אמרי בינה/דיני עדות/כה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני עדות כה

סי' כה

יש לחקור בדברי רמב"ם שסתם דבד"מ אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות או בחקירות עדותן בטילה אם אמר אחד בשלש שעות והשני אומר בחמש אם עדותן בטילה כמו שכתב שם (פ"ב) בדיני נפשות דעדותן בטילה או דלמא דוקא בדיני נפשות מדכתיב ושפטו העדה והצילו העדה אמרינן דזה שאמר בג' שעות כוונתו על תחילת שעה ג' וזה שאמר בחמש כוונתו על סוף חמש והוי עדות מוכחשת כמבואר שם פסחים (דף י"ב) אבל בד"מ מיישבין דברי העדים שזה כוונתו על סוף ג' וזה כוונתו על תחילת חמש ואדם טועה בזה. ומדברי רמב"ם דמפרש (פ"ג) כיצד א' אומר בניסן לוה ממנו והשני אומר לא כי אלא באייר משמע דדוקא בהכחשה רחוקה שאי אפשר ליישבן אבל באחד אומר בג' והשני אומר בה' דאפשר ליישבן יחד ולתלות בטעות האפשר עדותן כשרה ועיין צל"ח פסחים שם דמקשה למה נקט הש"ס ואנן ניקום ונקטול מספקא ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה הא בלא"ה מספיקא לא נקטול. אולם באמת בזה פליגי אביי ורבא שם אביי סובר כיון דע"כ העדים כשרים לעדות אחרת מצד חזקת כשרות שלהם דמקרבין עדותן שלא יהיו מוכחשין ואמרינן דזה כוונתו על סוף שלש וזה כוונתו על תחילת חמש לכך ממילא נהרג הנידון כיון דהעדים כשרים ורבא סובר דמ"מ בדיני נפשות כיון דהתור' צוותה ושפטו העדה והצילו העדה ומהדר על זכות שלא להרוג לכך נדקדק בעדותן ונאמר דזה כוונתו על תחילת שלש וזה על סוף חמש ואף דלא נפסול להעדים מספק מ"מ לענין להצילו נדקדק בהם ובאמת בד"מ מיישבין דברי העדים לקבל עדותן ועיי"ש בתוס' ד"ה אלא דכתב להחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו ובדיני ממונו' י"ל דבדקינן להו אם אפשר והא דקתני עדותן בטילה היינו בדיני נפשות ולא בדיני ממונות. שוב ראיתי בנתיבות (סי' ל' ס"ק ה') דכתב כן ועיין ריב"ש (סי' קצ"ג) שכתב ואפילו רבא לא פליג בהא טעמא אלא משום דבדנ"פ לית לן לכווני סהדותא בהכי למקטל גבר' משום דכתיב ושפטו העדה אבל בד"מ אפילו תימא דלא טעו במידי כסברא דאביי נימא דהכי והכי הוי עובדא עיי"ש ומשמע מדבריו שם דזה הוא הכל מטעם דל"ב בד"מ דרישה וחקירה וי"ל היכא דהוי דין מרומה דבעי דו"ח להסוברים דבזה אוקמי אדין תורה בכה"ג לא מיישבין דברי העדים ועיין תשובת עבודת הגרשוני (סי' קי"ב) דכתב להדיא דבא' אומר בג' וא' אומר בה' מקרבין עדותן כאביי ורק בדנ"פ מדכתב והצילו העדה מחפשין זכותו וכדעת הנתיבות ודלא כדעת החומים:

אך יש לחקור בעדי הזמה א' אומר בב' וא' אומר בה' עמנו הייתם דשם ל"ש לומר כמו שכתב תוס' דלהחמיר לא בדקינן להו לקיים עדותן כיון דעי"ז יהרוג הנידון ומאי חזית לחוס על דמי דהאי מהאי ולא נוכל לומר דמספקא לא קטלינן להעדים וגם להנידון דהא ממנ"פ מוטל על הב"ד לקיים ובערת הרע וא"כ מה"ת לא נבדוק אותם אם כוונתם היה על תחילת שעה או על סוף שעה ואם יהיה ביכולת לקרב עדותן ינצל הנידון והעדים יהיו חייבים ואם יתרחק עדותן ינצלו העדים והרוצח יהרג וא"כ איך קתני במתניתין א' אומר בג' וא' אומר בה' עדותן בטילה הא לפעמים גם בדנ"פ לא בטלה מכל וכל וצריך לבדקם אם אפשר לקרב עדותן ויש להתבונן בזה:

עוד יש להתעורר בדברי תוס' פסחים שם ד"ה באיזה דכתב דנ"מ בחקירה דאיזה יום אם יכחישו זה את זה הא במתניתין קתני דא"י בחקירות עדותן בטילה ומפרש בש"ס סנהדרין מטעם דהוי עדות שאילה"ז ולדברי תוס' אם יאמרו א"י באיזה יום יהי' כשר כיון דכוונו יחד על כמה בחודש וגם לתירץ א"נ שכתבו תוס' שם דנ"מ אם לא כוונו יחד קשה כנ"ל יש ליישב בדוחק. ועיין מהרש"ל סנהדרין דמטעם דלא יאמרו אח"כ כשיוזמו דטעו בעיבורו של חודש וכ' במהרש"א דא"כ אם כוונו יחד על אחר רוב חודש דל"ש רובא דאינשי טעו. וצריך לומר דדעת מהרש"ל כיון דעכ"פ איכא מיעוטא דטעו ומ"מ לחברן ולקרבן יחד ל"א אבל כדי שלא יהיו ניזמים אמרינן דטעו כיון דכבר נתקבל עדותן והמרש"א שם כתב דלא אמרינן דטעו שניהם כיון דל"ה מקודם שום חשש טעות ודוקא בח' אומר בב' וא' אומר בג' אז כדי לקרבן אמרינן דטעה אבל לא כשכוונו יחד משמע מדבריו דיותר סברא לומר לקרב עדותן ולקיים ממה שנאמר אח"כ דטעו וקשה לכאורה מדברי עצמו מ"ש בתוס' ד"ה אחד דבשעה הראשונה דכולה קודם נץ החמה אין לטעות דהוא רק לענין ביטול עדות דהוי כמו הכחשה אבל לענין שהמזימין יוכלו להציל עצמן יהבינן לאומר ג' משעה הראשונה חזינן אף דלענין לקרב עדותן ולומר דטעו לא מקרבינן ודנין אותן כמכחישין ובכ"ז שלא יהיה ניזמין מקיימינן עדותן ואמרינן שטעו ויש לדבר ולפלפל בזה:

והנה הא דכתב הטור ומחבר באחד אומר בב' בחדש וא' אומ' בג' דאיכא למימר דתרווייהו אחד יומא מסהדי וטעו בעיבורא דירחא מצטרפין כ' תוס' פסחים וסנהדרין איך נקטול מספק אע"ג דבש"ס דייק מהכא דאמרינן זיל בתר רובא ורובא דאינשי עבדו דטעו בעיבורא דירחא מ"מ מה נפסיד אם נדקדק בהם וכתבו כיון דשיילינן להו באיזה יום וקמכווני ליום אחד ש"מ שזה לא ידע בעיבורא. ויש לחקור אם בד"מ נאמר ג"כ דלא תלינן דטעו רק אם כוונו ליום אחד אבל אם לא אמרו באיזה יום לא תלינן בטעות ותוס' כ' הא דדייק בש"ס סנהדרין (דף ס"ט) דבדנ"פ אזלינן בתר רובא דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא הא ש"ה דכוונו שניהם ליום אחד וכ' דאי לא אזלינן בתר רובא הוי הכחשה והוי חוזר ומגיד במאי דקאמרו אח"כ ואם מהני עדות זה בדנ"פ מהני ג"כ להוציא ממון ולא מחשבינן מטעם רובא דאינשי טעו להכחשה וי"ל דבד"מ אף דלא אמרו לכוון יחד ליום אחד ג"כ מקרבין עדותן. וראיתי שם בתשובת עה"ג דכתב דמתרצינן דבריהם בד"מ כאביי בא' אומר בג' שעות וא' אומר בה' דזה כוונתו על סוף ג' וזה על תחילת ה' כיון דקיי"ל כר"ח דכדי שלא תנעול דלת כו' ל"ב בד"מ דו"ח ושטר שכתוב זמנו באחד בניסן ואיתזמו דאמרינן שמא מאוחר הוא ומתרץ בזה הא דהעיר הש"ך הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב דבעדות שאני דמתרצינן מילתייהו אף בשמא משום נע"ד ומשמע מדבריו דגם בא' אומר בב' בחודש ואחד אומר בג' דמתרצינן דטעו בעיבורא דירחא הוא ג"כ בממון משום נע"ד ואף בלא כוונו יחד על יום אחד:

אך לדבריו א"כ בדין מרומה דבעינן דרישה וחקירה ולהסוברים דמוקמינן אד"ת כמו בדנ"פ אז לא מתרצינן לומר דטעו ולדבריו גם בקנס דבעינן ד"וח נימא ג"כ דלא אזלינן בתר רובא להוציא ממון וזה דבר תימא לומר דבדנ"פ מחזקינן דטעו בעיבורא דירחא ולגבי קנס להוציא ממון נאמר דלא טעו ונתבטל עדותן ועיין בגט פשוט בקונטרס הכללים (כלל א') כ' הטעם דאזלינן בתר רובא דטעו בעיבורא דירחא ול"מ הנידון להציל עצמו ולומר קים לי דהעדים הם מן המיעוט דלא טעו ואכחושי דקא מכחשי אהדדי משום דהעדים העומדים לפנינו הם אומרים דביום אחד קא מסהדי והם מרובא דעלמא דטעו ונמצא דאין כאן מיעוט כדי שיסמוך עליו הנידון ועדיין יש להתבונן בדבריו מה מועיל דהעדים העומדים לפנינו דהמה על יום אחד מסהדי והם מרובא דעלמא הא מ"מ אם נאמר דמכחישין אהדדי והמה מן המיעוט דידעו בעיבורא דירחא ועדי שקר הן ולא מכווני אהדדי אינו מועיל עדותו:

ובאמת הא דמקרבין גם בד"מ אשר נסתבכו האחרונים ז"ל ועיין בצל"ח פסחים שם. ובש"ש ובקה"ס בקצוה"ח (כלל ו') מחלקו בין היכא דבא הרוב בשעת מעשה ובין שבא שלא בשעת מעשה דהיכא דבא קודם המעשה כיון דהוקבע האיסור ע"י הרוב הוקבע אעפ"י שיש אח"כ נ"מ לדנ"פ ומש"ה ל"ק מש"ס חולין דילפינן ממכה אביי ואמו דאזלינן בתר רוב ומרוצח אף דהתם איכא מיעוט שיסמוך עליו הנידון דהתם כבר הוחזק האיסור ע"י הרוב קודם המעשה ועיי"ש מה שמגמגם בזה על דברי אחיו בש"ש ז"ל וכבר כתבתי במ"א להוכיח מדברי הראשונים דאין הולכין בממון אחר הרוב אף אם נתחזק מקודם ובפרט מדברי הרא"ש קידושין (דף מ"ו) ומדברי רשב"א בש"מ כתובות (דף י"א) ועיין בזה בדברי חיים דיני אונאה (סי' ה') ובספרי ח"ר קונטרס התשובות (סי' ה') ושם הבאתי דאף במקום שאנו דנין ע"י הרוב לענין איסור בבירוד גמור לחייבו אף מלקות מ"מ לענין ממון הממע"ה שכן הוא דעת רמב"ן הלכות בכורות להדיא בהא דקיי"ל דטינוף פוטר בבכור' ומ"מ אין חוששין לטינוף משום דהוי מיעוטא ולוקה על הולד בניז' ועבודה ולאכשוריה לגבי מזבח לגבי ליתן לכהן הממע"ה ועבדינן תרתי דסתרי ועיין תוס' ורא"ש בכורות (דף כ'):

ומה שהעלה שם הש"ש (ש"ד פ"ח) דדיני נפשות ודיני ממונות שוין והיכא דמהני רוב בדיני ממונות כמו בדיינים ובעדים שטעו בעיבורא דירחא מהני ג"כ בדיני נפשות משום הטעם שכתבו תוס' ב"ק בדיינים שהם מפקי ממון ומיעוט כמי שאינו ה"נ סמכינן על העדים ועדים מוציאין את הממון כמו"ש הג"פ ובבת שלש ויו"א דממיתין הבא עליה הוא משום דהרוב בא קודם והוקבע האיסור אבל ברוב הבא לאחר מעשה לא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות דלא גרע דיני נפשות מדיני ממונות. ראיתי להיפך בדברי תשוב' הרשב"א שהביא דברי ירושלמי מס' סנהדרין פ' היו בודקין בשאלת העדים מכירים אתם אותם ר"ל שמא עובד ע"ז הי' כ' בירושלמי נהרג מטבריה לצפורי חזקה ישראל היה וכתב משום דבאיסורין הולכין אחר הרוב ושמא אף בדנ"פ כן ועיי"ש (ח"ג סי' שע"ח) שהביא ראיה מסוף (פ"א) כתובות פרט לזורק אבן כו' דרק משום קבוע פטרינן דהוי כמע"מ הא ניידי בכי הא חייב ונמצא בין טברי' לצפורי אינו קבוע שם בדרך אלא ניידי וכל דפריש מרובא פריש וכתב שהוא מסתפק שלא הוזכר כן בגמרא. ועוד בדנ"פ כתיב בה והצילו העדה ואפילו בענין שברור אצלינו כמו בידוע בלא ראיה אין דנין עד שיראו עדים ממש וסיים דמ"מ האי דכתובות מכרעא לי וכ"ש שר"י דירושלמי מכריע עיי"ש ובממון כבר ביארתי שם בספרי ח"ר דלא אזלינן אף בתר רובא דאיתא קמן הרי דדנ"פ לגבי רוב גרע מדיני ממונות:

[וראיתי בספר תמים דעים (סי' ק"ב) שם הלכות יו"ט בלשון רבינו אשר בר' משולם כתב שם (דף פ"ה ע"א) וז"ל דפלוגתא דר"ח ורבה באופה מיו"ט לחול בדוכתא דמטו שלוחי תשרי הוא תדע מדקאמר ר"ח לוקה דאי ס"ד בדוכתא דלא מטו שלוחין הוא ל"מ אופה מיו"ט לחול שאינו לוקה דהו"ל ספיקא ואף עפ"י שרוב השנים אדר ואלול אינן מעוברים אין הולכין במלקות אחר הרוב עכ"ל ואיני מבין הא דכ' אין הולכין במלקות אחר הרוב למה לא הא אף בדיני נפשות אזלינן בתר רובא הא מצינו בתוס' נדה (דף מ"ו) במופלא סמוך לאיש בהקדיש ואחרים אוכלין דלוקין דל"ה התראת ספק שמא לא יביא שערות משום דאזלינן בתר רוב שמביאין שערות בזמנן וה"נ כיון דרוב השנים אדר ואלול אינם מעוברים אף די"ל דמ"מ אינו לוקה מיד רק דנמתין דלמא מעוברים מ"מ אח"כ כשנודע שהיה יו"ט שפיר לוקה דמטעם רוב ל"ה התראת ספק ואכ"מ בזה]:

ונראה דהא הסוגיא דסנהדרין (דף ס"ט) צריך ביאור דשם איתא בבן סורר ומורה דחיוב מיתה הוא רק בזמן שנקר' בן ואינו ראוי להיות אב כשהוכר עוברה ופריך דאם יולדות לשבע' ג"כ עוברה ניכר בשליש ימיה לא ניזל בתר רובא מטעם ושפטו העדה ושקיל וטרי אי אזלינן בתר רוב בדיני נפשות ומאי ס"ד הא בש"ס חולין ילפינן ממכה אביו ואמו דאזלינן בתר רוב בדנ"פ וכבר עמד ע"ז בחידושי הר"ן שם וכן קשה דהוכיח מהא דבת ג' שנים ויום א' דמתקדשת בקדושי אביה דמומתין ע"י ודלמא איילנית היא ודחי בבא עליה אביה ומאי דחי הא יקשה דלמא לאו אביה היא וע"כ דאזלינן בתר רוב. לכן צ"ל דשם הוא בחינה אחרת דודאי כשעבר אדם עבירה מה שאסרה התורה והוא מצד רוב אזלינן גם בדנ"פ בת"ר כדמוכח ממכה אביו אולם הטעם דכך גזרה התורה במכה למי שהוא אביו מצד הרוב או ברוצח שהרג לאדם מישראל שמצד הרוב אינו טריפה חייב מיתה אבל שם גלי לנו הקרא בבן סורר ומורה שכל זמן שהוא נקרא בן ואינו ראוי להיות אב חייב מיתה ואם ראוי להקרא אב דהיינו שהעבור באשה שנתעברה מביאתו אז חסה התורה עליו ואינו חייב מיתה וקאמר בש"ס דגם בזה הולכין אחר הרוב ורוב נשים לתשעה יולדות ואין ימיו של בן סו"מ רק ג' חדשים אבל יש מיעוט דיולדות לשבעה וא"כ מניין לנו לומר דאף בכה"ג דיש מציאות להמיעוט היולדות לשבעה ובכה"ג דהקפידה התורה שלא יהיה ראוי להקרא אב וכיון שיש המציאות אם יבא על אשה היולדות לשבעה אם ניכר עוברה לשליש ימיה ראוי להקרא אב והתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה לא נהרוג אותו רק בזמן ב"ח ושליש ומי יאמר לנו שהתורה שקרא אותו בן הכוונה היה למיזל בתר רובא והוא ג"ח דלמא התורה דברה על בירור גמור שאינו ראוי להקרא אב אבל אם יש עכ"פ מציאות דאם יקרה לפנינו שיולדות לשבעה יהיה עוברה ניכר לשליש ימיה ראוי להקרות אב. והוכיח מהא דאחד אומר בב' בחודש וא' אומר בשלשה בחודש דאמרינן דטעו בעיבורה דירחא אם נאמר דהתורה דברה על בירור גמור דלמא הא דכתבה עפ"י ב' עדים יקום דבר אף דאין זה בירור גמור שלא העידו בשקר דיכול להיות דמשקרין רק גזה"כ הוא לקיים הדבר על פיהם וכמו שכ' הרמב"ם הלכות יסה"ת וגזרה התורה דעדים המוחזקין אצלינו בחזקת כשרות לקבל ולדון ע"י עדותן אף דחזקת כשרות הוא ג"כ מצד הרוב וכמו שכתב הפנ"י גיטין (דף י"ז) דלמא דוקא היכא דליכא שום ריעותא לפנינו אבל היכא דאיכא ריעותא לפנינו שמכחישין זה את זה נאמר ושפטו העדה דלא טעו ועדות שקר הוא אלא כיון דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא. ועיין רש"י פסחים (דף י"ב דהואיל ויש טועין בכך אע"פ שמצווין לחלק עדותן כדי שיבטל להציל את הנפש אין בידינו כח לחלק והיינו אף דבש"ס קאמר רובא דאינשי טעו מ"מ אין הפירוש דרוב אדם טועים בזה שזה נגד המוחש רק רוב המכחישין זה את זה זה אומר בג' בחודש וז"א בב' אינן משקרים רק אחד טועה בעיבורא דירחא לכך לא נחלק עדותן והתורה שאמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר היינו עדים שעפ"י הרוב הם כשרים ואף דכתיב נכון הדבר אמרינן שזה נכון מה שעפ"י הרוב מכוונים יחד רק שא' טועה הרי דהתורה אמרה שיתקבל עדים מה שעפ"י הרוב הם כשרים. וכן מה דכתוב בתורה אשר ישכב אשת רעהו אף דידענו בקדש קטנה אם נמצא' איילנית לאו אשת רעהו נקראת דיתבטל הקידושין מ"מ כיון דקתני מומתין ע"י ע"כ דדעת חכז"ל בבא על אשת רעהו מה שמצד הרוב נקראת אשת רעהו חייב מיתה הרי אף דכתיב ושפטו העדה להצילו מ"מ כיון שעפ"י הרוב נקראת אשת רעהו אין בכחינו להצילו כך נמי הא דהקפידה התורה בסורר ומורה שהוא בן ולא אב ואף הראוי להקרא אב מציל אותו ממיתה מ"מ אזלינן בתר רוב ואף דאם נסיב איתתא ואינכר עוברה בבציר מתלתא ירחא מיפטר כיון דלאו בן מקרי רק אב מ"מ מה דפטרינן ליה מטעם דראוי הוא אזלינן בתר רובא דלתשעה ילדין ואמרינן דהאי איתתא נמי דמסיק אדעתך דהוי מתרמיא ליה בתר רובא שדינן ורובא לא ילדין אלא לט' ועיי"ש בחידושי הרמ"ה:

ולפי"ז אף בממון אם אנו דנין על העדים ד"מ ודנ"פ שווין וכיון דרובא דאינשי המכחישין בכה"ג אמרינן דאחד טועה בעיבורא דירחא ואמרינן דנכון הדבר ממילא כשר בכה"ג גם בד"מ דמה דאמרה התורה עפ"י שנים עדים יקום דבר ושיהיה נכון הדבר אמרה התורה להכשיר מה שעפ"י צד הרוב נכונים. ועיין תשוב' הרשב"א (ח"ג סי' ד') הא דאמרינן פרק אחד ד"מ שטר שזמנו כתוב באחד בניסן כו' חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו שאפילו לאפוקי ממונא מכשירין את העדים מספק וכדמוכח בב' כיתות עדים המכחישין זה את זה דקיי"ל זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה עיי"ש ושם הוא מצד חזקת כשרות וה"נ כיון דלגבי כ"ע עדים כשרים הם ותלינן בטעות מקבלין גם עדות זאת דהשתא אף מד"ת ואף בד"מ אם אינם מכוונים על יום אחד כיון דא"צ דו"ח ואף אם אינם יודעים באיזה יום רק אף שאומרים בכמה בחודש וז"א בב' בחודש וז"א בג' בחודש מקבלין עדותן כיון דכשרים הם לכל עדות שבעולם אח"כ מוציאין גם השתא על פי עדותן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף