אמרי בינה/דיני גביית חוב/כט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני גביית חוב כט

סי' כט

מלוה שעשה שליח בעדים לתבוע חובו מהלוה דעת הש"ע דא"ח לתת שיש לחוש שמא מת המלוה ואם יאנס בדרך יהי' חייב לשלם והש"ך (סי' קכ"ב סק"ד) כ' דאם אין לו שום טענה חייב ליתן ועיין שם בתומים וברא"ש ב"ק פ' הגוזל כ' בהא דיכול לומר הלוה לאו בעל דברים דידי את כ' וצריך טעם לדבר כיון דידעינן דשויה שליח ואם ימסור לו יפטור מאחריות הדרך ושלוחו של אדם כמותו בכל דבר היאך מצי למימר ליה לאו בע"ד דידי את הלא פי השליח כפי הבעלים לכל דבר שנעשה שליח ועשייתו כעשייתו ולמה יתנו חכמים יד לזה לעכב ממון שלא כדין וכ' משום חשש מיתה או ביטול השליח ועיין באחרונים ביאור דברי הרא"ש והרמב"ן כ' שצריך להיות בעלים דוקא שיהיה יכול לתבוע דבלא"ה מצי למימר לאו בעל דברים דידי את וכיון שאינו יכול להקנות הלואה שיהיה נקרא בעלים וכיון דלאו בעלים הם על החפץ מצי למימר לא בע"ד דידי את. ובש"מ ב"ק (דף ע') כ' משם הרז"ה דלא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את דשלוחו של אדם כמותו ומשם המאירי דנהי דהוי שלוחו לענין שיפטור אם מסרו ליד שליח מ"מ יכול לסרב ויכול לומר לאו בעל דברים דידי את:

ולכאורה י"ל דתליא בחקירה הנודעת בסוג שליחות דגלי לנו התורה דשלוחו של אדם כמותו באיזה בחינה הוא אם נאמר דידו של השליח נעשית כיד המשלח או דשליח מוסר כחו וידו להמשלח או דהמשלח מוסר כחו ורשותו להשליח והשליח נעשה שליט על עסק השליחות ובכמה ענינים כתבתי בזה ואיזה ענפים בזה אבאר כאן:

[ויען בקונטרסי הארכתי הרבה בענינים שונים ואנקוט כאן ללקט באמרים אנתח לנתחים לסדר באותיות נפרדות]

א

א) הקצוה"ח (סי' קפ"ח) חקר היכא דהיה פיקח בשעה שעשאו שליח וקודם גמר השליחות נשתטה המשלח מי אזלינן בתר מעיקרא ועומד במקום המשלח או אזלינן בתר גמר השליחות ובטלה שליחות ותלה הדבר במחלוקת הרמב"ם והטור אה"ע (סי' קכ"א) באם הבעל היה בריא בשעת מינוי השליחות על הגט ואחר כך אחזו שטות דמה"ת הגט כשר רק מדרבנן פסול שלא יאמרו שוטה מגרש ואם כן לגבי ממון אזלינן בתר מעיקרא ולדעת הטור וכן ריא"ז הגט פסול מה"ת והיינו דבעינן כח הבעל בשעת כתיבה ונתינה והא דאין השליח יכול לגרש כשמת הבעל לדעת הרמב"ם אף מה"ת הטעם הוא משום דאין גט לאחר מיתה והטעם משום דכבר מותרת משום מיתת הבעל ותו לא אגידא ביה כלל לכך אף שכבר קבל השליח כח הבעל מ"מ כיון שמת כבר הותרה על ידי מיתה ועיין שם בקוצה"ח שכתב שכן מבואר מדברי רש"י גיטין (דף ט' וי"ג) דאין שחרור לאח"מ דנפקא לי' רשותי' מיני' וחייל עליו רשות יורשין והוכיח דדעת רש"י כרמב"ם מדלא כתב לאחר מיתה ליכא משלח אלא ודאי דשליחות לא נתבטל אף לאחר מיתה דנכנס השליח במקומו רק כיון דכבר יצאה מרשות הבעל עיין שם. ובאמת ראיתי מבואר ברש"י גיטין (דף כ"ח) במתניתין נותן לה בחזקת שהוא קיים דכ' ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו הרי דרש"י נקט נמי הלשון דנתבטל שליחותו ודוחק לומר דהואיל דמת וכבר אינה אשתו נתבטל שליחותו דלא שייך לשון ביטול שליחות על זה ויותר נראה דהכל הוא טעם אחד באמת כבר הותרה מאישה ובשיחרור ובממון כבר זכו היורשים ואין המוריש בע"ד רק נקט ביטול שליחות גם כן ונ"מ אם נשתטה אף דהמשלח הוא הבע"ד מ"מ נתבטל השליחות כיון דשליח הוי כמו יד של המשלח והיינו דהשליח מוסר כחו וידו להמשלח וכיון דהמשלח אינו בכחו לעשות המעשה גם השליחות נתבטל וכדעת הטור ועיין בפ"ח ובג"פ אה"ע (סי' קכ"א) דכתבו בדעת הרמב"ם דאזלינן בתר מינוי השליחות והיינו דהמשלח מוסר כחו לשלוחו וכיון דאכתי אגידא ביה אף כי נשתטה הבעל יכול השליח לגרש מה"ת ובס' בית מאיר שם הקשה ע"ד מהא דאין גט לאח"מ אע"ג דמינה בחייו המגרש לשליח וכ' וא"ל דשאני מית' דקודם שהגיע הגט לידה יצאה מזיקתו ואיך יחולו הגירושין דז"א דהא לנ"מ זו דלא יתננה לאח"מ היינו כדי לפוטרה מיבום עדיין זיקת בעלה מכח קידושיו עליה. ודבריו מוקשים מלבד דכבר האריך במהרי"ט (ח"ב סי' ח"י) בכמה ראיות דקדושי הבעל נפקע לגמרי במיתתו ולא דאקליש איסורא דא"א רק אשה הקנו לו ליבם מן השמים ואם כן אין מקום לגט שיהיה כורת אחר מיתתו דכבר נתפרדה החבילה במיתת הבעל. ובמ"א עמדתי בזה עכ"ד מהרי"ט שם והבאתי דברי רש"י סנהדרין (דף נ"ה ע"ב) בהא דבן ט' שנים וי"א הבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל כ' רש"י שהרי על ידי קדושי אחיו גדול נאסרה וגירושין של זה אינן חשובין להפקיע קדושי אחיו דקטן הוא ואינו בן דעת עכ"ל מוכח דמכח קדושי אחיו זקוקה לו ולא נפקע לגמרי ואשה הקנו לו מן השמים ואכ"מ בזה מ"מ אף אם נאמר דעדיין זיקת בעל' מכח קידושיו עליה אין הגט כורת דכתיב אשה גרושה מאישה וכשמת הבעל אינו עוד אישה ואין הגט פועל בזה אף אם נאמר דאזלינן בתר שעת מינוי השליחות ומה שכ' הב"מ להוכיח מגיטין (דף כ"ט ע"ב) דאמר מר בר רב אשי אלו מת הבעל מידי משש' אית בהו כולהו מכח בעל קאתו איתיה לבעל איתניהו לכולהו ליתא לבעל ליתניהו לכולהו וק' היכי מוכח דמכח הבעל קאתו דלמ' הטעם כיון דמת כבר יצאה ממנו במיתה א"ו דמזיקת יבום מוכח דמכח בעל קאתו אף בשעת נתינה ומפני שמת ופסק כחו דאיהו לא מצי לגרשה אף נפסק כח שלוחו ואף שקבלה בחייו. אינו מוכרח דהיה לו לומר אם נשתטה הבעל או נעשה גוסס להסוברים דלא מצי לגרש ועוד אף אם עדיין זקוקה ודאי לא חל גירושין של הבעל כמו שכ' דאשה גרושה מאישה כתיב וגם מה זה ראיה לענין כולהו מכח הבעל קאתו לענין שליח שני מכח מי קאתי א"ו עיקר ראייתו כיון דעיקר המעשה הנעשית על ידי שליח צריך שיהיה נקרא על שם הבעל אמרינן דשליח שעשה שליח שני נמסר כל כחו להשני ועיין קצוה"ח שם דהביא ראיה להיפך ממה דשליח הראשון יכול לבטל לשליח שני ובכ"ז כשמת לא נתבטל השליחות ויש לחלק דמ"מ אינו ראיה מזה ועיין במל"מ הל' גירושין ובמכתב מאליהו בדיני ביטול הגט (סוף סי' כ"ה) והדברים עתיקים בזה:

ב

ב) והנה הב"ש אה"ע (סי' קכ"א ס"ק ד') יצא לדון דאף הטור דחולק על הרמב"ם וסובר דמדאורייתא בטל הגט הוא דוקא אם ל"ה שפוי בשעת הכתיבה בזה ס"ל להטור והש"ג בשם ריא"ז דאף ריח הגט לא הוי ואם ל"ה שפוי בעת הנתינה י"ל דגם הטור מודה. והדברים צ"ע דהא הטור כ' היה בריא בשעה שצווה לכותבו ואחר כך אחזו החולי אין כותבין בעודו בחליו ואם כתבו ונתנו בחליו אינו כלום וכן הוא לשון הריא"ז שבש"ג ואם כתבוהו ונתנו כשהוא משועמם פסול מדברי סופרים כדברי הרמב"ם וכבר ביארתי בקונטרס הראיות בראיות ברורות שהוא בטל מה"ת ואף לכהונה אינו פוסל ומדכלל יחד כתיבה ונתינה ע"כ דאו או קתני הן אם כתבהו בעת שהוא משועמם הן אם כתבהו בהיותו בריא רק הנתינה הי' כשהוא משועמם וכן כ' להדיא בדו"פ שם דאו או הפירוש בדברי הטור דודאי אף אם בשעת הנתינה היה משועמם בטל מן התורה וכן ראיתי בכ"י ריא"ז על נשים כמו שהעתיק הש"ג ממש הדברים ובכ"י אחד ראיתי שכ' בו ואם כתבו וחתמו בעודו משועמם פסול מדברי סופרים לדעת רמב"ם וכבר ביארתי כו' שהוא בטל מה"ת ואף לכהונה אינו פוסל וכנראה מה שכ' וחתמו הוא ט"ס וצריך לומר ונתנו כמו שהעתיק הש"ג ודברי הטור הם לעד נאמן על זה דאין חילוק בין כתיבה לנתינה וכמו שמבואר להדיא בפרישה אולם הרשב"א ר"פ מ"ש הביא משם התוס' דעיקר הקפידה על שעת כתיבה שאז צריך שיהיה המשלח שפוי בדעתו ועל שעת נתינה לא איכפת לן ותמה על זה בספר ג"פ דמ"ש שעת כתיבה משעת נתינה ובפנ"י גיטין שם כ' בטעם הדבר דהכתיבה צריך להיות בשעה ששפוי בדעתו להפוסקים דלא בעינן שליחות לכתיבה ולא שייך לומר כל מאי דאיהו לא מצי עביד שלוחו ל"מ עביד כיון דלא בעי שליחות הטעם דכתיב וכתב ונתן שיהיה ראוי לנתינה בשעת כתיבה ובת"ג שם כ' דהרשב"א סובר דדוקא בתחיל' מינוי השליחות בעינן דמצי המשלח למיעבד אבל כשכבר נעשה שליח בשעת בריו אף דבשעת נתינה לא מצי עביד המשלח שלוחו מצי לגרש אך הקשה אם כן באומר כתבו ותנו דכבר נעשה שליח להולכה בשעת בריו הרי ראוי להתגרש בשעת כתיבה כיון דהשליח יכול לגרש. ועיין בחידושי רע"א ז"ל על אה"ע שם שכ' בדעת הרמב"ם דאפשר דוקא באומר כתבו ותנו דבשעת כתיבה ראוי לנתינה כיון דמינה שליח גם על הנתינה אבל כתבו ואחזו קורדייקוס וכ' הסופר ונשתפה ונתן הבעל הגט י"ל דבטל מדאורייתא דבעינן וכ' ונתן דבשעת כתיבה ראוי לנתינה וזה ל"ה בגט בשעת כתיבה כשאחזו קורדייקוס ראוי לנתינה וזה כסברת הפנ"י:

וקצת נראה דמה שכ' הפנ"י הדרש מכתב ונתן דבעינן שתהי' ראויה להתגרש בשעת כתיבה לא נראה כן מדברי הש"ס והראשונים יבמות (דף נ"ב) דשם אמרינן באומר לסופר כתוב גט לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשנה דלא מהני וכתבו תוס' שם הטעם דהוי שליחות על דבר שלא בא לעולם. ולשיט' הסוברים דלא בעי שליחות לכתיבה על כרחך הטעם דפסול משום דלא הוי לשמה כיון דהאשה אינה ראוי' אז לגירושין וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ג) מגירושין מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין וכן משמע מדברי רש"י שם. ובאומר כתוב ליבמתי בעי שם רמב"ח כיון דאגידה בי' כארוסתו דמיא א"ד כיון דלא עבד בה מאמר לא ועיי"ש ברא"ש דהאבעיא היא משום דיכול לבא עליה בעל כרחה ואז יכול לגרשה תלוי הדבר בו וחשיב בידו לגרשה וזה אתי שפיר אם החסרון הוא מטע' דשלבל"ע ולא הוי לשמה או משום שליחות ובידו יש לומר מסלק הדשלבל"ע אבל אם נאמר דגזה"כ הוא וכתב ונתן דבשעת כתיבה בעי שיהיה ראוי לנתינה מה מהני בידו כיון דמ"מ אינו ראוי לנתינה בשעת כתיבה. אך י"ל למה שכ' תוס' שם דלאשה דעלמא אינו גט אף דכתוב בו זמן דאחר נישואין כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח וכתבו דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל למ"ד אדם מקנה הוי גט דבידו לגרשה כמו בשיחרור דמהני בלוקח עבד על מנת לשחררו וכ' לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו:

וראיתי במח"א (פ"א) מגירושין שכ' דבריהם קשים לשמוע דהתם בעבד באותו כתיבה זכה מעכשיו העבד והוי דבר שלא בא לעולם אבל כאן אין כאן הקנאה ואם ירצה שלא לגרשה רשות בידו עכ"ל. אולם דברי תוס' ברורים המה דהא בכ"מ כשמצוה לכתוב הגט ולמסור בידו בכל עת שירצה לגרש יגרש בו מהני השליחות על הכתיבה ואף בארוסה באומר ומצוה לכתוב לכשאכנסנה אגרשנה מהני אף דאינו מוסר היום הגט מ"מ כיון דיש בידו למסור היום וחל הגירושין יכול לעשות שליח מה שהוא יכול לעשות כן אף באשה דעלמא למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע ויכול לגרשה היום בגט זה ולתת לשם גירושין שיהיה חל לכשיכניסנ' ממילא יכול לעשות שליח על הכתיבה כיון דבידו לעשות עכשיו ורק די"ל דלענין גט דבעינן כתיבה לשמה כיון דעכשיו לאו בת גירושין היא שיחול עתה לא מהני לזה מביא תוס' ראיה משטר שחרור דבעינן גם כן לשמה ומהני למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כשכותב הג"ש אף קודם שקנה אותו מהני נמי בגט אשה וכיון דבידו לעשות עכשיו מעשה הגירושין יכול לעשות גם כן על ידי שליח. וז"פ והא דבעי ביבמתו אם בידו מהני לסלק הדשלבל"ע כבר כתבו תוס' נזיר (דף י"א) בטעם הדבר דהואיל דמחוסר מעשה י"ל דגרע ועיין מה שכ' אאמ"ו הגאון ז"ל בד"ח דיני קידושין (סי' ל"ג) בהבנת דבריהם דאף דבידו מסלק הריעות' ממה דהוי דשלבל"ע מ"מ אינו חל מעכשיו וי"ל דגרע גם כן לענין זה דאינו יכול לכתוב עכשיו כיון דלא הוי לשמה וממילא אינו יכול לעשות על ידי שליח ולפי זה י"ל גם כן אף להסוברים דל"ב שליחות לכתיבה מ"מ לא מהני דבעינן וכתב ונתן שיהיה ראוי לתת בשעת כתיבה וביבמתו הספק אם בידו מסלק הדשלבל"ע והוי כמ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל או לא:

ועפ"י דברי הפנ"י הנז' י"ל דמה שכ' הטור אה"ע (סי' קל"ב) דברי הרמב"ם בצוה לכתוב גט לאשה דעלמא לגרש בו לכשיכנסנה אינו גט וכ' וא"א הרא"ש ז"ל כ' דאפילו לאשה דעלמ' הוי גט למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע ומנ"ל לטור דדעת הרמב"ם אינו כן דלמא גם הרמב"ם סובר למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע מהני באמת וי"ל כיון דהרמב"ם נקט הטעם משום דלא הוי לשמה דלאו בת גירושין היא ולמה ליה לטעם זה הא כיון דלאו בת גירושין הוא לא מהני מצד גזה"כ דבעינן וכתב ונתן שתהיה ראוי ליתן בשעת כתיבה ובזה כיון דאינו ראוי ליתן בשעת כתיבה לא מהני אלא ודאי דהרמב"ם דכ' הטעם משום דלאו בת גירושין היא בא להורות דאף למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע גם כן לא מהני מטעם דלא הוי לשמה ואינו דומה לעבד דעכ"פ בר שיחרור הוא בעצמו אף דזה עדיין אינו רבו מ"מ כיון דאדם מקנה דשלבל"ע הוי לשמה גם כן משא"כ באשה פנויה דעלמא דלאו בת גירושין הוא השתא כלל לא הוי לשמה אף למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע לכך כתב הטור דדעת הרא"ש אינו כן והנ"מ מזה לדינא כבר כתבו האחרונים בכמה אנפי. אך מ"מ דברי הפנ"י המה דברים חדשים לדרוש מעצמו גזה"כ ועיין בחידושי מהרי"ט קידושין (דף ס"ב) דוגמא לזה דכל גט שנכתב קמי דחיילי קידושין לאו כלום הוא דרחמנא אמר כי יקח איש אשה כו' וכתב לה ספר כריתות מ"מ לא מצינו דרשות האלה וכן ראיתי כ' משם הגאון מוהר"ח כהן ראפאפרט ז"ל ע"ד פנ"י הנז' שנתן טעם מסברא דנפשיה כמאמר חז"ל יושב ודורש כמשה מפי הגבורה שלא נמצא דרש זה בפוסק ראשון ואחרון עכ"ל. ובמרדכי יבמות שם כ' דברי הר"י דלאשה דעלמא אינו גט מטעם דל"מ משוי שליח וכ' ואפילו שכח הסופר ולא כ' עד שכנסה אינו גט כיון שעשאוהו שליח בשעה שלא היה בידו לגרש וכ' ואע"ג דמשמע בגיטין דבכתיב' גט ל"ב שליחות כו' אפי"ה דעת הבעל בעינן משום וכתב לה לשמה וכיון דאין כתיבתו כלום אלא מדעתו הוי כשלוחו לגבי האי מילתא דבעינן דההיא שעתא מצי כתבו עכ"ל הרי דסובר להדיא דאף אם כתבו הסופר אחר שכנס' גם כן ל"מ ולא מטעם דלא הוי שלוחו דל"ב שליחות לכתיבה רק כיון דלא הוי לשמה עד שישמע מפי הבעל וכיון דבשעת צוואתו לא מצי כתבו לא מהני ודומה ענין זה לשליחות ועיין במל"מ (פ"ו) מגירושין ובס' בית מאיר (סי' קל"ב) כ' להסוברים דל"ב שליחות לכתיבת הגט י"ל דמהני כשכותב הסופר אחר שכנסה ועיין שם ובת"ג והרי מבואר הדבר לפנינו במרדכי דאף אם כתב אחר שכנס' לא מהני הואיל דבשעה שציוה אינו יכול לכתוב ואף אם לא בעי שליחות לכתיבת הגט מ"מ לא הוי לשמה. ולפי זה י"ל כ"כ אם בריא מצוה לכתוב הגט ונשתטה הבעל אחר כך דלא מהני דאף דל"ב לשליחות ולא שייך לומר דהואיל דהמשלח לא מצי עביד בשע' מעשה לא מהני מ"מ כיון דצריך ציווי הבעל וצריך שיהיה בידו לעשות בשעה שעושה השליח שליחותו והיינו דבעת שכותב על פי דבורו דבעל ומצוה לכתוב אנחנו רואין הציווי של הבעל כאלו מצוה היום בשעת הכתיבה ועל ידי זה נכתב לשמה. לכן אם נשתטה הבעל אחר כך פסול והוי כאלו מדבר ומצוה כעת בשעת שטותו והוי כנכתב שלא לשמה. אולם לענין נתינה יש לומר דסובר הרשב"א דכשר כיון דנעשה שליח דבעל היינו הבעל מוסר כחו ועשה אותו שליט על ענין זה וקבל כח הבעל לעשות במקומו כיון דצריך לנתינה שליחות וכבר נגמר הדבר אזלינן בתר התחלה וכדעת הרמב"ם אבל לענין הכתיבה כיון דלא בעי שליחות לא קבל כח הבעל ולא נעשה במקומו שיהיה כאלו מסר לו הבעל הכח ומעשה הכתיבה נקרא על שם הכותב ולא על שם המצוה רק כשלא ציוה לא הוי לשמה ואם כן כיון דאינו יכול לצוות לכתוב מה שאין בידו לעשות עכשיו כיון דצריך לכתוב מדעתו הוי כשלוחו לגבי האי מילתא המתחיל בשעת כתיבה וכמו שכ' המרדכי כמו כן הוי לענין זה שלוחו דבעינן שיהיה המצוה ראוי לעשות בשעת כתיבה דהצוואה של קודם לכן חזינן כאלו מצוה עכשיו ואם בעת הכתיבה אינו בדעתו והוא משועמם הוי כאלו כתבו שלא מדעתו אבל לענין נתינה סבר הר"י שהביא הרשב"א דכשר כיון דכבר קבל כח הבעל ובא במקומו:

וא"ל דנאמר דגם שליחות הנתינה מתחיל משעת נתינה. דכבר כתב אאמ"ו ז"ל בספרו דיני קידושין שם לדון דאם לא חל השליחות מהשתא אי אפשר שיחול אחר כך דכבר כלתה אמירה של עשיית השליחות וא"ד לקידושי כסף או שטר לאחר ל' דמהני דשם מחמת קנין כסף או שטר שהוא בעינא לאחר ל' הוי קידושין אבל בשליחות דנגמר על ידי אמירה והאמירה גומר ענין שליחות וכבר כלתה אמירה ובאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' דמהני הוא משום דאמירה לגבוה הוי ככסף בהדיוט ואם כן בשליחות דלא שייך לומר כן אם ממנה אותו שיעשה שליח לאחר זמן כבר כלתה אמירה וכשממנה אותו לעשות לאחר זמן נעשה שליח מהשתא עיין שם בדבריו ויבואר עוד לקמן בזה וזה אתי שפיר בנתינה דבעינן שליחות אינו חל רק אם גומר מהשת' שמוסר לו הכח שיעשה לאחר זמן אבל לענין לשמה דאינו צריך לשליחות ואינו נותן לו כח אף שכבר כלתה האמירה שמצוה לסופר מ"מ נמשכו דבריו עד שכותב אז מכח צווי הבעל וחזינן כאלו מצוה השתא ובעינן שיהי' בריא בשעת כתיבה כנלע"ד בדברי הרשב"א די"ל דס"ל כדעת הרמב"ם דאם כבר קבל השליח כח מבעל בא במקומו לגבי נתינה משא"כ בכתיבה:

ג

ג) ולכאורה י"ל הא דמבואר בטוש"ע אה"ע (סי' ק"כ) דאף אם שלוחו כתבו צריך שיהי' הקלף משל בעל והטור כתב משם הרמ"ה דא"צ לזכות לו הנייר אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבו לה כיון דבשליחותו קעבדי מצו יהבי לה בשליחותו דבעל כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאתתא דמי דכיון דמזכו לאיתתא בשלוחותייהו אקנויי אקני לבעל לגרושי ביה ונמצא זכיית הבעל וגירושין באין כאחת. ובפ"ח כתב לדון דלא איצטרך למימר דמזכו ומקנו לבעל דאי משום דכתיב ונתן דבעינן שיהיה הגט משלו ה"מ כי קמגרש איהו אבל כי עביד שליח למכתב גיטא ולמיהב לאתתיה הרי השליח נכנס במקומו דשלוחו של אדם כמותו ולא בעי תו דלהוי הגט מבעל אלא כיון דהוי משל שליח סגי לן בהכי דכי היכי דוכתב הוי איהו או שלוחו אע"ג דלא כתב איהו מידי ה"נ ונתן הוי איהו או שלוחו אע"ג דלא קיהיב איהו מדידי' מידי וכי קאי ונתן אשליח מצי למהוי הגט מהשליח דהא ונתן קרינן בי'. וי"ל דתלי בזה אם השלי' קבל כח הבעל וכדע' הרמב"ם שפיר י"ל דונתן קרינן ביה כיון דהוא בא בכח הבעל שקבל אבל לדעת הטור וסייעתו דסובר דמינוי שליחות דבעל היינו שהשליח מוסר כחו וידו להבעל לכך אם הבעל נשתטה בשעת נתינה בטל הגט מה"ת ואף לכהונה לא נפסלה כיון דלא בר גירושין הוא אף ידו של הבעל אינו יכול לגרש ועל כרחך סובר דסוג שליחות דרבת' התורה הוא שכח של השליח נמסר למשלח ולדעת הרמב"ם הוא להיפך ולדבריו אתי שפיר דברי הפ"ח והח"מ שכיון שנמסר כח הבעל לשליח ואף אם נשתטה הבעל כיון דהיא אשתו יכול שליח לגרשה וכיון דבא השליח בחריקאו יכול לגרש אף אם אין הבעל זוכה בהגט כיון שהשליטו על אשתו לגרשה והתורה נתנה לו כח זה שיכול למסור להשליח שפיר בא במקומו ויכול לגרשה על ידי נתינתו אף שאינו של הבעל. אבל לדעת הטור דהשליח נעשה ידו של המשלח א"ש שצריך הבעל לקיים ונתן בידה ואם אין הנייר שלו אינו מקיים ונתן בידה:

ובספר בית מאיר שם כ' להשיג על סברת הפ"ח מקידושין (דף ז) הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ופירש רש"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו ולסברת הפ"ח מה צורך ללמוד מעבד כנעני דל"ב דליהוי חסר המקדש במידי ומה בגט דכתיב ונתן משלו אמרינן דמה שנותן השליח חשוב כמו שנותן המשלח מכ"ש בקידושין אף אם נאמר דצריך המקדש להיו' חסר במידי מ"מ כיון דשלוחו נחסר נימא דהוי כאלו המשלח נחסר אלא ודאי דלא שייך שליחות במידי דהקפידה שיהיה משלו ולדעתי יש לסלק ראיה הזאת דקידושין הוא ענין אחר דילפינן קחה קחה משדה עפרון שאשה נקנית בכסף והאשה מבטלת רצונו ונעשית כהפקר כמו שכ' ר"ן נדרים (דף ל') והבעל קונה אותה על ידי כסף הקידושין ולא ידענו שאדם יכול לקנות שום דבר אם לא יהיה חסרון כספו דבלעדי זאת אין סומך דעת הקונה וצריך למילף מעבד כנעני דעיקר הקנין במה שהמקנה קונ' ומקנה רק הגט כורת ממילא ענין האישות וכיון דשלוחו כמותו ומוסר בידו הספר כורת אף שאינו משל בעל. ומה שכ' ונתן משלו לא אדע הא אף כתבו על איסורי הנאה כשר וקרא דונתן לא קאי רק על הספר הכורת כמבואר גיטין (דף כ') ולדעת הרשב"א וסייעתו איסורי הנאה אינו שלו ויכול כל א' לחטוף ממנו ואעפ"כ כשר ועל כרחך הא דכתיב ונתן דלא בעי רק שלא יהיה של אחר ואף באומר הרי זה גיטך והנייר שלי כ' הרמב"ם (פ"ח) הטעם דא"ז כריתות והיינו כיון דנשאר זכות הבעל בהגט אבל אם לא יש שום זכות להבעל בהגט הוי כריתות. אם כן כיון דשלוחו כמותו על סוג דנמסר לו כחו של הבעל להיות שליט על אשתו לגרשה ולעשות הכריתות מהני נתינתו של השליח במקום הבעל כיון דלא נשאר שום זכות בהגט לו ולבעל וי"ל דהא דצריך להיות הנייר משל בעל ושהסופר יקנו להבעל דאל"כ נשאר זכות של אחרים בהגט ואינו כורת ולא דבעינן שיהיה דוקא משל הבעל רק הנתינה צריך שיהי' מכח הבעל וכמו שכתבתי:

ומ"ש הב"מ דהריטב"א קידושין שם סובר כהפ"ח כי כתב דאיירי דאין הנותן שליח אלא שנתן משלו כדי שתתקדש בו לפלוני והיינו דאתינן עלה מצד ע"כ ומשמע מניה הא על ידי שליח לא צריך לדון מעבד כנעני וכן ברמב"ן חמש שיטות כתב דכשם דאין אשה מתקדשת בשלה אלא בשל בעל או שלוחו כן אינ' מתגרשת אלא בכך וכתב אבל צ"ע כי באמת בקידושין אף בדבר שנתן לה אפילו לא היה זה שלוחו מתקדשת מדין עבד כנעני אלו דבריו. הנה מדברי הריטב"א אינו ראיה רק דלא צריך שליחות רק לענין אמירה אבל לא דנימא מצד הסברא דממון של המשלח יגמור הקנין להמשלח דתליא בסמיכת דעתו ואם לא נילף מעבד כנעני לא נדע שהקונה יקנה דבר בלא חסרון כיסו וממון של חבירו יעשה קנין אף שהוא שלוחו. ומה שכ' רמב"ן גיטין בשל בעל או שלוחו דוקא אילו קאי על קידושי שטר דהנייר צריך להיות של בעל או שלוחו אבל בקידושי כסף מהני מדין עבד כנעני וע' מה שאבאר אי"ה לקמן בקונטרס הקנינים בקנין מצד ע"כ:

ולמ"ש דבגירושין דלא בעי רק נתינת ספר ושלא יהי' אגד לגבי אחרים זכותם או לגבי בעל י"ל דהדין עם הפ"ח והג"פ דעמדו על הש"ע אה"ע שם (ס"ב) בגזל נייר דלמה אף בלא שינוי מעשה כלל רק אם היה יאוש בלבד לא יהי' מועיל גם כן מצד יאוש ושינוי רשות כמו בקדשה בגזל דאחרי' דמקודשת [ובתו"ג שם כ' דאישתמיט מני' דג"פ דברי הר"ן קידושין דכתב הא דקדש' בגזל אחר יאוש מהני הוא מטעם דהאשה קנתה אף דהמקדש לא יהיב לה מידי מדידי' מ"מ כיון שהנאה בא לה מחמתו מקודשת. ולא אדע הא עיקר סמיכתו של הג"פ הוא על דברי המ"מ וכן כתב הרשב"א גיטין (דף נ"ה) דקניית הגזלן וקנין של הלוקח באין כאחד מהראוי שיהני גם כן בגט ועיין מה שכ' אאמ"ו ז"ל בד"ח בדיני גניבה (סי' י"א)] אולם אף אם נאמר דאין הלוקח זוכה מכח הגזלן מ"מ לגבי גט אפשר דמהני דלא בעי רק נתינת ספר וכיון דעל ידי היאוש כבר יצא מרשות הנגזל ובפרט למה שכתבו תוס' ב"ק (דף ס"ט) דמצד הנגזל יכול כל אחד לזכות מהפקירא רק מצד קנין של הגזלן מעכב לזכות אם כן הספר שכתב על הנייר הוי שלו ואין בו שום שיור וזכות לאחרים כשבא ליד האשה מנ"ל דבעינן ונתן משלו ובב"מ כ' דצריך דוקא שיתן דבר שהוא שלו ולא ידעתי מנ"ל כיון דגם כתבו על איסור הנאה כשר. אולם אם מגרש בעל כרחה בזה צ"ע אם מהני על ידי שינוי רשות כיון דאינה רוצה לקנות נשאר עדיין זכות של הנגזל ולא הוי כריתות או דנימא כיון דאם תהיה מגורשת נקנה לה הנייר על ידי הכריתו' ויהיה ממילא השינוי רשות ויבואר אי"ה לקמן אם הגירושין מסבב הקנין של הגט או הקנין מסבב הגירושין:

גם בדברי רמ"ה דנראה מדבריו דלא אתי עלה מטעם דהשליח במקום הבעל קאי רק דזכיית הבעל וגירושי אשה באין כא' יש לחקור בסברתו אם נאמר דהוא כמו שכ' הראשונים בקנין סוד' של העדות דהוי כאלו הקנו הסודר להקונה על ידי המקנה כמו שכ' בש"מ ב"מ סוגיא דחליפין משם הרמ"ך וברשב"א קידושין (דף ח') משם הירושלמי בתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דאותו פלוני זוכה בעדה ואחר כך מחזיק לעצמו וכמו שכתבתי בזה בהגהותי בד"ח דיני מכירה (סי' ב') והבאתי דברי ירושלמי (פ"א) דקידושין דנראה דקנין עבד כנעני ג"כ מטעם זכייה אתינן עלה יעיין שם כן ה"נ האשה זכתה בהגט בשביל בעלה ומחזקה לעצמ' משל בעל וזכיית הבעל וגירושיה באין כאחד וכן ראיתי אחר כך בספר דברי אמת (דף ס"ג ע"ב) שלומד כן בדברי הרמ"ה ורמ"ך שבש"מ ב"מ הנז' דהוא על דרך הירושלמי הנז'. ולפי זה היה נראה באם מגרשה בעל כרחה לא מהני גם לדעת הרמ"ה בנייר של השליח וכן במגרש לקטנה גם כן ל"מ דאינה יכולה לזכות בעד הבעל [אם לא לדעת הרא"ש קידושין (דף י"ט) דאף דאין שליחות לקטנה לזכות לעצמה בשליחות אביה מהני ועיין באבני מילואים (סי' ל"ז ס"ק ג') דקטן נעשה שליח כל שהוא לטובתו ועיין מה שכתבתי בזה בהגהותי בדברי חיים דיני גביית חוב (סי' ז')] ומסתימת דברי הרמ"ה משמע דבכל גווני מתגרשת בהנייר של השליח ועל כרחך דסברתו אינו דהאשה זכתה להבעל רק כיון דהשליח יהיב להאשה בשליחותיה דהבעל אקנוי אקני לבעל לגרושי ביה וזכיית הבעל בא במה שהשליח קעביד בשליחותיה ולא בעי שהבעל יעשה בו מצד קנין רק ממילא נעשה שלו כיון דמגרש בזה לאשתו דבעל הוי כמאן דיהבי' לבעל והדר בעל ויהיב לאיתת' ואף דאין אדם זוכה בשלו לאחרים היינו כיון דליכא הוצא' מרשו' לרשות אבל אם מוציא הדבר לרשות אחרים בשליחותיה ממילא נעשה של אחרים מצד הקנאת השליח אף בלא מעשה קנין של הזוכה כיון דאינו זוכה ממש רק שיהיה חשוב כאלו הזוכה זוכה ממנו לענין זה מהני. ועוד אם נאמר כמו שכ' בספר דברי אמת דהאשה זכתה מקודם לבעל אם כן בשעת נתינה לא הוי של בעל ומה מהני מה שמחזקת אחר כך לעצמה בתורת גירושין דומ' לטלי גיטך מעג"ק דלא מהני מטעם דבעינן ונתן בידה כאן נמי כיון דבשעת נתינה לאו של בעל הוא ל"ה ונתן ואף די"ל דבא ביחד מ"מ בפשיטות נראה דלאו מטעם זכיה אתינן עלה ועוד יש להאריך בענין זה אכ"מ. הדרן לדברינו דלכאורה לדעת הרמב"ם בסוג דשלוחו של אדם כמותו דלא איכפת לן במה דלא מצי למיעבד אחר כך המעשה מן התורה דשליח כבר קבל כח הבעל יש מקום לדברי הפ"ח הנז' דסגי לגרש בנייר של השליח. אולם הב"י בש"ע אף דפוסק (סי' קכ"א) כדעת הרמב"ם סובר דמ"מ אף דנעשה שליט על אשתו לגרשה הנייר צריך להיות משל בעל המשלח דמ"מ אף דבא בחריקאו עיקר המגרש הוא שתהיה גרושה מאישה צריך שיהיה משל בעל:

ד

ד) ויש לדון דגם הא דנחלקו הפוסקים אם יכול לעשות שליח שלא בפניו כמבואר בר"ן סוף פ' התקבל ועיין תוס' רי"ד קידושין (דף ח') תלי גם כן בזה אם נאמר כשיטת הרמב"ם דהמשלח מוסר כח לשליח שיהיה במקומו ובחריקאו כל מה שיעש' אתי שפיר אף בממנה לפלוני שליח בפני אחרים או בפני ב"ד וכשנודע לאותו פלוני מהני השליחות למפרע משעת מינוי השליחו' דא"ל דנגמר השליחות כשיודע לו דאם כן כבר כלתה הדיבור וכמו שכתבתי לעיל משם אאמ"ו ז"ל דאינו יכול למנות השליח רק שיהי' נעשה שליח מהשתא דאל"כ ל"מ דכבר כלתה אמירה ועיין מה שכ' בד"ח בהגהותי בדיני גיטין (סי' ל') ליישב על פי זה דברי תשובת רשב"א דכ' באשה שאמרה כל מי מכם שירצה בעלי לתת לו הגט יהי' שליח לקבלה שלי אפשר שנאמר בזה אין ברירה כענין לאיזה שארצה אגרש בו. וכולם תמהו בזה דלא תליא בברירה רק במקום שצריך שיחול למפרע אבל שיחול אחרי שיתברר אז לא צריך לברירה וי"ל דהרשב"א מסתפק בזה די"ל דאם נאמר דכוונתה דלמי שיברר הבעל יהיה שליח לקבלה מאז לא חל כלל דכבר כלתה אמירה ועל כרחך כוונתה דממנה לשליח שיהי' מהשתא את שיבחר בו הבעל אם כן תלי שפיר בברירה עיין שם ואם כן גם אם מינה לשליח שלא בפניו צריך על כרחך לומר דמהשתא חל דאל"כ רק לאחר שיודע לו ויקבל שליחותו כבר כלתה אמירה וע"כ דחל מהשתא משעת אמירה אף דלא ידענו אם יתרצה לקבל השליח שליחותו מ"מ חל מהשתא וכן כתבתי שם בהגהותי בדיני קידושין (סי' ל"ג) והבאתי שכן מבואר גם כן בס' חמדת שלמה אה"ע (סי' ס"ט) שהבליע בנעימות דבריו דמהשתא נעשה שליח שלא בפניו אף דאינו יודע כלל משום דבר ואף דלא כ' טעם הדבר ואם כן זה אתי שפיר אם נאמר דהמשלח מוסר כחו לשליח ובזה נגמר הדבר ויש סברא דאף שלא בפניו מוסר כחו לו ולכשיתרצה חל למפרע אבל אם נאמר דהשליח נעשה ידו של המשלח קשה להבין כ"ז שלא נודע לו להשליח אם רוצה בכך איככה יזכה המשלח בידו וכחו ואף דגם אם המשלח מוסר כחו לשליח מ"מ אם אינו לפנינו במה יזכה מ"מ י"ל כיון דגלי לן קרא דיכול בדיבור בעלמא למסור כח לשלוחו שיעשה בחריקאו אז בדבורו מזכה לו אף שלא בפניו דוגמ' בדעת אחרת דל"ב כוונת קנין אבל שיזכה המשלח ביד וכח השליח כשהוא שלא בפניו ולא ידע כלל מזה ועכ"ז יהני מהשתא קשה להבין מצד הסברא:

גם הא דנראה מדברי הר"ן גיטין ר"פ הזורק דשליח יכול להקנו' קרקע שלו לאחר ואגבו המטלטלין של המשלח [ועיין בספר מקו"ח הלכו' פסח (סי' תמ"ח) שכתב לדון כן מצד הסברא והדברי' מבוארים בר"ן גיטין הנז'] יש לומר גם כן דהוא רק כיון דהשליח בא בכח המשלח דהמשלח נותן לו כחו דאז שפיר הוא המקנה הקרקע ואגבן המטלטלין אבל אם נאמר דהשליח נעשה ידו של המשלח אם כן כיצד יזכה אגב קרקע דשליח שמקנה לפלוני המטלטלין של המשלח הא הוי כאלו המשלח מקנה והוי כאלו אחד מקנה קרקע ואחר מטלטלין. ואולם במקנה קידושין (דף כ"ז) כ' דגם בכה"ג קונה באגב ויבואר אי"ה במ"א:

ובטור אה"ע (סי' ק"מ) כ' בשליח קבלה שמינתה האשה לקבל הגט מספקא לן אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק לחצרו או לתוך ד"א של השליח שתהיה מגורשת ומסתבר' שדינו כדין האשה לכל דבר. ומזה גם כן נראה דהשליח קבל כח המשלח לכך חצרו וד"א זוכה לו כיון דבא בכח האשה ובחריקא' קאי אבל אם נאמר דנעשה יד וכח של המשלח מה מהני שבא לחצרו של השליח הא השליח אף דמסר לה ידו מ"מ בחצרו וד"א לא זכתה ועיין מל"מ (פ"ז) מגירושין דהביא דספק זה מסתפק לי' לירושלמי גיטין ועיין שם בספר בית מאיר וכתבתי בזה במ"א. גם בשליח לתבוע החוב י"ל גם כן דתלי בזה דדעת הרא"ש דסובר דמן הדין יכול לתבוע מצד דשליח של אדם כמותו ופיו כפיו היינו דסובר דשליח נעשה ידו של המשלח והוי כאלו המשלח תבעו וכן לדעת הרז"ה והרמב"ן כ' דיכול לומר לאו בע"ד דידי את היינו דסובר דיכול למסור זכותו לשליח שיהיה במקומו ובחריקאו שליט על דבר זה כדעת הרמב"ם לכן כיון דבכ"ז לא זכה בהחוב יכול לומר לאו בעל דברים דידי את:

אך יותר מסתבר לומר דגם הטור סובר דשליח כמותו היינו דבא בחריקאו ובכחו של משלח ומ"מ סובר אם נשתטה המשלח אף דאכתי אגידה ביה בהבעל מ"מ אין השליח יכול לגרש דסובר כל מידי דמשלח לא מצי עביד שליח לא מצי עביד בעינן שיהיה המשלח יכול לעשות בשעת מעשה דשליח עושה:

וי"ל דזאת הוא הבחינה המחלקת בין כח זכיה לכח שליחות דלכאורה יקשה להסוברים זכיה לאו מטעם שליחות הוא אמאי יועיל בגט אשה ובש"ס סוף יבמות איבעיא לן במזכה גט לאשה במקום יבם אם זכות הוא לה או חוב הא לו יהיה זכות הוא לה הא בגט אשה קרא כתיב ונתן בידה ושליחות גלי לן קרא דמהני דשליח של אדם כמותו ויד שליח כמשלח אבל זכיה הוא רק קנין בפני עצמו דגלי קרא דיכול כל אחד לעשות קנין בעד אחר בדבר דזכות הוא לו לפי דעת בני אדם דדבר זה זכות הוא להאחר אז כשיתרצה כשיודע לו מהני למפרע וכמבואר בנ"י יבמות שם וברמב"ם (פ"ד) מזכיה ומ"מ עכשיו לא הוי רק כמו קנין בלבד ומה מועיל לגבי גט אשה דכתיב ונתן בידה וכמו דלא מהני לגבי גט ברצון המתגרשת קנין סודר או אגב שיזכה בהגט כמבוא' בר"ן ורשב"א פ' הזורק ועיין תו"ג (סי' קל"ט) משום דבעינן לקיים ונתן בידה או לרשותה אם כן אף זכיה לא עדיף משאר קנין. וראיתי בתשובת מרן רע"א ז"ל בדברי בנו הרה"ג מוה"ש ז"ל שעמד בסתירת דברי הר"ן הנז' דכ' דאגב לא מהני בגט ולמה בגיטין (דף י"ג) מדחיק הר"ן א"ע בטעם הדבר דל"מ מעמד שלשתן בגט הא בפשיטות כיון דאין הגט ברשותה ולא הוי רק קנין כמו שאר קנינים לכן אינו מועיל דבעינן ונתן בידה ולא ידעתי למה לא עמד להקשות מזכיה דמבואר בש"ס דאם זכות הוא לה מהני בגט ולהסוברים דזכיה לאו מטעם שליחות הוא הוי רק כקנין בעלמא ואמאי מהני וכן עמד על זה גם כן דודי הרב הגדול הצדיק המנוח מ' אליעזר זללה"ה וא"ל דזכיה אף דלאו מטעם שליחות הוא וזכין לקטן מ"מ לא גרע משליחות גם כן ז"א דמבואר להמעיין ברשב"א רפ"ב קידושין יראה דס"ל דלא עדיף משליחות רק דהוי קנין בפ"ע מדהביא ראיה דזכיה מטעם שליחות מדאמרינן (פ"א) דב"מ חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות גבי מתנה דזכות הוא זכין לאדם שלא בפניו. וקשה ודאי בנותן מתנה לחצר חבירו לא נוכל לומר מטעם זכיה דחצר לאו בר דעת הוא ועל כרחך דהוי כשליח של בעלים אבל לא נוכל לומר דהנותן מזכה על ידי חצרו שיזכה בעד בעל החצר לכך נקט הש"ס שליחו' דהוא כח ויד של בעל החצר אבל מ"מ נוכל לומר דזכיה עדיף משליחות ובמקום דל"מ מצד שליחות כגון לזכות לקטן מ"מ מהני מטעם זכיה אלא ודאי דסובר דאי זכיה לאו מטעם שליחות הוא לא הוי כשליחות כלל רק קנין בפ"ע [ובדברי הרשב"א שם שהביא ראיה מנדרים בתורם משלו על של חבירו דסותר לכאורה לדבריו שבנדרים (דף ל"ה) יש בזה לדבר טובא לבאר דבריו ואכ"מ] עכ"פ מבואר מדבריו דאי זכיה לאו מטעם שליחות הוא רק כקנין בפ"ע וכ"ז שלא עשאו אותו הבעלים לשליח לאו שלוחו הוא דבעינן מדעת רק זכיה גלי לן קרא דאחד יכול לזכות בעד חבירו שלא מדעתו ומהני כשמתרצה הזוכה בו ואינו מוחה כששמע ואם כן כיון דלא הוי רק כקנין בעלמא אמאי יועיל לגבי גט שיזכה בהגט בעד המתגרשת אם זכות הוא לה דהא ונתן בידה כתיב או לרשותה וע"י זכיה עדיין לא בא לידה ולרשותה:

ולמ"ש י"ל דההבדל בין שליחות לזכיה הוא דשליחות רבי לן הקרא שהוא כמותו דהמשלח מוסר לו הכח ונעשה במקומו ובחריקאו על אותו שמרשה לו וממנה אותו לשליח ועשייתו כעשיותיו של המשלח לא שהשליח ימסור כחו ושיהיה ידו של המשלח מה שאין כן זכיה רבי לן רחמנא שזה שעושה מעשה הזכיה ועומד במקום הזוכה ומכוין לזכות בעדו מהני מטעם דזה שעושה מעשה הזכיה מוסר ומזכה רשותו וידו להבעלי' שרוצ' לזכות בעדו ולכך סברו דמהני אף בקטן דיכול לקנות בד"א מקנה ויכול הזוכה לזכות בעדו דמוסר לזכותו רשותו. ולפי זה בגט נמי אם זכות הוא לה מהני כיון דזה שזוכה הגט בעדו מקנה ידו ורשותו למעשה הזכיה הזאת להאשה והוי כאלו בא הגט לרשות'. וא"ל אם כן מה הקשה הר"ן רפ"ב דקידושין על הסוברים דזכיה הוא מטעם שליחות מרשב"א דסובר דשיחרור לא מהני רק על ידי אחרים ומה מהני הא אף להסוברים דלאו מטעם שליחות הוא מ"מ צריך שלא יהי' על ידי קנין בלבד ועל כרחך צ"ל דזכה כמו דהי' מהני בגט אשה משום דהזוכה מזכה ידו ורשותו להא כן נמי בג"ש ומה מהני הא מה שקנה עבד קנה רבו ושוב ליכא הוצאה מרשות. זה אינו דאף אם העבד זוכה ברשות האחר המזכה לו רשותו לזכות בהג"ש מרבו כיון דזה אינו מזכה לו רק לענין שיזכה בהג"ש ושיבא לרשות ולא שיזכה בו רבו. ולפי זה כן נמי במעמד שלשתן שפיר צריך לומר דלא מהני בג"ש משום דלא שייך לומר מגו דזכי לנפשי' כמו שכ' הר"ן דבלא זה שפיר היה נקנה השטר שחרור להעבד אף דבשאר קנינים לא מהני בגט מ"מ הא זכיה מהני וקנין דמעמ"ג הוי כמו זכיה דזה זוכה בעד זה:

וקצת היה נראה דאף הסוברים דזכיה מטעם שליחות היינו דזה שעושה מעשה הזכיה מקנה רשותו לזה שזוכה בעדו ולא בכל מקום שהשליח בא בכח המשלח שמסר לו כחו ובחריקאו בא אבל כשלא נעשה שליח מהמשלח רק במידי דזכות הוא לו לא נוכל לומר דבא בחריקאו כיון שלא ידע מזה רק הזוכ' מקנה רשותו לפלוני שזוכה בעדו ובד"א מקנה ל"ב כוונה לקנות ולפי זה היה מיושב קושית הר"ן הנז' דאף אם נאמר לרשב"א דאין עבד יכול לעשות שליח הואיל דליתא בדנפשי' היינו למסור כחו להשליח שיבא בחריקאו זה א"י כיון דכחו הוא של האדון ובעינן בג"ש שיצא מרשותו דומיא דגט אשה אבל במזכה להעבד שטר על ידי אחרים אף דזכיה מטעם שליחות הוא על כרחך היינו דהזוכ' מקנה להעבד הרשות שלו דלא נוכל לומר דהעבד מוסר כחו לזה שזוכה בעדו דבעינן דעת מקנה והעבד אינו בפנינו ועל כרחך דזכיה עדיף דרשות זה שעושה הזכיה הוי כאלו נעשה רשותו של העבד וזה מהני דיכול להקנות רשותו על מנת שלא יהיה לרבו רשות בו ואם כן יצא השטר שיחרור מרשות האדון מה שאין כן כשעושה העבד אותו לשליח הוי כמוסר לו כחו לשליח ולא יצא הג"ש מרשות רבו ועיין היטב בזה:

ה

ה) ועיין תוס' קידושין (דף מ"ב) ד"ה ודילמא שכתבו אבל לשוי' שליח היכא דליכא שותפות מנ"ל וא"ל דאה"נ בלית ליה שותפות לא מצי משוי שליח דהא תנן הרי שאמר לו רבו כו' והקשה בשעה"מ דלמא שאני עבד דידו כיד רבו כמו דמבואר ש"ס ב"מ (דף צ"ו) דאף דלענין שאלה בבעלים לא מהני שלוחו של המשאיל מ"מ באומר לעבדו צא והשאיל עם פרתי מסתברא יד העבד כיד רבו דמיא חזינן דעבדו עדיף מטעם דידו כיד רבו. ולמה שכ' לעיל דסוג שליחות הוא להיות כמותו היינו דמוסר לו כחו ומוקי גברא בחריקאו לעשות מעשה הזאת ויד השליח נעשה כיד משלחו אם כן כל זמן דלא ידענו דיש כח לאדם לעשות שליח ושיהיה גברא בחריקאו לענין שחיטת קדשים ממילא אף אם עבדו שוחט אף דהוי ידו כיד רבו מ"מ הא שחיטת קדשי' בעו כוונה ולא מהני כוונת העבד לשחוט הק"פ לו יהא דידו כיד רבו מ"מ הא אף אם רבו שוחט בלא כוונה שחיטתו פסולה וע"כ מצד שליחות הוי והמשלח יכול למסור כחו במעשה הזאת להשליח שיהיה כאלו המשלח בעצמו עושה וכוונת השליח גם כן מהני מה שאין כן לענין שאילה בבעלים אף דילפינן מקרא דשלוחו אינו פוטר רק אם בעליו עמו מ"מ כשעבדו שאול עמו עדיף דידו כיד רבו ממש והוי כאלו בעליו עמו דידו כיד רבו. אך יש להבין הא לגבי מציאה גם כן בעינן כוונת קנין ואף עפ"כ אף אם מגביה מציאה לחבירו להסוברים דלא קנה חבירו מ"מ פועל עדיף דידו כיד רבו כמבואר ב"מ (דף י') ויבואר בזה אי"ה במ"א:

ו

ו) ודע דאף לדעת הרמב"ם בעשאו שליח כשהוא בריא ונשתט' אח"כ דמהני מן התורה מטעם דכבר נעשה שליח בזמן דמצי למיעבד וכבר קבל כח הבעל וכיון דאף דנשתט' מ"מ האישו' לא נפקא ואגידה ביה יכול הגט הנמסר מן שלוחו דבעל לעשות הכריתות מ"מ לענין הקידושין בכה"ג וכן לקנות איזה דבר אם עשאו שליח לקדש כשהוא בריא ואחר כך נשתטה י"ל דגם לדעת הרמב"ם מה"ת ל"מ הקדושין. והטעם ע"פ מה שבארתי בהגהותי לס' ד"ח מאאמ"ו הגאון ז"ל דיני שילוחין (סי' א') דאאמ"ו ז"ל יצא שמה לדון בדבר חדש דאף אם נאמר כהן שיאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה גרושה דאינה מקודשת מצד דאשלד"ע ובטל המעשה די"ל דזה דוקא אם מקדשה בכסף דהשליח צריך שיאמר הרי את מקודשת בזה שאני נותן לך לפלוני וכיון דאשלד"ע בטל המעשה משא"כ כשמוסר הכהן שטר קידושין שמקדשה בשטר ושלח ישראל למסור לה השטר קידושין בזה י"ל דחלין הקידושין דהא גוף הקידושין לא עשה השליח רק הכהן המקדש והשטר הוא המקדש ובפרט אם מהני טלי קידושך מעג"ק כמו שכ' ב"ש (סי' כ"ז) ואינו דומה לקידושי כסף דשם השליח עושה כל הקידושין בדבריו שאמר שתהי' מקודשת לפלוני כהן בשליחותו מה שאין כן בשטר והביא סעד לדבריו מדב' הר"י מיגאש ז"ל המובא ברשב"א ור"ן גיטין (דף כ"ג) בהא דאין עבד נעשה שליח לקבל גט אשה דסובר דדוקא שליח לקבלה אינו נעשה כיון דבהגיע הגט ליד שליח נתגרשה שייך למיפסל משום דאף דעבד בר שליחות הוא ליתא בתורת גיטין אבל יכול להיות שליח להולכה כיון דלא נתגרשה עד שיבא הגט לידה וכיון דעבד איתא בתורת שליחות יכול להיות שלא יהיה כטלי גיטך מע"ג קרקע וה"נ לענין קידושין בעבירה והניח בצ"ע:

ואני הצעיר כתבתי שם לדון לחלק בין קידושין לגיטין דהא הש"ע אה"ע (סי' ל"ה) סתם דעבד פסול להיות שליח לגבי קידושין והב"ש (ס"ק י"ד) שם הקש' הא (סי' קמ"א) הביא ד' הר"י מיגאש ז"ל דכשהוא שליח להולכה בגט הוי ספק ולמה לענין קידושין כ' דפסול. ובספר א"מ כ' שם דבגט אין צריך שליחות רק לנתינה ואין צריך מדאורייתא שיאמר הרי זה גיטך מה שאין כן קידושין אף בקידושי שטר צריך שיאמר המקדש וכמו שכ' הב"ש (סי' קל"ו) הואיל דאינו ניכר אם גם דעתה לקידושין וכיון דעבד אינו בר קידושין אינו נעשה שליח לאמירה זו ולפי זה בנידון דאאמ"ו ז"ל שייך גם כן בקידושי שטר לומר אשלד"ע. אולם דברי האבני מילואים תמוהין דהא דכתב הב"ש דבקידושין צריך אמירה הוא רק למען דעת דעתה שתתרצה לקבל בתורת קידושין ובעסוקין באותו ענין גם כן מהני ואם גילתה דעתה שתתרצה גם כן מהני אם כן אין האמירה של השליח הוא מצד שליחות רק לגלות דעתה שרצונה בזה ולמה אין עבד נעשה שליח כמו גבי גט לדעת הר"י מיגאש ז"ל. ברם בגוף החילוק בגט בין שליח לקבלה לשליח להולכה יש להתבונן למה שכ' הב"ש (סי' קל"ו) דאף דאין צריך לומר הרי את מגורשת מ"מ צריך הבעל לתת הגט לשם כריתות אם כן שליח להולכה שהוא במקום הבעל צריך גם כן שימסור לשם כריתות ואמאי יהיה עבד כשר כיון דאינו בתורת גיטין וע"כ צריך לומר דלדעת הר"י הלוי ז"ל א"צ שום כוונה מהשליח ולפי זה יש לחלק טובא בין קידושין לגירושין דהמקד' ודאי צריך שיכוין המקד' לקנות האשה על ידי הכסף קידושין או השטר ואם אינו מכוין לקנות אף אם האשה מכוונת להקנות א"ע אינה מקודשת ואף אם בשאר קנינים בד"א מקנה לא בעי כוונת קנין מ"מ בקידושין לא מהני ד"א מקנה דהאשה אינה מקנית א"ע רק מבטלת דעתה כמו שכ' הר"ן נדרים (דף ל') דוכי יקח איש אשה כתיב ולא כי תלקח אשה לאיש ולא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל רק כיון שמסכמת היא מבטלת דעתה ורצונה ומשווה נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו. אם כן ודאי בעינן כוונת הבעל לזכות בה ואם עושה שליח לקדש לו האשה הן בכסף הן בשטר גם כן נראה דהשליח צריך שיכוין לזכות בה בעד המשלח ואף אם בממון כששלח הקונה המעות ליד המקנה והמוכ' מקבלו לא בעי שום כוונה ואף שליחות לא צריך דאף על ידי חשו"ק מועיל דהוי מעשה קוף בעלמא כמו שכ' הנתיבות (סי' קפ"ב) היינו כיון דיש ד"א מקנה והכסף עושה הקנין אבל בקידושי אשה כיון דליכא דעת מקנה אם שלח לה השטר על ידי שליח צריך שיהיה בר שליחות ושיכוין השליח לזכות בהאשה בעד המשלח ואף במקדש אשה שיחול הקידושין לאחר ל' יום חל הקידושין סוף ל' אף דאז אין המקדש מכוין לזכות בהאשה היינו דהכוונה בשעת נתינה מועיל על סוף חלות הקידושין אבל כשמוסר לשליח להוליך לה בשעת המסירה להשליח ודאי לא מהני אז כוונת המשלח דליכא אז שום התחלות קנין קידושין ובשעת גמר הקנין כשבא השטר ליד האשה אז צריך כוונה לקנות ואז אין המשלח מכוין לזכות בהאשה דאינו בשעת קידושין ועל כרחך דצריך השליח לכוין לזכות בה בעד המשלח והוא במקום המשלח (ועיין קצוה"ח סי' ער"ה) ובנחיבו' שם ובדברי משפט ובדברי חיים דיני גניבה (סי' ו') ואם שלח על ידי קוף השטר אף אם נאמר דטלי קידושיך מעג"ק מהני מ"מ זה דוקא היכא דהבעל כאן בעת שנטלה האשה השטר ומכוין לזכות בה על ידי שטר זה אבל בשולח על ידי קוף ואין הבעל שם בעת שמגיע לידה השטר דאינו מכוין לקנות אינה מקודשת:

ולפי"ז מיושב קושית הב"ש על הש"ע די"ל דהמחבר סובר דבגט אף דכתיב ונתן לה ספר כריתות היינו דספר כורת ולא בעי כוונת נתינה לשם כריתות לדעת הר"י מיגאש ולכך גם עבד יכול להיות שליח להולכה וגם כוונה להקנות האשה לעצמ' ל"ב בגט אשה רק דהספר כורת וזכתה בעצמה אף בע"כ וכן מצאתי מבואר ברדב"ז (ח"ג סי' ר"ח) דאינו אלא כמסלק רשות מעליה שהרי אין גופה קנויה לו ועיין שם שכ' דמטעם זה אף הר"ח דסובר דגוסס לאו בר הקנאה הוא מודה דיכול לגרש דבגט סגי בכח כ"ד ועיין מה שכ' בהגהותי בד"ח דיני מתנה (סי' י"ד) מה שאין כן בקידושין דבעינן שהשליח יכוין לקנות האשה בעד המשלח וכנז' לכך עבד דלאו בר קידושין הוא א"י להיות אף שליח להולכה:

וראיתי בספר קהלת יעקב מהגאון בעל ח"ד ז"ל (בסי' ל') שהביא בשם המהר"ל להוכיח דטלי קידושיך מעג"ק ל"מ דאל"כ מי שיש לו מעות במ"א שהאשה שם וכתב לה שתטול הקידושין ותהא מקודשת בהן תתקדש ואם כן למה לן הא דרבי רחמנא שליחות לקידושין הא מבואר באה"ע (סי' קמ"א) דאם שלח כתב ע"י עכו"ם וממנה ישראל בכתבו להיות שלוחו ליתן גט לאשתו דמהני דעכו"ם מעשה קוף בעלמא הוא דעביד ואם נאמר דטלי קידושיך מעל גבי קרקע מהני למה לי הא דשלוחו של אדם כמותו אפילו לא יהא כמותו כיון דאמר לה האיש שהבעל צוה לאמר לה הרי את מקודשת וכן אמר בביתו או שכתב כן לה הרי את מקודשת לי במה שתטול הקידושין תתקדש דהא לא יהא השליח אלא כקוף בעלמא שהביא לה אמירת או כתיבת הבעל והיא נהנית במה שנטלה המעות אלא ודאי בעינן נתינת המעות מיד הבעל ליד האשה עיין שם ולמה שכ' לא אבין הא רבי לן רחמנ' דמהני כוונת השליח לזכות בעד המשלח דבלא כוונת קנין א"מ וכמו שכ':

ומעתה בנידון דאאמ"ו זצללה"ה כיון דבעי לענין קידושין שהשליח יכוין לקנותה בשטר זה בעד המשלח שוב בכהן שאמר לישראל הולך השטר קידושין לאשה גרושה שייך לומר אין שליח לדבר עבירה כיון דבעי כוונת השליח והשליח עושה מעשה העבירה שמכוין לקנותה עבור הכהן המשלח. גם אם נאמר דכוונת הבעל מהני אם כן בקידושי כסף גם כן יהא מהני על ידי שליח אף לדבר עבירה כיון דעסוקין באותו ענין מהני אף אם שתקה אחרי כן עיין ב"ש אה"ע (סי' כ"ז ס"ק ו') אם כן האמירה אינו מטעם שליחות רק לדעת דעתה וגם המסירה אינו מטעם שליחות כיון דטלי קידושיך מעג"ק מהני אם כן אין השליח עושה העבירה אלא ודאי כיון דהשליח מכוין לקנות האשה בעד המשלח הכהן עושה השליח עיקר העבירה ואם כן הוא הדין בשטר נמי כיון דבעינן כוונת השליח לזכות האשה הגרושה בעד המשלח הכהן עושה העבירה שייך לומר אשלד"ע. ע"כ דברי שם בד"ח בעזה"י:

ולכאורה מלשון תוס' רי"ד קידושין (דף ט') שכתב דגט אשה נמי שכותב הבעל מפני שהוא המקנה והאש' נקנית וכותב לה הרי א"מ ממני ומקנה לה גופה אבל הכא הבעל קונה והאשה מקנה את עצמה לו עכ"ל משמע דהבעל מקנה את האשה. אולם אינו מוכרח די"ל כוונתו על סילוק רשותו מעליה אבל לא בעי כוונת מקנה והא ראיה דלגבי קידושין נמי נקט האשה מקנה ובאמת אינה מקנת את עצמה רק מבטלת דעתה והבעל מכניסה דכי יקח כתיב וכמו שכ' הר"ן נדרים והא דמבואר בש"ס ריש קידושין דפריך מ"ט לא קתני האיש מקנה ומתרץ משום דאיכא מיתת הבעל ואי נימא דעל ידי גט לא בעינן כוונת הקנאה רק סילוק רשות מאי פריך דאי הוי קתני האיש מקנה היינו סוברים דבעינן כוונת מקנה וקונה ובאמת אינו כן לכך קתני וקונה א"ע יש לומר הא דידענו דאין צריך לגבי גט כוונת הקנאה דאיתקש יציאות אהדדי וכמו דיוצאת במיתת הבעל אף בלא כוונת הקנאה כן נמי בגט הנתינה בלבד כורת אף בלא כוונת הקנאה וזה תירץ הש"ס דהא איכא מיתת הבעל דקונה א"ע לכך אף על ידי הגט לא שייך לומר האיש מקנה דאיתקיש יציאות אהדדי. וקצת י"ל בכוונת הש"ס ר"פ האיש מקדש דקאמר מה לגירושין שכן ישנה בע"כ והקשו המפרשים נילף משליח דידה דיכולה לעשות שליח לקבל גיטה נילף ג"כ מזה לענין קידושין ששניהם יכולין לעשות שילוחין ולמה שכ' י"ל דכוונת הש"ס מה לגירושין שכן ישנו בע"כ וכיון דהוא בע"כ ע"כ אין כוונת קנין והקנאה רק בנתינת הגט במקום הראוי לקנין מתגרשת לכך יכול גם כן לעשות שליח על מעשה הנתינה והאשה גם כן תוכל לעשות שליח על הקבלה שיה' ידו של השליח כידה משא"כ בקידושין שהשליח של המקדש צריך לכוין לזכות בהאשה בעד המשלח וכן האשה נתנה להשליח רשות לבטל רצונה וזכותה כדי שיזכה בה הבעל מנ"ל דמהני לענין זה שליחות ואם כן גם משליח קבלה שלה לגבי גט לא נוכל למילף כיון דאין האשה המתגרשת צריכה לשום כוונה והא ראיה דמתגרשת אף בעל כרחה לכך יכולה לעשות שליח על עצם הקבלה מה שאין כן בקידושין:

ובזה מיושב מה ששמעתי מקשין על ספר נו"ב דס"ל דאף מדינא דגמרא אינו יכול לגרש בעל כרחה על ידי שליח מטעם דאינו יכול לעשות שליח במקום דחב לאחרינא אם כן מה פריך הש"ס הנז' הא נוכל למילף שליח לקידושין מגירושין בע"כ ממה דשליח עושה שליח אף דאינו יכול לעשות שליח לגרש וגם השליח הראשון אינו יכול לגרש בע"כ ואף עפ"כ יכול לעשות שליח חזינן דאף מה שאינו יכול לעשות בע"כ יכול לעשות על ידי שליח כך שמעתי ובאמת ל"ק למה דמסיק ש"ס גיטין (דף כ"ט ע"ב) אמר מר בר רב אשי הא דאבא דקטנותא הוא אילו מת בעל מידי מששא אית בהו כלהו מכח בעל קאתו איתיה לבעל איתנהו לכולהו ליתא לבעל ליתנייהו לכולהו חזינן דלא בא מכחו של השליח הראשון ונעשה רק שלוחו של הבעל ולמסור זכותו ונסתלק הראשון אחר כך לגמרי זה יכול לעשות והבעל יכול לעשו' בעל כרחה אבל אכתי מנ"ל בקידושין דבא מכח משלחו שאינו יכול לעשות בעל כרחו שיועיל שליחות. אולם למה שכ' בהבנת דברי הש"ס שכן ישנו בע"כ דמזה ידעינן דלא צריך כוונת קנין רק כוונת נתינ' ומזה לא נוכל למילף קידושין דבעי כוונה אתי שפיר כמובן:

ז

ז) והנה להמתבאר דבגט לא בעי כוונת הקנאה נראה להבין דברי בעל ספר מחנה אפרים הלכות שליחות (סי' ח') שכ' בדברי רמב"ם הל' זכיה ומתנה (פ"ד ה"י) וז"ל המתנה כגט שאינו יכול למסור דברים לשליח כיצד אמר לשלשה אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוה לפלוני אין זה כלום ואם אמרו כו' לא קנה וכן אם אמר לשנים כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנהו לפלוני אינן יכולין לומר לסופר לכתוב אלא הן עצמן כותבין כמו בגט עכ"ל ומדקדק בעל מ"א כיון שכ' דבאומר אמרו המתנה בטילה מה צריך לכתוב וכן אם אמר דהא כ"ש באומר כתבו ותנו לכך כתב דע"כ לא כתב הרמב"ם דבאומר אמרו המתנה בטילה רק באומר אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו ויתנו הם דהראשונים לא עבדי שום מעשה אלא מילי היא דמימסרו להו אבל אם עשאו שליח לאחד וא"ל אמרו לפלוני שיכתובו ותן אתה כה"ג לא שייך לומר מילי לא מימסרן לשליח שהרי השליח הראשון הוא שמקנה אותו שלוחו של אדם כמותו ומש"ה בכתבו ותנו אי לאו טעמא משום דקפיד דאמר כתבו היו יכולים לומר לאחרים שיכתבו שהרי השליח מקנה אותו והביא ראי' מדברי רמב"ם שסובר (פ"ג) מאישות דיכולין לכתוב שטר קידושין לדעת שלוחה וה"ט כיון דשליח מקנה אותה ידו כידה ע"ש עוד:

ולכאורה קשה ע"ד הא בסוגיא דגיטין (דף ס"ו) דספיקא דשמואל מיירי באומר כתבו ותנו ועשאו את השליח כבע"ד ליתן את הגט ואפי"ה באמרו לסופר לכתוב פסול כיון דצריך שליחות על הכתיבה או שישמעו מפיו של הבעל המגרש לא יכול למסור אף באומר אמרו ואם כן כיון דבאומר אמרו הוי ספק בטל אף בעשאו שליח על הנתינה ממילא גם במתנה ל"מ לדעת רמב"ם וכן השיג עליו אאמ"ו ז"ל בחידושיו לח"מ שבסוף ספר דברי משפט (סי' רמ"ד) והאריך בזה להוכיח מש"ס שם דאף בתני פסול באומר אמרו וכן הא דנרא' מדברי המח"א דבאומ' כתבו דאינו יכול לומר לאחר הטעם משום קפידא תמה דהא מילי דלא מימסרן לשליח לאו משום קפידא הוא עי"ש בדבריו הנעימים:

ולמ"ש י"ל דא"ד מתנה לגט לענין זה דבגט כיון דאין צריך רק נתינה וגלי לן התורה דהבעל יכול לעשות שליח שיהיה נתינת השליח כנתינתו אבל אין כאן כוונת הקנאה רק סילוק רשות ממילא והגט הוא המגרש והשליח הוא רק על הנתינה ולא צריך להשליטו על אשתו לגרשה כיון דאינו צריך שום כוונת הקנאה לכך אין השליח עומד במקום הבעל לצוות לכתוב הגט ואף לדע' הרמב"ם דסובר בנשתטה הבעל אח"כ יכול השליח למסור וסובר כיון דכבר קיבל כח הבעל לא איכפת לן אם נשתטה והוי הגט רק בעל מדרבנן מ"מ היינו רק כח נתינה קיבל מהבעל אבל לא להיות שליט על אשתו מה שאין כן במתנה דהשליח ממש שליט על נכסיו להקנות לאחרים שמצוה לו המשלח ואף השטר יכול לכתוב שהשליח הקנה את הקרקע לפלוני בכח שהיה לו מהמשלח בזה דעת המח"א כיון דהשליח הוא המקנה וידו כיד הבעלים יכול לצוות לאחרים לכתוב רק היכא דאמר להם כתבו וחתמו ותנוהו בזה הוי קפידא דהם יכתבו אבל בזולת הקפידא כיון שאמר להם שיתנהו השטר מתנה ועשאן כבעלים להקנות יכולין לכתוב מדעתן ולא מיפסל מטעם מילי לא מימסרן כיון דהם הבעלים וכן בשטר קידושין דמסרה להשליח הכח לעשותה כהפק' לגבי המקדש לכך כותבין מדעת השליח מה שאין כן בגט דלא מסרה כח רק לקבל הגט או להוליך הגט במקום המשלח בזה לא הוי רק מילי ולא מימסרן לשליח. וכן נראה מדברי רש"י מסכת גיטין (דף כ"ט) דכ' שליח מתנה שאמר בעה"ב לב' עדים כתבו שטר מתנה לפלוני כו' ולמ"ד מילי לא מימסרן הני נמי לא מימסרן עכ"ל הרי דנקט רש"י רק שאמר כתבו ולא תנו אבל באמר תנו לא הוי מילי כיון דעשאן כבעלים להקנות ועיין קצוה"ח (סי' רמ"ד סק"ב) ובנתיבות שם ובמה שכ' במ"א בדבריהם ועיין מח"א (פ"א) מהלכות גירושין דהקשה באומר כתבו ותנו גט לאשתי שכותבין ונותנים הא בעינן שליחות לנתינה והשתא לא מצי עביד דעדיין לא נכתב הגט עיין שם ובנתיבות (סי' רמ"ג סק"ו) כתב הטעם דעושה אותן שלוחין להיות כבעל דשליח של אדם כמותו ונעשו כבעל ממש לגרש האשה כאלו היא אשתו והאשה היא בעולם וכן בכתבו ותנו על המתנה עשאן כבעלים על שדהו ליתנו במתנה ועיין שם ולמה שכ' בגירושין ודאי לא שייך לומר דעשאן כבעלים על אשתו כיון שאינו צריך להקנותה ולא כוונת קנין רק נתינה והא ראיה דאינו יכול למימסר לשליח מטעם דלא הוי רק מילי ובמתנה אתי שפיר כדבריו אבל בגט ע"כ צריך לומר היא הנותנ' דלא איכפת לן במה שהגט אינו עדיין בעולם כיון שאין צריך כוונ' הקנאה רק נתינה במקום הבעל וגופו במקומו משא"כ בכל עניני שליחות דבעי כוונת הקנאה או בחלה לתקן העיסה שיקרא שם חלה אבל בגט רק כוונת נתינה והבעל הוא המגרש ובמתנ' עשאו באמת כבעלים על שדהו להקנות ואי"ה יבואר עוד במקום אחר בזה.

הדרן לדברינו כיון דביארנו דהשליח צריך שיכוין ליקח האשה בעד המשלח וזה עושה גמר קנין וכיון דשוטה לאו בר קידושין הוא אף שממנה לשליחו בעת בריאותו מ"מ אם נשתטה אחר כך בשעת קידושין של השליח י"ל דגם לדעת הרמב"ם לא מהני הקידושין. ואף לדעת הרמב"ם דאחר יכול לזכות עבור שוטה כמבואר ש"ע (סי' רמ"ג) מ"מ היכא דממנה שליח בעת בריאותו וברצונו שיקדש בשליחותו גרע וכמבואר בתוס' רי"ד קידושין (דף כ"ג) בהא דאין עבד יכול לעשות שליח לקבל ג"ש מיד רבו אף דיוצא בשטר על ידי אחרים דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו אם כן מה נ"מ ועיין שם בריטב"א ותוס' דהנ"מ אם הרב אומר בפירוש דאינו מזכה לו השטר על ידי האחר רק בתורת שליחות ותוס' רי"ד כ' דאם העבד עשה שליח מיגרע גרע דסומך רבו דיד השליח כיד המשלח וכיון דל"מ בתורת שליחות הואיל דיד עבד כיד רבו לא מהני עיין שם וה"נ דכוותיה כיון דעשה שליח ליכא זכיה ואין האשה מבטלת דעתה שתתקדש בתורת זכיה וגם נ"מ אם אחר כך לא ירצה בזכיה יכול לבטל הקידושין ומלבד זה כבר כ' המח"א והקצוה"ח (סי' רמ"ג ס"ק ו') דאין זכין לשוטה רק בעתים חלים דדומה לקטן דאתי לכלל דעת ולא בחרש ושוטה גמור [ועיין שם בקצוה"ח ובמקומו כ' דא"ד לנכרי דהשתא ד"א ולהסוברים דזכין לקטן מן התורה מכתוב נשיא אחד אף שהיו אז בישראל קטנים נאמר גם כן היו חו"ש ועיין ב"מ (דף ח') חרש קנה דקא מגביה ליה ב"ד ואכ"מ] ואם כן אם נשתטה אחר שמינו לשלוחו לקדש י"ל אם מקדשה בשעת שטותו ולא הדיר בריא דל"מ וכמו שכ'. שוב ראיתי בספר חתם סופר אה"ע (ח"ב סי' ק"נ) דסובר דלדעת הרמב"ם קידושין וגירושין שוין לענין זה בממנה שליח בבריאותו ונשתטה עיין שם בדבריו ופשיטתא דידי' לדעתי העניה צ"ע לדינא:

ח

ח) והיכא דשלח שליח והשליח קבל עליו לעשות השליחות ואחר כך חזר בו השליח ואמר בפני ב"ד או עדים שאינו רוצה להיות שליח ושוב נמלך ורוצה לעשות השליחות אם חוזר וניעור השליחות לכאורה י"ל דתליא גם כן בסוג זה אם כחו של המשלח נמסר לשליח ולכך לא איכפת לן לדעת הרמב"ם אם נשתטה אחר כך כיון דנמסר לו לעשות בשליחותו בעת שהי' בן דעת וכמו שכ' הפ"ח והג"פ י"ל אף דשליח ביטלו ואינו רוצה בכח זה מ"מ כיון דהבעל מסר לו כחו עד שיגמור השליחות יכול לחזור ולהתעורר הכח זה כששוב חוזר השליח מביטולו אבל אם נאמר דלדעת הטור וסייעתו דבנשתטה לא מהני מן התורה והיינו דהשלי' נעשה כיד אריכתא דמשלח וכיון דכבר ביטל השליח כח זה במה יחזור ויתעורר שיזכה המשלח בידו של השליח כיון שפעם אחד נתבטל. וראיתי בספר בית מאיר (סי' קנ"ד) בסדר גט שלישי מיד שליח הבעל ליד אשה שכ' דאפילו חזר בו בפני עדים ואמר שאינו רוצה לילך עם הגט וגם שלא לעשות שליח כל שחזר ונתרצ' הרי זו מגורשת עיין שם בדבריו שיש לגמגם בהם טובא:

וראיתי שכבר ישב על מדוכה זו רבן של ישראל בעל מגיני שלמה ז"ל בתשובת (פ"י ח"ב סי' פ"ה) הנדפס מחדש דנשאל על זה בשליח המביא גט והבעל עשאו שליח להולכה וקבלו מידו כראוי וטרם שהגיע לידה חזר בו השליח בפני ב"ד שאין רוצה להוליכו ועתה נמלך ורוצה להוליכו אי צריך שיחזור הבעל ויעשנו שליח או רשאי ליקח אותו מעצמו ולהוליכו והשיב דבר זה מתורת פוסקים הראשונים לא למדנו גם הרב ב"י לא הזכירו כ"א בסדר גיטין של מהר"י מרגליות ז"ל הזכיר לשאול לשליח אם לא ביטל שליחותו ולא כתב מה דינו אם ביטל בנתיים ובלי ספק דאין כאן בית מיחוש דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון שהבעל ששלחו עשאו שליח עד שיגיע גט לידה והוא עומד על עמדו ולא הדר ביה אם כן אם השליח מצ"ע חזר ביה ועתה נמלך בו ומה לנו ולבטולו הא הבעל לא ביטל שליחותו ומצד הבעל אין בו פגם והבעל נ"ל עד דתתגרש והוי ממש דוגמא לאם היה השליח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כל שתחילתו וסופו בדעת כשר אע"ג דבנתיים נתבטל השליחות ונדחה כי חזר ונראה כשר כ"ש הכא דגברא מיחזי חזי ובידו לתקן ואפילו נאמר דאנוס עדיף דלא נתבטל השליחות כלל אלא דאינו יכול ומשמיא רדפי ליה אבל הכא שביטל השליחות צריך לעשות שליח מחדש יש ראיה מסדר הגט דשאלינן ליה אם לא מסר מודעא על השליחות ואם מסר יבטל הרי דביטול מודעא מהני, אף שלא קבל השליחות מעולם ק"ו היכי דקבל ונעשה שליח רק שחזר בו עתה שנתרצה לית דין ולית דיין. והנה בספר שני מאורות הגדולים בח"ב שם בתשובת פני יהושע מהגאון מהר"י חנדאלי ז"ל (סי' ל"ה ל"ו) דן שם בפשיטות דכמו אם המשלח ביטל השליחות כיון שחזר בו וביטל הביטול מהני השליחות אף שהשליח אינו כאן כמו כן אם ביטל השליח שליחותו ונתרצה אחר הביטול חוזר ונראה. ובאמת גם דין זה אם ביטל המשלח וחזר מביטולו דין זה הביא הב"י אה"ע (סי' קמ"א) משם תשובת רשב"א שמסופק בזה וסיים להחמי' ובש"ע השמיטו וחפשתי למצוא תשובה הזאת ברשב"א ומצאתיו (ח"ד סי' פ"ד) ושם כתוב בשאלה דלא אשכחן אתי דיבור ומבטל דיבור אלא בדבר שבידו לקיי' ולבטל ולחזור ולקיים אבל הכא דבידו לעקור השליחות ואין בידו לחזור ולעשות שליח אא"כ ברצונו נמצא כשביטל עיקר השליחות ביטל וכשנמלך לא הי' בידו לחזור ולעשותו שליח אלא ברצונו ונראה זה מהא דהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי אלו דברי השואל ומדברים אלו יש ללמוד אף אם נאמר דדיבור הקיום לא אתי לבטל דיבור הביטול אם המשלח מבטלו היינו כיון דאין בידו בלא רצון השליח כמו שכ' אבל אם השליח ביטל דתלי ברצונו ובידו לחזור אתי דיבור הקיום ומבטל דיבור הביטול וכמו שכ' הני תרי אפי רברבי. אולם מדברי תשובתו של הרשב"א ז"ל שם יש לדון להיפך דכ' דלא שמענו בשום מקום בדיבור של ביטול מעשה דליתי דיבור של קיום ומבטל דיבור של ביטול ולעיקר דינא לכשתמצא לומר דאתי דיבור של קיום ומבטל דיבור של ביטול אינו דומה לראיה דהבא לי גיטך כו' דש"ה דהשליח ביטל השליחות לגמרי שאינו רוצה לטרוח ולהבי' ואינו נעשה שליח להולכה בשעת קבלת הגט אבל זה שעשאו שליח להולכ' ובשעה שקבלו נעשה לו שליח להוליך ועדיין לא שמע שביטל המשלח שליחותו י"ל שעדיין שליחותו במקומו עומד הנה מדבריו אלו נראה דאם שמע השליח מביטולו ונדחה משליחותו אינו עומד במקומו וצריך שימנה אותו הבעל מחדש ואם כן אם השליח ביטל לשליחותו דכבר נדחה אינו חוזר אף אם התרצה אחר כך לגמור השליחות וצריך מינוי מחדש מהבעל אם לא נאמר כמו שכתוב בשאלה דשאני משלח דאינו בידו אם לא ברצון השליח משא"כ שליח עדיף הואיל דלא שמע הבעל ובידו לחזור מעצמו וכמו שכ' בעל מגיני שלמה ז"ל ודוחק הוא דלא משמע כן מדברי הרשב"א בתשובתו לחלק בזה וגם דכבר כתב דלא שמענו בשום מקום דדיבור של קיום יבטל דיבור של ביטול רק מסברא כ' כ"ז שלא שמע שביטל המשלח דאז י"ל שעדיין שליחותו במקומו עומד משמע דעיקר תלוי בידיעת השליח מביטולו ואם כן אם השליח ביטל כבר נדחה משליחותו ואינו חוזר ונראה רק על ידי מינוי הבעל מחדש. [ומה שכ' הפנ"י מהא דשפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר כל שתחילתו בדעת כבר כ' בעצמו דשה לא דחי ומבטל השליחות בידים ועיין בג"פ (סי' קכ"א) דהביא באמת ראיה לדעת הרמב"ם כשנשתטה המשלח מדאורייתא יכול השליח ליתן הגט דאם לא כן נימא כשנשתטה המשלח פסק שליחותו ואמאי א"צ לאמלוכי ביה ונכדו ז"ל בהגהת מל"מ (פ"ב) מגירושין כ' ע"ד וצריך לדעת מה בין זה להא דכל שתחילתו וסופו בדעת כשר והתם נמי כל שנשתטה השליח נתבטל שליחותו ופסק כחו של בעל ואם נתנו לה אז בעודו שוטה אינו גט כלל ואפ"ה לכשישתפה נותנו לה ואין צריך שיחזור הבעל לחדש השליחות כמבואר והח"ס אה"ע (ח"ב סי' ד') כ' דשם לא יהיה אלא קוף בעלמא ואלו אדם מוסר גיטו לשליח והשליח מניחו על הקוף ומייתי להתם ושם לוקחו מהקוף ונותנו להאשה וה"נ אם נשתטה וחזר ונשתפה הוי ליה כקוף בנתיים אבל כשנשתפה המשלח אי ס"ד דאז פסק כח השליח אם כן איך ובמה יחזור אחר כך בלי שנמלך בהמגרש אחר כך והוא ראיה ברורה לרמב"ם עכ"ד. ואני שמעתי ולא אבין אם מניחו על הקוף כ"מ שמונח ע"ד מונח והשליחות כדקאי קאי ובידו ליטלו ולמסור לה אבל כשנשתטה ונפסק כח השליח זה ענין אחר דכבר פסק כחו ואין לו עוד כח השליחות ועל כרחך צריך לומר דלא נפסק הכח כשחזר ונראה וכשנשתטה המשלח דאז אף דביד השליח ליתן מ"מ שייך לומר אז כיון דצריך לבא בכח המשלח ומידי דלא מצי המשלח לעשות אז לא מצי שליח למיעבד וכשחזר ונשתפה דכח השליח נשאר במקומו שוב לא צריך שימלך בהמגרש ולמה שכ' לקמן מדברי תשובת רשב"א דמדמה לכל השומע קולי ואף כשנתבטל לא צריך למלוך כשמתרצה בודאי אתי שפיר לדעת הטור דבטיל מן התורה אם נותן בשטות המגרש וכמובן].

עוד כתב הפנ"י בעל מגיני שלמה ז"ל לראיה ברורה מהא דר"פ האומנין ור"פ התקבל הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי אר"נ אמר רבה ב"א א"ר אפילו הגיע הגט לידה אינה מגורשת ופריך שמעת מינה דאדיבורי' דידיה קא סמיך דאי אדיבו' דידה מכי מטא גיטא לידה מיהא מגורשת ומשני ר"א בשלמא אי איתמר איפכא כו' אלא הכא משום דעקרי' שליח לשליחותו דאמר שליח לקבלה הווינא להולכה לא הווינא ופירש"י ז"ל דלקבלה ניח' ליה טפי דלית ביה טורח ואע"ג דנמלך אחר כך והגיע הגט לידה מ"מ שליח שלא ניתן לגירושין הוא דכשקבל לא קבלו על מנת כן וכ"כ הטור אלא שהוסיף בלשונו שהבעל לא עשאו שליח להולכה והוא עקר לשליחותה ואע"ג דנמלך כו' וקשה מה הקשו ואע"ג דנמלך גם למה תירצו שלא קבלו ע"ד כן תפ"ל שאפילו חזר בו אחר כך ואמר הוינא שליח להולכה מ"מ כיון שהבעל לא עשאו שליח להולכה אלא הסכים לדעת אשתו הן אדיבורה דידה קסמך דר"ל מהימנת לי דהכי אמרה הן דאדיבורה דידה קסמך ר"ל יהי' איך שיהיה הנני מסכים ונותן על דעתה אם כן תלה הכל בדעת' והוא לא עשאו שליח מחדש וכמו שכ' הטור בהדיא שהבעל לא עשאו כו' ר"ל שלא תלאו אלא בדבור אשתו שאם הוא עשאו שליח להובאה הוא נותן עד"ז וכ"כ הריב"ש (סי' תע"ב) הרי שאם לא רק שהסכים לשליחותה ואם שליחותה נתבטל כיון דעקרא אפילו נמלך לא מהני עד שתעשהו מחדש כיון דהבעל לא עשאו שליח וש"מ דברור לרש"י דנמלך מהני לכך פירש דמתחילה לא קבלו ע"ד כן וכיון דל"נ שליח מעולם לכך הו"ל שליח שלא ניתן לגירושין וכי יהיב לה אינה נוטלת הגט לא מיד הבעל ולא מיד שלוחה והו"ל כטלי גיטך מעג"ק כמו"ש הרשב"א זה תורף דבריו:

ולכאורה יש קצת להשיב על ראיה הזאת דכנראה השוו בעיניו דברי רש"י ורשב"א והטור בפירושו דהך מילתא דרב אשי ולקוצר דעתי רחוקין הן דברי אלו מאלו. ועיין בריטב"א גיטין שם דהביא פירש"י לא קבלו השליח אלא בתורת קבלה ואע"ג דאחר כך מוליכו נמלך הוא אבל מעיקרא לאו אדעת' דהכי קבליה ול"א הוכיח סופו על תחילתו. וכ' וא"נ איכא לפרש דהבעל לא יהביה ניהליה אלא בתורת קבלה ולאו משום דבעלמא לא אמרינן אדיבורה דידה סמך אלא משום דהבעל חישב הכא דאיהו לא יקבלנו אלא בתורת קבלה משום דהוא סבר דהשליח כיון דעקר לשליחתו לא יוליכנו לה וכיון שכן הכא אדיבורו דשליח סמך ולפי פי' זה אפילו הוליכו לה שליח מיד דהשתא נראה דאיהו לא ע"ד לעקור לשליחותו הוא דאמר הכי אפ"ה ל"ה גיטא משום דבעל לא יהביה ניהליה אלא בתורת קבלה ומטעמ' דפרישית אבל באידך פירוש שהשליח מוליכו לה לאלתר היה לנו לומר דלא עקרו והוכיח סופו על תחילתו עכ"ל וכן בש"מ ב"מ שם הביא פירש"י דבעל אדיבורה דידה קסמיך דאף הבעל עשאו שליח להולכה כדברי האשה מיהא תלוי ברצון השליח והשליח עקר לשליחותו וא"ר להיות כו' וכ' ובתוס' פירשו אלא הכא טעמא כו' כלומר לעולם בעלמא אדיבור דמשלח סמיך והא דסמיך כאן אדיבור דשליח משום דאמר הבעל בנפשי' אם איתא דהיא לא אמרה אלא הבא לי והוא אומר התקבל לי עוקר לשליחותו שאינו רוצה להיות שליח להולכה ואם כן למה אעשנו שליח להולכה מוטב שאסמוך על דיבורו כי אולי אומר אמת עכ"ל וכן נראה גם כן קצת בכוונת הרשב"א דהוי טלי גיטך מעל גבי קרקע כיון דהשליח עקר לגמרי וכן מצאתי בספר מכתב מאליהו (דף פ') שהביא פירוש התוס' דהבעל אינו עושה רק סומך על דיבורו וכתב שכן גם כן כוונת הטור ועיין שם שדבריו דחוקים קצת בלשון הטור. עכ"פ בדעת רש"י י"ל דאי אדיבורה דידה קסמיך עשאו שליח להולכה וכמו שנראה מלשון רש"י גיטין דכ' דא"נ אדיבורה דידה סמיך ושויי' שליח להולכה כו' וכן בר"פ האומנין דאף הבעל עשאו שליח להולכה כדברי אשה והוכרח רש"י לומר דאף אם נמלך אחר כך אז אף אם מצד מינוי דאשה נתבטל השליחות כיון שכבר עקר השליח לשליחותו מ"מ יהיה מועיל מצד מינוי של הבעל לכך כתב רש"י דמכל מקום לא מהני כיון דמעיקרא לא קבל עליו להיות שליח של הבעל. ועיין תשובת ריב"ש (סי' שכ"ט) שכתב וגם מפני רצון השליח להיות שליח הולכה לא נתבטלה שליחות הקבלה דאי הוי שליח הולכה כ"ש דהוי שליח לקבלה דהא אי אפשר להולכה בלא קבלה ואם כן כשחזר הבעל ועשה שליחו' קבלה ע"ד שליחות אשה לקבלה עשאו ומכי מטא גיטה לידי' דשליח מגורשת עכ"ד משמע קצת מדבריו דאם השליח הי' אומר בפירוש דאינו רוצה להיות שליח לקבלה לא היה יכול שוב להיות שליח לקבלה דכבר נתבטל ואף שהבעל מוסר לו אחר כך ואומר התקבל גט זה לאשתי ל"ה מהני כיון שכבר נתבטל וע"ש היטב בד' הריב"ש:

וראיתי במכתב מאליהו שם שכתב לדון לנ"מ בין פירש"י ותוס' בהא דאמר רב אשי דעקריה השליח לשליחותו היכא דשויה בעל שליח הולכה והשליח לא רצה אז להיות שליח ואמר שאינו מקבלו כי אם בתורת פקדון ואחר כך נמלך ונתרצה להיות כמו שאמר לו הבעל אלא שהבעל אינו כאן דלפירש"י אינו יכול להיות שליח השתא כיון דבשעת קבלה לא קבלו על דעת שליחות והוי ליה שליח שלא ניתן לגירושין ולדעת התוס' מצי למיהוי שליח הולכה בכה"ג כיון שהבעל מעיקרא עשאו שליח בהחלט והעיכוב לא בא אלא מצד שליח כל דהדר להיות נאות לשליחותיה דבעל דעיכוב מעיקרא הו"ל כמאן דליתא ומקרי שליח שניתן לגירושין כיון שאין שום גרעון בשליחות מצד הבעל עכ"ד. ולי ההדיוט צ"ע בזה מנ"ל לומר כן בדעת התוס' דהם פירשו כיון דהשליח מיעקר קא עקר לשליחותו ואינו רוצה להיות שליח להולכ' אף שהבעל אינו מוסר לו להולכה דנימא אם נמלך השליח אחר כך שיועיל כיון דבשעת מעשה לא רצה השליח לקבל בתורת שליח להולכה במה יהיה מהני אחר כך כיון שכבר כלתה אמירתו ובשע' אמירה לא רצה. ועוד דניחוש שמא חזר בו הבעל דדעתו של אדם עשוי להשתנות ובכל שליחות מוקמינן אחזקה וכמו שכ' (סי' הקדום) אבל אם השליח לא התרצה אז להיות שליח ואחר כך שממילא נעשה שליח נימא שמא כבר חזר בו ומניין לן לומר דכוונת הבעל היה שבכל עת שיתרצה השליח יחול השליחות ובפרט למה שכ' לעיל אות (ב') לדון די"ל כבר כלתה אמירה וצ"ע:

עוד כתב שם בתשובת פנ"י להביא ראיה דאף אם ביטל השליח לשליחותו חוזר ונראה מהא דכ' בסדר גיטין דשאלינן לשליח אם לא מסר מודעא על השליחות ואם מסר יבטל המודעא בפנינו ושם אם כן לא קבל השליחות מעולם ואפ"ה אם מבטל המודעא חוזר לשליחותו ק"ו כשקבל הגט ונעשה שליח אלא שחזר בו עתה שנתרצה מהני ושוב תמה מה מועיל ביטול המודעא על שליחותו כיון דכבר עקרי' לשליחותו וקבל באונס ול"ה חפץ מיד בשעת קבל' לשליחותו וכ' דאפ"ל דאפילו אנסוהו להיות שליח הוי שליח כמו דקיי"ל דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי אף דחצר בע"כ מותיב בה ש"מ שליחות בעל כרחו הוי שליח והשאלה הוא רק לחומרא. ומבואר מדבריו דכל היכי דבשעת מעשה כשמינה אותו הבעל לשליח ולא רצה אף שהתרצה אחר כך לא מהני. אולם מה שכ' דיכול אף בעל כרחו למנות לשלוח זה דבר תימא הא בכ"מ מעשה הנעשה באונס בלא רצון לא יש לה קיום. והראי' מחצר הוא ג"כ תמוה שם אינו בר דעת כלל והוא ממונו ויכול לעשות בו מה שרוצה ואף שאין להחצר דעת גלי רחמנא דמהני אבל מניין לנו לומר אדם שהוא בר דעת ואין לחבירו עליו כלום שיהי' בכח חבירו להכריחו שיקבל עליו לעשות מעשה בשליחותו ושיקבל כחו של המשלח בעל כרחו או שיעשה ידו של המשלח שלא לרצונו רק בהכרח ושאני חצר דהוא קנין כספו ועדיף הואיל דבעל כרחו מותיב בו דמהני אף לד"ע אבל מה לו על חבירו שיהיה בכחו להכריחו באונס שיעשה מעשה בשליחותו וכבר כתבתי מזה לעיל דיני הלואה (סי' כ"ב):

עוד כ' הרשב"א שם בתשובה וז"ל עוד אפשר לומר דכל שחזר בו והגיע הגט מיד שליח זה לידי האשה הרי זו מגורשת שהרי הגיע לידה מרצונו ומיד האיש שנתנו לו שכל מקום שצריך שליח לדעת המשלח בכתיבת הגט וחתימתו ובתרומה אינו צריך ליחד שליח אלא כל שאומר סתם כל מי שרוצה לתרום יתרום או כל מי שישמע קולי יכתוב ויתן כל מי שעמד ותרם תרומתו תרומה וכל מי שכתב ונתן הרי זו מגורשת כו' וכיון שכן זה שעשאו לחבירו שליח אעפ"י שביטל שליחות של זה אילו אמר כל הרוצה ליטול וליתן לה יטול ויתן ועמד אחר ונתנו לה הרי זה גט אם כן אף זה בשעת נתינתו כבר חזר בו המשלח ונתרצה שיתן לה וסיים וזה קרוב בעיני אלא שראוי להחמיר והדברים צריכים ביאור דא"ד לאומר כל מי שרוצה ליטול יטול ויתן דשם נעשה זה שליח בדיבור שאמר כל הרוצה אבל כאן דעשאו הבעל שליח ונפסק כחו בביטולו אף דהתרצה אחר כך שיתנו בשליחותו שעשאו קודם לכן מה מועיל כיון דכבר נתבטל כח השליחות ועל כרחך צ"ל כיון דחזר בפירוש מן ביטולו והיינו שאמר כן בפני עדים או בפני ב"ד מהני אף שלא ייחד השליח וכאילו אמר כל השומע קולי וזה אתי שפיר אם ביטל המשלח אבל אם ביטל השליח את שליחותו וחזר מביטולו והבעל אינו ממנה אותו מחדש מניין לנו שחוזר וניעור. וגם הרשב"א לא דן רק אם אין הבעל מבטלו בפניו אבל אם מבטלו בפניו י"ל דא"ח ונראה בלי מינוי מחדש וגם על הכל כ' הרשב"א שראוי להחמיר. ואם כן ק"ו אם השליח מבטל שליחותו דנתבטל אף ששוב חזר בו ונתרצה דראוי להחמיר ועיין טו"ז (סי' קמ"א ס"ק מ"ז):

ועיין בריש פרק השולח ברשב"א הגיעו לא קתני כו' ולא אמרי' לצעורי קא מכוין דפירש"י ול"א אין בדעתו לבטלו אלא לצעוריה בעלמא חודש או חדשים וכתב ותמיהא דא"כ מאי נפקא לן בין שמתכוין לבטלו או לעכבו מליתנו עד שיאמר לו לשליח עכשיו דבין כך ובין כך אינו רשאי ליתנו עד שיאמר לו לשליח עכשיו אני רוצה עיין שם ואם נאמר דכשמבטלו אין דיבור של קיום מבטל דיבור של ביטול נ"מ טובא דאם לא ביטל שליחותו לגמרי אלא שאמר לו איני חפץ ליתן עדיין כשיאמר לו עכשיו אני רוצה סגי כיון דהשליח עומד בשליחותו במקומו משא"כ כשביטלו לגמרי אינו חוזר ונראה עד שיתמנה שנית ממנו ועיין מה שכתב אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני גיטין (סי' ח"י) ולמה שכ' דנרא' מדברי תשובת רשב"א הנז' דאם מבטלו בפניו ל"מ ודאי נ"מ טובא:

ט

ט) ויש לראות לדעת הרמב"ם בנשתטה המשלח דהשליח יכול לגמור הנתינה מן התורה הא צריך למסור לה בפני עדי מסירה בשעת כריתות הגט ואז מעידין על השוטה דאשתו של המשלח מגורשת ממנו ושוטה הוי כשלא בפניו ומה מהני דכבר השליח הוא במקומו כמו שכ' הפ"ח והג"פ הא העדות הוא על שוטה ועיין רמב"ם (פ"ג) מגירושין דאין קטנה עושה שליחות לקבל גיטה מיד בעלה דשליח לקבלה בעי עדות ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעה גמורה ועיין שם במ"מ ובלח"מ ובקצוה"ח (סי' קפ"ח) ביאור דבריו דאף במופלא סמוך לאיש דתרומתו תרומ' ולא ממעטינן מאתם גם אתם ל"מ מטעם דאין מעידין על הקטן ויקשה כיצד יכול השליח לגרש כשנשתטה המגרש הא אין מעידין על השוטה ובמ"א עמדתי לדברי הרמב"ם דאין מעידין על הקטן איך מהני קידושי יעוד לר' יוסי ב"י קידושין (דף י"ט) דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו ואין יעוד אלא מדעת ובעינן דעתה ודעת רש"י ורמב"ם דלא מהני בעל כרחה ודעת תוס' שם דאף בעל כרחה מהני רק דבעינן להודיע לה שמייעדה ואיך מהני עדים לקטנה וכן באומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושך דמקודשת כמבואר שם וש"ע אה"ע (סי' ל"ז) ומה מהני העדים על קבלת הקידושין שקבלה מדעתה וכיצד יעידו על הקטנה והא דמהני באומר לבתו צאי וקבלי קידושיך מבואר ברא"ש שם דהוא מטעם שליחות ועיין ב"ש שם ובעל כרחה לא מהני וכ"כ המקנה שם [ומה שכ' שם דלשיטת הראב"ד והרמב"ן דמטעם ערב מהני אף בעל כרחה דנתינה בע"כ שמיה נתינה יש לדון לשיטת רמב"ן בר"ן (פ"א) דקידושין דתן על גבי סלע לא מהני וכן בתן לחרש כשלא הוציאו החרש דאינו מחויב מטעם ערב כמבואר חידושי רמב"ן שם (דף ט') רק בזרוק לים או תן לכלב מהני מטעם ערב א"כ אף כשנתן עפ"י לקטנה בע"כ אף דנתינה בע"כ שמיה נתינה מ"מ המקבל אינו זוכה בעל כרחו כמבואר רשב"א גיטין (דף ע"ד) וכיון שלא זכתה בהכסף קידושין בע"כ ממילא אין האב מחויב בתורת ערב אלא ודאי דבעינן מדעתה וכיון דבעינן דעתה ורצונה כיצד יעידו על הקטנה והא ודאי דצריכים לדעת מזה דאם לא כן הוי כמקדש בלא עדים:

וראיתי במהרי"ט צאהלן (סי' רמ"ז) דתמה על הב"י אה"ע (סי' קמ"ח) דכ' הא דאמרינן הן הן עדי יחוד עדי ביאה שגם היא צריכה לראות את העדים דאם לא כן אמרינן כיון דידעה דקידושין בלא עדים לאו כלום נינהו נתיחדה עמו לשם זנות וכן כ' בתשובת הרשב"א כו' וכתב מהריט"צ מה לי אם לא ראתה עדים כיון שהוא רואה ובועל לשם קידושין מה לנו ולכוונת' והרשב"א והר"ן פרק מי שאחזו ופרק המגרש לא כתבו אלא שהוא צריך שיראה את העדי' אבל היא לא הוזכר כלל והרשב"א בתשובה שכתב שכל שלא ידעו הם לאו דוקא רק כוונתו עליו ואף דהמקדש בעל כרחה אינה מקודשת דוקא בעל כרחה לא מהני אבל בסתם והיא שותקת ולא אמרה בפירוש שאין רצונה להתקדש והוא ראה העדים ובעל לשם קידושין מהני ועוד האריך בזה. ותמהני הא להדיא כתב המ"מ (פ"ג) מאישות משם הרשב"א דאם הטמין לה עדים אחורי הגדר דלא מהני דדלמא אי ארגשה בהן לא מקבלה אלא השתא דסברה דליכא סהדי קבלתן דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין ורצתה לשחוק בו ושפיר כ' רבינו ב"י בש"ע (סי' מ"ב) שצריך שיראו המקדש והמתקדשת את העדי' וכן מבואר בריב"ש (סי' רס"ו) ובס' אבני מילואים (סי' כ"ז ס"ק ו') כ' עמ"ש בש"ע שם אם הבינה דבריו דמקודשת דמשמע אפילו אין העדים יודעים אם הבינה כל שהיא אומרת שהבינה הוי קידושי ודאי וקשה הא הוי כמקדש בלא עדים והעלה כיון דעיקר הקידושין הוא מצד הבעל כדכתיב כי יקח איש והאשה רק מבטלת דעתה כמו שכ' ר"ן נדרים אם כן עיקר דבר שבערוה מצד הבעל הוא לכן לא בעינן עדים רק לגוף הקידושין שישמעו מן המקדש אבל על רצון האשה ל"ב עדים וסגי בהודאתה והביא ראיה ממה דהוכיח הש"ס קידושין (דף נ') דדברים שבלב אינן דברים ממתניתין דאעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש ותפ"ל דהוי מקדש בלא עדים אלא ודאי דעל רצון אשה ל"ב סהדי ותמהני הא להדיא מבואר (סי' מ"ב) שגם המתקדשת צריכה שתראה את העדים ואף על דעתה ורצונה צריך לעדים ומה שכ' הא"מ ראיה מהא דאף עפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש כבר עמד על זה המקנה שם במתניתין וכ' דאיירי דגילתה דעתה קודם לכן ואעפי"כ לא מהני לכך הוכיח הש"ס דדברים שבלב אינן דברים ועיין במקנה (סי' כ"ז ס"ב) הטעם דאף דעדים לא ידעו שהבינה הלשון קידושין דמהני משום דאף בסתם הוי ספק מקודשת לכך נאמנת עיין שם ובמקומו כתבתי בזה הרבה בעזה"י והברור דאף על רצונה ודעתה לענין קידושין ג"כ בעינן עדות וגם על זה נאמר אין דבר שבערוה פחות משנים ואם כן בקידושי קטנה איך מהני לדעת הרמב"ם הנז' דאין מעידין על הקטן:

וכן ביבום לדעת רש"י קידושין (דף י"ט) קטן בן ט' ויום א' שבא על יבמתו קנאה ולא ממעט קרא רק מחיוב מיתה להבא עליה אבל מ"מ הוי קנין מן התורה. ועיין נו"ב מהד"ק (אה"ע סי' נ"ד) שהוכיח שכן גם כן דעת הרמב"ם ובמ"א כתבתי גם כן הוכחה מדברי רמב"ם הלכות סוטה שכ' שאם קטן קינא לאשתו דאינה שותת ועל כרחך איירי בקטן שבא על יבמתו דאם לא כן אין קידושין לקטן ועל כרחך דסובר דהוי כאשתו מה"ת אם כן להמבואר ריטב"א קידושין (דף י"ב) דאף ביבום צריך עדי ביאה ועיין בבית מאיר (סי' קס"ו ס"ב) שהביא קושית חכם א' מסוטה (דף כ"ד) דכוותה ש"י ומה שמתרץ שם וכתבתי על הגליון לשיטת מהרי"ט בב"ש (סי' מ"ב) וכן כתב ריטב"א דעדי הכמנה לא מהני בקידושין עדיין קשה הא יכול להיות שיש עדים שבא עליה היבם רק הם לא ראו העדים דעדיין לא נגמר הקנין ויש ליישב. וראיתי בספר חמדת שלמה שכ' די"ל דלענין הקנאה לא צריך עדים כיון שקונה בעל כרחה ובאונס ולא צריך דעתה אינו דומה לקידושין ובאמת אנן אין מאמינים שבא עליה שיחייב הבא עליה אחר כך בחנק כיון דהוי דבר שבערוה אבל היבם שיודע האמת ודאי אסור בקרובתיה אם מתה אחר כך ויש לומר כיון דכתיב יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה צריך שתהיה אשתו בביאה זאת ושתהיה קנויה לו כמו אשה דעלמא וצריך עדים אף לקנין כיון שעל ידי זה נעשית אשתו ובפרט למה שכתב הפנ"י דמטעם אין אישות לחצאין אתינן עלה אם כן צריך לגוף הקנין עדים כדי שתהיה אשתו לכל דבר. ומצאתי בתשובת רשב"א (ח"ד סי' שכ"ח) דדעת השואל דצריך עדים ועמד על הש"ס יבמות (דף נ"ח) דכוותה גבי שומרת יבם כו' דהא מצי לאוקמי כגון שבא עליה בלא עדים ומתרץ הרשב"א שם דאכתי לאו בעל הוא שהרי לא קנאה וכ' וז"ל ומיהו לא כן אני מדמה שתהא יבמה צריכה עדים אלא אפילו בא עליה בינו לבינה קנאה דזו אשה היא שהקנוה לו השמים וכדמוכח נמי ממתניתין דיבמה שאמרה לא נבעלתי ומהא דאתמר עלה בגמרא עכ"ל ולא אבין ראיה הזאת דהא סגי בעדי יחוד כמו כל מקדש בביאה דאינם צריכים לראות כמכחול בשפופרת ולעולם איירי דיש עדי יחוד והטענות ביניהם אם בא עליה ביחוד הזאת ולעולם בלא עדות לא נעשה אשת איש לחייב מיתה הבא עליה ועיין באבני מילואים אה"ע (סי' ל"ח ס"ק י"ז) דאף נישואין צריך עדים וכשם דמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין משום דילפינן דבר דבר מממון ה"נ נשואין הו"ל דבר שבערוה דכל עניני אישות צריך עדים ולכמה דברים נשואה שאני מארוסה דארוסה בסקילה ונשואה בחנק עיין שם בדבריו ומכ"ש בזקוקה ליבום אף דאשה היא שהקנוה לו מן השמים מ"מ אינה לשוק רק בלאו ועל ידי ביאת היבום נעשית כאשתו לכל דבר והוי כדבר שבערוה דלא סגי בלא עדים ועיין יש"ש יבמות פרק ר"ג (סי' כ"ה) ודעת ריא"ז דיבום וחליצה צריך עדים ואכ"מ להאריך בזה ואי"ה יבואר במקומו] ויקשה ג"כ איך מעידין עדים על קטן:

י

יוד) ונראה דבלא"ה הקשה הפנ"י גיטין (דף ס"ה) לדעת הרמב"ם דאין מעידין על הקטן האיך קטנה מתגרשת בגט הא בעי ע"ח ועמ"ס. אולם לא קשה כיון דמתגרש' בעל כרחה ואין צריך עדים רק על קבלתה ושבא הגט לידה ולרשות' מה"ת לא תועיל עדותן מה שאין כן לעשות שליח שהוא דבר שצריך דעתה ורצונה למנות שליח בזה כיון דצריך שיעידו עדים על זה בזה כתב הרמב"ם דאין עדות על קטן ועיין תומים (סי' צ') דעדי קידושין וגיטין צריך שיהיה בראיה וידיעה בלא ראיה לא מהני מגזה"כ וכן נראה קצת מדברי רשב"א קידושין (דף ה' ע"ב) שכ' הא דלא מהני בקידושין נתן הוא ואמרה היא אף אמרה לו תן לי דינר ואתקדש אני לך גם כן לא מהני הוא מטעם דאעפ"י שהדברים מראין דלדעת מה שאמרה לו נתן וכמו שפירש דמי מ"מ העדת עדים בעי דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין וכיון שלא פירש ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קידושין אעפ"י שהוא מודה דלשם קידושין נתן כמו שאמרה מ"מ אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות אלא שהם דנין כוונת הלב ואין כאן עדות מבואר אף דמראין הדברי' דלא נתן לשם מתנ' רק לשם קידושין כיון דעפ"י דיבורה נתן לה מ"מ כיון דיש חשש רחוק לומר דבמתנה נתן לה כל שלא פירש הוי כמקדש בלא עדים כן נמי דעת רמב"ם דאף אם קטן יכול לעשות שליח במה דאית' בדנפשיה מ"מ כיון דאפשר במחשבתו אינו כן אף דדברים שבלב אינן דברים לסתור המעשה היינו לבטל מעשה בן דעת אבל לבטל מעשה קטן אם אינו מתרצה בלב לא מהני ויש בכח מחשבתו לבטל מעשיו רק מהיכא תיתי נחוש לזה נימא מסתמא גמר בדעתו שיהי' זה שליח ע"ז כ' הרמב"ם כיון דצריך עדים לקיום הדבר וצריך שיהיה עדים בראיה ממש וכיון שאינו בן דעה גמורה אין מעידין על הקטן והא דמהני בקידושין ולא חיישינן דלא התרצה בלב אף שקבלה ועל כרחך כיון דעושה מעשה וקטן יש לו מעשה אין המחשבה מבטל המעשה אף דבעינן ביעוד דעתה ורצונה וכן באומר לבתו צאי וקבלי קידושך דשם מ"מ ברשות אביה היא ואבי' המקנה אותה ועיקר העדות הוא שנעשה גם מרצונה ומ"מ אין העדות עליה רק על זכות האב וסגי במה שאומרת שהוא ברצונה. וכן בעשה שליח כשהוא שפוי ונשתטה בשעת נתינה אף דצריך עדי מסירה לגמור הדבר שקבלה הגט משליח שמינה אותו עיקר העדות הוא על מעשה השליח לא על מעשה המשלח בגמר הדבר וכן ביבם קטן כיון דלא בעי שום דעת רק על המעשה יכולין העדים להעיד על מעשיו מה שאין כן למנות שליח דצריך דעת ורצון בלב לקבל השליח כחו לכך כיון דאין לו דעה גמורה אין מעידין על קטן. הנה נא הארכתי בענין שליחות בסוגו מענין לענין באותו ענין ועוד נשאר בזה כו"כ פרטים ולמען לא אהיה למשא להמעיין כי יאריכו הדברים הפסקתי באמצע הענין ואולי אזכה אי"ה להדפיס חידושי על אה"ע יבואר כ"א במקומו וגם אפס קצהו יבא לקמן אי"ה בקונטרס הקנינים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף