אמרי בינה/דיני טוען ונטען/יח
|
< הקודם · הבא > |
אם תבעו שחייב לו מנה ואמר לו בפני עדים הן ולמחר אמר משטה הייתי בך צריך לישבע שהוא כדבריו שכוונתו להשטות כמבואר (סי' פ"א) ועיין ש"ך (ס"ק ב') ובתומים כ' הואיל דאמר בפה מלא שחייב לו וזה שכיון להשטות הו"ל דחיה בעלמא הו"ל יותר רגלים לדבר מסלע שנפל משנים ולכ"ע יכול להשביעו על כך אף מספק. ולפי דבריו היה נראה דאינו יכול להפוך השבועה דאינו חייב לו אף בטוען טענת ברי דחייב לו כיון דחייב גם כן לישבע דלא כיון להשטות והדברים צ"ע מניין לנו לומר דזה הוי רגלים לדבר יותר לחייבו שבועה כיון דע"כ טענת השטאה טענה מבוררת הוא והתומים בעצמו כ' דלמה לא אמרינן כיון דהודה דחייב ומתחייב בזה מה בכך דבלבו הי' כוונתו להשטות הא קיי"ל דברים שבלב אינו דברים וכ' כיון דרגילו' להשטו' ל"ה דברים שבלב דגם בפיו הוא דרך שטות ושחוק ואין פיו סות' כוונת הלב כלל אם כן מניין לנו לומר דהוי רגלים לדבר שרוצה לחייב א"ע גם מה שכ' כיון דיכול לחייב א"ע באמירת אתם עדי אף דלא הי' חייב מעולם רק באמירת פיו מתחייב כדלעיל (סי' מ') הה"ד בלא אמירת אתם עדי רק כשכוונתו היה להתחייב ולא בדרך השטאה מתחייב וגוף התחייבות לא תליא כלל באמירת אתם עדים רק לשלול טענת השטאה ואם לא נתכוין להשטות מתחייב לכך צריך לישבע מלבד דדעת רוב הראשונים חולקין על הרמב"ם כמבואר בש"ך לעיל (סי' מ') ובאורים שם כתב לדינא בפשיטות דיכול לומר קים לי כוותייהו דאינו מתחייב רק בשטר ולא זולתו וכאן כ' לחייבו אף שבועה בטענת שמא כיוון להתחייב. גם בדברי הרמב"ם אין הדבר ברור כמו שהבאתי לעיל דיני הלואה (סי' ט"ו) ובלא אתם עדים כיון דיש ספק אם כיוון להשטות ואינו מבורר מדבריו שמתחייב י"ל דאף אם כיוון להתחייב א"ע אינו חייב אף לרמב"ם רק באומר בשטר דאלימי מלתא דשטרי או באתם עדים וביותר כשאמר מנה לי בידך ואמר הן דלא הוי כלל אף לשון חיוב לכ"ע אם אינו חייב אינו מתחייב בדיבור פיו בלבד ודברי התומים צ"ע. ועיין ש"ך (ס"ק נ') דכ' גם כן דאתם עדי בעינן לגוף החיוב ובלא אתם עדים לא מהני אף לדעת הרמב"ם ומכ"ש במקום דשייך השטאה דאינו מבורר החיוב כיון דיכול לומר דכוונתו להשטות לא סמכה דעתו לזכות ואף אם אין כוונתו להשטות לא חל החיוב דלא עדיף מקנין במקום דלא סמכה דעת הקונה אינו זוכה ולדינא אינו חייב לישבע בטענת שמא אם לא כיון להשטות ואם מהפך השבועה על התובע לא כייפינן ליה להנתבע שישבע ע"ז רק אם מגלגל עליו קודם לכן:
והיכא דאמר להד"ם דאמרינן מילי דכדי לא דכירי אינשי כ' הש"ך (ס"ק ג') דאפילו לא טען משטה אני בך אחר שבאו העדים אע"ג דמשטה אני בך לא טענינן כשאומר להד"ם טענינן שבודאי היה משטה בו ולכך אינו זוכר עתה שהודה לפניהם משום דמילי דכדי לא דכירי אינשי וכ' שכל הפוסקים מודים לזה ודלא כג"ת שכ' שצריך שיטעון אחר כך דליתא ובתומים כתוב אף דג"ת כ' דרש"י ס"ל כן דלא טענינן לא ידע מקומו איה ומ"מ העלה להלכה כדעת הש"ך ואני תמה על דברי הש"ך (בס"ק ב') ציין לעיין בתשובת מהרי"ט (סי' קט"ו) ושם מבואר באורך דדעת הרמב"ן והר"ן במס' סנהדרין דסברו דגם באינו מודה שהודה וטוען להד"ם אינו נאמן כנגד עדים ושנתרץ דבריו לומר בדרך השטאה אמר כדי שלא יהא מוכחש מפי העדים ואם לא טען אין טוענין לו וכן דעת הר"ן בדעת רש"י והאריך הרבה בזה ובסוף דבריו כתב ועדיין לא מצינו שום פוסק שיחלוק בפירוש שיועיל לו להכחיש את העדים ואיך כתב הש"ך שכל הפוסקים מודים לזה דבאומר להד"ם טענינן ליה. גם ראיתי בחידושי הרמ"ה סנהדרין דכתב בפירוש בפירושו להש"ס דמילי דכדי לא דכירי אינשי כל דבר ריק שאדם אומר כגון דברי שחוק וכי"ב הואיל ואינו מתחייב עליהן אינו שם על לבו להזכיר להם וזה שאמר להד"ם לא נתכוין לכפור אלא מחמת ששכח את הדבר והני מילי היכא דהדר טעין משטה הייתי בך אבל היכא דלא טעין הכי מחייב והיינו דאמרינן לעיל אי לא טעין אין טוענין לו עכ"ל ובאמת בדברי בעל העיטור שהביא הש"ך יש לדחוק דאי אדכר ליה דהודה הוי טען מנפשיה משטה היתי בך היינו הואיל דלא טען מתחילה משטה תלינן דלא אדכר ליה והשתא דבאו עדים דמדכר ליה י"ל דס"ל גם כן דצריך שיטעון ואם כשבאו העדים שתק לגמרי ודאי נראה מסברא דצריך שיטעון כך אף אם טוען להד"ם גם כשמדכר ליה י"ל דאנן סהדי דלא דכירי ליה כיון דהיה מילי דכדי ומ"מ כנראה דעת הרש"י ורמב"ן ורמ"ה ור"ן דלעולם לא טענינן ליה ואף דלהוציא י"ל דיכול המוחזק לומר קים לי כדעת הבעה"ע והש"ך והתומים מ"מ אם תפס התובע נראה דלא מפקינן מיניה ועיין במבי"ט (סי' רפ"ו) שציין ג"כ הש"ך שם ושם הביא משם ספר חוקות הדיינין שכ' משם מקצת המפרשים והרמב"ם ז"ל דבלהד"ם פטור וזה שלא טען משטה מפני של"ה זכור אבל יש מי שאומר דדוקא כשחזר לאחר שאמר להד"ם ואמר משטה אבל אם לא טען כן ה"ז הוחזק כפרן וכ' ומ"מ אין לנו לזוז מדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל ומהתימא דמהרי"ט ז"ל שם לא הביא כלל דברי אביו ז"ל והוא כתב להיפך להוכיח מדברי הרמב"ם (פ"ו) מטוען מדכ' ודבר שאינו עדות אין אדם זוכרו ולפיכך אם אמר להד"ם לא הוחזק כפרן ולשון הוחזק כפרן המוזכר בכ"מ הוא מטענה לטענה ואם איתא שגם עכשיו אינו טוען אלא להד"ם כבראשונה לא שייך לומר לא הוחזק כפרן אלא דלא הוכחש מפי עדים דשמא שכח לפי שאותן הדברים דרך השטא' היו וס"ל בדעת הרמב"ם גם כן דצריך שיטעון אחר כך דמשטה בו ודלא כמו שהביא אביו ז"ל במבי"ט משם ספר חוקות הדיינין:
והיכא דהתובע תופס ממון הנתבע בשעת הודאתו כנגד מה שמודה לו כ' בש"ע די"א דשוב אינו יכול לטעון טענת השטאה והוא דעת בעה"ת ויליף זאת מהא דטענו בחיטין והודה בשעורים דפטור ומהני תפיסה והג"ת הקשה דזה לדעת הרמ"ה בטענו בחיטים והודה בשעורים דפטור מטעם משטה אבל למה דקיי"ל דפטור מטעם מחילה מנ"ל דלענין השטאה מהני תפיסה ומה שמתרצים כבר השיג על זה בתומים ועל תירוצו של התומי' השיג עליו אאמ"ו ז"ל בחידושיו לח"מ סי' זה הנדפסים בסוף ספר דברי משפט לאאמו"ז הגאון הצדיק ז"ל ואאמ"ו ז"ל מבאר דברי בעה"ת בזה לאמיתה של תורה ויען שיש נ"מ לדינא אעתיק דבריו ז"ל וזהו דהבעה"ת (ש"ז) כ' מה שהתפיסה מהני דמשוי להודאת מזיק על תביעת התובע ועוד כ' שם הטעם בטו"ח דמשוי כאלו תובע שעורין ואין הכוונה משום דאין צריך לתבוע במה שהוא מוחזק כמו שכ' הש"ך רק הכוונה על פי דברי הש"מ ב"ק סוף פ' המניח כיון שתפס חזר עיקר טענתם על השור שזה אומר יש לי בו מנה והוא הודה נ' ומה שהזיק הוי דברים שחוץ לגופו של תביע' לגמרי ודוקא בהא מהני תפיסה דאף לדברי המזיק יש לו עליו זכות במקצת אבל בהאי דלעיל לא מהני תפיסה דאכתי חיטין ושעורים כיון דאינו משלם רק מגופו אבל בעלמא בטענו חטים והודה בשעורים דהלואה ותפס שעורים זכה בכדי אותו חיטים שטען עליו דהשתא הדר עיקר טענותייהו על מידי דתפס דהא כל נכסי' משתעבדי. מבואר דלכך מהני תפיסה בשעורין משום כשתפ' הוי כמו דתובע זאת גם כן מאחר דנשתעבד לו הוי כאומר דשעורי' משועבדים לו על חיטים ותובע בשעבוד חיטים והוא משיב דשעורים חייב לו דהוי הודאה ממין הטענה ובשלמא בלא תפס פטור משעורין דאז ליכא שעבוד על מטלטלין אבל בתפס חל השעבוד במה שתפס על חוב שתובע וזה כוונת בעה"ת דתפיסה משוי ליה להודאת מזיק על תביעת התובע וכן מ"ש דהתפיסה משוי כאלו תובע שעורין והיינו כיון דהשעורין בידו הוי כאלו תבעו שעורין דנכסי דבר נש משתעבדין ליה וכמו בשורים בשני מזיקין כיון דיש תביעה על שניהם אמרינן דלאחר התפיסה דנין על גוף השור כן בשעורים בתפס אמרינן דדנין על גוף השעורים הואיל דיש לו שעבוד על זה גם כן רק הש"מ שם מסתפק אם גם לאחר העמדה בדין מועיל תפיסה והבעה"ת סובר דדוק' קודם העמד' בדין אמרינן הואיל דיש לו שעבוד על מה שתפס הוי כתובעו אבל כשכבר טענו לא מהני תפיסה אחר כך. ואם כן שפיר הביא הבעה"ת ראיה לגבי משטה דמהני תפיסה אף בחפץ מטענו חיטים והודה בשעורין כמו דשם אמרינן הואיל דתפס ועומד ונשתעבד לו הוי כתובע שעורין כמו כן בתופס אצלו של חבירו והודה לא יכול לטעון משטה כיון דכל מה שתובע ממנו הוי כתובע אותו החפץ אשר בידו דנשתעבד לו ודומה להא דסעיף (כ"ט) דבמוחזק לא יכול לומר משטה דמיד כשמודה הודה דהחפץ שבידו נשתעבד לו והוי כמו אם הודה דיש בידו משכון אבל לאחר העמדה בדין לא מהני תפיסה בהחפץ עכ"ד אבי מו' ז"ל:
ולפי זה היכא דתובע מחבירו פקדון שהפקידו אצלו והוא בעין והודה לו בפני עדים י"ל דבזה אף לד' הבעה"ת לא מהני תפיסה דכיון דהוא עדיין בעין לא יש לו עליו שעבוד ולא נשתעבד אף מה שת"י אם כן כמו שכ' שם בש"מ בטענו חיטים בפקדון ואיתנהו בעין וכפר בו והודה בשעורים בפקדון כיון דהוי הכחשה בעיקר התביעה והטענה עצמה הואיל דשניהם בעין לית ליה זכו' כלל אשאר נכסים אלא עליהו דאף לאחר תפיסה הוי הכחשה בעיקר תביעה עיין שם וה"נ לא מבעי אם הוא פקדון שלא קבל אחריות ליכא שום שעבוד עליו רק שטוען שזה החפץ שלו אף שיש ממונו או חפץ אחר בידו ודאי לא מהני הודאתו על החפץ ויכול לומר משטה אלא אף אם הוא פקדון שקבל אחריות מ"מ כיון דדנין על דבר שהוא בעינא שזה אומר ששלו הוא נראה מדברי הש"מ דהשעבוד לא נכנס בזה בכלל התביעה והוי כטענו חטים והודה בשעורין ממילא נמי י"ל דאף בהודה שיש בידו החפץ שהוא שלו ויש איזה חפץ של הנתבע ביד התובע כיון דלא תבע השעבוד רק החפץ בעינא יכול לומר משטה אני בך:
גם אתי שפיר הא דכתבו הטור ומחבר דאם תפס ממון הנתבע בשעת הודאתו כנגד המנה שמודה לו משמע דוקא אם תפס כנגד החוב שתובע ממנו אבל אם תפס אצלו פחות מתביעתו יכול לומר משטה ואמאי לא נימא כיון דעל כרחך הודאתו נגד מה שתפס ועומד לא היה בהשטאה לא נפלוג הודאתו ויתחייב לשלם אף היותר ממה שתפס ועומד רק כל הודאתו ועיין כנה"ג (סי' ל"ב אות ח') אם הודה בסך מה ובחלק מסך ההוא אינו יכול לומר משט' הייתי בך גם על שאר הסך אינו יכול לומר משטה וה"נ דכוותי' ולמה צריך דוקא שיתפוס בשעת הודאתו כנגד מה שהודה לו ולדברי אאמ"ו ז"ל אתי שפיר כיון דבאמת הוא טוען דמשטה הייתי בך ויכול להיות כן רק להוציא אינו נאמן אבל לחייבו גם כן לא נוכל לחייבו ביותר ממה שהוא מוחזק בו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |