אמרי בינה/דיני טוען ונטען/לה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני טוען ונטען לה

סי' לה

הש"ך (סי' פ"ט ס"ק ג') מסיק אף דבכ"מ שכיר נשבע ונוטל אם הוא חשוד אין על בעה"ב רק שבועת היסת והאריך לדחות ראיות הרמב"ן מש"ס. ולכאורה י"ל דעל הא דקאמר בש"ס ר"פ כל הנשבעין עקרוה רבנן שבועה מבעה"ב כ' שם הרמב"ן ובש"מ ב"מ (דף קי"ב) דהי' צריך עכ"פ לחייב לבעה"ב שבועה מטעם דודאי היה חזקת חיוב ואליו נושא את נפשו וכן חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו והבעה"ב י"ל מחמת טרדתו שוכח והי' מהראוי לתקן שבועה ועקרוה ושדיו' על השכיר וכ"כ הרשב"א שם ואם כן למה דמסיק דהוא מטעם טריד בפועליו והיינו משום הנך טעמים בלחוד תקנו שבועה ושדיו' על השכיר משום דבעה"ב טרוד וע"ז הקשו הש"ס וליתב ליה בלא שבועה כיון דמהראוי לתקן על בעה"ב והוא אינו יכול לישבע מטעמים הנז' ואז היה באמת הדין אף בחשוד דלא שייך חזקה א"א תובע אא"כ יש לו דמ"מ לא פלוג חז"ל בתקנתן כמו דמחייבינן על ידי טענת כל אדם היסת אף דלא שייך בחשוד חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו אבל אחר דמשני הסוגיא דכל השוכרים שרוצים ליטול חייבין שבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב ממילא בשכיר כשאינו יכול לישבע לא מחייבינן לבעה"ב שבועת המשנה כיון דאצלו בלבד ל"ה כלל התקנה כיון דל"ש החזקה דא"א תובע אא"כ יש לו:

אך נראה דאף בחשוד שייך החזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו דעכ"פ אינו יכול להעיז נגד חבירו המכיר בשקרו והוי חציפות יתירא דאל"כ יקשה חשוד המודה במקצת יהיה נאמן במגו דאי בעי היה כופר בכל ואי דחזקה אין אדם מעיז הא חשוד הוא ויכול להעיז אלא ודאי דחז"ל ירדו לסוף דעתן של ב"א דאף החשוד אינו יכול להעיז כשחבירו מכיר בשקרו דאף דחשוד לגזול וכדומה מ"מ אינו חצוף להעיז פנים כ"כ נגד המכיר בשקרו. וכמו כן שייך לגבי' חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו. ועיין בתומים שכתב להקשות דלמה ישבע בעה"ב היסת באם השכיר חשוד הא ל"ש אצלו חזקה דאא"ת אא"כ יש לו ולמ"ש מוכח דאף בחשוד שייך חזקה הנז' וביותר י"ל דלא אלם כ"כ החזקה דאין אדם מעיז נגד חשוד כיון דזה מוחזק לחשוד יאמינו להנתבע ביותר לכך חייב בהיסת:

והנה לכאורה נתקשיתי בחשוד דהדין דשכנגדו נשבע ונוטל ובשניהם חשודין חזרה השבועה למקומה ומתשאיל"ם להימן במגו דכופר הכל ואי דהוי מגו דהעזה הא רוב הפוסקים סוברים דרק לאפטורי משבועה ל"א מגו דהעזה ולאפטורי מן ממון אמרינן מגו דהעזה. ומצאתי בספר ח"ש שעמד ע"ז והניח בצ"ע ויש ליישב על פי מה שכ' בתומי' כללי מגו (ס"ק פ"א) בטעמא דמילתא דל"א מגו דהעזה לאפטורי משבועה ולענין לפטור מן ממון אמרינן דהוא משום דבאמת נמצאים בני אדם המעיזין ואצלם הוי המגו כאנן סהדי דאומר אמת ולכך אמרינן מגו דהעזה לאפטורי מן ממון דלא נוכל להוציא ממון ממנו דדלמא הוא מן בני אדם שיכולין להעיז ויש לו מגו טובה אבל לאפטורי משבועה לא אמרינן כיון דכל ענין שבועה באה רק מספק לברר על ידי השבועה לכך לא פטרינן אותו משבועה מספק דדלמא אינו יכול להעיז ולכפור בכל. ולפי זה בחשוד כיון דאף דהוא חשוד מ"מ דלמא א"י להעיז במה שחבירו מכיר בשקרו ונשאר עדיין עליו לברר הספק על ידי שבועה ואף דהוא חשוד מ"מ דלמא אינו יכול להעיז ולכפור בכל ורמיא עליו על פי חק התורה לברר הדבר על ידי שבועה והוא אינו יכול לישבע מחויב לשלם. ובשכיר כששכרו שלא בעדים דנאמן בעה"ב במגו דלא שכרתיך דעת הרמב"ם דאף במודה במקצת אף דהוי העזה מ"מ נאמן במגו דכופר הכל והיינו כיון דבאמת הבעל הבית טוען טענת ברי שיודע ויכול לישבע רק הב"ד אין מניחין לו שישבע ומהראוי שנאמר מתוך שאיל"ם אבל כשיש לו מגו אמרינן דשפיר מדייק כמו שכ' תוס' ומניחין לו שישבע ולכך מהני המגו אף דהוי מגו דהעזה מ"מ לאפטורי מן ממון אמרינן ובחשוד רמי' עליו שבועה ואין הב"ד יכולין למסור לו שבועה ולא נתברר על ידי שבועה לכך הדין דשכנגדו נשבע ונוטל אבל כאן הב"ד מניחין לו שישבע כיון דעל ידי המגו נתברר דמדייק רק לענין שבועה ל"מ המגו מטעם הנז' דצריך לברר בשבועה אף דדלמא הוא מבני אדם שאינן יכולין להעיז והב"ד מוסרין לו השבועה דעכ"פ על ידי המגו ומספק אמרינן דזוכר אף שהוא טרוד בפועליו ואין מוציאין ממון משא"כ בחשוד דאין בשום אופן שימסור לו הב"ד שבועה:

אולם דעת הר"י מובא בטור בשכרו שלא בעדים דנאמן בעה"ב במגו כשהוא כופר הכל אבל כשהוא מוב"מ א"נ דהוי מגו דהעזה והקשו האחרונים הא לענין ממון אמרינן מגו דהעזה עוד הקשו הא עכ"פ יש לו מגו דלא קצץ אלא אחד. ועוד מה הקשו הסוגיא על רב ושמואל מהא דשכיר בזמנו נשבע ונוטל כיצד כו' מדסיפא בראיה רישא בלא ראיה דלמא שם איירי במוב"מ וע' ספר חמדת שלמה חח"מ. וי"ל על פי דברי הרמב"ן הנז' דהוי להו לרבנן לתקוני שישבע הבעה"ב דאלימי טענותיו דשכיר הואיל ויש עדים ששכרו ונתחייב לו ועדיין הוא תו"ז ועוד דשכיר דייק טפי והו"ל לרבנן לתקוני שישבע בעה"ב ועקרו רבנן ששורת הדין של תקנה עליו לישבע ושדי' אשכיר משום כדי חיו. ולפי זה למאי דאסיק הש"ס משום דבעה"ב טריד בפועליו ופירשו הרמב"ן והר"ן דעכ"פ צריך גם כן לטעם משום כדי חיו והמתבאר מדברי הר"ן אף דלס"ד גם כן הי' ידע מטעם דבעה"ב טריד כמבואר שם מ"מ לס"ד היה סבר דמשום טעם דקצת טריד וגם כן כיון דשכרו בעדים ואינך טעמים שכ' הרמב"ן ראוי הי' שישבע הבעה"ב ומשום כדי חיו דשכיר שדאי אשכיר ולמסקנא דמשום כדי חיו אינו ראוי לתקן להוצי' ממון רק עכ"פ חיוב שבועה יש על בעה"ב ומטעמים הנז' גם כן הואיל דנתחייב בודאי וכיון דמהראוי שישבע וכיון דהוא טרוד א"י לישבע שדאי אשכיר שישבע ויטול [וקצת יש להתבונן בדברי הר"ן דלס"ד כ' גם כן מטעם טריד שדי' אשכיר ובקושיא דא"ה אפילו קצץ נמי כ' דבשלמא לטעמא דכדי חיו ל"א בעה"ב טריד בפועליו וצריך לדחוק בדבריו] ולפי זה סובר הר"י דהא דאמר שמואל ל"ש כו' אבל שכרו שלא בעדים מתוך שנאמן לומר לא שכרתיך י"ל דלאו מטעם מגו הוא דמגו גרוע הוא כקושית התוס' די"ל בדדמי ואינו סובר כתירוץ התוס' רק סובר דהוא מטעם כיון דלא נודע החזקת חיוב אלא על פיו והוא אומר שכבר פרע נאמן דעיקר חיוב שבוע' שראוי היה שישבע הבעה"ב הוא מטעם הנ"ל דראוי לתקן הואיל דאליו הוא נושא את נפשו וחזקת חיוב וכיון דטריד בפועליו ואינו יכול לישבע תקנו שישבע השכיר ויטול אבל עכ"פ צריכין לגוף התקנה משום כדי חייו גם כן ולא סבר כמו שכ' תוס' דהוי כא"י אם פרעתיך כיון דהוא טוען שיודע בברי ולא גרע מלה"ל למידע רק כיון שחיוב שבועה עליו דבעה"ב מטעמים הנז' וכיון דטריד ואינו יכול למסור לו השבועה נשבע השכיר ונוטל אבל בשכרו שלא בעדים כיון דאין אנו יודעין משום חיוב אלא על ידי פיו והוא אומר שפרע אין מהראוי לתקן שבועה על בעה"ב ודומה קצת למה שכ' הרמב"ן ב"ב (דף ע') בהא דקאמר בש"ס שם דאינו נאמן החזרתי במגו דנאנסו דהוי חזקה דשטרך בידי מאי בעי וכ' אע"ג דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ש"ה כ"ז דאינו מקיימו לאו שטר הוא כלל ה"נ אף דמודה דהי' חזקת חיוב מ"מ הוא אומר שפרע והפה שאסר הוא שהתיר וכיון דלא נודע חזקת חיוב אלא על פיו אין מהתקנה לחייב שבועה להבעה"ב ולכך לא מהני שוב מה דהוא טריד בפועליו כיון דליכא שם שבועה על בעה"ב דבכה"ג. ל"ה התקנה אבל כשהוא מוב"מ אעפ"י דנאמן דאינו טרוד ונאמן במגו מ"מ חיוב שבועה עליו דמגו דהעזה לפטור משבועה ל"א וכיון דיש עליו חיוב שבועה ואמרינן דהוא טרוד ואינו יכול לישבע מחויב לשלם וזה שכתב הר"י דמגו דהעזה ל"א הכוונה לאפטורי משבועה וכיון דעכ"פ רמיא עליו החיוב שבועה דלזה לא מהני המגו אף אם לא היינו אומרים דטרוד בפועליו עכשיו דטרוד וחייב שבועה ואין מניחין לו לישבע חייב לשלם. אבל רמב"ח דאמר כמה מעליא הא שמעתתא סובר מטעם מגו ולא מצד הסברא והקשה רבא שפיר משבועת שומרים דגם כן שייך בדדמי וכמו שכ' הר"ן אבל אליבא דידן י"ל דלאו מטעם מגו רק כמו שכ' כיון דלא נודע החזקת חיוב רק עפ"י בזה ל"ה כלל התקנה שישבע בעה"ב דלא נשאר רק דטרוד ובזה לבד לא נוציא ממון:

ולפי"ז כשהקשו בש"ס שם אחר כך מהא דתני בשכיר מדריש' בראיה קאי על דברי רב"ח דמטעם מגו הוא וס"ל דאמרינן בזה מגו וכמו שכ' תוס' וכיון דמשום מגו הוא אין חילוק בין מוב"מ לכופר הכל דעכ"פ יש לו מגו לאפטורי מן ממון ומניחין לו לישבע כמו שכ' לעיל בשיטת הרמב"ם. אבל אליבא דידן דסוגיא דעלמא הוא חיוב שבועת שומרין אף בלא אפקיד בשטר וע"כ כמו שכ' הר"ן דהוי מגו בדדמי וע"כ הא בשכרו שלא בעדים דהבעה"ב נאמן לאו מטעם מגו רק כמו שכ' הואיל דלא נודע החזקת חיוב רק על פיו לא תקנו בזה שבועה וכשהוא מוב"מ דעכ"פ יש חיוב שבועה ועל ידי דטריד אין מניחין לו שישבע לכך ישבע השכיר ויטול. ולא קשה גם כן דיהיה נאמן במגו דלא קצץ אלא אחד כיון דעכ"פ מגו לאפטורי משבועה ל"א וחייב לישבע ואינו יכול לישבע משלם. ואין להקשות למה שכ' הרמב"ן דהתקנה שישבע בעה"ב הי' משום חזקת חיוב א"כ במחולקין בקציצה לר' יהודא דהשכיר נשבע ונוטל בזה לא שייך חזקת חיוב די"ל כיון דמוב"מ ושייך כדי חייו גם כן ע"כ לר"י. ומיושב בזה הא דהקשו על דעת הרמב"ם דסובר במוב"ם דנאמן במגו נשאר קושית תוס' ב"ב (דף מ"ו) ד"ה אלא ולהנ"ל לר"י לא שייך מגו כיון דשייך לגמרי כדי חייו אף בקציצה ושוב הוי מתשאיל"ם כמו שכ' בדעת הר"י. ולכאורה י"ל דגם להרמב"ם בשכרו שלא בעדים לאו מטעם מגו מהימן רק כיון דלא נודע החזקת חיוב אלא על פיו רק דסובר כיון דמודה במקצת לא שייך טריד בפועליו. והא דהקשה הש"ס א"ה אפי' קצץ נמי היינו כיון דעכ"פ שייך קצת כדי חייו וכיון דשכרו בעדים וכמו שכ' תוס' דאיירי בשכרו בעדים וכיון דנודע החזקת חיוב שלא על פיו שפיר הוי מתשאיל"ם. אבל בשכרו שלא בעדים דלא נודע חזקת חיוב רק על פיו בזה לא נשאר רק הסברא דטריד ובזה לא עשו התקנה שיהיו טענותיו של בעה"ב כשמא כיון דל"ש כ"כ כדי חייו כמו שכ' הר"ן ז"ל בסוגיא מה שאין כן כשהקשו הש"ס א"ה אפילו קצץ נמי איירי בשכרו בעדים וכיון דנודע החזקת חיוב וגם כן קצת סברת כדי חייו כמו שכ' הר"ן דגם בקציצה עכ"פ מחויב הבעה"ב לישבע אם כן נוטל השכיר אבל בשכרו שלא בעדי' סובר הרמב"ם כיון דעכ"פ הוא מוב"מ ועכ"פ ישבע ולא ילך השכי' בפחי נפש וכיון דלא נודע החזקת חיוב רק על פיו ולא שייך בזה כ"כ כדי חייו דיש שבועת התורה על בעה"ב. והר"י סובר כיון דעכ"פ שייך כדי חייו וטרוד בפועליו הוי משאיל"ם וכנז':

ובזה יש ליישב גם כן דברי הרמב"ם דסובר דאף בשכרו בעד א' נאמן בעל הבית בהיסת והקשו הא עכ"פ אם היה טוען לא שכרתיך הי' חייב שישבע להכחיש העד ישבע עכשיו גם כן ועיין בש"ך (ס"ק ה') ולמה שכ' בשכרו שלא בעדים לאו מטעם מגו מיפטר רק בזה הניחו חז"ל על דין תורה כיון דלא נודע החזקת חיוב רק על פיו והפה שאסר הוא שהתיר ולכך בשכרו בעד א' מ"מ לא נודע החזקת חיוב דעד א' לגבי ממון לאו כלום הוא:

עיין תומים שהקשה על הרמב"ן דמוקי ברייתא דאומן אומר שתים קצצת לי כמ"ד אומן קונה בשבח כלי ולכך אינו חייב האומן לישבע כ"ז שהטלית בידו אם כן למה בעבר זמנו כשנתנו לו הממע"ה הא לא שייך בל תלין כיון דקונה בשבח כלי. ולכאורה י"ל דתוס' הקשו למה בעבר זמנו בעל הבית נאמן הרי שהה והרי עבר וי"ל דהא הקשו לר' יהודא דלא תקנו אלא כשבעל הבית מודה במקצת להימן לבעל הבית במגו דכופר הכל והוי למפטרי מן ממון וכתבו כיון דלעולם אית ליה מגו זו על כרחך צריך לומר שכך היה תקנת חז"ל דלא יהני המגו של בעל הבית. אבל כשהוא אחר זמנו שוב נאמן במגו דכופר הכל דבזה לא הוי תקנת חז"ל וראיה דהא בשכרו שלא בעדים לא יחלוק ר' יהודא דלא מהני מגו דלא שכרתיך וצריך לומר דרק מגו הזאת דשייך לעולם אבל בשכרו שלא בעדים דיש עכ"פ מקום לתקנה מהני כמו כן י"ל בעבר זמנו לא צריך לטעמא דחזקה דאין בעה"ב עובר רק שוב נאמן במגו דכופר הכל דבעבר זמנו לא תקנו:

ועוד נראה דלכאורה יש לעיין על הש"ע שכ' במחולקין בקציצה ותובע אחר זמנו שישבע בעל הבית היסת ואמאי הא לא שייך החזקה דאין בעל הבית עובר על בל תלין וכן הקשה בתומים (ס"ק ט"ו) וי"ל דעל כרחך צריך לומר כמו שכ' תוספ' ב"ב (דף מ"ה) דמה דשהה שהה ומה דלא שהה כו' וע"ש בש"מ בביאור הדברים די"ל דהשכיר לא רצה ליטול עד שיתן שתים ואם היה באמת כך היה תובע אותו מיד לב"ד ולכך כששהה כל כך ראיה דלא קצץ לו אלא אחד ולא רצה ליקח אולי יתן לו שתים ע' שם רק הא דהסוגיא נקט תרתי דאינו עובר על ב"ת ושכיר אינו משהה י"ל עפ"י דברי ראב"ד בש"מ ב"מ (דף קי"ב) וז"ל ק"ל מ"ט לא חשיב לגבי בעל הבית חזקה דממונא ונ"ל משום דהאי חזקה מיקלש קלישא דהא מידע ידעי דהאי שכיר עביד לי' עבידת' ואתחי' ליה אגרא דהוי ליה כחזקה ומשום הכי לא חשיב ליה עכ"ל והיינו כמו שכ' לעיל כיון דעכ"פ הי' חזקת חיוב ולכך אף בעבר זמנו בעינן לחזקה דאין בעל הבית עובר ואין שכיר משהה אבל במחולקין בקציצה אף דיש עדים ששכרו כיון דלא ידעו בכמה קצץ שוב אמרינן דמוקמינן על חזקת ממון שלא קצץ לו רק אחד בשלמא כשמחולקין בפרעון שפיר נשאר חזקת חיוב אבל כשמחולקין בקציצ' די בחזקת ממון וי"ל דל"צ עוד לחזקה דאין שכיר משהה שכרו דחזקת ממון עדיף ואם לא סגי אמרינן מה דשהה שהה כמו שכ' תוס' ושפיר שייך חזקה דאין שכיר משהה שכרו. ואתי שפיר דברי רמב"ן דבעבר זמנו נפטר הבעל הבית אף בלא חזקה דאינו עובר על בל תלין כנ"ל ואתי שפיר דברי הש"ע כשמחולקין בקציצה בעבר זמנו דישבע בעל הבית רק היסת בלבד:

אם עשה השכיר מלאכה מעצמו אף דחייב הבעל הבית לשלם כ' התומים דמ"מ בלא שכרו לא עשו חז"ל בזה תקנה ולכאורה מדברי מהרש"א ב"ב שם לא נראה כן דכ' בהא דכתבו תוס' דהוי ליה למנקט בברייתא ראוהו בידו דשוב לית ליה מגו וכתב מהרש"א ז"ל למה שכ' תוס' להלן אמאי בזמנו נשבע ונוטל יהיה נאמן במגו דכופר הכל וכתבו דהוי מודה במקצת במגו דכוה"כ ואם כן שפיר נקט רבותא בנתנו לו בזמנו דנשבע ונוטל אף דיש לו מגו מה שאין כן אי איירי בראה עדיין בידו לית ליה מגו דלא שכרתיך והיה ס"ד היכא דיש לו מגו בעל הבית נאמן לכך נקט רבותא בנתנו לו דאף דיש לבעל הבית מגו גם כן נאמן. ואם נאמר דבעשה מלאכתו בלא שכרו לא נעשה התקנה אם כן אף בראה בידו יש לבעה"ב גם כן מגו דלא שכרו למלאכתו רק מעצמו קבל וירד לאומנתו ובזה היה שוב נאמן לומר פרעתיך ואם כן שפיר היה יכול למינקט בראה בידו דבזמנו נשבע ונוטל אף דיש לבעל הבית מגו דלא שכרתיך רק מעצמך עשית המלאכה ואז לא הוי נוטל רק כפי השומא ובברייתא משמע דלעולם האומן נאמן אף אם אינו שוה בשומא כפי שתובע ועל כרחך דאינו נאמן בזה במגו. ובאמת לדברי התומים יש ליישב קושית המהרש"א וליישב נמי קושית תוס' דיהיה נאמן במגו דכה"כ הא ע"כ איירי דנתנו לו בפני עדים דאם לא כן אף בזמנו יהיה נאמן במגו דהי' טוען שכבר עבר זמנו אלא ודאי דאיירי שנתנו לו בפני עדים דליכא מגו ואם כן לא שייך מגו דלא שכרתיך ולדברינו י"ל אף שהחזיר לו בעדים יש לו מגו דלא שכר אותו רק מעצמו ירד למלאכתו ואינו חייב רק כפי שומת ב"ד ושפיר הקשו תוס'. ובתומים כתב לפרש דברי תוס' עפ"י דברי הר"ן בדעת הגאונים וכ' דקושייתם הוא על רישא דכ"ז שהטלית ביד האומן. ובדברי תוס' מבואר דקושייתם הוא למה בזמנו נשבע ונוטל מבואר דקושייתם על נתנו לו ומ"ש שם עוד דבאומן הוי הילך דמשכון כזה הוי הילך קשה הא מבואר ברמב"ם דכ"ז שהטלית ביד האומן אף דאין לו מגו דלקוח מ"מ חייב בעה"ב לישבע שבועת מודה במקצת הרי באומן גם כן כיון דלא בא לידו בתורת משכון ולא רצה רק במעות לא הוי הילך. כל מה שכתבתי סי' זה הוא מטל הילדות ולא ניתן העת לקחת הדברים על כור הבחינה מגודל הטרדות ואם שגיתי ד' הטוב יכפר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף