו' וגם בכלאי זרעים דהוי היתר בהיתר ולא בטיל מ"מ לא ניתנה התורה למלאכי שרת דא"א שלא ימצא בשדה פרידה אחת ממין אחר ותאסר הכל. וראיתי בתשובת רבינו עק"א ז"ל (סי' רמ"ו) דתמה על הכ"מ ותוי"ט דהא מפורש ברמב"ם הלכות כלאים ואם זרע לוקה וגם מקשה מסוגיא דב"ב (דף צ"ד) דמבואר דל"ה רק דדרבנן אך כתב כיון דדעת הרמב"ם שם דהוא מדאוריית' ואעפ"כ קי"ל שם כרבנן דל"צ למעט רק כשיעור וא"כ ה"נ אף בלא ביטלו א"צ רק למעט משיעורו עיי"ש עוד. והנה באמת בקושיתו על הרמב"ם כבר קדמוהו בביאורו הגרא"ו ז"ל יו"ד (סי' רצ"ז):

ונראה דודאי מודה הרמב"ם ע"כ דא"ח רק מדרבנן דאל"כ הא אין מבטלין איסור לכתחלה כמבואר שם בירושלמי דמרבה לבטל איסור מפני מראית העין ועוד דהא הוי כניכר האיסור כמ"ש הרשב"א והא דכ' הרמב"ם לוקה הוא כך דעיקר ההיתר משום דלא נתנה תורה למלאכי השרת ומסתמ' אינו מכוין לזרוע את מין האחר שנמצא בו דאינו רוצה לזרוע כלאים וזה מן התורה חז"ל חשו למראית העין והטילו עליו החומר למעט או להוסיף משיעור כ"ד בסאה וא"כ אם א"מ מגלי דעתו דחפץ לזרוע כך מעורב והוי שוב ממילא כזורע כלאים כיון דרמי' עליו החיוב להוסיף וא"ר ומקבל התראה מגלה דעתו דרוצה לעבור ולזרוע כלאים. ואף דמוכח מדברי הרמב"ם (פ"ב הי"ב דשבועות) דלגבי מלקות ל"ב שיתיר עצמו למלקות מדקאמר שם או שקבל עליו התראה משמע דרק יש אופן ולא הכרח עי"ש דיש הוכחה מבוארת משם דל"ב שיתיר עצמו לגבי מלקות ודלא כמ"ש הלח"מ (פי"ב מסנהדרין) ובתשוב' חה"ש (סי' י"ז) מ"מ התראה בעינן למלקות וכיון דהתרו בו ואינו חושש על זה מגלה דעתו דרוצה בתערובות המין האחר הוי שוב ממש כזורע כלאים לכך לוק' ועי"ש (פ"ב מ"ה) ואם ניכש או כיסח אומרים לו עקור את הכל וברע"ב שם כיון דגלי אדעתו דניחא לי' צריך לעקור ובתוי"ט דלעיל דשרי להניח המותר דשם לא חייבוהו חז"ל יותר אבל הכא דא"ח כלל והוא מנכש מראה דנ"ל בהשאר עי"ש וסובר הרמב"ם דאף דמה"ת לא רמיא עליו החיוב למעט או להוסיף מ"מ כיון דחייבוהו חז"ל ואינו חושש לזה גלי דעתו דניחא לי' ואם לא הי' עליו חיוב מוקמינן על חזקת כשרות דאינו מכוין כלל לזרוע המין האחר אבל כיון דאינו חושש על חיוב חז"ל גלי דעתו דמכוין לזרוע כלאים ודומה קצת למ"ש מהרי"ט בתשובה לגבי חזקת פנויה דאיתרע מדרבנן עכ"פ איתרע ג"כ מדאורי' והכי נמי דכוותה אבל לעולם עצם החיוב למעט מודה הרמב"ם דהוא רק מדרבנן וי"ל דבאיסור דאורייתא חייב למעט הכל וכמו שכ' הק"ע:

ובאמת י"ל דבעי' דירושלמי לא תליא כלל בכלאים למ"ש הח"צ (סי' פ"ו) הטעם דאין צריך לבער חצי שיעור דל"ש אחשבה כיון דמונח ממילא ואינו מחשיבו אינו עובר על ח"ש א"כ ספיקא של בעל האיבעי' יש לומר דכיון דמונח כזית שזה חייב לבערו דילמא במה שמפחיתו ומניח החצי זית בזה מחשיבו ועובר מטעם ח"ש או דילמ' בזה אינו מרא' שמחשבו וכיון דלא נשאר רק ח"ש א"ח לבער ואינו דומה לכלאים דשם הפלוגת' על חיוב חז"ל אם חייבוהו לבער הכל או די למעט ואם עושה כפי חיובו בהנשאר לא יתעבד שום איסור משא"כ כאן דילמא בזה הוי כמו ח"ש דאכילה דמחשיבו בזה במה שמניח אותו על מקומו ואינו מבער הכל רק דממעט וז"פ:

ויש להוכיח קצת דאין הטעם דח"ש דאסור מן התור' בשביל שעושה מעש' שמחשיבו רק מטעם דחזי לאצטרופי ממה דסוברים בנשבע שלא יאכל דאמרינן כונתו הי' על אכילה בכזית ואעפ"כ אסור מן התור' לאכול אף ח"ש כמבואר בר"ן מס' שבועות ובטור יו"ד (סי' רל"ח) משום דח"ש אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי ובשבוע' נמי אע"פ שאינו בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה"מ לקרבן ולמלקות אבל איסורא איכא בכ"ש מטעם דחזי לאצטרופי והוי דין שבועה כדין שאר איסורין עי"ש בר"ן ומבואר אף דכונתו הי' לאסור עליו רק שיעור אכיל' שהוא בכזית ולא ח"ש מ"מ כיון דאסור בשיעור שלם הוי ככל איסורי תורה דממילא אסור אף בח"ש מטעם דחזי לאצטרופי וע"כ דשם לא תלייא בדעת הנשבע דאם הי' בדעת הנשבע שיאסר בכ"ש רק שלא יתחייב קרבן ומלקות אלא בכשיעור ל"מ דהו"ל כמתנה על מה שכתוב בתורה א"ו דדעת הנשבע לא הי' רק על כשיעור רק ממילא כיון דחל איסור על שיעור אסור בכ"ש משום דחזי לאצטרופי ועי' ש"ך יו"ד שם (ס"ק י"ב) ומל"מ (פ"ד משבועות) דדעתם אם אומר בפי' שבועה שלא אוכל כזית מותר מה"ת בח"ש כיון דדעת הנשבע רק על כזית וכבר השיג עליהם בס' אבני מלואים (ח"ב סי' י"ד) ודבריו נכונים מאד וכן כתב ברדב"ז (ח"ג סי' תקצ"ז) דאף בנשבע בפירוש שלא יאכל כזית דעתו לעשותו כאיסור תורה ושייך טעמא דחזי לאצטרופי אבל אם פי' להדיא שאינו נשבע על ח"ש כ' הרדב"ז דמותר בח"ש ובאמת גם זה צ"ע מאי מהני שמפרש שאינו נשבע ואינו אוסר על עצמו ח"ש הא בסתם נמי לא הי' כונתו רק על כזית דאל"כ למה לא יתחייב א"ו אף דכונתו הי' לאסור רק כשיעור מ"מ אסור בכ"ש מטעם דחזי לאצטרופי ממילא אף בפירש נמי הוי כמתנה עמ"ש בתורה עכ"פ חזינן דאף במקום דל"ש אחשבה דמ"מ כיון דאסור בשיעור שלם ממילא הוי ח"ש אסור מה"ת אף דעל זה לא חל כלל שבועתו דלא אסר ע"ע רק שיעור שלם ולא איכפת לן בזה דהוא אחשב' לאכיל' דהא א"ח על זה וע"כ דזה לא נכלל בשבועתו ומ"מ אסור מטעם חזי לאצטרופי לחוד ודלא כמ"ש הח"צ ועוד אם נאמר דלאו מטעם חזי לאצטרופי לחוד אסור ח"ש רק בצירוף הטעם דאחשבה א"כ אם אוכל ח"ש בשוגג דל"ש אחשבה וכמבואר בריטב"א מכות (דף י"ז) דמה"ט אף לר"ש דסובר כ"ש למלקות מ"מ לקרבן בעי כזית דבשוגג ל"ש אחשבה [ומה"ט נ' דאף לר"ש מ"מ לענין לעבור בב"י דהוא דבר דממילא ול"ש לומר אחשבי' מוד' ר"ש דבעי כזית ודלא כמ"ש בצל"ח פסחים (דף מ"ה) ד"ה פחות מכזית] א"כ נימא באוכל ח"ש בשוגג לא עשה איסור תורה ולא משמע כן מש"ס שבת (דף ע"א) ועיין מ"ש עוד בזה ח' יו"ד א"ו מטעם חזי לאצטרופי לחוד אסור מה"ת בחצ"ש וא"כ אף באינו עוש' מעשה להחשיבו נמי אסור ולמה לא יהי' אסור בח"ש חמץ להשהות בביתו מה"ת וכן באמת דעת הפנ"י בתשובה:

ובספר שא"ר העלה דאף מדרבנן מותר ח"ש חמץ להשהות מטעם דל"ש חזי לאצטרופי על למפרע עי"ש בנועם דבריו וכתב כדמוכח כולה שמעתא דבצק שבסדקי עריבה (פסחים דף מ"ה) ומתרץ בזה קושית תוס' פסחים (דף כ"ט) דיכולין לפדותו בפחות פחות מכזית עי"ש והדברים תמוהין אף אם נאמר כהסוברים דפחות מכזית אינו חייב לבער וכמ"ש רש"י ותוס' והרא"ש בדעת רמב"ם ודלא כמ"ש המ"מ בדעת רמב"ם דדוק' בדבוק בכותלי הבית או בדופני הכלים אבל בעינ' אפילו בפחות מכזית צריך לבער מ"מ אף אם נחזיק כסברתם דא"ח עכ"פ מדרבנן ודאי חייב לבער אם עושה מעש' ואחשבה כמו אם פוד' מהקדש פחות מכזית וזוכה בו ודאי אחשבה ועכ"פ מדרבנן אסור כמו לר"ל דסובר ח"ש אסור רק מדרבנן ולית לי' סברת חזי לאצטרופי מ"מ מדרבנן אסור ולמה יגרע לאו דבל יראה והרדב"ז בתשובה (סי' קל"ה) כ' ג"כ דמדרבנן צריך לבער וכן הפ"ח כ' דאפשר דחייב לבעורי מה"ת מידי דהוה אח"ש דאסור מה"ת באכיל' והה"ד להשבתה ומשום דאתקש אכילה להשבתה ומהרי"ט אלגזי ז"ל בס' קה"י עמד ע"ז דלמה מטעם דאתקש השבתה לאכילה הא דין ח"ש שייך בכל איסורים עי"ש אולם לדברי השא"ר דבריהם נכונים די"ל דלא שייך לאסור ח"ש מטעם חזי לאצטרופי רק היכא דיעבור למפרע ולא אם יעבור מכאן ולהבא ועיין פ"מ יו"ד (סי' ס"ב) די"ל חזי לאצטרופי הוא אם הי' לו אז לצרף ואכ"מ בזה אבל עכ"פ היכא דאחשבה ועושה מעשה בידים להכניסו לרשותו ודאי לכ"ע עכ"פ מדרבנן אסור ודברי השא"ר צ"ע ועיין פ"מ יו"ד בפתיחה להלכות שחיט' דצדד לומר באיסור עשה דלא נזכר לשון אכיל' בזה אף בח"ש עובר בעשה עי"ש וא"כ אף בלעדי ההקש מ"מ כיון זולת לאו דב"י חייב בעשה דתשביתו וי"ל דחייב בעש' אף על ח"ש עכ"פ להשבית אולם במ"א כתבתי להביא ראיות דלא כפ"מ בזה ולא חמיר העשה יותר מן הלאו ואכ"מ בזה:

ויש להתבונן מה דנראה מכל הפוסקי' דכזית חייב בביעור מדאוריית' אף אם אינו שוה פרוטה וי"ל להמבואר ברש"י סוכה (דל"ה) דלגבי אתרוג דבעי שיהיה דין ממון כ' שאינו ש"פ דאיסור' הנאה הוי הלכך לאו שלכם הוא ומבואר דמה דאינו ש"פ ל"ה לכם וכ"כ (דף כ"ז) בהא דכל האזרח ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת דילפינן מזה דיוצא י"ח בסוכה ש"ח כ' רש"י דא"א שיהיה לכולן דלא מטי ש"פ לכל חד אלא ע"י שאלה עיי"ש דמשמע דמה דאינו ש"פ לא מקרי לכם ושלו וא"כ לגבי חמץ דכתיב לא יראה לך ממילא פחות מש"פ לא קרינן בי' לך ואף אם אחשיבה לשלו מ"מ לא מקרי שלו וי"ל דאינו עובר ועיין בשערי תשובה (סתפ"א) שחקר מטעם זה דבעי בכזית מצה שיהיה ש"פ דאל"כ ל"ה כשלו ובאמת מעשים בכל שנה דאדם יוצא בערבה ביום ראשון דסוכות אף דצריך שיהי' לו בו דין ממון ובאמת אינו ש"פ ואף דלתועלת המצוה חשיב כש"פ מ"מ הא בעינן דין ממון שיהי' שלו אף בלעדי המצוה כמו שהוכחתי בהגהותי לדברי חיים דיני לולב (סי' א') א"ו דאף פחות מש"פ חשיב לכם כיון דראוי לצרפו לפרוטה. וממילא לענין חמץ עובר עליו ביש בו כזית אף דאין בו ש"פ רק בפרורי דממילא בטיל דלא חשיבי ועמ"ש בתשובת פנ"י הנז' (סי' ט"ו):

גם יש להתבונן להסוברים דעל תערובות חמץ קאי בלאו ועובר בב"י ג"כ וכן לענין טעם כעיקר דדעת הלבוש והפ"ח לאסור להשהות ודלא כמ"ש הח"י וכבר דחה ראיותיו בס' ח"מ. וע"כ צ"ל אף דכתב הר"ן ריש פסחים דאפשר שמפני טעם זה החמיר' תורה בו לעבור עליו בב"י משום דלא בדילי ואית ביה כרת וא"כ בתערובות דטע"כ דאין בו כרת ליתא בב"י מ"מ אליבא דאמת יש כמה פיקפוקים על טע"ז כמו"ש הפ"מ בפתיחה וגם להסוברים דעובר בב"י בתערובות ע"כ או דלא סברו כדברי הר"ן בזה לדרוש טעמא דקרא או כיון דגזר' התורה על חמץ דגן גמר שוב ל"פ אף בדבר דא"ב כרת רק בלאו ג"כ עובר. ולפ"ז להמבואר בירוש' מס' תרומה (פ"ו) דאף ר"ל דסובר חצ"ש אינו אסור מה"ת מודה באיסור הנאה דאסור מה"ת א"כ כיון דקאי על חמץ חצי שיעור באיסור הנאה דאם אוכל חצי שיעור אף דא"ח כרת מ"מ לענין הנאה ל"ב שיעור שלם א"כ ממילא אסור להשהות ויהי' קאי בב"י ולדעת רמב"ם דאינו לוקה על הנאה י"ל דלכך אינו עובר כיון דליתא בלאו דמלקות דאל"כ יהי' חמור ראיה מאכילה דסתם אכילה בכזית ועל חצי זית ליכא מלקות ובב"י יהיה בלאו למלקות וכמ"ש בכה"ג רש"י יומא (דף ע"ט). אבל לשיטת התוס' דיש מלקות על הנאה א"כ אם אכל פחות מכשיעור דיש בו כדי הנאה עכ"פ ראוי לומר דחייב מלקות מצד הנאה וממילא עובר ג"כ בב"י ויש לעיין בזה. ובאמת בש"ס פסחים (ד"ד) קאמר דאתקש השבתות שאור לאכילת חמץ היינו מדכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וכרת הוא רק באכילה ולא בהנאה כמ"ש תוס' (דף כ"א) ומבואר דאינו בעשה דהשבתה רק על מה דחייב כרת וכ"כ אינו עובר בב"י רק היכא דקאי בכרת ולא במקום דליכא כרת:

ועי' פנ"י ר"פ אלו עוברין ומ"מ הסוברי' דעובר בלאו דב"י על תערובות חמץ יקשה דיהיה בלאו דב"י ג"כ על חצי זית אם ש"פ דלדעת הצל"ח פסחים ותשו' רבינו עק"א ז"ל שיעור הנאה הוא פרוטה א"כ יעבור בב"י ג"כ וצ"ע:

ובאמת לדעת הר"י דאורלניש בתוס' חולין (דף צ"ח) דכיון דלא ילפינן טעם כעיק' רק מגעולי מדין לא קאי בלאו רק בעשה נראה ודאי דאינו עובר בב"י בתערובות חמץ והתוס' הקשו שם דנימא הדרי לאסורא קמא וכבר אמרתי די"ל דסובר דעיקר מאי דידענו דטעם איסור אסור הוא מהטמאין לאסור צירן ורוטבן כמבואר תוס' חולין (דף קי"ב) ועיקר מה דצריך למילף לאסור טעם כעיקר היינו בתערובות דלא נימא חד בתרי בטיל וזה ילפינן או ממשרת או מגעולי מדין ומ"מ אהדרי רק לאסורי קמא היינו לאיסור עשה דהטמאין ובאמת דעת רמב"ם (פ"ג) ממאכלות אסורות דאין לוקין על דבר היוצא מן הטמא ועיי"ש במ"מ:

אולם במ"א נתקשתי מש"ס חולין (דף ק"ך) דיליף מהנפש לחייב ע"ד היוצא מחמץ וחלב והקשה הש"ס למה לן למילף לחייב אם המחה וגמאו בחלב וחמץ מהנפש הא נוכל למילף משרצים דכתב הטמאין לאסור צירן ורוטבן הא צריך לקרא דהנפש לחייבו כרת כמבוא' בש"ס שם ומקרא דהטמאין לא הוה נוכל למילף רק לאיסור עשה ועיין מ"מ שם (ה"ו) וצ"ע ואי"ה יבואר בזה חיו"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף