אמרי בינה/דיני הלוואה/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני הלוואה א

סי' א דיני הלוואה

כתב בהג"א פ' ז"ב הא דמהני קנין בהודאה היינו שקנו מידו שיתן חובו עד ז"פ אבל אם אמר סתם הנני מודה לך בקנין בפני עדים שאני חייב לך לא ידעתי על מה יחול הקנין הואיל ולא מקנה לו עתה שום דבר. ובבדה"ב משיג ע"ז שכיון שנוטל קנין על שיעבוד שמקנה לו נכסיו לשעבוד למה לא מהני. ולכאורה יש לומר דסבירא ליה לריב"ם כמו שכ' תוס' ב"מ (דף י"א) דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין ובקצוה"ח (סי' קצ"ה) הקשה מהא דמס' קידושין (דף ח') דצריך קרא בע"ע למעט חליפין ועיי"ש בדבריו ליישב דברי רמב"ם דמסברא אינו נקנה בחליפין כיון דהוא דבר החוזר וכיון דאינו נקנה בחליפין ממילא אינו יוצא בחליפין כמו שכ' הריטב"א קידושין (דף י"ד) דבמה דנקנה יוצא ודבריו מוקשים דהריטב"א כתב זאת רק לס"ד כמבואר להמעיין שם וגם בעיקר דבריו דעבד עברי הוי דבר החוזר לא אתי שפיר למ"ש הרמב"ן והריטב"א דכל מה דעבד עברי גופו קנוי הוא משום דרבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד לו בני' ואף במוכר עצמו ברצונו מותר אם כן זה ל"ה דרב החוזר כיון דקונה מזרע שלו להוליד בנים ואף דמעמלה"ח סבירא ליה לתוס' גם כן דאינו נקנה בחליפין זה דוקא היכא דאין לו שום תועלת ותשמיש מן הקנין כמו שם בעובדא דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה דר' יהושע היה עמו בספינה ואין לו שום תועלת מהמקום המושכר לו כי ב"ב אינם יודעים מן הקנין לכך אם הי' מקנה לו בחליפין שהוא קנין גרוע לא מהני אבל היכא דיש תועלת מפירות מהני גם כן קנין סודר ומיושב בזה קושית הקצוה"ח שם מזמן שהיובל נוהג. עכ"פ בדבר דלא יש אף זכות ואכילת פירות סבירא להו לתוס' דלא מהני קנין סודר אם כן יש לומר באם משעבד נכסיו על חובו דלא יש לו עכשיו שום זכות והוי רק קנין לחצאין כמו שכ' הריטב"א ואף דמהני מה"ת הוא דוקא היכא דנגרר ביחד עם חיוב הגוף בשעת הלואה אבל אם כבר נתחייב בהחוב ואינו מוסיף אחר כך חיוב הגוף רק שעבוד נכסים יש לומר דסבירא ליה לריב"ם דלא מהני קנין סודר דאינו מקנה לו עתה שום דבר דאינו מתחייב בזה בקנין ואף דמשעבדו עכשיו הנכסים סבירא ליה דלא מהני. ועיין מה שכ' בהגהה בדברי חיים דיני מכירה (סוף סי' מ"ג) להקשות מש"ס עירובין (דף מ"ט) דאם עירב משום קנין יכול לקנות בסודר ושם גרע עוד משכירות כמובן והארכתי בזה במ"א ומ"מ יש מקום לומר בדעת הגה"א דסבירא ליה דשעבוד גרע יותר אולם מדברי כל הפוסקים נראה דשעבוד עדיף ומהני קנין סודר אף שלא בשעת חיוב הגוף. והב"ח כתב דגם לזה אין צריך קנין דאף במלוה על פה נכסים משועבדים דקיי"ל שעבודא דאורייתא ובתומים השיג עליו דמכל מקום כיון דעכשיו הפקיעו חז"ל שעבוד למלוה על פה ואינו גובה ממשעבדי פקע שעבודא ובקנין חוזר וניעור בשיעבוד של תורה לחול. ויש להבין בדברי ב"י דכתב (סי' ל"ט אות ח"י) דברי תשובת הרא"ש דאף אם קנו מידו על שטר מכר שלא יוכל למחות יכול לחזור דאין כאן שעבוד נכסים שכבר נשתעבדו נכסיו משעת מכירה וכתב הב"י ומשמע דהוא הדין לשטר הלואה שכבר נשתעבדו נכסיו משעת הלואה ואמאי הא אף בהלוה בפני עדים דאף אם ש"ד מ"מ אחרי שהפקיעו חז"ל להשיעבוד של תורה אינו חל רק ע"י קנין ובאמת בתשובת רא"ש (כלל ס"ו) לא כ' רק דקנין לכתוב שטר הוי קנין דברים ולא נתפס בקנין דאין זה שעבוד נכסים דאם מתנ' הוא אין משועבד לו נכסים בשטר ואם מכר הוא כבר נשתעבדו לו נכסיו משעת מכירה דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אבל בשטר הלואה יש לומר דמהני הקנין שיחול על ידי זה השעבוד נכסים רק דיש לומר אף אם קנו מידו לכתוב שטר יכול למחות דעל השטר אינו חל הקנין ובאמת גובה ממשעבדי על ידי הקנין אבל הב"י דכ' דכבר נשתעבדו נכסיו משעת הלואה אינו מובן כל צורך:

ויש לומר בכוונת הב"ח דסובר אף דהפקיעו חז"ל השיעבוד נכסי' לגבי לקוחות מ"מ כל זמן שלא מכר הנכסים לגבי לוה נשאר השיעבוד על הנכסים אם שיעבודא דאורייתא וכמו שכן דעת כמה פוסקים דלכך מלוה על פה מוקדם ומלוה בשטר מאוחר מלוה על פה קודם הואיל דשיעבודא דאורייתא והיינו כל זמן שלא מכר הלוה הנכסים לא נפקע השיעבוד של תורה ואם כן הקנין על השטר אינו מוסיף עליו שום שיעבוד רק דעל ידי השטר יש קול ויכול לטרוף אף מן הלקוחות ולא נפקע השיעבוד על ידי קנית הלקוחות ושפיר כתב הב"ח בדעת הגה"א דלא הוי רק קנין דברים אולם להסוברי' דעכשיו שהפקיעו חז"ל דלא יגבה ממשעבדי אף המלוה בפני עדים כיון דלא כתב שטר לית ליה קלא שוב הוי גם לגבי לוה כלא חל השעבוד וכמו שכ' תוס' ב"מ (דף ד') דבמלוה על פה כיון שהפקיעו חכמים השיעבוד הוי כמחל השעבוד ושפיר חל השעבוד על ידי הקנין והיינו טעמא דהסוברים דבמלוה על פה ליכא דין קדימה ועיין ש"ך (סי' ק"ד ס"ק י"ז) ועיין מה שכ' בס' דברי משפט ובס' דברי חיים מאאמ"ו ז"ל להוכיח כן מדברי תוס' כתובות (דף פ"ו):

ובנה"מ כ' דאף דקיי"ל אחריות ט"ס ואף בלא הותנה היינו משום דלא שדי אינש זוזי בכדי אבל אם כבר הלוה בלא שטר וקנין ואחר כך בא הלוה והודה בקנין שחייב לו מכבר לא שייך בהודאה לומר אחריות טעות סופר. וי"ל למה שכ' הטו"ז להקשות דלמ"ד ש"ד לא נצרך לאחריות טעות סופר דהא אף מלוה על פה היה מן הדין לגבות מן משעבדי רק מתקנה ובשטר דליכא תקנה ממילא גובה מלקוחות וכתב דסד"א דבלא כתיב בפירוש אחריות ליכא קלא לכך אמרינן דלא כן הוא רק טעות סופר ואם כן אף בהלוה מכבר מלוה על פה מ"מ כשהודה בפני עדים ובקנין ואחר כך כתב שטר כיון דאיכא קלא טורף ממשעבדי ואף אם נאמר דעכשיו כיון דמלוה על פה אינו גובה ממשעבדי אף מניה דידיה לא גבה מטעם שיעבוד וכמו שכתבתי לעיל מ"מ כבר הוכחתי במקום אחר דהשטר לאו שטר קנין הוא רק שטר ראיה ואף בלא שטר גובה כיון דאית ליה קלא וראיה לזה מהא דכתבו תוס' גיטין (דף ך') ד"ה וכותב דשטר הלואה אינו אלא לראיה ואפילו מלוה על פה היה גובה ממשעבדי אי לאו משום קול וכן כתוב שם ברשב"א ור"ן דמדיהיב זוזי משתעבד ואף מלוה על פה היה גובה מנכסים משועבדים אלא משום דלית ליה קלא דמאן דיזיף בצנעה יזיף וכיון דאיכא שטרא הא איכא קלא אע"ג דליתא שטר מקנה עיי"ש ולכאור' הא אביי אמר שם ת"ש ואביי סובר שעבודא ל"ד אם כן עיקר השעבוד נעשה על ידי שטר ובעי ספר המקנה ודומה לגט אלא ודאי דסברו תוס' והראשונים דאף אם שעבל"ד מ"מ כשתקנו שיחול השעבוד אם כותב השטר חל השעבוד על ידי כסף הואיל דיש לו קול ובספר הפלאה ר"פ הנושא כתב דתוס' גיטין (דף כ') קאי אליבא דמ"ד שעבודא דאוריית' אבל למאן דסובר של"ד עיקר השעבו' על ידי השטר ושוב כתב אף אם שעבוד דאורייתא מ"מ הא אף בקנין קרקע במקום שכותבין שטר לא סמכה דעתיה ואינו נקנה עד שיכתוב השטר כ"ש בהלואה לא סמכה דעתיה בשיעבוד הנכסים עד שיכתוב את השטר עיי"ש ולא נראה כן ואף בשטר מכר אינו צריך רק לשטר ראיה מטעם דלא סמכה דעתו וכשבא השטר לידו קנה למפרע כמבואר בר"ן פ"א דקידושין והכא נמי לענין שיעבוד אינו צריך רק להשטר שיהיה לו קול והשעבוד נקנה למפרע ומה שהוכיח שם מהא דסברו בש"ע (סי' ס"ו ס"ד) דשטר ראיה אינו נקנה בכומ"ס מוכרח דאף אי שעבוד דאורייתא עיקר השיעבוד היא בשטר כבר כתב שם בקצוה"ח דעל ידי השטר נתוסף השיעבוד ואף דהנתיבות שם גמגם בזה מה זה שחל שעבוד על שעבוד יש לומר דלזה עצמו נתוסף השעבוד מכח השטר שיהיה בידו למכור שעל ידי התוס' שיעבוד נתפס במכירה וראיה לזה מן כתובה דאף במקום שכותבין כתובה מ"מ הא אף בלא כתובה נשתעבד כבר בתנאי ב"ד ובכ"ז נתוסף השעבוד על ידי כתיבת הכתובה ויכולה למכור כמו דמבוא' בש"ס ב"ק ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ. וכן יש להוכיח מדברי רא"ש גיטין (דף י') דכתב דשטרי מו"מ והלואות בערכאות של עכו"מ כשרים ואפילו לגבות ממשעבדי דכיון דנעשה בערכאות אית ליה קלא ואפילו לר"א בלא עדי מסירה דלא מצריך ר"א עדי מסירה אלא בשטר קנין או בג"נ אבל שטרות שאינם אלא לראיה בעלמא לא בעינן עדי מסירה ושטר מתנה כו' חספא בעלמא הוא ובש"ך ושאר אחרונים פלפלו הרבה בדעת הרא"ש אם פוסק שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא ואם סובר שעבודא לאו דאורייתא אמאי כשר שטר הלואה בערכאו' הא השטר עושה הקנין והשיעבוד ודומה לשטר מתנ' אלא ודאי אף אם שעבודא לאו דאורייתא מ"מ כיון שתקנו חז"ל כשמלוה בשטר שיחול השיעבוד לטרוף אף מלקוחות הואיל דיש לו קול עיקר הקנין נעשה על ידי כסף וכן אף אם לוה כבר ולא חל השעבוד מ"מ אם קנו מידו אח"כ ממילא אשתעבדו נכסיו כיון דיש לו קול ועיין או"ת (סי' קט"ז ס"ק ד') דכ' כן דאף אם של"ד מ"מ מדרבנן היכא דאית ליה קלא גובה ממילא מן משעבדי אך רק בהלואה בשטר ולא בעל פה עיי"ש אבל אם כתב אח"כ שטר ובקנין ממילא אשתעבדו נכסיו אף דאינו מפורש האחריות ועיין מה שכ' בהגהותי לדברי חיים דיני מכירה (סי' ל"ה) ועכ"פ נראה דאף אחר הלואה ג"כ אחריות ט"ס אם אח"כ משעבד בקנין וכנ"ל ועוד יש לומר דהקנין לאטפוי אתי על אחריות דלענין הודאה היה סגי באומר אתם עדים וכיון דקבל בק"ס ודאי אתי לשעבד הנכסים:

ובספר שער משפט חקר במחייב א"ע במתנה בשטר בדבר שאינו חייב אם בכה"ג אמרינן אחריות טעות סופר וכ' דאם שעבודא דאורייתא אף שידוע שלא הותנה כלל באחריות מ"מ כיון דאית ליה קלא על ידי עדים ושטר ממילא גבי ממשעבדי כדין תורה דאף מלוה על פה הי' גובה רק מטעם פסידא דלקוחות הואיל דלית ליה קלא אבל באית ליה קלא חל ממילא השיעבוד על כל נכסיו והביא דברי טו"ז הנ"ל וכ' הא דאמר רבא אחריות ט"ס בין בהלואה בין בשטרי מכר הוא משום דבשטרי מכר לא שייך שעבודא דאורייתא וכמו"ש הש"ך (סי' קט"ז) מה שאין כן שטרי חיוב כיון דגוף החיוב מועיל לחייב את עצמו בשטר אף בדבר שא"ח ממילא דמי שיעבודא על כל נכסיו אף בלא תנאי כיון דאית ליה קלא אלו דבריו. והם תמוהין אם מסכים לדברי הש"ך דבשטרי מכר לא שייך שע"ד אם כן גם בשטרי חיוב נאמר דלא שייך לומר שעבודא דאורייתא דרק בהלואה כ' הש"ך שם מטעם דעבד לוה לאיש מלוה שייך לומר שיעבודא דאורייתא ולא בשטר מכר אם כן חיוב במתנה בעלמא לא עדיף מזה ואינו דומה לנזקין ופדיון הבן דהם מלוה הכתובה בתורה ומשתעבד מן התורה מה שאין כן במה שחייב את עצמו ודאי דלא שייך לומר עבד לוה לאיש מלוה אך באמת דברי הש"ך שם עיקר כוונתו שם על קושית הג"ת בדעת בעה"ת דמוכר שדהו בעדים לא אמרינן ביה אחריות טעות סופר עד דפירש האחריות ועל זה הקשה הג"ת הא בלא"ה שעבוד' דאוריית' ועל זה מתרץ דרק היכא דנתחייב הוי עבד לוה ונשתעבד הגוף לשלם ממילא אשתעבדו הנכסים אם מטעם מצוה אם מטעם דנכסי' דבר נש אינון ערבין ביה אבל במוכר אם אחריות לאו ט"ס היינו דלא אשתעבד כלל וכן מבואר שם בתומים. ובס' שעה"מ הל' מלוה הקשה אם נאמר דבמלוה הבא מחמת מכר לא אמרינן ביה שעבודא דאורייתא מקושית תוס' דהיכי משכחת שבועת מודה במקצת אי שעבודא דאורייתא הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות הא משכחת במלוה הבא מחמת מכר א"ו דבכל גוונא שעבוד' דאורייתא ויש לדחות דתוס' חדא מנייהו נקט במחל השעבוד וכמה גוונא משכחת וכנראה קטן שהלוה וכשהוא גדול תובע והלוה הודה במקצת דחייב שבועה בזה אין קנין לקטן ולא קנה השעבוד נכסי' בכסף שהלוה דאין קנין לקטן לזכות בהשעבוד נכסים ואף אם בדעת אחרת מקנה קונה הקטן מן התורה היינו בדבר הבא לידו ורשותו ולא בשעבוד נכסים כמבואר בר"ן גיטין פרק התקבל וש"ע (סי' רל"ה ורמ"ג) ואחר שהגדיל לא זכה גם כן בהשעבוד כמו בדאקנה דלא חל אחר כך השעבוד מן התורה כיון דלא חל בשעה שלקח המעות וכמו שביאר הקצוה"ח (סי' ק"ד ס"ק ט') עיי"ש וה"נ דכוותי' ועוד משכחת כמה גווני אכ"מ. אולם כבר כתבתי דנראה דבכל מקום שייך שעבודא דאורייתא אם זוכה בהחיוב מהיכא תיתי נאמר דלא אשתעבדו נכסיו ואם כן יש לומר דגם במחייב בדבר שאינו חייב אף דלא שייך לומר לא שדי אינש זוזי בכדי מ"מ ממילא אשתעבדו הנכסים וכיון דיש לו קול גובה מנכסים משועבדים:

אך יש לומר דהא כל החיובים המועילים כמו חייב אני לך מנה בשטר אם לא הוי קנין כלל לא מהני מד"ת וכמבואר בתוס' ר"פ הנושא משם ר"ת וכן נראה מדברי רש"י שם (דף ק"ב ע"ב) דכתב ערב שעבודא דאורייתא אבל פלוני חייב ליכא שעבוד' דאוריי' ומבואר דלרל"ק אף דסובר שעבודא דאורייתא מ"מ בחיוב ליכא שיעבוד מן התורה וכן לר' יוחנן דחייב אני לך מנה בשטר מהני הוא רק מדרבנן אבל מן התורה ליכא שיעבוד וכמבואר שם בתוס' וכיון דכל החיוב דמהני הוא מדרבנן י"ל דלא חל שיעבוד נכסים עד דמפרש ואף דיש לומר מ"מ כיון דמדרבנן חל החיוב על הגוף שוב ממילא נשתעבדו נכסיו וכיון דאית ליה קלא יגבה מלקוחות י"ל דלא תקנו רבנן רק דיהני החיוב הואיל דגמר ומקנה אבל לא שישתעבדו נכסיו לזה עד דמפרש להדיא. ועיין תומים (סי' קי"ט ס"ק ב') דכתב כן היכא דעיקר החיוב הוא מדרבנן לא שייך לומר שיעבודא דאורייתא והיכא דלא שייך שעבודא דאורייתא לא אמרינן קלא אית ליה עיי"ש וה"נ כיון דלא שייך בהודאה לחיוב שעבודא דאורייתא כיון דעיקר החיוב הוא רק מדרבנן לא שייך לומר אחריו' ט"ס ולא משתעבדו הנכסים עד דמפרש בשטר ועיין ספר הפלאה כתובות (דף פ"ד) במתניתין דכתב כיון דשעבודא דאורייתא נפקא מקרא והאיש אשר אתה נושה כו' משמע דוקא כשהלוה לו אבל לא כשנתחייב מעצמו עיי"ש דמשמע מדבריו אף אם החיוב הוא מן התורה וזה כמו שכ' הש"ך (סי' קט"ז) הנ"ל. הן אמת דדברי התומי' שם צ"ע דמה נ"מ לענין שעבוד אם החיוב תשלומין הוא מן התור' או מדרבנן סוף סוף כיון דחייב לשלם מדרבנן ממילא אשתעבדו נכסיו ומה שכ' להוכיח כן מגמרא סוף ב"ב אם הכונה ממה דהק' הש"ס לרבה דגבה קרקע יש לו על כרחך דסובר שעבודא דאוריית' שם ענין אחר דאי שעבודא לאו דאורייתא אף דמשתעבד מדרבנן לא הוי כמוחזק אף דודאי אם קנה האב דבר בקנין דרבנן ודאי נוטל הבכור מזה שני חלקים מ"מ סברו הש"ס לענין שיעבוד לא חשיב כמוחזק אם אינו מן התורה אבל להיפך אם שעבודא דאורייתא למה יגרע חיוב דרבנן שלא יחול השעבוד במקום דאית ליה קלא:

ומ"ש להוכיח מתוס' ב"ק (די"ד ע"ב) ד"ה ש"מ גם כן אינו הוכחה דשם כ' תוס' משם ר"ת דאי שעבודא לאו דאורייתא בנזקין אף דיש לו קול נמי לא גבי דדוקא במלוה בשטר תקנו רבנן דלגבי ממשעבדי משום נעילת דלת. אבל אי שעבודא דאורייתא לעולם יש לומר דגם חוב שהוא מדרבנן גם כן גובה מלקוחו' במקום דאיכא קלא וכתובה יוכיח במקום דאין כותבין כתובה וגובה מתנאי ב"ד אף אי כתובה לא הוי מן התורה רק מדרבנן ואף אם קנו מיד הבעל מ"מ לא התחייב ביותר מאשר חייבוהו חכז"ל כמבואר בדרישה ובב"ח (סי' צ"ז) ויבואר לקמן אף אם כותב לה שטר כתובה לא מוסיף החיוב מדעתו שנאמר שיהי' חייב מן התורה אף אם נאמר דחיוב מהני מן התורה מ"מ כיון שמוכרח להתחייב מכח תקנת חז"ל הוי כתלוי ויהיב ולא נתוסף שום חיוב מן התורה ובכל זאת ודאי גובה ממשועבדים כמבואר מכמה מקומות בש"ס ובפוסקים הרי דאף חיוב מדרבנן מהני שיגבה ממשעבדי הואיל דאית לי' קלא ולמה בניזקין שחייב מדרבנן לא יגבה ממשעבדי אם אית ליה קלא וצריך לדחוק בדבריו שם דכוונתו דוקא לענין נזקין דלא הוי קול גמור כמו שכ' מדברי רשב"א ב"ק שם לחלק בין קלא לקלא בזה אם החיוב מדאורייתא סגי בקול כל דהוא אבל אם החיוב של תשלומין הוא רק מדרבנן כמו בגרמי כמו שכתב שם בתומים בזה לא סגי בקלא כל דהוא רק צריך לקול גמור ודוחק הוא להמעיין בתומים שם.

ומה שהביא הש"מ מדברי הרא"ש פ' נערה שתמה על הגאונים והרמב"ם דסברו בכתב כתובה לארוסה דאינה גובה רק מב"ח ול"א אחריות טעות סופר דמאי שנא מכל שטרות הנה אנן אין לנו אלא דברי הש"ע שסתם באה"ע (סי' נ"ה ס"ו) דאינו גובה רק מבני חורין אף דכנראה המחבר סתם ופסק שעבודא דאורייתא אלא ודאי מטעם דהוי כמתנה וכמו כן שטר חיוב. ואדרבא יש מקום לומר בכותב כתובה לארוסה דהא משמע אם כנסה ואחר כך מת או גירשה אז טרפה אף ממשעבדי וכמו שמוכח מלשון הש"ע שם שכ' וא"ג תוספת כלל הואיל ולא כנסה משמע אם כנסה גובה אף ממשעבדי ואם כן יש לומר דבזה אף מן האירוסין יש לומר דכוונתו היה על אחריות דאם לא כן כיצד יחול אחר כך השעבוד לטרוף ממשעבדי ובכ"ז אם לא כנסה לא אמרינן אחריות ט"ס כן יש לומר גם כן במחייב את עצמו דלא אמרינן אחריות טעות סופר. וראיתי למי שכתב מדברי תוס' ב"ב (דף קע"ה ע"א) היכא דאין עדים על הלואה רק הלוה מודה לכ"ע שעבודא דרבנן. ול"נ רק באמת אם הלוה מודה דחייב בפני ב"ד אשתעבדו נכסיו דמה לי שהלוהו או שהודה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ומן אז והלאה גובה אף מן משועבדים כמו דמבואר מדברי חידושי ר"ן בש"מ ב"מ (דף י"ז) רק כוונת תוס' לענין אחר דכ' לתרץ על הא דק"ל מוב"מ דחייב שבועה היכא משכחת הא הוי כפירת שעבוד קרקעות ט"ז כתבו דהא דשעבודא דאורייתא היינו עפ"י עדים אבל על פי עצמו לא היינו כיון דא"י לטרוף מלקוחות דיאמרו שמא פרעו א"ח ש"ק וכסברת רמב"ן המובא ברא"ש מס' שבועות (דף ל"ז) דאף בתובע שחייב לו בשטר ואבד השטר והודה לו במקצת ל"ח ש"ק כיון דאינו יכול לטרוף על ידי הודאתו מלקוחות ה"נ מד"ת אף בהודה במקצת מ"מ כיון דאינו נאמן לגבי לקוחות לא חשיב כפירת שעבוד קרקעות אבל לעולם משעת הודאה ואילך חשיב ש"ק אף דלא היה עדים על הלואה וז"פ שוב ראיתי בתומים (סי' מ' סק"א) דכתב גם כן מדברי תוס' ב"ב הנז' דבהלואה בלא עדים לא אלימ' מילתא ולא משוי שעבוד נכסים ולענ"ד כמ"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף