אמרי בינה/דיני הלוואה/ל

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אמרי בינה TriangleArrow-Left.png דיני הלוואה TriangleArrow-Left.png ל

סי' ל

אם אמרו העדים אנוסים היינו מחמת ממון דאינן נאמנין אף באין כתב ידם יוצא ממקום אחר דאין אדם משים עצמו רשע ואינן נאמנין לבטל השטר מ"מ לגבי דידהו נאמנים וחייבים לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתם כמבואר (סי' מ"ו סל"ז) ויש להתבונן למה שכ' הש"ך (סי' שפ"ח ס"ק כ"ב) באונס ממון כשאנסוהו להראות ממון חבירו דדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה דפטור ויכול לומר קים לי כוותייהו אם כן הכא נמי לא הוי רק גרמי ואף דעשו מעשה וחתמוהו בשקר מ"מ כיון דהוי באונס מהראוי לפטור אותן. וראיתי שהרגיש בזה בספר שער משפט (ס"ק י"ט) ובספר הפלאה כתובות (דף ח"י) הקשה נוקי המתניתין אף באונס ממון בכה"ג וכ' דודאי אף דפטורין מ"מ מיפסלו אם באונס ממון עברו על ל"ת וחתמו בשקר. ועוד כתב כיון דעשו מעשה בחתימתן הוי ליה כנושא ונותן ביד דמודים הפוסקים הנ"ל דחייבין לשלם. ולדבריו אף באונס מחמת נפשות מ"מ בנו"נ ביד חייב אף באונס ה"נ חייבין העדים לשלם:

אך ביש"ש ב"ק פ' הגוזל פשיטא ליה דעדים שחתמו בשקר מחמת אונס נפשות אע"ג דהמרדכי והג"א נסתפקו אי חייב לשלם דהוי מציל עצמו בממון חבירו לא מסתבר אלא כל דינא דגרמי פטור כל שהוא אנוס דאונס רחמנא פטריה ולא מתחייב אלא בנושא ונותן ביד משום דזכה בו בהגבהתו והוי שלו לענין אחריות. ואם כן לדבריו דנושא ונותן ביד אינו חייב רק משום דזכה ביה בהגבהתו אבל במה דחתמו בשקר לא הוי כנו"נ ביד רק כגרמי ממילא להסוברים דאף באונס ממון פטור בגרמי הכא נמי אף באנוסים מחמת ממון יהיה הדין דפטורין מלשלם:

ובספר מח"א דיני נ"מ (סי' ו') הקשה על המרש"ל מנרדף ששבר את הכלים דלא זכה בהגבהתו ואפי"ה חייב לשלם ולא מיפטר משום דאנוס רחמנא פטריה וכתב לחלק דבגורם באונס פטור והא דאיתרבי אונס כרצון הוא בעשה המזיק ההיזק בידים. אולם מדברי הים של שלמה שם מבואר דאין לחלק כלל בין מזיק בידים לגרמי דכ' דלא כמו שכ' אחרים שדינא דגרמי פטורין באונס מאחר דאינו חייב אלא מדרבנן דליתא לדבריהם והיינו דסובר דאין לחלק בין מזיק בידים לגרמי באונס. ומ"מ מה שכ' המח"א להקשות על המרש"ל מנרדף ששבר את הכלים כבר הרגיש שם הים של שלמה בעצמו (סי' נ"ב) וכתב אף דבאונס נפשות פטור ולא חייב אלא בנושא ונותן ביד שזכה בו מ"מ בנרדף אף דלא שייך האי טעמא דזכה ביה אלא משום דאסור להציל עצמו בממון חבירו כתב וכי דייקית שפיר לא ק' דגבי אונס דהוי האונס אהאי ממונא הזיקא משום הכי אי לא נושא ונותן ביד פטור ולא קרי מציל עצמו בממון חבירו אלא כשנושא ונותן ביד אבל הכא שאונס הנפש ההוא אינו מחמת הכלים אלא שבירת הכלים הן סיבה להצלה והוי כמציל עצמו בממון חבירו עיין שם בדבריו אם כן ממילא יש לומר להנך הסוברי' דאף באונס ממון פטור אם הוי האונס אהאי ממונא כמו דאנסוהו לחתום על השטר מהראוי שיהיה פטור:

ברם יש לומר למה שכ' שם המח"א משם רמב"ן לחלק בין גרמי שהוא על ידי מעשה כגון שורף שטרותיו של חבירו בזה אין חילוק בין אונס לרצון ובגורם שאין בו מעשה יש חילוק בין אונס לרצון ולכך במעיד שקר מחמת אונס פטור [ומה שכ' המח"א לדעת תוס' ורא"ש דהיכא דקם דינא דיבור חשיב כמעשה וחייב אף לרבנן דלית להו דינא דגרמי כמו שכ' תוס' ב"ק (דף ק) וממיל' בהעידו באונס לזכות את החייב חייבים לשלם זה אינו מוכח דהא על ידי עדותן אכתי לא מתחייב ולא נפטר רק הב"ד פוסקין על ידי עדותן ולא הוי רק גרמי. ומה שהקשה שם דאם בגורם פטור כשהוא באונס מסנהדרין (דף ע"ו) דקאמר מצמצם בנזקיך חייב מק"ו ומה רוצח שלא עשה בו שוגג ואונס כרצון חייב בו את המצמצ' נזקין שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון אין דין שחייב בהן את המצמצם וקשה הא מצמצם גרמא חשוב כמו שכ' המפרשים ואם איתא דכל גרמא על ידי אונס פטור מאי ק"ו איכא דהא דאתרבי אונס כרצון היינו דוקא באדם המזיק אבל בדינא דגרמי לא הוי אונס כרצון. לא הבנתי דבריו הא שם הסוגיא רצה למילף לחייבו מק"ו דרוצח ולאו מטעם גרמא רק מטעם גזירת הכתוב ואז הוי כמעשה בידים ולמסקנא דגזה"כ דברוצח הוא דחייב מצמצם בנזקין לא חייב עכ"פ חייב מדינא דגרמי ועיין שם חידושי הר"ן דמאן דפטר מצמצם לית בדיני ממונות דינא דגרמי ולדידן דדנין דינא דגרמי פשיטא דחייב מצמצם ומשום הכי חייב ברוצח ומאן דפטר מייתי מקרא דרוצח הוא למעוטי מצמצם ולדידיה הוא הדין בכל דיני ממונות דינא דגרמי פטור ולא קיי"ל כוותיה. ואי לא מיעוט' היינו דנין דינא דגרמי לחייבו מק"ו דבכל נזקין חייב אונס כרצון ואחר דגלי קרא שלא לחייב בנזקין מצמצם רק מטעם דינא דגרמי מחלקי הפוסקים מצד הסברא בין מזיק בידים דחייב אף באונס לגרמי דפטור באונס. וברא"ש שם כתב דהלכתא כרבינא דמחייב משום דדמי לדינא דגרמי כי עצמו עושה ההיזק לממון חבירו שמצמצם בהמתו וברי הזיקא כי ודאי תמות וההיזק מתחיל מיד והולך וחזק וקשה אם כן לדברי רבינא דמחייב ומאן דפטר שניהם מודים דאין דנין דינא דגרמי כי מאן דמחייב הוא מק"ו דדן במצמצם ומאן דפוטר הוא ממאי דאיתמעט מקרא אם כן לכ"ע אינו חייב מצד גרמי אולם באמת עיקר מאי דפליגי במצמצם אם חייב בנזקין הוא רבינא דמחייב מק"ו הוא מטעם דהוי כמזיק בידים ונ"מ דאפי' באונס מתחייב כמו בכל מזיק בידים ומאן דפוטר ממעוטא דקרא לית ליה לחייבו מטעם גרמי ולדידן דדנין דינא דגרמי שפיר כתב הרא"ש דהלכתא כרבינא דמחייב משום דדמי לדינא דגרמי והיינו לא כמו שדן הוא מק"ו דאם היה חייב מטעם דהוי מזיק ממש ואז הי' באמת חייב אף באונס כמו בכל נזקין רק מטעם דינא דגרמי ובאמת באונס פטור ובלאו הכי יש לומר דמאן דמחייב דן הק"ו מה רוצח דלא עשה אונס כרצון אף כשעושה בידים חייב מצמצם נזקין שעשה בהן אונס כרצון היינו היכא דעבד בידים כמו"ש רש"י שם אין דין שמחייב בהן את המצמצם אבל לעולם בשאר גרמי כשעשה באונס יש לומר דפטור] אבל בחותם באונס בשקר שטר דבזה כיון דנעשה שטר והוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד להכניס כל נכסיו של הלוה בשיעבודן ביד המלוה יש לו' לכ"ע חייב דהוי כמזיק בידים דעל ידו נברא ההיזק ולכן חייבין לשלם לכ"ע.

ובאמת צריך להבין דעתם של הראשונים המובא בש"ך (סי' שפ"ח) הנ"ל דבאונס ממון פטור מתשלומין היכן מצינו כזאת שיהיה אסור מן התורה ומלשלם יהיה פטור הגם דמצינו בגרמא דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אף דגרמא הוא גם כן אסור מן התורה וכמו שבארתי לעיל דיני עדות (סי' ל"ג) אם משום ואהבת לרעך כמו שכ' שם משם הרמ"ה ב"ב ויש"ש ב"ק או כמו שהוכחתי שם מדכתיב בתוה"ק וצוה הכהן ופנו את הבית ואסור מהתורה לגרום הזיקא ולמה יהיה פטור מלשלם ע"כ צריך לומר דכך קבלו חכז"ל בגרמא דדינו בתשלומין מסור אך לשמים ולא לב"ד של מטה אבל בגרמי להפוסקי' דחייב מה"ת למה כשיש לו אונס ממון יהיה פטור והא שלא לעבור על ל"ת חייב לבזבז כל ממונו ודוחק לומר דלא הוי אלא עשה לכן אינו חייב לאבד ע"ז ממונו מה שאין כן שלא לעבור על לא תעשה והי' א"ש באנוסים היינו מחמת ממון דחייבין לשלם כיון דאסור לעשות כן כדי שלא יעבור על לא תענה וכיון דהתורה חייבו שלא לעבוד אף באונס ממון לכן חייב ממילא לשלם דלא נוכל לומר אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר כיון דהתורה לא פטריה באונס ממון ממילא לא הוי כאונס וחייב לשלם מה שאין כן שם במוסר אם היה אונס ממון כיון דאינו מחויב לאבד ממונו אונס רחמנא פטריה. דכבר יש דעת כמה גדולים דבעובר בקום ועשה מחויב לבזבז ממונו ועיין מה שכתבתי בזה לעיל דיני דיינים (סי' י"ט). ויש לומר דהסוברים דליכא חיוב תשלומין באונס ממון סוברים דאף איסור לא יש דאף דחייב לשמור גופו שלא להזיק לחבירו מ"מ אם אנסוהו לאבד ממונו אם לא יראהו ממון חבירו כיון דבא על ממון חבירו בזה אינו חייב לאבד ממונו כמו דאינו חייב להציל ממונו של חבירו היכא דיש לו פסידא דכבר הזהירה התורה אפס כי לא יהיה בך אביון הוי זהיר אתה שלא תהי' אביון ואינו חייב לבזבז ממונו כדי שלא יפסיד ממון חבירו כיון דהאונס בא עליו על ממונו של חבירו וזה אתי שפיר שם מה שאין כן שיכתו' ויחתום על שטר אף שבא האונס על ממון חבירו מ"מ אסור לו לעבור על לאו דלא תענה ברעך עד שקר:

עוד כתב שם בס' הפלאה להקשות להפוסקים דחייב לשלם אף במזיק באונס מחמת נפשות כמו בנרדף ששבר כלים אם כן הוו נוגעים בעדותן במה שאמרו אנוסים היינו דיצטרכו לישבע היסת כשיתחייב הלוה לשלם וכתב דבשביל זה לא הוו נוגעים דהא שבועת אמת הוא והקשה על הטוש"ע (סי' קכ"א ס"ו) דלמה יצטרך חרם יהי' השליח נאמן שנתן במגו דלא נתן עיין שם וכבר כתבתי בזה בהגהותי בדברי חיים דיני העו"ש (סי' ה') לדון כיון דאם לא יאמרו אנוסים מחמת נפשות כשיתקבל עדותן אינו יכול הבעל דין שוב להשביעם ואינו יכול להשביע לעדים שהעידו בשקר ועיין שם ובמה שכתבתי לעיל דיני עדות (סי' ז') בטעם הדבר ובמה שהבאתי שם דברי הנתיבות (סי' כ"ח):

וקצת יש להבין בדברי תוס' כתובות שם דהקשו הא קסבר רבא דפלגינן דיבורא אם כן נהימנו דאנוסים היו אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות ותירצו כיון דקיום שטרות דרבנן לא פ"ד כדי לפסול השטר ועיין מה שכתבתי לעיל דיני עדות (סי' מ"א) בביאור דברי תוס' ומה קשיא להו תפ"ל כיון דלגבי נפשייהו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ונאמנים דהיו אנוסים מחמת ממון וחייבין לשלם להלוה אם יגבה המלוה ואם כן אינו דומה לפלוני רבעני לרצוני דשם ליכא שום נ"מ בזה ומקבלין עדותו דפלוני רבע או לאחר או לו ושלא לרצונו אבל כאן כיון דמקבלין לגבי עצמן עדותן שהיו אנוסין מחמת ממון מניין להו לומר דגם בכה"ג פלגינן דבור'. וע"כ צריך לומר כיון דתוס' וכל הראשונים עמדו על קושיא הזאת ותירצו בתירוצים שונים ואין אחד מהם פותר לומר דבכה"ג לא פ"ד ס"ל בפשיטות כיון דהא דהודאת בעל דין הוא כמאה עדים אינו מטעם בירור הדברים דהא אם חב לאחרים אינו נאמן אינו גורע הודאתו שלא לומר לדבר הנוגע לעדות על אחר למפלג דבורא. והנה לכאורה נראה מדברי תוס' דאם העדים באו לקיים השטר באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו בסתם ולא סיימו דבריהם אין מוציאין ממון בהשטר אם מתו או שהלכו ולא נוכל לשאול אותם אם מחמת ממון או מחמת נפשות דכך הי' קושיתם דלא נקבל דבריהם שהיו אנוסי' מחמת ממון רק כאלו העידו סתם אנוסים היינו וג"כ ל"ה מגבינן ביה דאמרינן דלמא היו אנוסים מחמת נפשות וכן מבואר בדברי הרא"ה שם שכ' בקושיא הנ"ל דנימא פ"ד דהא אלו אתו ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו ולא מפרשי אי מחמת ממון אי מחמת נפשות הא ודאי מסתמא מספיקא לא גבי' בהו השתא נמי לא נהמנינהו במאי דקאמרי מחמת ממון ותהוי כמאן דקאמרי אנוסין היינו סתמא. ועיי"ש בהרא"ה דמתרץ דבחד עדות לא אמרי' פ"ד עיין שם בנועם דבריו ולפי"ז נשאר הדין היכא דאמרו סתם כתב ידינו הוא ואנוסים היינו אין מוציאין ממון מספיקא. אולם לתירוץ התוס' כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבור' כדי לפסול השטר יש להסתפק בדבריהם דיש לומר דוקא כשאמרו מחמת ממון לא פלגינן דיבורן לומר שהיה מחמת נפשות כיון דמן התורה השט' לא צריך שום קיום וא"נ להיות חוזרין מהגדתן רק הואיל דמדרבנן צריך קיום אין זה קיום כשאומרין מחמת נפשות אבל כשאמרו מחמת ממון אינם נאמנים ונשאר השטר מקוים בדבורם כתב ידינו הוא זה אבל כשלא סיימו דבריהם ואמרו סתם אנוסין היינו יש לומר מספיקא אין מוציאין ממון ונשאר בספק אם מחמת ממון כוונתם או מחמת נפשות. ויש צד לומר כיון דמן התורה אין צריך קיום ואינו נאמן אף לומר מחמת נפשות כשלא סיימו דבריהם ואומרים סתם אנוסין היינו מוקמינן השטר על חזקתו ומוציאין הממון כל זמן דלא פירשו דהיו אנוסין מחמת נפשות. וכן לתירוץ שמתרצו התוס' דאונס מחמת נפשות לא שכיח יש לומר גם כן כל זמן דלא פירשו דבריהם דהיו אנוסין מחמת נפשות תלינן בדבריהם דכוונתם היה מחמת ממון ולא הוו נאמנים דהוי חוזרין ומגידין ונשאר השטר כשר:

אך בריטב"א שם כתב תירוץ התוס' דאונס מחמת נפשות לא שכיחא ואית ליה קלא על הרוב ואית לן למימר דודאי לא הוי בהא מודה כלל וכתב ומיהו כל שאמרו כתב ידינו אבל אנוסים היינו והלכו להם ולא פירשו מסתבר' דאית לן לפרושי מחמת נפשות בעו למימר דכל ישראל בחזקת כשרים הם ולא תלינן רשעת בעדים שחתמו מחמת ממון וכן דעת מורי הרב הלוי ז"ל עכ"ל. ולא אדע לכוין הדברים הא בדברי מורו הלוי ז"ל הוא הרא"ה ז"ל מבואר להדיא דסתמא רק מספיקא לא גבי' ביה ואם כן לדבריו מהני תפיסת הבעל השטר ולא מבטלינן השטר לגמרי כל זמן דלא פירשו דבריהם דכוונתם הוא אנוסין מחמת נפשות. ולדע' הריטב"א אית לן לפרושי דמסתמא מחמת נפשות ולא תלינן רשעת בעדים שחתמו מחמת ממון ונתבטל השטר לגמרי ואף תפיסה לא מהני. וקצת יש לומר דעכ"פ הוי כדין מרומה דבעינן דו"ח וכבר הבאתי בדברי חיים מה שכ' מהרי"ק משם תשובת הרא"ש ז"ל דאף דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד מ"מ היכא דהוא דין מרומה וצריך דרישה וחקירה לא הוי כנחקרה והמהרי"ק הקשה ממתניתין דעדים שאמרו דהוי גם כן דין מרומה הואיל דהעדים מכחישין את השטר ומ"מ אין חוזרין ומגידין וכבר ישב זאת המח"א דיני עדות (סי' ך') דדוקא היכא דהדין מרומה בלא חזרתן אבל היכא דליכא שום אמתלא רק עפ"י עדים דחוזרין ומגידין אינם יכולין לחזור כיון דכתב ידם יוצא ממ"א ואני הקשתי שם מברייתא דכתובות שם היכא דכתב ידם יוצא ממקום אחר ומתו ושנים אחרים מעידין דאנוסים היו דהוי תרי ותרי ובתרי ותרי הוי לעולם דין מרומה כמבואר בב"ש אה"ע ואו"ת (סי' ל') אם כן למה מהני תפיסה הא לא הוי השטר כמו שנחקרה. וצריך לומר כיון דכתב ידם יוצא ממקום אחר וכבר נתקבל עדותן בשעה שחתמו ואז לא הוי הדין מרומה שוב מחזקינן לסהדי דשטרא שיועיל תפיסה עיין שם בדברי דיני הלואה (סי' ו') ולפי זה יש לומר דזה דוקא היכא דכתב ידם יוצא ממקום אחר אבל באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ועדים אמרו כ"י הוא זה אבל אנוסין היינו ולא פירשו הדברים לדעת אם מחמת ממון או מחמת נפשות עכ"פ הוי הדין מרומה וצריך דרישה וחקירה ולא מהני אף תפיסת המלוה. וכדעת הריטב"א ולדינא כיון דלדעת הרא"ה לא מגבינן ביה רק מספיקא ומהני תפיסה וכבר העלו האחרונים דאף היכא דהספק הוא לדינא אם מהני תפיסה יכול התופס לומר קים לי ומהני תפיסתו יש לומ' דאין מוציאין מידי' דמלוה אם תפס וצריך עיון כי גם אולי כוונת הרא"ה ז"ל דלא מגבינן מספיקא היינו דלא הוי קיום כלל וכמו שכ' הריטב"א:

והנה התוס' וכל הראשונים במס' כתובות שהקשו דנימא באומרין אנוסים היינו מחמת נפשות פלגינן דיבורן לא הזכירו הקושי' רק ע"ז וצריך לדעת למה לא הקשו גם כן כזאת על עדים שאמרו אמנה היה דברינו דאינן נאמנין אף באכ"י יממ"א כיון דעולה הוא אעולה לא חתמו דאינם נאמנים להרשיע את עצמם ואם נימא פלגינן דיבורן דאמת הוא דהיה אמנה רק שהעדים לא ידעו מזה בשעה שחתמו אלא שאחר כך הודו בפניהם שאמנה היו דבריהם דנאמנים כמבואר בחידושי הרא"ה דאף בכ"י יממ"א נאמנים הן באמנה הן במודעה הן בתנאי בכה"ג וכמו"ש הריטב"א כיון שחתמו כדין ואחר כך נודע להם דהא לא עקרו סהדותייהו כלל והוי כאלו אמרו שחזר ומחלו וכן העלה הש"ך (ס"ק י"ד) ודלא כהב"ח. אם כן יקשה דנימא פלגינן דבורן כשאמרו אמנה היה דברינו וידעו מזה יהיו נאמנים שהיה אמנה רק הם לא ידעו. וראיתי בבעל המאור ב"ב פרק חזקת הבתים שהקשה באמת הקושיא דנימ' פלגינן דיבורן על אנוסין היינו ועל אמנה היה דברינו דא"נ משום דעולה הוא ואעולה לא חתמו ועיין שם תירוצו משום דעיקר סהדותייהו הוא על כתב ידם וכיון דנתקיים השטר אמרינן ביה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עיין שם אולם לדעת תוס' דכתבו הואיל דקיום שטרות דרבנן לא אמרינן פלגינן דבורן וקשה למה באמנה לא נימא פלגינן דיבורן ויהיו נאמנין דהיו אמנה והן לא ידעו דבזה נאמנין אף בכתב ידם יוצא ממ"א דהוי כאומר שמחל. ומצאתי שכבר עמד ע"ז מר דו"ח הגאון מ' מנחם זצ"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט. וכן לתירוץ התוס' דאונס מחמת נפשו' לא שכיח וכמו שכתב הריטב"א דהוי ליה קלא יקשה עכ"פ מאמנה ואינך:

ונראה דדעת כל הראשונים דבאמנה ומודעא ותנאי לא שייך לומר פלגינן דיבורן דעד כאן לא אמרינן פלגינן דבורך רק היכא דגוף העדות נוכל לקיים בכל פרטיו רק תוספת הדברי' הגורעים כח עדותן כמו בפלוני רבעני והרגתיו דאין שום נפ"מ למי רבע ומי הרגו לכך מסלקין דברים האלה וגורעים דבריהם האלה לקבל עיקר עדותן וכן באומרים כתב ידינו ואנוסים היינו דבזה כשאומרים אנוסים שפיר הקשו כיון דעדותם שהשטר נכתב באונס נקבל זאת מהם בתורת עדות והוי כאלו לא פירשו דבריהם באיזה אונס וכמו"ש הרא"ה ז"ל וע"ז מתרצו כ"א מהראשונים ז"ל כפי דרכו מה שאין כן כשמט כשמעידין שהיה אמנה בידיעתם ולא התחיל השטר וכן במודעא דלפי דבריהם הם יודעין שלא הוי התחל' להשט' וכיון דהוא עולה אינו נאמן דאין אדם משום עצמו רשע ולא נוכל לומר פלגינן דבורא ונחזיק דהיה אמנה רק הם לא ידעו דזה הוא עדות אחרת שנודע להם אחר כך והוי כמו שהשטר הוא פרוע או שמחל שנודע להם אחר כך מפיהם והם נאמנים רק מצד הודא' בעל דין וזה עדות אחרת דהא היכא דחב לאחרים אינו נאמן המלוה לבטל השטר וגם אף היכא דאינו חב לאחרים עיקר נאמנותו הוא רק מהשתא ולא למפרע ובזה לא מצינו דפל"ד דעדים שנקבל עדותן על ענין אחר מה שלא העידו כלל כשיש נ"מ בעיקר העדות. וכן נמי אם יאמרו שכתבו שטר ומסרהו להלוה ואחר כך ראו שהלוה מסרהו להמלוה באמנה נאמנים כיון דלא עשו עולה מ"מ כשאמרו שהם מסרוהו להמלוה באמנה א"נ ולא פלגינן דבורן שהלוה מסרוהו להמלוה דזה עדות אחרת הוא ונ"מ לכמה דברים אם יתנו אחר כך אמתלא לדבריהם בשביל מה שאמרו לפני עדים שנמסר השטר באמנה יהיה קיום להשטר מה שאין כן אם הם העידו שהם בעצמם מסרוהו להמלוה באמנה ועוד יש למצוא נ"מ טובא בין עדות הזאת שהם מסרוהו לבין עדות שהלוה מסרהו והם שני עדות ענינים נפרדים ובכה"ג לא פלגינן דבורא ועיין מ"ש לעיל דיני עדות (סי' מ"ב) כדמות סברא הזאת כנלע"ד:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף