אמרי בינה/דיני יום טוב/יט
|
< הקודם · הבא > |
מבואר בש"ס ביצה (דף כב.) הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משו' מכבה ופירש רש"י הנותן שמן בנר בשבת והמסתפק הנוטל ממנו ואוכל חייב משום מכבה וכבוי ביו"ט לא אשתרי משמע קצת אף אם נוטל לאכילה וכל מלאכה לצורך או"נ מותר ביו"ט מ"מ מלאכת כבוי לא אשתרי. אולם באגודה שם כתב להדיא דהמסתפק קאי על שבת דביו"ט כל מלאכה לצורך או"נ מותר. וכן משמע מלשון רמב"ם דבהלכות שבת (פי"ב הלכה ב') כתב כלשון הש"ס הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה ובהלכות יו"ט (פ"ד הלכה ג') כ' ואין מסירין את השמן ממנו ולא כ' לאסור להסתפק מבואר דמותר אף דעי"ז נעשה כבוי ודעת הרמב"ם מבואר דחייב במסתפק בשבת כמו במבעיר וסובר דהוי מלאכה דאורייתא ודלא כמו שנראה מדברי תוס' שם מדכתבו דנראה ככבוי משמ' דלא חייב מיתה רק איסור דרבנן וחייב מכות מרדות[1] רק כדעת הרא"ש שם דבזה שמסלק השמן כשכלה השמן ומכבה הפתילה הוי ככבוי ממש ולא כגרם כבוי כיון דעושה מעשה בגוף דבר הדולק[2]. וע"כ ביו"ט מדלא כ' לאסור במסתפק משמע דמותר כיון דצריך לאכילת השמן ומותר כל מלאכה לצורך או"נ. וע"כ הא דכתב הרמב"ם שם מקודם ואם כבה לוקה כמו שארג או בנה ולהסוברים בדעת רמב"ם דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה אף שלל"צ מד"ת בכל מלאכת ובכבוי ל"א מתוך וכמ"ש הב"ח דל"ש כבוי בא"נ ממש רק במכשירין כמו גריפת התנור ומה דמצינו במכשי' ל"א מתוך וכתב השעה"מ אף דמצינו במיתוק החרדל דיש כבוי באו"נ ממש היינו משום דהוי מלאכה שאצל"ג ואף דלדעת הרמב"ם חייב במלאכ' שא"צ לגופיה מ"מ לא נוכל לדון בזה מתוך שהותרה לצורך כיון דבלצורך הוי מלאכה שאצל"ג. וראיתי מי שהשיג ע"ז דמה בכך שאצל"ג של כבוי כיון דלדעת רמב"ם הוי מלאכה גמורה לחייב עליו בשבת ובמיתוק החרדל הטעם כיון דאינו מתכוין לכבוי וכ"ז שהגחלין בוערות טפי ניחא לי' ודמי להא דפוצע חלזון דקאמר בשבת דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה ולהרמב"ם דחייב במלאכה שאצל"ג ע"כ הטעם דמקלקל הוא אצל נטילת נשמה כן נמי בזה הכבוי גופא אינו לצורך תיקון רק החימום של הגחלים וטפי נ"ל כ"ז שבוערות אלו דבריו. ולדעתי הדין עם השעה"מ מהא דמסתפ' משמן שבנר דמותר ביו"ט ושם ל"ש טפי נ"ל ומקלקל והוי מלאכת כבוי ממש ומותר לצורך או"נ וא"כ יקשה דנימא מתוך א"ו כיון דעכ"פ לא מצינו שיהיה צריך מלאכת כבוי לגופה דאוכל נפש לא אמרינן בזה מתוך:
והנה הרא"ש כתב שם וז"ל והיינו טעמא דנותן שמן בנר משו' דמאריך בהבערתו דאלו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוה כאלו הוא הדליקו וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכבוי ע"י שנסתפק מן הנר הוה כאלו כבה הוא עי"ש. וכוונתו דהיה ק"ל למה שכ' דהמסתפק חייב מדאורייתא דל"ה גרם כיבוי כיון דעושה מעשה בגוף דבר הדולק להמעיטו. ולפ"ז אם יש שמן הרבה בנר שידלוק כל השבת ואף במוצאי שבת אז אם מסתפק ממנו ונוטל מעט בזה אינו עושה שום דבר שיכלה שמן בשבת כיון דבין כך ובין כך לא יכבה בשבת רק אחר השבת ואף אם נאמר דבמה שמסתפק הוי כאלו כבה היו' מ"מ כיון שבמה שנטל עדיין לא כבה רק אחר השבת וכבה מהר והוה כאלו כבה אחר השבת. ובמסתפק מן השמן בכה"ג ודאי פטור ואם נותן שמן ומוסיף בהנר שעי"ז דולק מכאן ואילך לכאורה אף אם גם בלא תוספת השמן היה דולק כל יום השבת וע"י מה שמוסיף דולק עוד זמן אחר השבת מ"מ ראוי שיהיה חייב משום מבעיר כיון דמ"מ מה שמוסיף דולק גם בשבת ממנו דהא בלח בלח יש בילה וכי נאמר דאינו דולק ומבעיר רק ששמן שהיה כבר בנר ומה שמוסיף מבעיר רק אח"כ זה לא ניתן להאמר בודאי מתערב ודולק ומבעיר הן משמן שהיה כבר בהנר הן מן השמן שמוסיף א"כ אין הברייתא בחד אנפי דבנותן שמן חייב אף אם הוי בהנר שיעור הדלקה על כל יום השבת ובמסתפק אינו חייב רק אם כדי שיעור הדלקה רק ביום השבת ועל ידי מה שמסתפק אין בו השמן יהיה כבה בשבת. אבל אם אף במה שמעט לא יהיה כבה רק אחר שבת פטור. ולכך כתב הרא"ש דגם בנותן שמן בנר דחייב משום מבעיר עיקר החיוב הוא בשבת שהולך ודולק אף אחר שיכלה השמן שהי' ולא בשביל שדולק עכשיו כיון דגם בלעדי תוספו' השמן היה דולק והולך ממילא אם מוסיף שמן שיהיה דולק אף אחר שבת ובמה שהיה קודם לכן הי' כדי להדליק כל יום השבת ג"כ אינו חייב ושוין שני הדינים בברייתא הן בנותן שמן והן במסתפק לחיוב דוקא אם עשה פעולת ההדלקה והכבוי בשבת אולם מ"מ צ"ע למה ל"ה מבעיר כיון דהחוש יעיד דמבעיר שמן הנוסף כמו שמן שהיה שניהם מבעירין בשבת ויתחייב אף אם היה דולק בלעדי תוספות משא"כ במסתפק ודאי דאינו חייב אם נשאר עכ"פ שמן שיהיה דולק כל יום השבת וצ"ע.
וקצת יש להעיר ע"ד תוס' דמסתפק א"ח ממש רק דנראה כיבוי מש"ס פסחים (דף יא.) דפריך וכל היכא דלא בדיל מיניה מי גזר ר"י והתנן לא יקוב כו' ור"י מתיר ומאי פריך דלמא לכך מתיר ר"י דאף אם ישכח ויסתפק מהשמן שבשפופרת לא יתחייב ולא יעשה רק איסור דרבנן משא"כ בחמץ יעבור על דאורייתא לכך גזר ר' יהודא אולם למ"ש הצל"ח שם כיון דר"י אומר ובי"ד שחרית היינו רק עד ד' שעות וגזר אף על זמן איסור מדרבנן אתי שפיר פירכת הש"ס. ומיושב קצת קושית תוס' ישנים יומא (דף לד: ד"ה הני) בהא דפריך ש"ס פסחים (שם ע"ב) ור"י מ"ש גבי חמץ דגזר ומ"ש גבי קרצוף דלא גזר הא בקרצוף אף אם יבא לידי קירוד לא יעבור רק על איסור דרבנן דאינו מתכוין. ולמ"ש אתי שפיר דע"כ סובר הש"ס דבחמץ גזר ר' יהודא אף על זמן דרבנן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |