אמרי בינה/דיני פסח/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני פסח ד

סימן ד

חמץ של נכרי שביד ישראל וקבל עליו אחריות דעובר כ' הרמ"א (סי' ת"מ) דאפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר ודעת המג"א דאם קבל הגוי השני אחריות שרי דהא י"א דאפילו חמצו של ישראל שהפקידו ביד גוי וקבל עליו אחריות שרי ואף דלא קי"ל הכי מ"מ בחמצו של גוי שרי ומיהו צריך שהגוי יקבל עליו אחריות מגנב' ואבדה והח"י חולק על זה דהוי כחמץ שלו שהפקידו אצל גוי דעל ישראל לבערו דהוי כשלו והמקו"ח כתב כדעת המג"א דהא הגאונים מתירים אף בשלא קיבל עליו הגוי אחריות ואנן לא קי"ל משום דכיון דקי"ל בכ"מ גול"מ לאו כממון דמי ובחמץ גלי לן קרא לא ימצא וחידשה התורה בזה דבעינן שיהי' בבתיכם א"כ מוכח עכ"פ דהגל"מ צריך דוקא שיהי' בבית ישראל וצריך שיקבל עליו אחריות כמו לדעת הגאונים בחמץ שלו דצריך שיקבל אחריות:

והנה מלבד דכבר עמדו על דברי הטו"ז בזה שכ' כן דהמכילתא דדרש מבתיכם פרט לחמץ של ישראל ביד גוי אזיל אליבא דר"ש דגול"מ כממון דמי משא"כ לדידן קאי רק על גול"מ הא איכא ג"ש שאור שאור וילפינן לא יראה לך מלא ימצא דשם כתיב בתיכם והמקו"ח בעצמו הקשה כך (ס"ק ה') על הטו"ז בלא"ה הא כ' המ"א דצריך דוקא שיקבל עליו הגוי אחריות דגניבה ואבידה, וכנראה לדעת הגאונים אף דכתב הטור בשיטתו כיון שקבל הנפקד אחריות משמע דסובר דתליא בטעם זה דקבל הנפקד אחריות מ"מ הא הב"י כ' דכן דעת רמב"ן והר"ן ותמהו ע"ז בשא"ר ובפ"מ במ"ז דהא המעיין בר"ן יראה דלא תליא בטעם זה רק אף בלא קבל אחריות ג"כ אינו עובר משום דגבולין דומיא דבתיכ' בעינן והא ראי' דהא הר"ן כ' דברי רמב"ם ישראל שהפקידו אצל עכו"ם דעובר וכתב דלא ידע מנין לו זה ואי כונת הר"ן דוקא בקבל עליו אחריות דלמ' הרמב"ם איירי בלא אחריות ואף סתם פקדון המשמעות הוא באחריות מ"מ הא כמו דלעבור הישראל על פקדון של גוי אינו עובר לדעת רמב"ם עד שיקבל עליו אחריות גו"א כן נמי במפקיד ע"ש עוד. אולם הא בלא"ה עמדו ע"ז מה מהני אחריות של הגוי הא גוף הממון הוא דישראל ועוד הקשה הפ"מ להרא"ש דמסיק הואיל דהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' א"כ חמץ של ישראל המופקד ביד גוי וקבל אחריות ומונח ברה"ר נאמר דאינו עובר עליו וזה לא שמענו. אולם אם נאמר דגם לד' הגאונים כמו שסובר הטור דצריך קבלת אחריות סגי אף באחריות דש"ח יש דרך לישב את כ"ז ונחזיק את דברי הפ"מ סתם פקדון הוא באחריות לכה"פ להתחייב בפשיעה ואף דלענין לגרום חיוב בחמצו של גוי שהפקיד ביד ישראל לא חשבינן לאחריות דדפשיעה ודין שו"ח למיחשב כגול"מ מ"מ לענין חמצו של ישראל כשאינו ברשותו י"ל דסגי בקבלות אחריות דשומר חינם בלבד ובזה לא יהי' דברי רמב"ן עה"ת פ' בא סותרין לדברי הטור ורבינו ירוחם דנקטי הטעם מן קבלות אחריות אשר אינו מבואר ברמב"ן אולם באמת המעיין ברמב"ן יראה דכ' רק שלא נקיי' חמץ שלנו ברשותינו בין בבתינו בין בגבולינו אבל אם הפקדנו אותו ביד גוי בבית שלו אין אנו עוברי' עליו בב"י ובי"מ שא"ל תאמר כן על חמץ שלו עובר בכ"מ ואפי' הפקידו ביד גוי במדה"י ועל של נכרי אינו עובר עליו אפי' בביתו של ישראל א"כ למה נאמר בבתיכם ול"נ בגבולך אין בין בתינו וגבולינו לבתי הגוים וגבוליהם שום הפרש אלא שלא הזהרנו כלל מה"ת אלא מרשותינו עכ"ל ומזה דן השא"ר והפ"מ דסגי בהוצא' מרשותינו מן מיעו' דבתיכ' ול"ב כלל שיקבל עליו אחריות אולם נאמר דהטור ור"י סברו בדעת רמב"ן דוקא אם הפקדנו ביד גוי בבית שלו בזה אינו עובר ותפסינן מיעוטו דבתיכם למעט רק כשהוא ביד גוי בפקדון וסתם פקדון הוא בקבלת אחריות עכ"פ כשומר חנם ולא כשמונח ברה"ר או ביד גוי כשלא קבל עליו אחריות כלל:

ואבאר טעם הדברים לפי קט שכלי הדל דהא באמת כ' הרא"ש כיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו וע"כ אף דשכירות ושאלה לא קניי' מ"מ היינו דלא אלים קנין דשכירות להפקיע קנין הגוף של המשכיר ומקרי בית המשכיר ג"כ אבל בית השוכר מקרי דשכירות ליומא ממכר לענין קנין פירות וכאשר ביאר הדברים במק"א בפנים שונים והדברים מבוארים בחידושי רמב"ן כתובות שבחמש שיטות להרשב"א בקונטרס אחרון השייך לדף נ"ט ברם צריך להבין הא עכ"פ בלא קנין ל"ק השוכר אף לק"פ וצריך לומר כמ"ש האחרונים בדברי רשב"ם ב"ב וטור ח"מ (סי' קפ"ט) דחצרו דנפקד אינו קונ' הפקדון להנפקד דרשותו של המפקיד הוא להשתמש בו וקונה רשות זה בשמושו של החפץ המונח בו והתחלת שימוש עדיף כיון דאינו קונה הגוף רק הרשות ומהני במקום חזקה כמו אכילת פירות אף דל"ה קנין חזקה מ"מ לק"פ מהני ומהני קנין כזה לדבר הקלוש אף לגוי מישראל וישראל מגוי אף דלקנות הגוף ל"מ בהו חזקה. וכן מוכח מש"ס פסחים ביחד לו בית דאינו זקוק לבער והקשה בש"ס למימרא דשכירות קניא ולמה לא הקשו ביותר הא אף אם שכירות קניא קנין מיהו בעינן ויחד לו בית משמע אף בלא קנין אלא ודאי דבהתחלת השימוש מה שמשתמש באותו מקום שמשמר לו חפצו הוי קנין לרשות זה לצורך זה ואף בגוי מהני קנין וכן משמע בש"ס שם יכול יטמין כו' ת"ל לא ימצא ופריך הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה ומה פריך דלמא מגוי אינו רשאי לקבל פקדון דמונח ברשותו דישראל כיון דלא קנייא לי' הרשות לגוי ע"י חזקה דשימוש והוי ביתו ורשותו דישראל והא דקאמר שלך אי אתה רוא' אבל אתה רואה של אחרים היינו דישראל דנקנה לי' המקום להמפקיד לא קרינן ביתו דנפקד אלא ודאי דאף לגוי נקנ' לי' רשותו למחשב כרשותו ע"י חזקה דהתחלת השימוש [וקצת יש לומר דלכך הקדים הש"ס לפרש הברייתא הא דנכרי שכבשתו דלרבא של אחרי' קאי לשל נכרי לכך הקש' אח"כ הא אמרת שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים] עכ"פ מבואר דאף נכרי מישראל קונה הרשות בהתחלת השימוש כן נמי ישראל מגוי קונה הרשות ע"י התחלות השימוש ושפיר כ' הרא"ש דקרינן ביתך וכ"כ בס' מח"א דינו שכירות אולם הקשה שם על הרא"ש מש"ס ביצ' (דף מ') יש ליישב להמעיין ויבואר אי"ה בדינו מקח וממכר בארוכה. עכ"פ זה פשוט דטעמא דרא"ש דחשיב ביתו כ"ז שזה הרשות משמש לו ומשמר חפצו של בעלים:

ולפ"ז י"ל דגם הגאונים ורמב"ן ור"ן סברו סברא הזאת לכך אם מוצא מרשותו לבד לא סגי דבכ"מ שהוא מונח חשוב כרשותו לענין זה דדוק' שיהי' בבית שלו בקה"ג וזולתו נמע' מדכ' בתיכם זה לא ס"ד למעט מדכתיב בתיכם דא"כ מי שיש לו בית רק בשכירות היעלה עה"ד דאינו עובר על חמצו המונח א"ו בתיכם הוא רשותיכם כמו דמצינו בנעוריה בית אביה קבלו חכמינו זכרונם לברכה הפירוש ברשות אביה כן נמי בתיכם הוא רשותכם רק בא למעט אם מונח ברשות של אחרים היינו כשהפקידו אצל נכרי וסתם פקדון הוא בקבלות אחריות ולא דסיבות קבלות אחריו' גורם להוציא משל בעלים זה ודאי אינו סברא כלל דמ"מ גוף הממון הוא של בעלים רק דסיבת קבלות אחריות גורם דהנפקד משתמש בזה המקום שמונח בו החמץ לצרכו כיון דצריך שישתמר זה הממון דאם יאבד יתחייב באחריותו עכ"פ כשו"ח א"כ צריך שיניח במקום אשר משתמר שוב צורך השימור שהמקום עושה הוא לצורך עצמו וכל מה שטרח בעה"ב להניח במקום המשתמר הוא בשביל עצמו דאם יאבד יתחייב לשלם א"כ לא חשיב כלל רשות של המפקיד ולפ"ז אם מונח בר"ה לכ"ע לא ממעטינן מבתיכם כיון דכל היכא דמונח ברשותי' דמרי' הוא ויד בעלים עליו הוי כמונח ברשותו דאין רשות אחרים מעכב עליו רק היכא דמונח בבית גוי בתורת פקדון בזה אף דלא קבל עליו רק אחריות דפשיע' מ"מ כיון דצריך לשמור אין זה רשותו של המפקיד רק רשותי' דנפקד אבל בלא קבל עליו אחריות כלל י"ל דכ"ע מודים לסברת הרא"ש כיון דהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' ועדיף עוד יותר מאם מונח בר"ה דשם עכ"פ אינו ביתו כלל ובכ"ז קרינן ביתו. ובאמת המעיין בדברי רמב"ן יראה דלא ממעטינן מבתיכם רק פקדון ביד גוי אבל פקדון ביד ישראל לא דדקדק אם הפקדנו ביד גוי בבית שלו ואי בלא קבל עליו אחריות כלל למה נקט דוקא ביד גוי אלא ודאי משמע כיון דעכ"פ צריך שיקבל עליו אחריות קצת כדי שלא נאמר שרשותו דנפקד נקנ' להמפקיד בהתחלת המלאכ' דהשימוש וכשקבל עליו אחריות עושה השימור לצורך עצמו שלא יתחייב בזה לא נקנ' הרשות להנפקד ולכך נקט ביד גוי בבית שלו אולם הא דעת רמב"ן דאינו חייב לבער ע"י אחריות פשיעה בלבד א"כ למה נקט דוקא ביד גוי הא מה"ת אף ביד ישראל אינו עובר ונרא' דמבתיכם לא ממעטינן בית ישראל דבכל מקום שהוא קרינן בתיכם רק בית גוי דוקא ולפי זה ודאי נראה דלא סגי במוציא מרשותו לרה"ר דלא ממעטינן רק בית גוי וכשקבל עכ"פ אחריות דלא נקנה הרשות להמפקיד וכנ"ל ובזה מיושב כל הערותיו של הפ"מ ובעל שא"ר ודברי הב"י נכונים שהסיב דברי הר"ן והרמב"ן לדברי הטור דלכולם שפה אחת דבעינן שהנפקד יקבל עליו אחריות דאל"כ הוי ביתו דמפקיד והא דכ' הר"ן דיחד לו בית שרי אף בקבל עליו אחריות דהוי על חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי שאפי' חמצו של ישראל שהוא ברשות גוי אינו עובר אף דשם צריך קבלת אחריות ובחמצו של נכרי ויחד לו בית איירי דהאחריות על ישראל כונתו דהא דצריך באחריות בשל ישראל בבית גוי לא דאזלינן בתר קבלת אחריות דודאי קבלת אחריות אינו מוציא גוף הממון מן הבעלים רק זאת הוא הגורם שלא למחשב הרשות של הגוי לרשות ישראל כיון דאינו משתמר בשביל ישראל להיות בהתחלת מלאכה רק בשביל עצמו שלא יאבד ואינו קונה הישראל את הרשות למחשב בתיכם וממעטינן כזאת מדכתיב בתיכם ויותר מסתבר למעט היכ' דגוף החמץ אינו של ישראל רק דקבלת אחריו' גורם שיעבור עליו שזה דוקא בלא יחד לו בית אבל ביחד לו הבית אינו עובר אף מדרבנן אף דהא לא נקנה להגוי רשותו מ"מ הא מבואר ברמב"ן על התורה דזה נלמד מן היקש בתים וגבולין דמה בגבולין מות' מדכתי' לך שלך אי אתה רוא' אבל אתה רואה של אחרים אף בבתים נמי מותר ועדיף לי' זה דאף מדרבנן אינו עובר וע"כ דסובר דזה גזירת הכתוב וק"ו עוד משלו שמונח ברשות אחרים ומה שהוכיח הר"ן דעובר עכ"פ מדרבנן בשלו שהוא בפקדון ביד גוי מנכרי שהלו' לישראל על חמצו ושם איירי בלא קבל עליו אחריות למ"ש אינו ראי' דשם י"ל דלא שייך לומר שהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו כיון דהלוה עליו ונתן עיניו על המשכון אף דאינו על אחריותו מ"מ רוצה שישתמר ושלא יאבד כדי שיהי' בטוח מעותיו וא"כ משתמר לצרכו ולא נקנה הרשות להישראל על ידי השימוש דשימור כיון דלצורך עצמו משמרו וכמו בקבל אחריות דסברו הואיל דמשמרו לצורך עצמו שלא יתחייב לשלם לא הוי כהתחלת השימוש בשביל הישראל כן נמי במשכון אף שאינו באחריותו מ"מ אין הרשות משומר בשביל הישראל לבד רק בשביל עצמו ג"כ ולא הוי ביתו ורשותו דישראל ואמאי עובר א"ו דמדרבנן עכ"פ עובר והא דיחד לו בית טפי שרי אף דקבל אחריות ובמה נקנה לו הרשות להגוי כיון דהשמירה הוא לתועלת הישראל י"ל כיון דמ"מ גוף החמץ הוא של הגוי ורוצ' יותר בהחמץ בעינ' מן האחריות מקנ' לו הישראל רשותו ואינו חפץ בזה שיקרא ביתו ורשותו בשביל אחריות השמירה ולפ"ז הי' מקום לומר דאף בלא קבל הגוי הב' מן הישראל הנפקד רק אחריות מפשיעה ג"כ שרי דאף דלא קי"ל כדעת הגאונים מ"מ כיוון דגוף החמץ אינו שלו רק דקבל עליו אחריות הוי שוב כחמצו של גוי בביתו של גוי ולא מצינו דאסרו בזה מדרבנן ואף דלא קי"ל כר"ת ויחד בית לא סגי היינו כיון דמ"מ הוא בביתו דישראל אבל כשהוציא מרשותו והשימוש מן רשותו של הגוי שמונח אצלו הפקדון לא נקנה להמפקיד הישראל כיון דמשתמש לצורך הגוי וגם גוף החמץ אינו שלו י"ל דלכ"ע מותר:

וראיתי בס' מחנה אפרים הל' מאכלות אסורות (פ"ח) שכתב דאף בלא קבלת אחריות מותר כיון דאינו מצוי בידו וכ"ש כשקבל עליו הגוי הב' אחריות וכ' דהכי דייק לישנא דרבא דא"ל בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו משמע שלא חייבם אלא לבערם מביתם עי"ש דהעל' דאף לדעת רש"י דיחד ל"מ בקבלת אחריות הוא משום דשכירות לא קנייא ובביתו של ישראל עומד משא"כ בפקדון אולם מדברי האלפסי נראה דשוין הן וכמו דלגבי חמצו דנכרי ס"ל דל"מ יחד לו בית מדלא הביא כלל הדין דיחד לו בית וכמ"ש הראשונים בדעתו ובתשובת רשב"א כן נמי אף בהפקידו אח"כ בבית הנכרי ל"מ דהביא דברי רבא על הא דאמר אי קביל עלי' אחריות אסור דהו"ל כדידי' כדאמר להו בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מגנב או מתבר ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי מבואר דהוי ממש כמו שלו דל"מ אם מפקיד לרשות אחרים ולכן השמיט תיבת מבתיכם וכן דעת הח"י דיחד בית לא מהני רק תיכף ומיד שהפקידו בידו ולא כשכבר קבל בפקדון דהוי כדידי' שהפקידו ביד גוי וראיתי בפ"ח שהביא דברי הב"ח דאם קבל אחריות ולא יחד מקום אלא קבלו ממנו בסתם אינו מועיל הפסק מחיצה י"ט לד"ה דשמא הגוי לא חפץ שיהי' מונח חמצו אלא ברשות ישראל וא"כ לא זכה הגוי באותו זוית וחזרה לישראל כמו בנותן מתנה ואמר המקבל א"ר בם דל"ק וחזר להנותן והפ"ח כתב דשאני הכא דאפקי' רחמנא בלשון לא ימצא שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידו ולכאור' משמע כן מדברי הרא"ש דדעתו גם כן כר"ת דיחד לו בית מהני אף בקבל עליו אחריות לכן כתב בהא דבעירו חמירא דבני חיל' מבתייכו ומשמע אף דקבלו מקודם סתם בלא יחד להם בית סגי גם אח"כ בהוצא' מרשות אולם מ"מ אינו מבואר דיחד מהני רק שאני בהוציא מרשותו לגמרי וכן נראה כדעת הב"ח מדברי בעה"מ דסובר ג"כ בריש פסחים דיחד בית מהני כדעת ר"ת ובסוגיא דנכר' שהלוה לישראל כתב וז"ל ודוקא כשלא קבל עליו ישראל אחריות אי נמי כשיחד לו הנכרי הבית כל ימי הפסח אע"ג דקבל אחריות א"נ כגון שהחזירו הישראל לרשותו של נכרי כל ימי הפסח שאין האחריות עליו עכ"ל ודקדק כשיחד לו הנכרי הבית כל ימי הפסח משמע דכיון דלא יחד לו מעיקרא רק אח"כ ל"מ בלעדי דעת הנכרי לכך כ' דיחד לו הנכרי הבית ומ"ש שהחזירו כו' שאין עליו אחריותו מילתא דפשיטא נקט דודאי כשהחזירו לבעלים אין שוב אחריות עליו אבל באמת מהראוי לומר דאף אם נשאר אחריות על הישראל דג"כ שרי כיון דהוי ביתו דגוי ממש וישראל מנכרי לא קני משכון שוב לא שייך לומר דהשאילו הנכרי לישראל ביתו לשמירת ממונו קרינא ביתו דישראל כיון דאין החמץ שלו והנכרי משמר את שלו דרוצה הוא בהחמץ שישאר בעינא אף דאינו על אחריותו מ"מ שלו הוא וחפץ בו והוי ממש כמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי ממש וכמ"ש המג"א:

והנה למה שהעלה השא"ר בדעת הגאונים דבהוציאו מרשותו לחוד סגי מה"ת רק בחמץ שלו עובר עליו מדרבנן ובשל נכרי וקבל אחריות עליו בהוצא' מרשותו סגי לי' ואינו עוב' עליו אפי' מדרבנן יש להבין לכאור' הא הקשה שם ממתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דעובר לר"א בב"י אי משום דטוה"נ ממון אי משום דאי בעי מיתשיל וכדידיה דמי ואמאי יקרא שם ויוציאנו מרשותו וכתב משום דמדרבנן לא סגי בהך תקנתא קאמר דלא תיקרא שם. והא כבר ביאור השא"ר (סי' ע"ז) דלר"א דלא תיקרא שם משום דטוה"נ ממון אף דס"ל דטוה"נ אינו ממון לכל מילי מ"מ לענין לעבור עליו בב"י חשיב ממון משום דמצינו דהחמירה עליו התורה לענין בל יראה בקבול עליו אחריות אע"ג דדהגל"מ בכה"ג לכ"ע לאו כממון דמי משום דאיתא בעינא חידש לן קרא דלענין ב"י כממון דמי ה"נ לענין טוה"נ אף דבכ"מ לאו כממון לענין חמץ לעבור בב"י כממון דמי עיי"ש א"כ די לבא מן הדין כנדון וכמו במה דחידשה התורה מלא ימצא בקבלות אחריות דעובר מ"מ סגי בהוציאו מרשותו אף מדרבנן או מטעם דאינו מצוי בידו וכמ"ש הר"ת או מטעם ג"ש דשאור וכתיב בתיכם וכמ"ש רמב"ן א"כ גם אף בטוה"נ נאמר כן כיון דלאו כממון דמי בכ"מ רק לגבי חמץ הוי כגול"מ יהי' די כשמוציאו מרשותו ובהגהותי בס' ד"ח דיני חמץ (סי' כ') כתבתי במ"ש השא"ר דיהני ביטול והפקר לטוה"נ די"ל דהא באמת כעת לית להו לבעלי' שום טובת הנאה כי מי יקבל ממנו דיתחמץ רק הטוה"נ יהי' לו על אחר הפסח לכך עובר עליו דבחמץ דבר הגורם לממון כממון דמי אבל להפקיר אינו יכול דאף אם טוה"נ ממון ויש לו לבעלים חלק בגוף החלה מ"מ כיון דכעת אינו שוה כלום אצלו תליא בגול"מ כמבואר פסחים (דף כ"ט) לכך א"י להפקיר כעת עי"ש ואם כן כיון דכעת אינו שוה וחידשה התורה מלא ימצא דג"כ עובר יהי' סגי כשיוציאו מן רשותו כמו בחמץ דאינו שלו. אולם למ"ש דהוצאה מרשותו לא סגי דבכ"מ דמונח הוי כמונח ברשותו רק אם הוא בפקדון אצל גוי א"ש ואף די"ל בקבלות אחריות דגוף הממון אינו שלו ל"ש לומר בזה כל היכא דאיתא ברשותו דמריה הוא וכמו שנראה מדברי השא"ר והמח"א מ"מ לענין גול"מ דטוה"נ צריך לומר דעדיף ובכל גוני היכא דמונח הוא ברשותו:

וקצת י"ל ליישב דברי הרי"ף פסחים (דף מ"ו) דהוכיח מהא דר"א דאמר לא תקרא שם עד שתאפה דסובר הואיל והקשו עליו מנין לו זה דלמא הטעם הוא משום הטוה"נ שיש לו בהחלה ולא משום הואיל אי בעי מיתשיל וכמו דקאמ' הש"ס לימא בטוה"נ פליגי וכיון דטה"נ ממון עובר ושרי לאפות מטעם הואיל אי בעי בצע מכל חדא אבל לעולם הואיל אי בעי מיתשיל ל"א וי"ל דהא בש"מ ר"פ המפקיד כתב משם הראב"ד להקשות לר"ש דדהגל"מ כממון דמי כיון דשומר חייב באחריותו ליחשבי' דבעלי' ואמאי בנגנב מהנפקד חייב הגנב כפל להמפקיד דפקדון כל היכא דאיתי' ברשותיה דמריה איתיה ומבית הבעלים קרי ביה יהיה השומר כבעלים מטעם דגול"מ כמ"ד וכתב וז"ל ואיכא למימר דלא דמי חיוב שמיר' לאחריותה דבהמה משו' דבשמיר' איכ' אנפי דלא מיחייב ואחריות בכל אנפי מיחייב עלה עכ"ל. ולכאור' יקשה הא הש"ס פסחים הקשו אי גול"מ כמ"ד לא ימצא למה לי הא איצטרך כיון דבשמירה איכא אנפי דלא מיחייב ובפרט לדעת רוב הפוסקים דאף חיוב גנבה ואבידה סגי לחייבו אף אם אינו חייב באונסין. וגוף קושיתו ג"כ צריך להבין דאף דסובר ר"ש כממון דמי מ"מ היכא דבאנו להפקיע זכותו דבעלים של גוף הממון י"ל דלזה חשיבי הבעלים העיקרים כדלהם כמו לענין כפל וצריך לומר דסובר כיון דל"ש קה"ג לשנים דאי דמר לאו דמר וכמו"ש הר"ן נדרים פ' השותפין וכיון דלר"ש אמרינן כיון דחייבין באחריותן חשיבי כבעלים כ"כ ראוי לומר דהכפל יתחייב הגנב להשומר וע"ז מתרץ כיון דאיכא אנפי דלא מיחייב לא נעקר שם גוף הבעלים אף דהוא באחריותו דשומר לא מחשב בשביל זה לממונו דשומר א"כ כמו כן י"ל לענין ב"י דצריך לא ימצא.

וי"ל כוונת הראב"ד דהא בש"ס קאמר סד"א הואיל וכי איתי' הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ"ל ופירש"י כיון דעדיין לא נאבד וכי אר"ש היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שחייב באחריותן דקרינן בי' רעהו דגרם לו להתחייב ממון. ויש לומר דע"כ לא קאמר ר"ש רק בקדשי' שחייב באחריותן וזה יש עליו חיוב להביא הקרבן ובהפרשתו לא נפטר מחיובו עד שמביא אותו לעזרה ולכך אף שחל שם הקד' על הקרבן מ"מ זה חשיב אצל הבעלי' ככיס מלא מעו' דבזה פוט' א"ע מחיובו שנתחיי' מכבר מה שא"כ בשומר דעלמ' ל"מ אם לא מתחיי' רק משעת פשיעה א"כ לא חל עליו כלל החיוב ואינו גורם לו מה שהוא בעינא רק שלא יתחייב אלא אף אם חיובו דשומר היא משעת פשיעה היינו כשנאבד אח"כ חל חיובו למפרע אבל מ"מ כ"ז שהוא בעין אין כאן עליו שום חיוב וזה כונת הש"ס דצריך לגלות קרא דלא ימצא דסד"א כיון דכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי כיון דעדיין לא נתחייב ולא רמיא חיובא על קרקפתי' דשומר קמ"ל וזה נמי כוונת ראב"ד כיון דבשמיר' איכא אנפי דלא מחייב היינו דחיוב שמירה ליכא רק חיוב לשמור ולא על התשלומין דאכתי לא נאבד ואחריות בכל אנפי מיחייב עלה וע"כ חל עליו חיוב הגוף והוי ככיס מלא מעות:

והא דמבואר ש"ס ב"ק (דף ע"א) בגונב שור הנסקל מבית השומר דחייב לשלם כפל לר"ש דדהגול"מ כממון דמי אף דשומר אינו חייב רק כדינו ואיכא אנפי דלא מיחייב א"ש דשם בלא"ה מבואר ברמב"ן בדד"ג דאף לר"מ דמחייב בדד"ג מ"מ לענין כפל לא עדיף משטרו' דא"ח כפל אף לר"מ הואיל דאין גופו ממון רק לר"ש דדבר הגול"מ כממון ממש הוא והוי ככיס מלא מעות ובשומר שם מיד כשנגח השור ונתחייב סקילה הוי תחילתו בפשיעה ומיד התחיל החיוב רק דיכול לפטור א"ע ולומר הרי שלך לפניך א"כ זה שור הנסקל הוי אצלו כממון דיכול לסלק בו ולומ' הרי שלך לפניך ואם נאבד אף באונס כבר נתחייב לשלם ולכך השתא ליכא שום אנפי שלא יהי' באחריותו ולכך חייב הגנב כפל משא"כ בשאר שומר כ"ז שלא נתחייב ליכא רק אחריות הדבר עליו שלא יתחייב וא"ז גול"מ רק בגדר גרמי דדבר זה גורם לו שלא יתחייב וכיון דאיכא אנפי שלא יתחייב ל"ה כממון וזהו פי' הש"ס סד"א הואיל וכי איתיה בעיני' הדר דליכא עליו שום חיוב עדיין דשומר אינו חייב בהשבה רק בעיני' הדר ולאו ברשותי' קאי כיון דעדיין לא נתחייב ותועלת החמץ שישאר בעיני' הוא רק כמו גורם שלא יתחייב וזה לאו כמ"ד קמ"ל דלגבי חמץ עובר אף בתועלת אחריות כזה שלא יתחייב:

ולפ"ז י"ל דזה דגלי רחמנא מלא ימצא דאף בגול"מ כה"ג דעובר הוא דוקא אם יש לו עכ"פ תועלת בימי הפסח דבכ"ז שיחסר החמץ יצטרך לשלם והוי כמו דנמצא אצלו החמץ ומקושר עמדו בימי הפסח כיון דמשומר הוא לתועלתו אבל אם לא יש גוני שיהיה לו שום תועלת מזה כל ימי הפסח רק אחר הפסח יהי' לו מזה איזה תועלת כמו בחלה שכל ימי הפסח אין לו מזה שום תועלת רק אחר הפסח יהיה לו טוה"נ ממנה לתת לכל כהן שירצה בזה לא גלי קרא דעובר רק לר"ש דגול"מ בכ"מ כממון ממש דמי כן בזה נמי אף דהשתא ליכא שום תועלת ממנו מ"מ מה שיהיה ראוי אח"כ חשוב גם השתא כממון כמבואר פסחי' ( (דף כ"ט) ולפי"ז הא דקאמר בש"ס על מתניתין דכיצד מפרישין חלה לימא בטוה"נ פליגי ע"כ דר"א דסובר דלא תקרא שם עד שתאפ' משום דיעבור על ב"י משום דטוה"נ ממון היינו דסובר ג"כ כר"ש דדבר הגול"מ כמ"ד ור"י דאמר לא זהו חמץ סובר טוה"נ אינו ממון היינו בשביל הטוה"נ שיש לו בו עכשיו אינו תועלת רק על אחה"פ וזה ל"ה כממון דסובר דהגל"מ לאו כממון דמי אבל הרי"ף דפוסק דבר הגול"מ לאו כממון הוכיח שפיר דע"כ הא דקי"ל כר"א הוא משום הואיל אי בעי מתשיל עלה והוי גוף הממון שלו ואוקמי' רחמנא ברשותי' לעבור עליו בב"י דבשביל טוה"נ לא שייך שיעבור עליו כיון דאף קודם שנתחמץ כבר נפקע ממנו הטוה"נ ואין בו זכות רק על אחר הפסח וגול"מ לאו כמ"ד כן י"ל ע"ד פלפול:

אך גם לטעם דעובר משום הואיל אי בעי מיתשל עלה כתבו גם כן המחברים דאף דלא שייך לומר דהוי שלו מטעם הואיל כמו במצה ואתרוג רק לגבי חמץ דגם גול"מ אסור וגלי קרא דלא ימצא לכן אף מטעם הואיל הוי כדידי' א"כ לא עדיף משאר גול"מ ויהי' סגי באם הוצי' מן רשותו. אך מתוס' שם מבואר דהא דהוי כשלו מטעם הואיל לאו דוק' בחמץ דגלי קרא וכן נראה דע"כ סברת הש"ס דטעמא דהואיל אי בעי מתשיל עלה עדיף משאר גול"מ ולא מטעם דגלי קרא לגבי חמץ דאל"כ מנ"ל להש"ס למילף מקרא דלא ימצא לקבל עליו אחריות דזה בידו לשמור בפרט להפוסקים דאף באחריות דשומר חנם עובר ואף להסוברי' דבעינן דוקא אחריות אונסין מ"מ זהו רק מקרה בעלמא ואין בידו להביא אל רשותו שיהי' ממש שלו דלמא גלי קרא דע"י הואיל דאי בעי מתשיל עלי' הוי כדידי' ממש ועובר עליו אלא ודאי דסברת הואיל הוא מסבר' החיצונ' ולא בעינן קרא לזה וקרא אתא לקבל עליו אחריות:

ברם בגוף סברת הואיל דאי בעי מתשיל עמד אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח שם בדיני חמץ דהא יכול לקרות שם ויאמר קודם שקורא השם חלה דאם מתשיל יהי' הפקר ואף דלאחר שקרא שם אינו ברשותו להפקיר ואף דבידו למתשיל מ"מ מי יימר דמזדקקי ליה תלתא למתשיל כמו קידושין (דף ס"ב) דל"ה בידו בלאחר שאתגייר משום דמי יימר דמזדקקי לי' ג' [ובאמת י"ל דחשיב בידו למ"ש רשב"א יבמות (דף פ"ח) דרק היכא דבעינן מומחין אז אמרינן מי ימר דמזדקקי ליה אבל היכא דסגי בג' הדיוטות חשיב בידו עי"ש וה"נ דכוותה כיון דבידו לאתשל בשלש הדיוטות הוי כבידו דיהני הפקר אחר שיתשל] ומ"מ למה לא יקרא שם שיאמר מיד בשעת קריאת השם דאי יתשל יהיה הפקר מעכשיו וא"כ ממ"נ אם לא מתשיל מקרי חמצו לעבור על ב"י ואם מתשיל יהי' למפרע הפקר ובזה מהני ההפקר למפרע דהא בידו להפקיר מעתה והוי כאומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תהי' הפקר מעכשיו דמהני משום דבידו להפקיר מעכשיו כמו בכתובות (דף נ"ט). וכתב לתרץ דאף כשיתשל ההפקר חל למפרע מ"מ בשעה דמיתשל ע"כ דנפקע השם תרומ' ונכנס לרשותו דאם לא יכנס לרשותו איך יחול ההפקר וכשנכנס לרשותו חל ההפקר למפרע א"כ גם בזה עובר על ב"י דהא בע"כ שיבא רגע לרשותו ע"י השאלה דאל"כ איך יחול ההפקר אם לא יזכה בו כלל וכיון דזכה בו כי מתשיל אף דנעשה הפקר למפרע מ"מ יעבור על ב"י במה שיזכה בשעה דמתשיל והשאלה עצמה הוי כזכי' ועובר בזה על בל יראה עכ"ד ואני העני בדעת בנו ותלמידו כבדה אזני משמוע הדברי' ככתבם דלמה צריך שיבא רגע לרשותו כשיתשל הא כל שאל' נעקר הנדר למפרע והוי כלא נדר כלל וחל למפרע ההפקר:

אולם י"ל כיון דמ"מ יש להם להבעלים זכות יותר מכל אדם בהחל' הזאת אז אף דכבר הפקירו וכשיתשל יהי' הפקר למפרע מ"מ כיון דלענין זה הבעלים יש להם כח בהחלה הזאת או תשאר בקדושת חלה או תהי' הפקר מכחו שהפקיר בשעה שקרא השם או אף אחר כך אחר קריאת השם כמ"ש לעיל דבידו למיתשל ע"י ג' הדיוטות ויש לו כח זה ע"י שבידו שיכול להפקיר גם עכשיו שיחול ההפקר למפרע בשביל זכות זה לבד הוי כבעלים על החלה ועובר על ב"י ואף דלעולם לא בא לרשותו אחר שקרא שם מ"מ כיון דבידו ורצונו תליא אם תהי' החלה בקדושתה או שתהי' הפקר בשביל זה עצמו חשיב כבעלים לעבור על ב"י ולפ"ז זה ודאי לא הוי רק כגורם לממון ובזה יקשה דיהי' די כשמוציאו מרשותו דל"ה בבתיכם א"ו דהוצאה מרשותו לא מהני דבכ"מ שהוא קאי ברשות הבעלים ככל זכיותיהם שהי' להם אם הי' בבתיהם רק דבתיכם בא למעט כשהוא מונח ברשות אחרים בפקדון ולדעת רמב"ן דוק' ביד גוי ואף לדעת הגאונים דגם ביד ישראל מ"מ בחלה אין תקנה למסור בפקדון ביד ישראל דלא יקבלנו וגם לא יכול למסור ביד גוי כמובן:

ובמקו"ח כ' בדעת הגאונים דוקא אם הפקיד ביד גוי דאז כשבא זמן האיסור נעשה הפקר וזוכ' בו הגוי ומה דנכנס לרשות אחרים לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו דלא הפקיע רחמנא רשות אחר עי"ש בדבריו ולדבריו אם הפקידו ביד גוי קודם הפסח וכשהגיע פסח זמן איסור אינו מונח ברשות וחצר דגוי באופן דחצירו אינו קונה לו כגון ששוב הפקידו הגוי ביד ישראל אחר שלא קבל עליו אחריות או אף בקבלת אחריות אם ייחד לו הישראל הבית באופן דאין הישראל שני עובר כלל והגוי עכ"פ לא זכה בו כיון דאינו מונח בחצרו אז נאמר לדבריו דהמפקיד עובר ובאמת לא משמע כן לא מדברי המכילתא ולא מלשון רמב"ן עה"ת וגם לא מדברי הרא"ש שהביא דעת הגאונים דכתב יצא חמצו של ישראל ברשות גוי שהוא שלו ואינו ברשותו הרי דקרי לי' שלו רק הואיל דאינו ברשותו וגם למה יתייאש הישראל כיון דיהיה מותר לאחר זמן איסורא ועוד אף אם מתייאש מ"מ אין זוכה הגוי ע"י חצירו דהגוי אינו יודע אם הישראל מפקירו והא דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כתבו תוס' ב"ב (דף נ"ד) דהיינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם הי' יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות לא קני וה"נ דכותי כיון שיודע שמונח בחצירו וא"מ לקנות אינו זוכה בו ועין צל"ח פסחים שם דחקר באמת על קבלת אחריות בהפקידו אצל ישראל דהא במקום דא"י למכור מה אחריות יש כיון דעפרא בעלמ' הוא והעלה דלדעת הגאונים דהמפקיד אינו עובר ולר"ש דמותר אחר הפסח אז שייך אחריות כיון דסופו להיות ממון אצל המפקיד ויש להבין הא עכ"פ כיון דהנפקד חייב בביעורו שוב אינו שוה ממון ונפסק האחריות ואף די"ל דהוי שני הפכים בנושא א' דממנ"פ אם נפסק האחריות שוב יהי' שוה ממון לאחר הפסח ושוב שייך אחריות מ"מ נימא הא מצות עש' דתשביתו חל מחצות היום ואז עדיין אינו עובר בב"י א"כ אז כיון דחייב להשבית שוב א"ב ושלו מעולם לא הי' רק גול"מ מטעם אחריות ואינו דומה לשלו אף דכבר נתחייב בעשה דתשביתו מ"מ אוקמיה רחמנא ברשותי' לעבור בב"י אבל חמץ שאינו שלו רק מטעם אחריות וכיון דכבר נפסק האחריות מחצות היום אמאי עובר על ב"י בשל ישראל וצ"ל כיון דבהכרח רמי' עליו התורה מ"ע דתשביתו דאל"כ יהי' מותר אחר הפסח ושייך שוב אחריות ואף דע"י דאסרו חז"ל לאחה"פ נפסק האחריות מ"מ כיון דאם לא נאמר דעובר יהיה מותר והוי גול"מ וע"כ חייב בעשה דתשביתו שוב ג"כ חל עליו הלאו דב"י ועיין היטב:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף