אמרי בינה/דיני טוען ונטען/א
|
|
כתב הרמב"ם (סו"פ י"ג) מהלואה טען המלוה ואמר היום סוף זמן שקבעתי והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת הלוה נשבע היסת ואם היה שם עד א' נשבע שבועת התורה כשאר הטענות והעתיקו הש"ע (סי' ע"ג) וכ' שם המ"מ לא מצאתי מבואר אבל דעת הרב שטענה זו כשאר טענות. ומהרי"ט בתשובה (סי' ק"ה) כ' שלמד ממתניתין דמכות מעידין אנו באיש פלוני שחייב אלף זוז כו' אומדים כמה אדם רוצה ויהיה בידו אלף זוז בין נותנם מכאן עד ל' יום בין נותנם מכאן עד עשר שנים הרי דחשיב דבר שבממון דמחייבי עדים זוממין בהכי וכל שב' מחייבין ממון עד א' מחייבו שבועה והא דאף בלא העד אם יש באותו כפירה ש"פ לא יתחייב כ' דהרמב"ם לא נחית לאשמועינן בהכי ואיירי כשהודה תחילה בעדים ואינם מתדיינים אלא על הזמן ועיין שם דכ' א"נ כיון דהודה בכל נהי דאיכא דררא דממונא בהמתנה אין ההודאה ממין הטענה ודומה לדינר זהב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף. וזה תימא למה לא הוי ממין הטענה הא הוא תובע חוב ממנו ששוה כך וכך כיון דהזמן פרעון הוא מיד והוא מודה שחייב לו לפרוע אחר זמן ושוה החוב עכשיו פחות ועיין ריטב"א מכות שם שהקשה למה חייבין העדים זוממין לשלם הא הוי מידי דלא קייץ ועוד שזה גרמא בנזקין בעלמא הוא דפטור ומבטל כיסו של חבירו דפטור לכך פירש שישומו מה היה נותן הלוה למלוה מחוב זה אם יפרענו עתה ומה היה מניח לו מזה מנכין שומא זו והשאר ישלמו לו כשיעור האומד שהיה נותן לסלק שעבוד זה מעליו ועיין שם עוד לענין מוחל דשמין כמה יפחתו דמי החוב אם בא למכרו מפני כן ומשלם לו. וה"נ דכוותי' כיון דתובע חוב שעומד לגבות וזה מודה בחוב ששוה פחות למכור כיון דאינו עומד לגבות עד זמן. ובקצוה"ח כ' דמעדים זוממין לאו ראיה דמחייבין ללוה לשלם מיד חשוב היזק טפי אבל כאן שהמעות תחת יד הלוה ורוצה לעכבו טפי אינו אלא כמבטל כיסו של חבירו ולא שייך שבועה על זה. ולפנינו דעת הריטב"א דהאומד הוא כמה שוה החוב למכור אם עומד לגבות מיד או לאחר זמן. והקצוה"ח העלה אף אם כל הממון אינו אלא פרוטה מ"מ כיון דלדברי התובע חייב לשלם מיד מ"מ אם באמת חייב לו נזקקין הב"ד להוציא מיד ממנו ויורדין לנכסיו אף דלא הוי רק כמבטל כיסו זה פטור בדיעבד אבל אם אינו רוצה להמתין יורדין לנכסיו ממילא זוקק ע"א לשבוע' דהוי כפירת ממון עכשיו כל הפרוטה כמו אם תובע לו כלי שקנה ממנו בקנין המועיל ונ"ח לו הדמים דעד א' זוקק לשבועה דהו"ל תביעה בכל הכלי וה"נ דכוותי' אבל מוב"מ לא דנין באם הודאה הוא בהחוב והכפירה הוא על הזמן ואינו אלא כופר הכל עכשיו ועל הודאה דלאחר זמן בזה ליכא שבועה על מה שפחת שוי' דחוב ממה דהוא אם יפרע עכשיו על זה ליכא שבועה זהו תמצית דבריו:
והנה מקור דברי הרמב"ם בדין זה המה דברי רבו הר"י אבן מיגאש ז"ל בתשובותיו (סי' ע"ד) וז"ל שם ומי שעליו חוב לחבירו וטען המלוה שכבר הגיע זמן פרעון והלוה טוען שלא הגיע זמן הפרעון עד יום פלוני ועד א' מעיד שהגיע הזמן פרעון חייב לישבע שה"ת שלא הגיע זמן פרעון החוב אלא בזמן פלוני לפי שהכלל העולה מטענת המלוה הוא שאמר יש לי אצלך עתה ממון והלוה אומר אין לך אצלי עתה כלום אם כן היה כפירתו כפירת ממון בעת זה ומי לא עסקינן שתזמין לו בזה העת למלוה עסקא שיקנה אותה באותם ממון אם הביאם לו הלוה וכשאינו מביא לו מעכבו מקנייתו ומונע אותו מהריוח שהיה לו ממנה הא למדת שהיא כפירת ממון באותה העת עכ"ל הנה מדפתח בהדין ומי שעליו חוב לחבירו משמע קצת כד' מהרי"ט דהיינו שהחוב היה ידוע ובלתי אפשר לכפור בו לכך דן לחייבו שבועה להכחיש העד וגם ממה דכ' שמונע אותו מהרויח משמע דבשביל זה הוי כפירת ממון. אולם טענות הקצוה"ח חזקות הן דזה לא הוי רק כמבטל כיסו ואף למה שכ' דכמו בעדים זוממין דכ' הריטב"א דעל הגרמא פטורין רק שישומו מה צריך ליתן דמ"מ ל"ה גופו ממון. וגם אם התביעה אינו רק בפרוטה למה יתחייב לישבע להכחיש העד. ובהכרח צריך לומר דכוונת הר"י בן מיגאש ז"ל דכפירתו הוי כפירת ממון בעת זה וכמו שכ' הקצוה"ח דהוי ככופר הכל עכשיו ומה שכ' ומי לא עסקינן שמונע הריוח הא למדת שהוא כפירת ממון באותו העת הוא רק לתוספת ביאור דמה שצריך לו עכשיו לממונו חשוב כפירה אבל לעולם אף אם לא משכחת להרויח בממון זה מ"מ חייב לישבע להכחיש את העד:
וראיתי בתומים שכ' ע"ד הש"ך והטו"ז דאם רוצה לגבות מהמשכון שת"י באמרו שהגיע הזמן והלוה כופר בזמן דבזה לא מיפטר הלוה בהיסת רק המלוה נשבע בנק"ח כדין נוטל וכ' הוא כיון דע"כ צריך לומר דמה דלא הוי מודה במקצת בכפירה על הזמן דלא הוי ממון גמור לחייב עליו ש"ד ממילא גם במשכון ל"ש שבועה בנקיטת חפץ בדבר שאינו ממון גמור. ולמ"ש הקצוה"ח אתי שפיר דאף דלא הוי מודה במקצת מ"מ כיון דלדברי הלוה אינו חייב לפרוע לו עכשיו והמלוה רוצה לגבות מהמשכון דבזה ודאי צריך שבועה דהא אף בטענו חפץ וליכא נ"מ לגבי ממון חייב שבועה מה"ת כמו שהוכיח הקצוה"ח מסוגיא דנאמן בעל המקח. וה"נ דכוותי' כיון דהמלוה רוצה שיגבה לו מגוף המשכון והלוה אומר דעדיין אינו חייב לשלם הוי כנוטל ממש וכיון דאינו טוען על גוף המשכון רק על החוב דינו כמו בכל משכון אם הטענות הוא על הממון דחייב המלוה לישבע בנק"ח וגם כיון דבא להוציא מן הלוה מה שת"י קודם זמנו הוי ממון גמור לחייבו להמלוה שבועה כדין נשבע ונוטל:
ובספר דברי משפט למרן זקני מ"ו זצ"ל כ' לדון דאף בתובע חפץ ידוע שקנה ממנו בקנין המועיל וליכא נ"מ לענין ממון רק שיתן לו החפץ דכ' הקצוה"ח דחייב ש"ד להכחיש העד אף דליכא נ"מ רק על החפץ בעינא וכ' למה שכ' הר"ן סו"פ שהד"י בטעם הדבר דאין נשבעין על קרקע להכחיש העד אף דב' מחייבין ממון ומה"ט אין צריך בהעדאת ע"א לשתי כסף לפי שהורע כחן של ב' עדים לענין תשלומין דנתמעט מדין שומרין לכך הורע כחו של עד א' לשבועה עיין שם וה"נ היכא דליכא נ"מ לענין ממון דהורע כחן של ב' עדים בשומרין אף אם יש ב' עדים דפשע אינו חייב ליתן כלי אחר דוקא ומשלם ממון ממילא הורע כחו דעד א' דאינו מחייבו שבועה בכה"ג בליכא נ"מ לענין ממון. ולדבריו נימא גם כן היכא דהכחשה הוא על הזמן דעד א' לא יחייבו שבועה כיון דהורע כחן של ב' עדים אם אינו פורע לו ומעכבו אינו חייב לשלם דהוי רק כמבטל כיסו נימא גם כן דהורע כחו של עד א' שלא יחייבו שבועה כמו בקרקע. וש"ב הרב הגאון מ' צבי הירש נ"י אויערבאך אבד"ק קאנין כ' ליישב על פי זה דעת הב"ח המובא בש"ך (סי' פ"ח) דסובר דשבועה להכחיש העד לכ"ע אף בכלי צריך שיהיה שוה פרוטה והש"ך משיג עליו דכמו שב' מחייבין ממון עד א' מחייבו שבועה ולדעת הר"ן ה"נ הורע כחו של כלי שאין בו ש"פ אם מזיק לו אין הב"ד נזקקין. ואני שמעתי ולא אבין כלל דברים האלה דאף אם נאמר כדעת מרן זקיני מ"ו זצ"ל דהר"ן אתי עלה מצד הסברא ולא מגזה"כ רק הואיל דהורע כאן בב' עדים היינו כיון דסוג ממון זה כמו שהוא קרקע ושטרות יש בהן ריעותא דאינן בני שמירה לחייבו על ידן אבל בסוג כלי לית בהו שום ריעותא דעל כלי בעינא נזקקין מטעם חשיבותן והוי כפירת דבר חשוב ולית בהו שום ריעותא רק אם הזיקו אז כיון שאין בהן ממון לדון רק על התשלומין ואין נזקקין על פמש"פ אבל סוג כלי לא הורע כחו וכן בנידון דקצוה"ח אף בהיזק דפטור מ"מ זה ענין אחר דלא חייבו התורה לכל מזיק רק לשלם השויה ואם ליכא נ"מ לממון ליתא בתשלומין אבל כשדנין על הדבר שהוא בעין כיון דשניים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה משא"כ בקרקע דנתמעט אף כשהוא בעינא אם פשע ונלקח מיד השומר:
ברם כנראה הר"ן לא בא לדון מכח הסברא רק ודאי מודה דהוא גזה"כ דאין נשבעין על קרקע ולמידין זאת מבנין אב משבועת מודה במקצת דנתמעט מקרא כן נמי לא משביעין מן התורה להכחיש העד וכמו שכ' הריטב"א שבועות (דף מ') רק עיקר קושית הר"ן היה כיון דאמרינן דלא בעינן גבי שבועה להכחיש העד שתי כסף והוא מטעם כללא דכ"מ ששנים מחייבין ממון עד א' מחייבו שבועה ולמדין מכלל זה שהוא דוקא וכמו שכ' הר"ן שם אם כן למה לא נימא ללמוד מהך כללא אף לענין קרקע ולא נלמוד מבנין אב דמודה במקצת ועיין שם בתורת חיים דכ' הא דש"ס מייתי שם מהך דרשא דלא יקום ורק מברייתא דכ"מ ששנים מחייבין כו' למה איצטרך לאתויי הך דרשא וכ' דברייתא יליף מדכתיב לא יקום ולא איצטריך דעפ"י שנים עדים יקום דבר כתיב ולא צריך רק למידק דקם לשבועה ולכתוב דבעד א' ישבע אלא ודאי הקישא אתי לאשמועינן דכ"מ דב' מחייבין ממון עד א' מחייבו שבועה. ובאמת קרא דלא יקום איצטריך ללאו כמו שכ' הסמ"ג דעד א' המעיד בכל עון עובר בלאו או ללאו על הב"ד דלא ידונו על ידי עד א' והא דילפינן דקם לשבועה כ' הרמב"ם דמפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה כמבואר הלכות עדות (ופ"א) מטו"נ כ' דמפי השמועה למדו שכ"מ שב' מחייבין ממון א' מחייבו שבועה. עכ"פ כיון דכללא הוא דכל מקום שב' מחייבין ממון א' מחייבו שבועה קשיא ליה לר"ן ז"ל דנלמוד גם כן מהכלל לענין קרקע ולא מבנין אב דמוב"מ וע"ז כתב סברתו דהך כללא הוא דוקא בממון השוה לכל החיובין אבל דברים שמיעטן התורה מחיוב אשר בשאר ממון בזה אף ששנים מחייבים ממון כמו קרקע מ"מ כיון שהורע כחו של קרקע לענין חיוב שמירה משוינן המשקולות שלא לחייבו שבועה נגד עד א' אף לענין כפירה לבד וכמו שכ' הר"ן שם וילפינן מבנין אב דמודה במקצת אבל בשאר דברים הדרינן לכללא דכל מקום ששנים מחייבין ממון עד א' מחייב שבועה וז"ב לדעתי העניה. ומ"ש אאזמ"ו ז"ל לסלק ראיות הקצוה"ח מהא דנאמן בעל המקח דעכ"פ חייב לישבע שבועת המשנה מדרבנן כמו בעד א' המעיד שהוא פרוע לא אדע כוונתו שם כיון דבא להוציא חייב לישבע להפיס דעתו של בעה"ב כמבואר בש"ס כתובות אבל היכא דהוא מוחזק לא מצינו היכא דמן התורה אינו חייב לישבע להכחיש העד שיתחייב לישבע בנק"ח רק היסת כמבואר (סי' צ"ה):
ועל גוף הדין דחייב לישבע היסת היכא דליכא עד א' במחולקין על הזמן כ' בש"מ להקשות מדברי הרמב"ם וש"ע (סי' קכ"ג) במי שבא בהרשאה והלוה כופר ומהפך השבועה על המלוה שיבא וישבע ויטול דמוציאין הממון ויהי' מונח ביד ב"ד עד שיבא וישבע ויטול ואם כפירת זמן ככפירת גוף הממון היאך יכול להפוך כיון דמכח ההיפוך יתעכב הממון והוי כמהפך חצי תביעתו והאריך בזה והניח בצ"ע ותמהני על אדם גדול המחבר הנז' מלבד הא שם מניח המעות ביד ב"ד חזינן דלא נתכוין לעכב הממון בידו אלא אף באם א"צ להניח ביד ב"ד כמו שכ' הכנה"ג שם משם מהרשד"ם מ"מ אף דהוי הזמן גם כן כפירת ממון מה איכפת ליה בפסידא של המלוה דישתהא הממון עד שיבא הא הלוה מה"ד פטור רק תקנת חכמים הי' לחייבו היסת והם אמרו בדרבנן מהפכינן ונשאר על ד"ת כ"ז שאין המלוה נשבע דפטור הלוה מכל וכל ומה לו ללוה בפסידא דהפסד הזמן הא הוא טוען דאינו חייב כלל ואינו מפסידו ואף דחייב על זה גם כן היסת מ"מ בכל אופנים יכול להפוך ולפטור את עצמו דהא אם המלוה הי' בכאן יפרע לו מיד אחר שישבע וכי משום דלא בא המלוה בעצמו יפסיד הלוה ויצטרך לישבע זה לא תקנו חז"ל שלא יהיה בידו להפך השבועה עליו כיון דבדרבנן מהפכינן והם אמרו והם אמרו ואין כאן סרך קושיא בזה:
והיכא דתובע לחבירו חוב והלוה משיב אמת שחייב אני לך אבל תנאי הי' לשלם לך אימתי שארצה ולא תתבע ממני בב"ד ורק אימתי שיהיה לי ממון בריוח אשלם לך לפי הסכמת האחרונים דאם הכפירה הוא על הזמן לא הוי כמודה במקצת דהוא מודה לו בחיוב אחר וכמו שכ' הקצוה"ח דגבי שבועה בעינן דוקא דבר שגופו ממון וכופר שטרות כיון דלאו גופו ממון פטור אפילו מודה במקצת ועד א' וה"נ אף דהוא מודה לו בחובו וכופר בחיוב פרעון כשיתבענו מ"מ אינו מודה לו דבר שגופו ממון ופטור משבועה. אך קצת קשה הא מוב"מ דחייב ואינו נאמן במגו דכוה"כ הוא משום דאין אדם מעיז לכפור הכל רק כשמודה במקצת יכול להעיז אם כן הדעת נוטה דיותר יכול להעיז ולהודה בכל החוב רק שתנאי היה ביניהם שלא יתבענו עד שיהיה לו ממון בריוח והאמינו בזה מלהודות בפרוטה ולכפור לגמרי כל החוב ואם כן יהיה נאמן במגו דהיה מודה בהכל רק שהיה תנאי זה ביניהם והאמינו המלוה על זה שכשיהיה לו בריוח ממון יפרע לו מעצמו כיון דנשאר חייב לו רק שלא ידחוק אותו לא הוי העזה כל כך מאשר יכפור הכל ויודה בפרוטה ובע"כ צ"ל דכך היא המידה כיון דאינו מודה בחיוב פרעון כשיתבע ממנו המלוה כלל הוי העזה יותר ועיין טו"ז:
ועיין בש"ך שהעלה אם תובע ממנו מנה שחייב לפרוע לו תיכף והוא מודה בחמשים לפרוע לאחר זמן נשבע על הנון שאמר שזמנו אחר כך היסת ובכלות הזמן ישבע ש"ד על החמשים שכופר. ובתומים משיג על זה והעלה דחייב לישבע תיכף שבועה דאורייתא דהא ההודאה על החמשים שחייב לשלם אחר זמן שהוד' הוי הודאה שיש בו שוה פרוטה ואם כן הוי מוב"מ גמור ולמה ימתין עד תשלום הזמן על שבועתו בנון שכופר. אולם יש מקום לדברי הש"ך לפי הנז' דהלואה לא הוי גופו ממון והוי כטוען ממון בעינא ומודה לו בשטר דלא הוי גופו ממון אף דהשטר הוא דבר בעין מ"מ כיון דל"ה גופו ממון איתמעט מדין שבועת מוב"מ וה"נ בהודה לו חוב שחייב לו לפרוע לאחר זמן אינו מחייבו לישבע ולא קרינן ביה כי הוא זה וכמו שכ' הקצוה"ח. הן אמת דהקצוה"ח סותר קצת לדברי עצמו שכ' (סי' קכ"ו ס"ק ט') לדון דחוב בע"פ הוי גופו ממון רק דהוי אינו ברשותו ואף דאיתמעט שטרות מכלל ופרט מדין אונאה מ"מ מוכר חוב בע"פ במעמד שלשתן יש להם אונאה דהוי גופו ממון ואם יש לו עד א' שנתן לו חוב אחד בע"פ על ידי מע"ג והוא כופר דצריך לישבע שבועת התורה להכחישו כיון דתובע אותו גוף החוב הוי גופו ממון עיין שם וכאן כ' דחוב ל"ה גופו ממון. אולם באמת דבריו שם המה תמוהין למאד כאשר כבר כתבתי בזה בהגהותי בדברי חיים דיני הלואה (סי' ל"ו) ולעיל דיני הלואה (סי' ס"ג אות כ"ב) דהא דצריך קרא למעט שטרות משום דהיה ס"ד דהוא דבר הנקנה מיד ליד ממעטינן משום דאינו גופו ממון ואינו אלא לראיה שבו אף להסוברים דמכירת שטרות הוא מה"ת אבל מלוה על פה בלא"ה ממעטינן כמו דממעטינן קרקע משום דלא הוי דבר הנקנה מיד ליד וכן נמי לענין שבועה אם תובע ממנו שהקנה לו שני חובות במעמד ג' והודה לו בא' דאינו חייב שבועת מוב"מ דלא הוי דבר המטלטל וממעטינן מחיוב שבועה מכלל ופרט וממילא אינו חייב שבועת התורה להכחיש העד ואם כן הכא נמי כיון דזה תובע ממון שחייב לו מיד והוא מודה במקצת שחייב לו לאחר זמן הוי כמודה בדבר שאין גופו ממון ואינו מטלטל דפטור משבועה ולכך אינו חייב עכשיו לישבע רק היסת. אך זאת קשה דאם כן לא יתחייב שבועה גם אחר כך כשיגיע הזמן פרעון ממה שהודה כיון דכבר יצא הודאה בפטור אם נאמר דאז כשהודה לא הוי כמודה במקצת הואיל דהוד' בדבר שאין גופו ממון לא קרינן בי כי הוא זה אבל מ"מ הודאה הוי שחייב לשלם אז כשיגיע הזמן הוי כמו הודאה קדמה לתביעה דפטור ועיין קצוה"ח (סי' ע"ה) אלא ודאי דהוי הודאה גמורה אף שלא יתחייב לשלם עד שיגיע הזמן אם כן למה לא יתחייב לישבע עכשיו וכדעת התומים:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |