אמרי בינה/דיני טוען ונטען/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני טוען ונטען יג

סי' יג

כתב הש"ך (ס"ח) ע"ל (סי' רכ"ב) דעת הרבה גדולים שיהיה מונח אצלו עד שיבא אליהו מיהו צריך לישבע היסת שאינו יודע ואפילו אם ירצה להניח המנה השלישית בב"ד. ויקשה הא (ס"ק ד') לעיל הביא דברי בעה"ת משם הרמב"ן דל"ה הלוה מתוך שאיל"ם כיון דמ"מ ברי לו שאינו חייב לבין שניהם רק ש' הו"ל כטוען ברי לענין זה ועיין בנתיבות דאף בטוען ברי אינו מחויב ש"ד דאף במוב"מ גמור יש לפטור מטע' חזקה דאין אדם מעיז רק משום דאשתמוטי קא משתמיט וכאן לא שייך אשתמוטי כיון דאין הכפירה לצורך עצמו וגם יש לו חזקה דאין אדם חוטא ולא לו דדמי קצת לשליש וכמעיד לחבירו דמי. והנה מה שכ' הואיל דלא שייך כלל סברא דאשתמוטי כבר כ' הנתיבו' בעצמו (סי' ע"ה ס"ק ד') דלא קיי"ל כן רק במקום דל"ש אשתמוטי יש שבועות התורה ועיין שם בדברי משפט (ס"ק א') וכבר הבאתי בהגהותי בד"ח דיני טו"נ (סי' א') דברי רמב"ן מס' שבועות הא דנקט רבה אשתמוטי הוא לתוספת ביאור ובאמת אף בגווני דלא שייך אשתמוטי אינו נאמן במגו דהוי העזה ביותר כשכופר הכל וכן בש"מ ב"מ (דף ו') כ' משם הרמב"ן ועיין שם מה שכ' בזה. ומה שכ' דהוי כמעיד לחבירו אינו מובן גם כן אטו יועיל זה לפוטרו הא ג"כ י"ל דקנוני' עשו. אולם מה שכ' דדמי קצת לשליש זה מבואר ברמב"ן מובא בבעה"ת (שער ל"ט) וז"ל וזה הדין תפוס בידינו מדין שליש שהאומר לחבירו כלי זה שבידך שלי הוא שהפקדתיך והלה אומר של איש פלוני הוא יבא ויטול את שלו ואין ע"ז חיוב שבועה כלל כמו שכ' הגאונים נאמן בלא שבועה הלכך בין בכופר בין במודה במקצת בין באומר במקצת א"י אין כאן חיוב שבועה שא"י לישבע עיין שם ואם כן אין ביאור לדברי הש"ך כיון דאף באומר בברי שהוא של זה אין כאן חיוב שבועה למה יתחייב לישבע שא"י כיון דמטעם דבשטר אחד הוי בכרך אחד וסמכו אהדדי ומהמני אהדדי בשטרא גופיה מה מקום לשבועה בזה כיון דאף בכופר הכל פטור כשאומר שהוא שייך לחבירו שוב ראיתי לאאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט (סי' ש') דעמד בזה על דברי הש"ך דהיכא דהדין יהיה מונח מה מקום לשבועה זו שישבע שא"י:

וראיתי בס' המקנה באה"ע (סי' מ"ט) שכ' בהא דמבואר שם בקידש אחת מה' נשים ואינו יודע איזהו דמניח כתובה ביניהם ומסתלק דמשמע דאין צריך לישבע שאינו יודע וכן בחו"מ (סי' רכ"ב) גבי מקח דלא הזכיר שבועה וכ' כיון דע"כ ד' משקרין לא שייך דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו. ותמהני שלא הביא דברי הש"ך שכ' באמת דחייב לישבע שא"י רק באמת בכה"ג דהדין יהיה מונח ואינו חייב לשלם לשניהם משום דלא הוי ככופר רק כמודה ושייך לומר דהוי כמעיד לאחרינא ובלקח מאחד מחמשה (סי' רכ"ב) כבר כ' הש"ך שם (סוף סק"ה) דהלוקח צריך לישבע היסת שאינו יודע הרי אף דיש ד' משקרין מ"מ זה אינו פוטר אותו מהיסת כיון דלא נתנו לו ביחד רק דלקח מאחד ושם אינו חייב לכל אחד מטעם דלא הוי לי' למידק וכמ"ש הש"ך שם רק צריך לישבע שא"י:

אך י"ל דהא באמת לא מצינו בש"ס דתיקנו שבועה על א"י והטע' כיון דבא"י פטור א"י לחייבו היסת דאינו יודע דהתובע אינו טוען ברי שיודע רק התוס' ב"מ (דף צ"ז) ור"ן כתובות כתבו דחייב לישבע שא"י דאם לא כן כל נתבע יאמר איני יודע ויהיה פטור מכלום ועיין מה שכ' לעיל (סי' ג') דאם לא כן לא יתקיים תקנתם של חכז"ל אבל אם היינו יודעים דא"י פטור מכלום אם כן כאן אנן סהדי דאינו יודע דאין אדם חוטא ולא לו כיון דמניח הממון ביד הב"ד ואינו מרויח כלום ואף אם טוען ברי דשל זה הוא וחבירו תובע ממנו י"ל דחייב לישבע דחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו ואמרינן דלמא קנוניא עושה עם חבירו מ"מ בכה"ג דאנו דנין על פרט אחד כשאומר איני יודע י"ל דפטור מכלום כיון דבזה מתקיים בכ"מ תקנות ר"נ כשכופר חייב לישבע ואף באומר א"י רק היכא דשייך חזקה דא"א חוטא ולא לו י"ל דנאמן לומר שא"י ופטור משבועה:

והיכא דהדין הוא דיהא מונח לכאורה י"ל דכל אחד מהתובעים יכול להשביע לחבירו היסת דגורם לו שא"י לגבות והא דמבואר (סי' רס"ז) בזה נותן סימנים וזה נותן סימנים ולאחד יש לו עד אחד דמ"מ יניח ודעת הרא"ש ורמ"א שם דחייב השני לישבע להכחיש העד ודעת הנ"י וכן הסכים הש"ך שם כיון דאף לאחר שישבע לא יתן לו אינו חייב שבועה ויקשה אמאי לא יתחייב לישבע דיטעון השני את גרמת לי היזק שע"י שאתה נותן סימנים הדין הוא דיניח וכמו במוכר שט"ח לחבירו ומת המוכר והיורשים אינם רוצים לישבע חייבים מטעם גרמי וכבר מובא קושיא הזאת בתשובת ברית אברהם חח"מ (סי' י"ז) משם הרב החריף הגדול המנוח מ' ליבר ז"ל מקראקא ובס' הנז' מתרץ דיכול לומר דלא כוון להזיק דלבי' אנסי' דנאבד גם ממנו חפץ כזה ואינו דומה למוכר שט"ח דשם השטר בחזקת שלא נפרע. ולפי"ז בנד"ד דזה טוען ברי שר' שלו וק' של חבירו וזה טוען בהיפך ודאי מזיק ממש הוא דבטענתו גורם לו שממונו יהיה מונח וזה טוען ברי שיסלק לו ההיזק לכן חייב לישבע היסת. וראיתי לאאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני אבידה (סי' ה') דלא ניחא ליה תירוצו של ס' ב"א הנ"ל דאם מראין להם החפץ וכ"א מכיר בט"ע שהוא שלו אין לו טענת אונס ומבואר בתוס' גיטין (דף כ"ז) דאף לע"ה יש לו טב"ע ומסתמ' איירי דכ"א מכיר את שלו בט"ע ואם כן משקר בפועל. ובאמת שכן נראה לשיטת רש"י דבחד מינייהו רמאי הדין דיהיה מונח אם כן כיון דאין הדין יחלוקו איירי באופן דחד מינייהו רמאי וכמו שכ' לעיל מזה. ואאמ"ו ז"ל כ' שם לתרץ כיון דעל ידי סימנין אין מוציאין ממון רק אבידה מחזירין דלא הוי הוצאות ממון אם כן כשאנו דנין לחייבו מטעם גורם אמרינן דדלמא גם של חבירו אינו עיין שם בדבריו. ולבי מהסס בזה כיון דהדין הוא להחזיר לו על ידי סימנים יטעון עליו שיסלק ההיזק ממנו ואף דעל יד' סימנים אין מוציאין ממון כל זמן דאינו נשבע להכחיש העד הוא כשנים וכופין אותו הב"ד לסלק מזה ההיזק שגורם לו אם לא שישבע להכחיש העד עכ"פ גם לדבריו בנידון דידן נראה דחייב שבועת היסת כל אחד נגד חבירו:

ואם אחד אומר לחבירו שישבע לו היסת או שהוא ישבע ואחד אינו רוצה אם מחזירין לזה שרוצה מסתפק בש"מ אם דומה לנידון דתשובת הרא"ש בשטר שנמצא ביד אחר ואינו יודע מה טיבו אם הלוה אינו רוצה לישבע דמחזירין להמלוה וע"כ דזה לא הוי כמו נחתינן לנכסיו כיון דא"מ ממנו או דלמא דוקא בשטר הדין כן ולא בממון ועיין ש"ך (סי' ס"ה ס"ק י"ב) ובנתיבות שם דכ' כיון דעיקר הדין על השטר ובשעה שמחזירין לא הוי כנחתינן לנכסיו ונראה גם כן מדבריו דרק בשטר הדין כן כיון דעכשיו אין כאן הוצאות ממון ולא בממון. אך י"ל הא הדין הוא אף אם השטר הוא ש"פ לצור על פי צלוחיתו נימא גם כן כיון דלא נחתינן לנכסיו וכיון דהדין הוא שיהיה מונח בחזקת שניהם אם אינו רוצה הלוה לישבע הוי כמו נחתינן לנכסיו וע"כ כיון דאין מוציאין מידו כלום דאף דעל ידי זה יהיה גורם דנחתינן אחר כך לנכסיו להוציא מן הלוה בשטר אם כן כמו כן י"ל היכא דמונח הממון גם כן מי שאינו רוצה לישבע מפסיד זכותו והנתיבות שם לא נחית כלל לזה לדון אם חייב שבועה כל אחד נגד חבירו רק שם בשטר הואיל דיש לכל א' תביעת ממון מן חבירו אבל למה שכתבנו דחייב שישבע י"ל דאם אינו רוצה לישבע מחזיר לחבירו ועיין שם בנתיבות דכתב מה שאין כן במנה שלישית דהמפקידים אין להם זה על זה שבועה כלל משו"ה אינו יכול לטעון כמו כאן מבואר דדעתו דאינו חייב כל אחד לחבירו היסת ואולי דעתו דלא שייך בזה כל כך חזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו:

והיכא דצריך ליתן לכ"א ר' אם אחד מחל אחר כך לו ואומר שאינו רוצה לישבע י"ל דהשני נוטל בלא שבועה כיון דכל הטעם דלא הוי כמוב"מ ויהיה מתושאי"ל ומשלם כיון דאינו מעכב לעצמו וברי לו דאינו חייב אלא ש' ומשלם על מגן ב"פ לכך תקנו שחייב כ"א לישבע אם כן זה דוקא אם משלם ב' פעמים צריך כל אחד שישבע ויטול אבל אם האחד מוחל לו ואין צריך לשלם רק פעם אחד י"ל דהוי כמוב"מ ויטול זה בלא שבועה. וי"ל כיון דהיה הכחשה ביניהם ודינם כמו בחנוני על פנקסו דמצטרפין טענתייהו לברי כן נמי בזה אף דהשתא מחל לו מ"מ כיון דמתחילה נתחייב לשלם לשניהם כבר חל על כל אחד חיוב שבועה שישבע ויטול שוב לא פקע חיובו ואינו נוטל בלא שבועה וצ"ע בזה. וראיתי בנתיבו' (ס"ק א') באם לוה מאחד משנים ואינו יודע ממי דחייב לשלם לכל אחד אם אחד נתן לו במתנה לפוטרו או להורישו דלא נפטר מן השני כיון דודאי נתחייב תיכף כשנולד הספק שוב הוי כספק בפרעון ולכאורה יש לדון למה שכ' הוא בעצמו דבכל מקום בא"י אם פרעתיך דחייב לשלם הוא מטעם דאינו נאמן לומר דאינו יודע אבל אם ידענו בבירור דאינו יודע פטור כמו שכ' (סי' ע"ה) הבאתי דבריו לעיל סי' ג') אם כן כאן דאנן סהדי דאינו יודע למי כיון דאינו כופר ומודה בעיקר החיוב ואדרבה הואיל דלא דייק קנסינן ליה לחייבו לשלם לכל א' אף דהוי לגבי כל אחד כאינו יודע אם נתחייבתי מ"מ כיון דממנ"פ חייב מנה אחת חייב לשלם לשניהם אם כן אחר כך כשמחל לו אחד נאמר דאנן סהדי דאינו יודע ואף דכבר נתחייב מ"מ הא אף בספק פרעון כשידענו דא"י פטור. אולם ז"א דא"כ בכל גווני כשכבר שילם לאחד מהם נאמר אנן סהדי דאינו יודע ועל כרחך צריך לומר כיון דעכ"פ נתחייב לא' בודאי רמיא עליו החיוב לשלם לכל א' אם כן לא מהני מחילה. ועיין ספר המקנה אה"ע (סי' מ"ט) שכ' בקידש אחת מחמש נשים וא"י איזה מהן היכא דהדין הוא דמניח כתובה אחת ביניהם ומסתלק הן בקידש בביאה דהדין שיתן כתובה לכל אחת אם אחת ממאנת בו כשרוצה לישא האחת דפטור מכולם כיון דאינו ודאי שצריך ליתן אף מנה אחת דשמא זאת נתקדשה לו וכיון שהיא מורדת בו אין צריך ליתן לה כתובה ואף בקידש בביאה לא קנסו רק דוקא היכא דחייב לאחת מן הדין ושוב הוי לגבי האחרות כאינו יודע אם נתחייבתי. ולכאורה כיון דכבר נתחייב כשנולד הספק הוי כספק בפרעון ואף דהאחת מורדת בו מ"מ לא נפקע החיוב עי"ז מעיקרא וכיון דעכ"פ היה חל החיוב עליו באחת בבירור שוב הוי כספק בפרעון ואולי במורדת בו הוי כנפקע החיוב מעיקרא דהחיוב היה על תנאי כשלא תמאן בו. וגם באומר לויתי מאחד משנים על תנאי וכל מי שיקיים התנאי אני חייב אם אחד אינו רוצה לקיים התנאי שוב הוי לגבי השני כא"י אם נתחייבתי לך:

והא דקידש אחת מה' נשים בביאה דקנסינן ליה שיתן כתובה לכל אחת ואחת כ' שם הב"ש להקשות הא בח"מ בגזל מאחד צריך גם כן ליתן לכל א' וכל א' ישבע ולמה לא תשבע כל אחת ובש"ס מדמה אלו שני דינים להדדי. וי"ל דבאמת וכי משום להפיס דעתו ישבעו ד' שבועות שוא רק בהלואה או בגזל דהוא תביעת ממון יש לומר דבאמת חייב לכל א' הממון ממ"א וזה אתי שפיר בתבועת ממון משא"כ בקידש והיא תובעת לבעל שישא אותה כי קידש אותה והבעל אמר שאינו יודע אם קידש אותה או האחרת אם כן תשבע אחת ממנ"פ לשקר כי השבועה צריך להיות שאותה קידש וממילא אם לא ישא אותה חייב לגרשה ולתת לה כתובה אם כן יהיה ד' שבועות שוא לכן אף דבש"ס מדמה אלו שני דינים להדדי היינו לענין עיקר חיוב ממון אבל משבועה לא איירי הש"ס לכך לא כתבו שם הפוסקים דחייבין לישבע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף