אמרי בינה/דיני נדרים/כ
|
< הקודם · הבא > |
היכא דנדר לטובת חבירו דאין מתירין אלא בפניו דעת התוס' ור"ן נדרים (ס"ו) דלדבר מצוה מתירין אף בלא דעת חבירו ולכך התירו הסנהדרין לצדקיהו לפי שהיה מתבטל ממלאכת שמים ע"י צערו של"ה יכול לגלות והובא דיעה זו ברמ"א יו"ד (סי' רכ"ח ס"כ) ובש"ך שם (ס"ק נ"ד) הביא דעת הריב"ש שהקשה על סברא זו ממה שאמר הקב"ה למשה לילך למצרים ואין לך מצוה גדולה מזו ואעפ"כ הוצרך לשאול רשות מיתרו והש"ך מתרץ למ"ש המהרי"ק והרמ"א שם דהא דאף בנדר עד"ר מתירין לדבר מצוה ל"ח לדבר מצוה אלא היכא שא"א לעשות המצוה כ"א בהתרת השבועה אבל כל שאפשר לקיים בלא ביטול מצוה לא וא"כ במשה הקב"ה היה יכול לגאול את ישראל מבלי שיצטרך משה לשוב למצרים. ואינו מובן הא עכ"פ כיון שרצון הקב"ה היה לצות לו לילך למצרים מ"מ למשה בלתי באפשרות לקיים המצוה כ"א בהתרת השבועה. וגם מבואר במדרשים שאמר הקב"ה למשה אם אין אתה גואל אותם אין אחר גואל אותם. גם נראה דודאי צדקיהו היה יכול להסיר צערו ולבטל ממנו צער הזה שלא יבטל אותו ממלאכת שמים והיה מתקיים המצוה אף בלא התרת השבועה ואולי י"ל בשביל זה נענשו הוא והם ועי"ש בטו"ז:
והנה המעיין בדברי הריב"ש (סי' קפ"ו) יראה דאף בנדר הניתר ע"י פתח מ"מ אין מתירין שלא מדעת חבירו היכא שהוא לטובת חבירו דהביא שם ראיות התוס' דלדבר מצוה מתירין מהא דמבוא' גיטין (דף מ"ו) דסובר ר"י נדר שידעו בו רבים לאו בר הפרה הוא ממה דלא הרגו ישראל לגבעונים הא שם היה לטובת חבירו א"ו דלדבר מצוה יש התרה אם לא מטעם דנדר שידעו בו רבים היה וכתב הריב"ש לדחות כיון דאמרו מארץ רחוקה באנו ורמו את ישראל היו יכולין להתיר השבוע' שלא מרצונם כיון שהם עשו שלא כהוגן עי"ש ולמה לא כתב הריב"ש לחלק דשם היה פתח המוכח א"ו כשהיה לתועלת וטובת חבירו בכל ענין לא היה מהני ההתרה אף לד"מ. וראיתי במחנה אפרים הלכות שבועו' (סי' ב') שכתב שאף הריב"ש יודה היכא שיש פתח גדול לנדרו ולומר אדעתא דהכי לא נשבעתי דהוי כעין נדרי טעות עי"ש ותמהני הא לפנינו מבואר בריב"ש דבשום ענין לא מתירין אף לד"מ.
ומה שהביא המח"א ראיה מספר חזה התנופה המובא ב"י (סי' רכ"ז) שכתב מי שנשא אשה שאינה בת בנים ונשבע לה שלא לישא אשה אחרת עליה אין יכולין להתיר לו שבועתו שלא מדעתה כדי לקיים מצות פ"ו מאחר שכבר ידע בה בעת שנשבע שפסקה מלדת ולא חש בעת ההוא למצות פ"ו ופירוש דבריו דסובר דאם היה ניתר ע"י פתח דאז הוי כנדר טעות מתירין לו שלא מדעת חבירו עי"ש תמהני הא פירוש דבריו מבוארין כמ"ש בתשוב' מהר"א ששון המובא שם במח"א דסובר כדעת תו' דלדבר מצוה מתירין אף שלא מדעתו רק כשידע אין מתירין משום דאז לא יכול לומ' אדעת' דהכי לא נשבעתי והמח"א הקשה עליו הרי בנדרו של צדקיהו מי היה לו פתח של חרטה לנדרו שיכול לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי או נתחרט מעיקרא הא ודאי לא וכמ"ש הרשב"א בתשובה דרק ע"י חרטה דהשתא התירו לו ובהכי סגי וא"כ גם בזה שידע בה אמאי כתב דאין מתירין ע"י חרטה דהשתא אלו דבריו ולענ"ד דא"ד לנדר של צדקיהו אף דל"ה פתח מ"מ הדבר מצוה נזדמן לו רק אח"כ ול"ה השבועה ע"ד מצוה רק שלא לגלות ואח"כ ציער א"ע עי"ז ונתבטל ממלאכת שמים לכך היו מתירין לו שלא מדעתו אבל היכא דכבר היה יודע מן המצוה ואעפ"כ נדר לטובת חבירו בכה"ג סובר החזה התנופה דאין מתירין כיון שכבר ידע מן המצוה ואעפ"כ נדר. ולכאורה יש להביא ראיה דאף היכא דידע מן הדבר מצוה ואעפ"כ נדר לטובת חבירו מהני לדבר מצוה התרה שלא מדעת חבירו מהא דמבואר במס' מכות (דף י"ז) דלא משכחת באונס שגירש בטלו ולא בטלו דאף בנודר עד"ר מ"מ לדבר מצוה מהני התרה. ולמה לא משכחת שנשא אשה ונשבע שלא ישא אחרת עליה ובכה"ג אין מתירן הואיל שהיא לטובת אשתו ולתועלת' א"ו דאף בכה"ג מהני ההתרה לדבר מצוה. והי' מוכיח בזה מה שמסתפק המהרא"ש שם היכא דהי' לטובת חבירו וגם עד"ר אם בכה"ג מהני ההתרה וע"ש דהניח בצ"ע והי' מוכיח לכאורה מש"ס הנ"ל דגם בכה"ג מתירין בלצורך מצוה:
אולם אינו ראיה דהא דעת כמה פוסקים דאף לדבר מצוה אין מתירין היכא דהי' לתועלת חבירו ויקשה מש"ס הנ"ל. וע"כ צריך לומר או דשם גרע כיון כשלא מתירין לו יעבר על הל"ת דלא יוכל לשלחה והיכא דיעבור על עבירה י"ל דלכ"ע מתירין וכעין זה כתב הפני יהושע בתשובה חלק (אה"ע סי' י"ב) לדון דאף לדעת הריב"ש דסובר דבנדר עד"ר היכא דרבים מוחין בו אין מתירין אותו אף לדבר מצוה מ"מ היכא דעושה עביר' אם אין מתירין לו מודה הריב"ש דמתירין לו אף אם הרבים מוחין בו וכ"כ בתשובת מהר"ש לבית הלוי בפשיטו' והפני יהושע הביא ראיה מש"ס דאל"כ איכא לאשכוחי שיגרשנה וידור ע"ד בני אדם החפצים בגירושיה כגון צרות שלה ואי אפשר להתיר בלא דעתם א"ו דבטלה דעתם בכה"ג כיון דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי עיי"ש. אולם לענ"ד אינו ראי' כלל מש"ס הנ"ל דאף אם נאמר באם הרבים מוחין דל"מ התרה מ"מ נלענ"ד דמודה הריב"ש באם מתים האלה שמחו אח"כ מהני התרה דהא כתב הב"י לדין דמחאתן לא יהני כיון שהוא לצורך מצוה הוא ע"ד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני והריב"ש סובר דמ"מ כיון שמוחה בפועל הוי שלא לרצונו אבל באם מתו ששוב אין נ"מ להם הדרינן לסברת הב"י דמתירין אף שלא לרצונם במה שמחו בחיהן א"כ שוב ל"ש לומר שיחייב מלקו' בביטלו בידים במה שגירשה ונדר הנאה דלשמ' ימות חיישינן ואז יהי' בידו לקיים העשה גם הא בידו לגרש הצרות ואז שוב ממילא לא ימחו כי מה איכפת להו. וכשהי' לטובת חבירו ג"כ כששוב לא איכפת לחבירו מהני ההתר' אף שלא לדעתו כמובן וא"כ אינו ראיה משם כלל ושפיר נוכל לומר דהיכא שידע בשעת השבועה שהוא לבטל המצוה עי"ז מ"מ כשהיה לטובת ותועלת חבירו בזה לכ"ע ל"מ ההתרה ואף היכא דהוא לצורך מצוה מתירין אף היכא דחבירו מוחה לכ"ע וראי' מצדקיהו דודאי לנ"נ לא הי' איכפת לי' במה שהוא דבר מצוה ואעפ"כ סברו הנך פוסקים דמתירין מ"מ זה דוקא היכא דנזדמן אח"כ הצורך מצוה כמו בנידון דמשה וצדקיהו אבל היכא דבשעת הנדר ידע מהצורך מצוה ואעפ"כ נדר לטובת חבירו י"ל דל"מ בלא דעת חבירו וצ"ע בזה:
והנה הסוברים דאף בלטובתו והנאתו של חבירו דמהני ההתרה בדיעבד כמבואר בר"ן נדרים שם וברשב"א גיטין (דף ל"ה) הביאו ראי' ממה דפריך הש"ס שם וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה ואי דיעבד נמי ל"מ ההתר' ליכא חשש דשם הי' לטובת יתומים והרשב"א והראב"ד כתבו דשם שוב ליכא תועלת ליתומים במה שאסורה בפירות כיון שאינה מחזירה הכתוב' ובמהרי"ט בתשובה ביאר ראיות הר"ת דמ"מ יש תועלת ליתומים דאם לא יהי' הנדר מותר תחזו' ליתומי' עכ"פ מבואר דאם מתירין מותר בדיעבד אף היכא שהוא תועלת ממון. וקשה לי על הרדב"ז שכתב (בח"א סי' שכ"ז) דדוקא הנאות כבוד וקלון כמעשה נבוכדנצר או כעין יתרו עם משה אבל היכא דאיכא דררא דממונא לכ"ע אינו מותר דאין אומרים לאדם תפסיד את שלך כדי שיזכ' חבירך עי"ש ולכאורה מראיית ר"ת דבדיעבד מהני התר' מש"ס דגיטין הנ"ל משמע דאף היכא דיש דררא דממונא ג"כ מהני בדיעבד ההתרה.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |