אמרי בינה/דיני פסח/השמטה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני פסח השמטה

[השמטות להלכות פסח]

אמר המחבר כאשר בעזה"י נגמרו לצאת מדפוס העלים מדיני פסח הגיע לידי ספר זית רענן חלק ב' הנדפס מחדש ע"י בן כבוד שארי הגאון האביר המחבר זלה"ה ה"ה ידי"נ הרב הגדול שיחי' ובפתחי הספר ראיתי שמה (סי' ח') מובא פעמיים דברי אאמ"ו הגאון ז"ל מדיני פסח אשר שמע משמו והשיג עליו ובמחילה מכ"ת של הגאון המנוח ז"ל כי לא שם עיונו בדברי אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים לכן השיג עליו וכל מעיין ישפוט בצדק וישכיל ויבין כי על מגן השיג עליו והדברים פשוטים בכ"ז מצוה וחובה עלי להיות בן מכבד אב ולהציג הדברים מול עין הרואה יען כי באו לידי הדברים עת זכיתי לסיים דיני פסח בעזה"י בחיבורי:

א

באות א הביא דברי אאמ"ו שהשיג ע"ד הנו"ב ורעק"א ז"ל דדעתם בנכרי שהלוה לישראל על חמצו והרהינו אצלו דמהני ביטול של ישראל ההוא אמר דל"מ דהוי א"ב והביא ראי' מדברי הרמ"א יו"ד (סרנ"ח ס"י) דאינו יכול הלוה להקדיש המשכון. וכבוד שארי הגאון בעל ז"ר ז"ל הסכים ג"כ לזה משום דכל עיקרו של ביטול הוא מטעם הפקר וא"י להפקיר דבר שאינו ברשותו כ"כ משכון ואף נכרי מישראל דלא קנ' משכון וראי' לזה מדברי המרדכי סוף פ' הספינה ומדברי הרמ"א אינו ראי' דהתם בישראל מישראל דקונה משכון עכ"ד והמעיין בדברי רמ"א יו"ד יראה שמקורו מדברי המרדכי הנז' והרמ"א סתם בכל משכון אף אם הוא ביד גוי כמו דמבואר במרדכי ואאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני חמץ (סי' ו' וסי' י"א) הביא דברי ר"י ודברי ש"מ כתובות ( (דף נ"ט) דאף במשכון קרקע דלא שייך בי' קנין מדר"י דבע"ח קונה משכון מ"מ מה שכנגד מעותיו א"י להקדיש וכן מבואר מדברי הש"ך יו"ד (סי' רכ"א ס"ק מ"ד) ומה לו להביא יותר:

ברם בגוף הדבר לענין ביטול אף כי הגר"ע ז"ל והמקו"ח (סי' תמ"ח) כ' ג"כ דבגזל חמץ פסיקא להו דהנגזל א"י לבטל דאינו ברשותו והשיג מזה על ס' תורת השלמים מבעל ח"י מ"מ יש למשדא בי' נרגא ומצאתי מקום לדברי הח"י וכן בזכרוני דפשיטא לי' לבעל כנסת יחזקאל (סי' ל"ד) שהשיג על התורת השלמים שכתב ממה דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאסור אחר הפסח אף דנגזל אינו עובר על ב"י וכ' הכנ"י דשם הבעלים פשעו שהי' להם למכור החמץ לגוי אגב חצירו או לבטל כמ"ש המג"א והטו"ז (סי' תמ"ג) ומאד דבריו תמוהין הא הלכה גלוי לכל הוא דאין אדם יכול למכור ולהפקיר דבר שא"ב והמג"א והטו"ז איירי בפקדון דכל היכא דאית' ברשות' דמרי' איתא משא"כ בגזילה אולם להמבואר בש"מ ב"ק (דף ל"ג) דאף בגזלן גמור אם הקדישו הנגזל והעמיד אח"כ את הגזלן בדין והוציא מידו ה"נ דקדיש והא דאמר ר' יוחנן דאינו קדוש הוא דוקא היכא דלא הוציאו בדיינין ואחר שגבאו בשור תם ולא קבל הדמים אנו רואים כאילו מעיקרא כשהקדישו הי' כבר בא ברשותו. ובהגהותי לדברי חיים (סי' ל"ב) בדיני מכירה הביאתי ראי' לזה מאביי דסובר בע"ח למפרע גובה ואי אקדיש מלוה קדוש כשגבה לבסוף וכתב שם רש"י דלא אקדיש גוף החוב רק מה שיגבה נאמר גם כן דלא יהני ההקדש דהוי אינו ברשותו עכ"פ ואף בקרקע במקום דא"י להוציא בדיינין הוי כאינו ברשותו ושם ג"כ א"י להוציא בדיינין הקרקע דיכול לסלקו בזוזי וכן אף במטלטלין אמרינן למפרע גובה כמ"ש הרמב"ן שם ואמאי הא אינו ברשותו הוא א"ו כיון דגבאו לבסוף חל ההקדש והמכר למפרע כמו בשור תם והביאתי עוד שם מדברי הטור והרמ"א ח"מ (סי' ת"ז) דאף בזה"ז דאין דנין דיני קנסות מ"מ אם מכרו הניזק מכור וכשיתפסנו יקחנו הלוקח ועי"ש בסמ"ע אע"ג דאין לו בו דבר עד שיתפסנו אפ"ה מכירתו מכירה וזה הוי ודאי אינו ברשותו דא"י להוציא בדיינין כלל רק תפיסתו מהני ובכ"ז מהני אח"כ המכירה ועוד כתבתי שם בזה א"כ בידו להפקיר ג"כ חמץ שביד הגזלן או למכור דאח"כ כשמחזירו חל למפרע והא דכתב הרמ"א והמרדכי דא"י להקדיש המשכון אף דהקדש מפקיע מידי שעבוד מ"מ כיון שהוא ברשות מלוה הוי כא"ב היינו דא"י לאסור על המלוה דאם יחול ההקדש מהשתא מאין יגבה חובו ועיין ש"ך ח"מ (סי' רי"א) דכתב לענין המותר מן החוב דוקא להקדיש א"י אבל למכור יכול ועי"ש בנתיבות וא"כ מ"מ יש לומר כיון דיכול להפקיר ולמכור לאחר שיפדנו דמהני המכירה ואף במה דאינו בידו כלל חל המכירה למפרע כשנתקיים התנאי כמבואר ברמ"א ח"מ (ס"ס רי"א) וכמו שהאריך שם בדיני מכירה אאמ"ו ז"ל להביא ממרחק ראיות מגירושין וקידושין והדבר מבואר ברמ"א הנ"ל מכ"ש שיכול למכור משכון כשיתקיים התנאי ויפדנו דיחול המכירה מעכשיו וממילא מהני הביטול ג"כ ובגזל נמי לדעת הש"מ י"ל דמהני המכירה:

אולם בהשמטות שם הבאתי מדברי המרדכי ב"מ (פ"א) ותשובת רשב"א דמבואר דבגזילה ל"מ המכירה אף אם הוציא בדיינים והראי' שהביאתי מאביי דאקדיש מלי' דמהני בארתי במקום אחר באורך ליישב הדברים ויבואר אי"ה בחלק ח"מ וא"כ לא מהני בגזילה המכירה וההפקר וכמו כן הביטול ל"מ אך למה שבארתי לעיל בסוג ביטול החמץ מדברי הר"ן והרמב"ן חידושי פסחים דלא יחזיקו כשלו ויחשבנו כעפר ושלא יהי' רוצה בקיומו ובארתי דאף על חמץ שברשותו והוא של גוי רק דקבל עליו אחריות י"ל דג"כ מהני עיין לעיל (סי' ב') באורך טעם הדברים. א"כ כ"ש חמצו רק שא"ב מדוע לא נאמר דמהני שיהי' חשוב כעפר כל זכות שיש לו בו ועי' תשובת ב"ח (סי' קכ"ד) ובמה שהשיג עליו הקצות החושן (סי' רי"א) ובנתיבות שם מה שישב דברי הב"ח דלענין ביטול חמץ מהני הגלוי דעת קודם שנתחמץ דאינו רוצה במה שזיכה לו רחמנא עי"ש וה"נ דכוותה כיון דגוף החמץ הוא שלו ויש לו בו זכות ולדעת הרמב"ם אף כשממושכן ביד אחרים עובר עליו מדאורייתא י"ל דמהני הביטול שלא להיות לו זכות בממון זה וכמו עפרא יחשב לו ואינו רוצה בקיומו:

ובגוף השאלה בזית רענן היכא שביטל כראוי ונאנס על הביעור אם קנסינן לי' דדעתו להקל לולא שאת פני הנו"ב והגר"ע ז"ל וכן אאמ"ו ז"ל בספרו שם הביא הכרעה בזה משם רבינו מנוח דהיכא דבטל ולא בדק כלל אף דהיה אונס חיישינן להערמה אבל היכא דביטל ובדק כראוי וביער רק על איזה פרט הי' אונס אשר לא הי' בידו לבדוק בהא ל"ח להערמה עי"ש באורך ואני כבר כתבתי שמה בהגהותי דברמב"ן חידושי פסחים מבואר אף דהי' אונס על פרט א' ג"כ אסור אחר הפסח עי"ש (דף נ"א) דגרס חנות של נכרי ומלאי של נכרי ופועלי ישראל נכנסין שם חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנא' וכתב לא מפני שאומרים שמא מיד פועלי ישראל נפל בפסח דלא נחשדו ישראל על כך אלא שמא מיד פועלי ישראל נפל קודם פסח ואין בעל החנות זוכה בו שהרי שנינו מצא בחנות הרי אלו שלו וכיון שאין בעל החנות זוכה בו אלא ה"ה של מוצא כ"ז שלא זכה בה אדם ברשות הבעלים הראשונים עומד ולא מבעי למ"ד הפקר כמתנה כו' דהו"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה אלא אפי' למאן דל"ל הכי הכא גזרינן ובודאי דהא מתני' ר"ש היא כו' וש"מ דכי קניס ר"ש חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לאו דוק' בעבר עלי' בב"י ובל ימצא אלא בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון קנסינן עלה דהא חמץ זה שנמצא בחנות שאסור בהנא' קודם פסח אבד הימנו והוא של מוצא ולא עבר עליו כלל בב"י ובי"מ אעפ"כ אסור לאחר הפסח וטעמא משום קנסא עכ"ל והאריך עוד להביא ראיה מהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך ואסור אף דלא עבר הנגזל וזכינו לדעת הרמב"ן דאף שודאי ישראל שנאבד ממנו החמץ ביטל ובדק כראוי דכל ישראל בחזקת כשרות והיה אנוס ע"ז שלא ידע שנפל ממנו והיכן הוא ומה הו"ל למעבד אעפ"כ אסור בהנא' ועיין מקו"ח (סי' תמ"ט ס"ק ב') שכיון ג"כ קצת לדברי רמב"ן אבל לא מטעמו שהוא כ' דיאוש לא הוי עד דאתי לרשות זוכה וחלק מהפקר ולכך אסור אחה"פ וברמב"ן מבואר דלרבנן דהפקר אינו כמתנה כמו כן אבידה לאחר יאוש יצא מרשות בעלים וכן מבואר ברמב"ן בש"מ ב"מ (דף י') כמו שהארכתי בזה במ"א אולם אעפ"כ אסור אחה"פ אף דמסתמא עביד הישראל כל מה דהו"ל למעבד ודלא כדעת רבינו מנוח גם מוכח מדברי רמב"ן דאף באם נכרי גזל מישראל דאין שום אחד עובר על ב"י ג"כ אסור אחה"פ וכדעת החק יעקב (סי' תמ"ח סק"ד) ודלא כדעת הרי"ט אלגז"י ז"ל בס' הלכות יו"ט המובא בדברי אאמ"ו ז"ל שם מדהוכיח מגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאסור אף דהנגזל לא עבר בב"י וכ' וא"ת כיון שגזלו חייב לבערו ועבר עליו מש"ה אסור והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים והם לא עברו עליו בכלום אלא ש"מ שקנס זה בין בשוגג כו' הרי דלא משום דעבר הגזלן נאסר רק של ישראל בכל אנפי אסור אחה"פ ממילא אף בגוי שגזל ג"כ נאסר כמובן:

ג

באות ג שם כתב בנידון ששואל אחד שאל מאאמ"ו ז"ל בא' שמכר חמצו בע"פ והי' קנין כסף ושטר מכירה בקנין אגב כנהוג ונודע לו אח"כ ששכח לחתום על השטר וציוה הרב השואל שיכתוב שטר מכירה בחה"מ ובשטר ראי' אף דיכול לחזור נקנה הקרקע למפרע כיון דכסף עושה קנין ואאמ"ו ז"ל כתב מלבד דשטרי דידן שטרי קנין המה אף בשטר ראיה אינו מועיל כיון דטרם שחותם הי' ביד שניהם לחזור הוי ברשות ישראל לענין ב"י לא מבעי לדעת רדב"ז דבמתנה ע"מ להחזיר אסור מה"ד אף דמקיים התנאי ה"נ ביד כל א' לחזור ואף לדעת המג"א היינו אם הוא ביד נכרי אבל בבית ישראל לכ"ע אסור והאריך בזה בדברי הרדב"ז והמג"א וכבוד הגאון המנוח בעל ז"ר ז"ל כתב ולא דבר נכונה בזה דהואיל לא אמרינן רק על חמץ גופי' משום דכ' בי' לא ימצ' שלא יהי' לישראל שום צד מציאות כגון קבלת אחריות כו' אבל הכא לגבי החמץ ליכ' משום הואיל שהרי מכורה וקנויה לו בלא שטר רק מפני קבלת אחריות כמ"ש בעל מקו"ח (סי' ת"מ) דהוי כאחריות עולם והוי כחמצו של נכרי בביתו של ישראל ובאחריותו של ישראל ומשום ה"ט צריך להקנות לו הקרק' ותו לא איכפת לן באחריותו מפני דהוי כחמצו של נכרי בביתו של נכרי ונמצא דתורתו של הואיל בנידון זה היא רק על הקרקע דהוצרך לשטרו רק שהחמץ יגרר ממילא בזה אחר הקרקע ובדבר שאינו חמץ ל"מ מידי לאוקמי ברשותו משום תורתו של הואיל עכ"ד ימחול לי ע"כ בג"ע אף אם יהבינא לי' דהואיל הוא רק לגבי חמץ כמ"ש רבים מהאחרונים ודלא כתוס' פסחים בסוגיא דהואיל מ"מ הא אאמ"ו ז"ל השיב להרב השואל דצוה לחתום בחה"מ ואז הי' לנו ספיקא לגבי דאורייתא אם כסף קונה לנכרי מישראל או לא ומשיכה ל"ה רק קנין אגב ואם ליכא שטר על קנין הקרקע יכול כל אחד לחזור מקנין הקרקע ואין כאן לגבי חמץ רק קנין כסף לחוד ומה זה שכ' דלגבי חמץ ליכא משום הואיל דמכורה וקנוים לו בלא שטר הא בלא שטר אם נתבטל קנין הקרקע שוב ליכא קנין אגב ואנן לא סמכינן על קנין כסף לחוד א"כ צריך לקנין חמץ קנין קרקע ואם חוזר מקנין הקרקע נתבטל קנין החמץ בפרט דישראל הוי המוחזק ואף אם יתרמי אחר הפסח כבר נתלבטו הרבה אחרונים בדברי הח"י והמק"ח לדון דדין ממון כיון דמוקמינן על מרא קמא גורר גם האיסור אחריו וכמ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו (סי' ג' וראשית הדברים ודאי נכונים דצריך לקנין קרקע לגמור הקנין מטלטלין בפרט אאמ"ו ז"ל נשאל מהרב שצוה לחתום בחה"מ וזה ודאי אינו נכון כלל וכל המודה על האמת יענה ויאמר כי בחה"מ פסח שחל עליו חובת ביעור חולין הוא לעשות כן לגמור המכיר' שיחול למפרע ואף לחתום אחה"פ הוא דוקא באופן אם נסמוך על קנין כסף לחוד בדיעבד או ע"ד הב"ח דבשביל הואיל לא נאמר לאחה"פ.

ודוגמת שאלה כזה נשאלתי בהיותי בחו"ל פ"א באחד יורש שמכר חמצו בקנין כסף וקנין אגב מכירת קרקע ולא הי' בר עשרים שנה דיכול לבטל מכירת הקרקע וממילא לא נשאר רק קנין כסף לחוד כיון דנתבטל קנין אגב ודנתי בזה הרבה אם גם הלוקח יכול לבטל המקח כיון דהמוכר לא בן עשרים ותליא במחלוקת הפוסקים ויבואר דבר זה אי"ה בחלק ח"מ. וה"נ בנידון דנשאל אאמ"ו ז"ל כיון דשניהם בין הלוקח בין המוכר יכולי' לחזור בטרם שבא השטר לידו ואם חוזר מן הקרקע לא נשאר לגבי חמץ רק קנין כסף לחוד בודאי אם היינו פוסקים לדבר ברור דנסמוך לגב עצם הקנין לענין חמץ לאחה"פ על קנין כסף לחוד והריעותא לא הי' רק אם נתבטל קנין הקרקע הוי כחמץ של נכרי באחריות ישראל בביתו של ישראל הי' צדדים הרבה להקל אחה"פ וגם כיון דל"ה רק גורם לממון ועל ידי הואיל ל"ה ג"כ רק כגורם לממון הוי כגורם דגורם ועיין מ"ש לעיל (סי' ה') ליישב מטעם זה שיטת המג"א (סי' תמ"א) בישראל שהלוה לנכרי שכתב המקו"ח בטעמו דביד ישראל לומר הרני כאילו התקבלתי ובח"ש כתב כיון דממילא שלא ע"י מעשה יהי' שלו הוי כגורם לממון וכ' דהוי כגורם דגורם:

ומ"ש עוד בז"ר ולברר הדברים והכרח דלא נאסר אחה"פ כשמקיים התנאי והחזירו לידו אחה"פ משיטת הטו"ז דעובר מחמת ספק שמא לא יפדנו הנכרי ובפדאו הנכרי מותר בהנא' ולמה לא נאסר משום דעבר הישראל כמו שהקש' בס' דברי משפט אלא ודאי כיון דנתברר למפר' דלא עבר מותר עכ"ד לא אדע הכונ' הא דעת רדב"ז דכל שהתנאי תלוי הוי כפקדון וכ' להדי' (סי' מ"ג) בלשונות הרמב"ם אף דנתקיים התנאי ונמצא למפרע דהחמץ הי' של נכרי מ"מ בשעת קיום התנאי כבר עבר הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר הרי דדעתו דלא אזלינן בתר מקומו ושעתו ועי' במפרשי המג"א (סי' תמ"ח) דאף אם עבר בספק ב"י קנסינן לי' לאסור אחה"פ והפ"ח פוסק כדעתו:

וקושית אאזמ"ו ז"ל בד"מ כראי מוצקים ע"ד הטו"ז דכיון דדעתו דהיכא דהוי ספק בפסח שאפשר שיהי' שלו לגמרי חמור טפי מאחריות ואם בשביל אחריות לחוד אסור אחר הפסח כ"ש בזה כיון דעובר מה"ת על ב"י בפסח וע"כ לדעת הטו"ז זה מן סברא חיצונ' דעדיף מגול"מ דאל"כ מנ"ל לאוקמי קרא דלא ימצא על קבלת אחריות דילמא אשמועינן הקרא להוציא ממשמעות דלך דמשמע שהוא שלך לבד ואין עוד שום צד שאינו שלו אשמועינן הקרא דלא ימצא אם יש ספק שמא יהי' שלו למפרע עובר ומנין לן להוסיף עוד דבשביל אחריות לבד עובר א"ו דזה ידענו מסברא כיון דאפשר שיהי' שלו לגמרי חמור טפי מאחריות וכיון דע"י קבלת אחריות נאסר לאחה"פ ק"ו בזה ועיין מג"א (סי' תמ"ח) לדעת הר"ן דפקדון ביד גוי אף דאינו עובר רק מדרבנן חמור מנוקשה ונאסר אחר הפסח כיון דמדאוריית' חייב בביעורו ואמרו חז"ל דאין זה ביעור קנסינן לי' לאסור אחה"פ ק"ו בנידון דהטו"ז כיון דבבירור עובר על ב"י מטעם שאפשר שיהי' שלו ולא מטעם ספק רק בודאי כיון דמתלי תלוי הדבר באופן שיכול להיות שהוא שלו דמהראוי לאסור אחה"פ ולקנסו ומ"ש הז"ר דאגלאי מילת' למפרע דלא עבר כשפדאו תמהני ודאי לדעת הטו"ז עובר ואם הי' לוקין על לאו שאין בו מעשה בודאי היה חייב מלקות כיון דבפסח הי' עומד בספק שמא לא יפדנו ועבר בודאי בב"י ואם כן למה לא נאסר אחה"פ ועדיף יותר טובא מקבלת אחריות כמ"ש הטו"ז ואין זה עבירה מספק רק ודאי עבירה במקום דיכול להיות שיהי' שלו דאיתברר אח"כ שפדאו:

אולם אם באנו להכריע לדינא דלא כרדב"ז הוא מוכרח מדברי רדב"ז בעצמו דכל חילו שם הוא מדברי רמב"ם דסובר בנכרי שהלוה לישראל צריך שיגיע הזמן קודם פסח הרי דאף אחר הקיום מ"מ כל זמן שתלוי בספק הוי כפקדון וממילא לדידן דלהלכה אף בהגיע הזמן אחה"פ מותר לא קי"ל כשיטת הרדב"ז במעמל"ה לאסור אחר קיום התנאי וכמ"ש לעיל (סי' ה') רק מ"מ זה דוקא במונח בבית הנכרי והתנאי תלוי ביד ישראל לבדו לקיימו שלא לפדותו וגם דמחוסר ממון ובישראל שהלו' לנכרי לדעת המג"א הוא משום דיכול לומר הרני כאילו התקבלתי ובידו לבדו אבל כשהדבר תלוי ביד שניהם לחזור ולבטל קנין הקרקע וממילא יהיה החמץ שלו דע"י קנין כסף לבד מוקמינן על מרא קמא אמרינן ביה הואיל והוי כמו בהלו' נכרי לישראל במעכשיו אם לא יפדנו דאי לאו מטע' דמחוסר ממון הו' אסור מטעם הואיל וכמ"ש אאמ"ו ז"ל בטוב טעם (סי' ב') להשיב אל השואל ובפרט דהוראת השואל הי' לחתום בחה"מ והורה אאמ"ו ז"ל דלא טוב עשה. ועוד כ' דבנידון דרדב"ז א"מ לומר הרני כאילו התקבלתי דמעמ"לה הי' התנאי שיקנה בקנין דוק' לידו והדברים מוקשי' לעין כל רוא' וראיתי בן יכבד אב בנו הרב הגדול חו"ב שיחי' בהשמטות שם הטעים דברי מר אביו ז"ל בשלשה מטעמים אולם לקושטא לא שמענו לגבי ממון דאף חזרת דמים הוי קיום התנאי אף באיתא בעינא דמה לי הן מה לי דמיהן כמו דהסכימו כל האחרונים בח"מ (סי' רמ"א) מדברי הרא"ש קידושין ואף אחר יכול לסלקו בזוזי ודאי דיכול לומר הרני כאלו התקבלתי ומה שנתן על תנאי ול"א ותחזירנו לי אולי לא רצה המקבל להתנות ועוד יש לגמגם טובא במטעמיו אפס לא באתי לידי מדה הזאת להתוכח בלעדי לברר כי אאמ"ו ז"ל דבר נכונה בזה בתשובתו להרב השואל ממנו.

ודע דדברי רדב"ז שם דהחליש כח מעמ"לה וכ' וז"ל דל"ח מתנה לענין שיהי' שלו לגמרי תדע שא"י להקדישו דקי"ל כל מתנ' שאם הקדיש' אינה מקודשת אינה מתנה נהי נמי שיועיל זה התנאי לענין שחשוב כשלו לצאת בו ידי חובתו שלא יהי' שאול מ"מ לאו שלו הוא לגמרי תדע שהרי אם לא החזירו אינו מתנה וכיון שהי' באפשרות שלא יתקיים התנאי כל אותו זמן הוי כפקדון אצלו עכ"ל ולא אדע הא זה קושית הראשונים אמאי הוי מעמ"לה מתנה הא א"י להקדישו וכ' כמה סברות והעיקר כיון דאין כאן הערמ' ותנאי מילת' אחרית' הוא וכאשר יבואר אי"ה לקמן בדיני י"ט:

ומ"ש בז"ר בפשיטות דשטרי מכירה שלא כתוב בהם לעדות ולזכות רק בלישנא דהודאה לחוד זה ודאי רק לראי' בעלמא. אף אם נאמר כן אאמ"ו ז"ל לא נחית לזה רק השיב דפסיקא לי' להרב השואל דשטרי דידן הן שטרי ראי' השיב דלא כן הוא ברם לדינ' אין הודאי של אחרונים מכריע בין גדולי דורות הקודמים וכבר הביא הכנה"ג ח"מ (סק"צ) דכן ד' רשד"ם דלשון הודה ל"ה רק שטר ראי' ולעומת זה הביא ד' רש"ל בתשובה שכ' דשטרי הודא' לכ"ע הוי שטר קנין ולא הכרי' בדבר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף