אמרי בינה/דיני עדות/כג
|
< הקודם · הבא > |
הא דהלואה אחר הלואה או הודאה מצטרף לחייבו יש לחקור אם דוקא ע"י הודאתו שהודה שחייב שזה בירור גמור דהודאת בע"ד הוי חיוב ברור וכן עד שהעיד שראה שהלוה הוי בירור גמור לכן הוי כסוג אחד שיש להב"ד ב' עדים לחייבו אבל אם אחד העיד בפני הלוה וע"א העיד בפני נתחייב זה בב"ד ע"י ב' עדים שהעידו עליו לחייבו אבל זה העד אינו יודע כלל מאמיתת הדבר י"ל דאינו מצטרף לחייבו ויש ראיה לזה מדברי רשב"א בש"מ כתובות (דף כ"א ע"ב) בהא דעד ודיין אין מצטרפין דקאמר רבא מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינ' וז"ל ורבינו אלפסי פירש בב"ב עד ודיין מצטרפין עד שהעיד שראה ההלואה ודיין שהעיד שנתחייב בבית דינו עפ"י עדים מצטרפין ואסיק רבא דאין מצטרפין דסהדא מסהיד על הלואה ודיינא לא מסהיד אלא שבב"ד נתחייב אבל א"י אם נתחייב באמת או בשקר ולפי פירושו ל"ד להודאה אחר הלואה דמצטרפין דהתם תרוייהו בקושטא קא מסהדי האי דחזא שמנה לו מנה והאי דחזא דאודי ליה קמיה בההוא מנה אבל הכא דלמא הני דאסהידו עליה בבי דינא שקרא קא מסהדי ודיינא מאי דשמע קא מסהיד וקיי"ל כמ"ד דאין מצטרפין עכ"ל הרי אף דהודאה אחר הלואה מצטרף מ"מ דוקא בהודאת הבע"ד דהוי בירור יותר ממה דמעיד שנתחייב בב"ד ע"י ב' עדים:
אולם מדברי תשובת רא"ש מובא ברמ"א (סי' ל' ס"ז) נראה לכאורה דמצטרפין בכה"ג דכתב עד אחד העיד שראובן נתן לשמעון קרקע בקנין ועד א' העיד ששמעון החזיק בהקרקע כראוי מצטרפין דהוי כהודאה אחר הלואה. ובתשובת רא"ש (כלל נ"ט) כ' שם משם השואל דאין לצרף שתי עדיות דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי שזה העיד על עיקר הקניה וזה לא העיד אלא על הדירה ואפשר שהיה דר בו בשאלה ושתי עדיות מחולקות הן וכמו בעד ודיין דאין מצטרפין והרא"ש שם כ' דכל היכא דדר בו תלת שנין נפקא ליה מתורת שאלה ואלו הוה ליה תרי סהדי הוי דחזקה ול"א בשאלה ושכירות דר בחד סהדי נמי עדותו קיימת אלא שע"י עד אחד אין להחזיקו בקרקע ועד הקניה ועד החזקה מצטרפין כיון דשניהן מעידין להעמיד הקרקע בידו ול"ד לעד ודיין משום דעל ב' דברים הן מעידין העד העיד על מנה שבשטר והדיין מקיים חתימת העד וליכא אלא חד סהדי אמנה עיי"ש ולדעת רשב"א דדוקא אם שניהם בקושטא מסהדי על דבר ברור בקושטא אבל במה דמעיד אחד שנתחייב ע"י שני עדים אמרינן דלמא הני סהדי שקרא קא מסהדי א"כ זה שמעיד שדר בו ג' שנים אינו מעיד ג"כ על דבר ברור שהקנה לו דבאמת יכול להיות אף דדר בו ג' שנים מ"מ היה בשאלה או שכירות:
אך י"ל דתליא במחלוקת הראשונים המבוארים קצוה"ח (סי' ק"מ) מה כחו של חזקה שלש שנים דדעת רמב"ן וס' תורת חיים דעיקר טעמא דחזקה משום דשתיק רגלים לדבר דמסתמא מכרו לו אלא דבתוך שלש איתרע במה דאין לו שטר ולאחר שלש כיון דטפי לא מזדהר לאו ריעותא הוא אמרינן חזקה מדשתיק ודאי מכרו לו והקצוה"ח העלה שם בדעת רמב"ם והנ"י דחזקה דשלש שנים אינו אלא תיקון עולם דלא רגילי להזהר בשטר טפי משלש דסובר המחזיק כיון דיושב בתוכו משך שלש שנים ואין מערער שוב לא יתעורר עוד ערעור ולא מזדהר טפי ויהיה מזה פסידא דלקוחות לכן ראו חכמים לתקן שיהיה נאמן בחזקת שלש שנים עיי"ש וא"כ י"ל דהרא"ש סובר דחזקת שלש שנים הוא מן הדין דהיה לו להיות נאמן מיד משום דשתיק ולא מיחה ורגלים לדבר ואנן סהדי דשלו הוא רק לסלק הריעותא מה דלית ליה שטר קנין או ראיה צריך שלש שנים ואם כן בקושטא קא מסהדי והוי כמו הודאה אחר הלואה אף דג"כ העד אינו מעיד רק מה ששמע שהודה ובכ"ז מצטרף כיון דהודאתו ודאי קושטא הואיל ואנן סהדי ה"נ כשמעיד שישב ג' שנים הוי כאנן סהדי שמכרו לו ושפיר מצטרף עם ע"א האומר שקנה ממנו אבל לדברי הנ"י והקצוה"ח דעיקר חזקת ג' שנים הוא רק תקנות חז"ל אבל מה"ד לעולם היינו אומרים קרקע בחזקת בעלים א"כ העד אינו מעיד על אמיתת הדברים דשפיר יכול להיות שישב ג' שנים מ"מ לא מכר לו כיון דליכא אנן סהדי ולמה מצטרפין אך י"ל דעכשיו כיון דכבר תיקנו חז"ל דלא יהיה יכול שוב לערער אחר ג' שנים לכ"ע הוי כמו אנן סהדי דמכר לו כיון דשתיק ויודע ששוב לא יהיה יכול לערער והוי כמעיד העד בקושטת הדברים. אולם מדברי הרא"ש ר"פ חזקת הבתים נראה דרק תקנות חכמי' הוא ואף לדידן דכבר תקנו חז"ל דשוב א"י לערער אחר שישב ג' שנים מ"מ לאו מתורת אנן סהדי הוא מדכתב שם דאף אם מיחה שלא בפניו רק בפני ב' עדים ועדי המחאה מעידים שלא אמרו המחאה לשום אדם אפי"ה הוי מחאה דכיון דאמרו חכמים מחאה שלא בפניו הוי מחאה דסמכו ע"ז דמסתמא יאמרו לאחרים שמיחה לפלוני על קרקע שפלוני מחזיק בה דמלתא דתמיה הוא דאדם מחזיק בקרקע של חבירו ורגילות לפרסם הדבר אפילו אם אירע שלא אמרוה לשום אדם הוי מחאה כיון שמיחה כמאמר חכמים ולדברי רמב"ן דמצד הדין מהני החזקה רק לסלק הריעות' דלית ליה השטר צריך ג' שנים דטפי לא מזדהרי א"כ אם לא שמע מן המחאה למה מהני המחאה הא מן הדין סגי במה דשתיק עד המחאה רק ג' שנים צריך לסלק הריעותא מה דאין בידו השטר וללוקח ליכא שום ריעותא ובש"ע (סי' קמ"ו) פסקינן כדעת הרא"ש אך י"ל שם הוא הטעם כמו"ש הרמב"ם הל' טו"נ די"ל מסתמא שמע הלוקח דחברך חברא אית לי' ולאו אדעתי' דהעדות. גם י"ל כיון דהשתא הדין הוא דצריך ג' שנים דוקא לסלק הריעותא דלית ליה השטר שוב סגי במחאתו תוך שלש וליכא ראיה משתיקתו כיון דידע דיכול למחות עוד. ובאמת יש להעיר לדעת הרא"ש כיון דעש' כתיקון במחאתו סגי אף דהוא לא שמע נימא עכ"פ לא חציף אינש למיחת לארעא דחבריה וכקושית הש"ס ב"ב (דף ל"ג ע"ב) אי הכא ארעא נמי ומשני אמרינן ליה אחוי שטרך וכיון דעבר ג' שנים וטפי לא מזדהר שוב נשאר סברת לא חציף ועיי"ש ברמב"ן דמפרש קושית הש"ס א"ה ארעא נמי שיהיה נאמן אף שלא החזיק ג' שנים ואף דלדבריו יקשה יהיה די בשנה אחת כיון דיש ריעותא למוכר במה דשתיק וללוקח אף דיש ריעותא דאין בידו השטר מ"מ זה מסלק סברת לא חציף וצריך לומר דסברת לא חציף לחוד לא היה מברר הדבר להוציא הקרקע ממר"ק רק בצירוף סברת דלא שתיק אינש ונגד שני ריעותות של המוכר יש ריעותא גדולה ללוקח במה דל"ל השטר לכך צריך ג' שנים לסלק הריעותא דלוקח. ומה שהקשה הקצוה"ח על הרמב"ן מהא דאי דלי ליה צנא דפרי לאלתר הוי חזקה ואי טוען לפירות הורדתיך נאמן ובחזקה דשלש שנים ל"מ למיטען לפירות הורדתיך ואם עיקר כח חזקת ג"ש הוא מטעם ריעותא דמוכר דשתיק יטעון לפירות הורדתיך וליכא ראיה משתיקתו לא קשה דהא מבואר רמב"ן בחידושיו שם (דף ל"ה) וז"ל והנ"מ תוך ג' דעביד אינש דמדלי ללוקח פירות ושתיק אבל לאחר ג' לא כיון דמשך זמן לא שתקי אינשי בלוקח פירות עכ"ל. ובדעת הרא"ש כנראה דסברת לא חציף ומה דשתיק ג"כ אינו מברר רק תקנת חכמים הי' וכמו שכתב הנ"י וא"כ לא הוי בירור גמור שכן הוא על האמת ואף עפ"כ מצטרף עם עד קנין וע"כ דחולק על הרשב"א בש"מ כתובות הנז':
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |