אמרי בינה/דיני גביית חוב/כז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני גביית חוב כז

סי' כז

כתב בש"ע (סי' ק"כ) אם זרק החוב בפני המלוה אפילו אמר זרוק לי חובי וזרקו ונאבדו חייב עד שיאמר זרוק לי חובי והפטר והוא מש"ס גיטין (דף ע"ח) וע' סמ"ע דמסתמא זרוק ושמור קאמר וכן הוא ברש"י שם מה שאין כן כשאמר והפטר ועיין ברא"ש ב"מ פ' המקבל דהוכיח מזה דמחילה אין צריך קנין ובפ"ח שם ובמל"מ (פט"ז) ממלוה ובמה שכ' לעיל דיני דיינים (סי' כ' אות ח') ועיין תוס' רי"ד קידושין (דף ח') ובכולן אם אמרה ואקדש אני לך דהיא מקודשת דבכל לב קאמרה ליה ובכ"מ שיתנם בציוויה כאלו שם בידה דמי עיין שם וכמו כן כאן אם אמר זרוק לי חובי והפטר הוי כפרעון אף בלא מחילה. ולכאורה יש לדון כיון דאתינן עלה מטעם דזרוק ושומרו קאמר זה דוקא אם התחיל המלוה ואמר זרוק לי חובי אבל אם הלו' רוצה לפרוע חובו וליתן בידו ואמר לו המלוה זרוק או הנח לפני ל"ב שיאמר והפטר וכמו שכ' התוס' רי"ד שם דכשאמרה תנם על גבי סלע משמע שבכעס אמרה לו ואם היה סלע שלה משמע שבכל לב אמרה לו וכאילו שם בידה דמי כיון שנתרצית בכך ובסלע של שניהם שואל אם בדרך כעס אמרה לו או בכל לב. ואם בכל לב אמרה הוי נתינה מעליא א"כ כאן נמי אם הלוה התחיל בפרעון ואמר לו קח בידך חובך ממני ואמר הנח לפני הוי פרעון מעליא וכן למה שכ' המל"מ שם משם מהרש"ך בטעמא דלא נפטר כשלא אמר והפטר הוא משום דעבד לוה לאיש מלוה י"ל בכה"ג כשרוצה לתת לו בידו והמלוה אומר הנח לפני דנפטר בזה מחובו ועיין שם בריטב"א. ועיין בטוש"ע יו"ד (סי' קס"ט ס"ג) אם העמידו אצל עכו"ם ואמר הניחם עג"ק וכן עשה ונסתלק ולקחן השני משם מות' ובטו"ז וש"ך שם הקשו דבש"ס קאמר והפטר ומניין להטור לומר דוהפטר לאו דוקא ומ"ש מכאן ואם נאמר כמו שכ' דהיכא דהתחיל הלוה לשלם ורצה ליתן לו המעות ואמר הנח עדיף אם כן אתי שפיר שם כיון דהעמידו אצל העכו"ם וקבל הישראל עליו לשלם ודאי לא אמר בדרך כעס רק ברצון ול"צ לומר והפטר. אך י"ל זה דוקא לדעת התוס' רי"ד וריטב"א שם דסוברין דמטעם ערב נתחייב אף בזרוק מנה לים ואף בלא הגיע הנאה לבן דעת יש לומר דהיכא דאמר ברצון טוב הנח לפני בכה"ג דהוא בלב שלם הוי כנתן בידו אבל לדעת הרא"ש וסייעתו המובא ברמ"א (סי' ש"פ) דבלא הגיע הנאה לבן דעת לא מתחייב מטעם ערב כאן נמי כ"ז שלא אמר והפטר לא נפטר מחובו:

ובהך דיו"ד י"ל למ"ש הרש"ך דהוא מטעם עבד לוה לאיש מלוה וכמדומה שראיתי דזה רק ישראל נגד רעהו ואם כן אתי שפיר שם דלא בעינן שיאמר והפטר גם י"ל דתליא אם שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא ולמ"ש הרשב"ם ב"ב ידענו דש"ד מדכתיב והאיש אשר אתה כו' יוציא אליך העבוט ושם כ' רעך ואם שעבודא לאו דאורייתא למה שכ' רש"י כתובות דמצות פבע"ח הוא מהן שלך יהיה צדק אם כן אין חילוק בין הבטיח לשלם לרעהו או לעכו"ם אולם עם כל זה כיון דליכא שעבוד נכסי' רק לקיים דבריו י"ל אם רוצה לשלם לו ואמר הנח מיפטר כיון דליכא רק שעבוד הגוף לקיים דבריו ולמה שכ' הרמב"ן סוף ב"ב דהוא מדכ' יוציא אליך העבוט ודאי שם נאמר רעך. ואף למה שכתבתי בספרי ח"ר בקונטרס התשובות (סי' ג') דכוונתם על קיו' זמן פרעון ולפרוע חוב הוא מלא תעשוק מ"מ י"ל דזה נאמר שיפרעו אבל לא שיהיה באחריותו עד שיבא לידו אם מוכן הוא לשלם לידיו שלא יפטר עד שיבא לידו רק מטעם עבד לוה לאיש מלוה חייב עד שיבא ליד המלוה וכיון דליכא שעבוד נכסים כלל י"ל דיוצא י"ח בזה לגבי עכו"ם אולם אף דראיתי כמדומה כן בס' ברית אברהם דלגבי עכו"ם לאו שעבודא דאוריית' מ"מ מדברי תשובה המיוחסת לרמב"ן (סי' כ"ב) משמע דגם לגבי עכו"ם ש"ד דדן שם בכ"י מוקדם לעכו"ם ושטר מאוחר לישראל דמלוה על פה מיקדם קדם מטעם שעבודא דאורייתא אם כן אין לחלק בזה בין מלוה ישראל לעכו"ם:

וראיתי במהרי"ט (ח"ג סי' קי"ח) שהקשה אמאי אמרינן כאן זרוק ושמור ובפרק השואל גבי ושלחה לו ביד עבדו כו' אמרינן וכן בשעה שמחזירה לו א"ל שלח ומתה פטור ול"א שלח בחיובך שאתה חייב להחזירה במקום השאלה וכ' לחלק בין שמירה להלואה דהלואה זוזי דלוה הוא וא"ב המלוה לכך לא נפטר חיובו של מלוה עד שיאמר והפטר ושוב הקשה מדברי הטור (סי' קכ"א) כששלח לו חובו ברשות המלוה ונאבדו פטור וכתב הב"י שהוא מהא דקתני וכן בשעה שמחזירה הרי דאף בהלואה שלח והפטר קאמר וכ' דשם איירי בלוה שא"ח לשלוח המעות אצל המלוה אלא כאן לוה וכאן יחזיר לו אבל בפ' הזורק חייב הוא לפרוע בתוך ידו של מלוה וכל שלא הגיע לידו מעות של הלוה הם ואינו נפטר עד שיפרש זרוק והפטר. ובסמ"ע הקשה גם כן כקושית מהרי"ט ומחלק דלא מסתבר לומר דכוונתו היה שישלח וילך גם כן עמהן בדרך לשמור. ולכאורה נ"מ לדינא דלסברת מהרי"ט אם היה חיובו של לוה להביא למקום המלוה אז אף שהמלוה ממציא לו שליח ואמר לו שלח לא מיפטר ובאחריותו של הלוה הוא עד שיבא ליד המלוה ולדברי הסמ"ע אף בכה"ג מיפטר דלא מסתבר שילך עמו בדרך לשמור:

ועיין נתיבות שכ' קצת בדרך אחר מסברת מהרי"ט וג"כ כמה נ"מ יש בדבר דלדבריו שהוא מטעם ערב כשנתנו על פי דבריו ואף כשנתנו לחשו"ק שאינם בני דעת מה שאין כן בזרוק לים או באומר הנח במקום הפקר דאינו חייב מדין ערב ל"ה מהני עד שיאמר והפטר היה נראה באם צוה לו שיניח במקום המשומר גם כן מיפטר ולדברי מהרי"ט עיקר הטעם הואיל דעדיין לא זכה בהמעות. גם לדבריו באומר תן חובי לחשו"ק פטור דהוי כמפרש שהוא מקבל ע"ע ועדיף מאתחייב לך דמהני מטעם ערב אם כן להפוסקים הסוברים דלא בעינן שיבא הנאה לאדם ואף האומר זרוק מנה לים ואחייב לך דחייב והרמ"א (סי' ש"פ) הביא ב' דעות אלו ולא הכריע א"כ הוי סד"ד ובחוב כשאומר זרוק חובי לים אינו מוציא ממון מיד הלוה א"כ אף באומר הנח במקום הפקר מהראוי שיהיה פטור ויקשה למה כאן לא מיפטר הלוה עד שיאמר והפטר אלא ודאי כמו שכ' רש"י והסמ"ע דזרוק ושמור קאמר או כמו שכ' מהרי"ט כיון דלא נעשים של מלוה עד שיגיעו לידו ואם הקדישם לוה מוקדשים לא נפטר חיובו של מלוה באומר זרוק סתמא עד שיאמר זרוק והפטר. ומה שהקש' הנתיבות על הסמ"ע דזרוק ושמור אם כן באונס היה לו ליפטר ודאי גם כוונת רש"י וסמ"ע כן דזרוק ושמור היינו כיון שאינו פוטרו בזה ונשאר הממון ברשות הלוה שמור אמר תשמור ממונך בכל מה שתוכל לשמור ואף אם נאבד באונס לא מיפטר מחיובו כיון דלא זכה המלוה עדיין בהם ועדיין חובו לא נפקע אולם דוקא באומר זרוק סתם אבל באומר זרוק לים אף דלא זכה המלוה בהמעות מ"מ כיון שהוציא הממון מרשותו אם אומר זרוק חובי לים תליא במחלוקת הפוסקים אם חייב מטע' ערב ולהסוברים דחייב ה"נ מיפטר מחובו וממילא כיון דהרמ"א שם לא הכריע בזה אין מוציאין מיד הלוה מה שאין כן בהנח דיכול לחזור וליקח דומה למה שכ' הנ"י מובא בש"ך (סי' ש"מ) דבהכישה במקל דפטור כיון שלא יצאה מרשות' דהבעלים עיין שם והכא נמי דכוותיה אבל אם הוציא לאיבוד ע"פ כיון דנתחייב מדין ערב כאן מיפטר בזה מחובו ועיין מה שכ' לעיל דיני טו"נ (סי' י"ד). ועיין קצוה"ח (סי' קכ"א) מה שהקשה מש"ס ב"מ (ד' ע"א) על דעת הטוש"ע באומר שישלח על ידי עכו"ם דג"כ מיפטר דמשם משמע כשאמר תן לישראל זה לא נפטר מאחריות והוי כאלו המעות של עכו"ם וה"נ כיון דחו"ש ועכו"ם לאו בני שליחות נינהו לא נפטר הלוה. ולמ"ש הסמ"ע דלא מסתבר שילך עמו ולכך נפטר אתי שפי' דבאומר שישלח עלי ידי חשו"ק ועכו"ם אף דלאו בני שליחות נינהו מ"מ כיון שבא המעות ליד אדם מיפטר מחובו מטעם ערב מה שאין כן שם בש"ס ב"מ בשהעמידו אצל גוי י"ל דכוונתו הי' שיהיה באחריותו כמו שהי' מקודם כיון דלא אמר והפטר ועיין מה שכ' אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני העושה שליח (חי' א') ובש"מ ב"מ שם משם הרמב"ן כיון דלא מיפטר רק על ידי נתינתו ורק אחר הנתינה ובשעת נתינה הוי של ישראל לכך הוי שם ריבית עיין שם וזה דוקא שם לענין ריבית אבל באומר שישלח על ידי עכו"ם או חשו"ק חובו שפיר מיפטר מחובו מטעם ערב ואף שבש"מ שם הק' ע"ד רמב"ן מ"מ להמעיין בש"מ יש ליישב קושית קצוה"ח:

ואם אמר זרוק לי חובי והפטר אף דנאבד דפטור אם בא אחר וקדם וזכה בה כתב בש"מ ב"מ (דף ע"א) משם הרשב"א דכיון דהניחם איסתלק ליה וישראל לא זכה בהו וכי הדר שקלינהו ישראל שני מן ההפקר זכה בהו והלכך כי יהיב ליה בין קרן בין רבית מדינא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה עיין שם. וראיתי בס' תורת גיטין (דף ע"ה) שכ' למה שכ' הרשב"א שם אף דנתינה בעל כרחו הוי נתינה הוא רק לפטור הנותן מחובו אבל מ"מ המקבל לא זכי' בעל כרחו הוא הדין בפרעון בעל כרחו הוי פרעון אף דהמקבל המלוה לא זכה כ"ז שלא רצה אף דהלוה נפטר מחובו אין שום אדם יכול לזכות בהן דהמעות אינו הפקר והן של המלוה ומשועבדין הן להמלוה שהרי מקודם היה שעבוד המלוה על כל נכסי הלוה ועל גופו ובזריקת המעות אף שהמלוה לא רצה לקבלם מ"מ הלוה נפטר משעבוד גופו ומנכסיו אבל ממעות הללו שזרק לפניו בודאי לא אזיל שעבוד המלוה מנייהו ונשארין בשעבוד המלוה דאף דלא רצה לזכות שיהיו שלו לגמרי מ"מ לא מחל השעבוד שיש לו עליהן כמו שהיה מעיקרא השעבוד על המעות הללו והמעות נעשה עכשיו כאפותקי מפורש ולא הוי הפקר עיין שם ועיין מה שכ' לעיל דיני הלואה (סי' ס"ג אות למד) והרי לפנינו דעת הרשב"א דאף בהניח ע"ג קרקע והיפטר אף דהמלוה לא זכי בהו הלוקח זוכה מן ההפקר וכי יהיב לישראל המלוה בין קרן בין רבית מדינא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה וגם סיפא שם בישראל שלוה לעכו"ם והעמידו אצל ישראל אחר משום חומרא הוא דאסור ומכ"ש כשזרקו לו בע"כ כיון דנפטר הלוה נעשה הפק' כיון דלא זכה בו המלוה ומהלוה נפקע הממון מרשותו. וע"כ אף דקודם היו כל הנכסים בכלל השעבוד היינו משום דגופו נשתעבדו כל נכסים אחראין וערבאין להמלוה וכשנפקע השעבוד הגוף ממילא נפקע גם כן השעבוד נכסי ואף דגר שמת וזכו אחרי' בנכסיו אף מטלטלין מ"מ גובה הבעל חוב כמבאר (סי' ער"ה) על כרחך דשם נשתעבדו הנכסים אז ונכנסו בכלל ערבאין אף דנפקע השעבוד הגוף ועד"ז נכנסו בערבות ועיין מ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בספרו ד"ח דיני הפקר (סי' א') ובמ"ש אני הצעיר שם אבל כאן כיון דנפקע כל השעבוד במה שהפקיעו הלוה או במה שנתנו לו בעל כרחו או במה שפטרו המלוה באומר הנח והפטר כבר נפקע השעבוד גם ממעות הללו כיון דנפקע השעבוד הגוף ודוחק גדול לחלק בין אם נפקע בסיבת דבריו של המלוה שאומר הנח והפטר ובין אם נפקע על ידי פרעון בעל כרחו בסיבת הלוה והמלוה שא"ר לזכות כמובן:

ועיין בספר דברי משפט ממר אאזמ"ו הגאון ז"ל (סי' קכ"ג) שהקשה על רשב"א שבש"מ הנז' מדברי תלמידי רשב"א שבב"י יו"ד (סי' קס"ט) וש"ך שם (ס"ק ט"ז) דמדינא אסור אם ישראל המלוה אמר לכותי הלוה תנם לישראל שני בשבילי והלוה הכותי אמר לישראל השני זכה בהם ולא מחמת שליחות אלא כיון דרוצה ליתן מסתלק וישראל שני זוכה מהפקר דהא כיון דזכה מהפקר מה דנתן לישראל הראשון מתנה הוא דיהיב ליה עיין שם בדבריו ואפשר לומר דוקא כשאמר הנח והפט' דכבר נפטר העכו"ם בהנחתו ויצא מרשותו אף דהנכרי עשה זאת בצוואתו של הישראל הראשון מ"מ נעשה הפקר ממש ושוב גם הקרן שנתן לישראל הראשון הוי כמתנה מה שאין כן כשנתנו לישראל השני בשביל הישראל הראשון כיון דהשני מקבלו בשביל ישראל או דסובר דיכול לזכות בשביל ישראל ול"ב שלוחו של בעל הממון ודלא כתוס' שם או אף אם יסבור דאינו יכול לזכות אף אחר שנעשה הפקר מ"מ כיון דמיד העכו"ם הלוה בא לידו בשביל ישראל נשאר שעבודו ע"ז כיון דזה פרעון חובו ובא לידו בשביל פרעון החוב מה שאין כן כשנפק' החוב בשביל שאמר הנח על גבי קרקע ואחר כך קבלו הישראל בזה שפיר כתב הרשב"א דמה דיהיב ליה אחר כך הוא מתנה מה שאין כן אם מסרו ליד השני במצות ישראל הראשון אף דהוי הפקר כיון דהעכו"ם כבר אסתלק מ"מ נשאר שעבודו של ישראל על זה ורק גוף המעות הוי הפקר אבל הזוכה חייב לישראל ועיין שם בחות דעת (ס"ק ח') בסוף דבריו:

ומדברי ריטב"א קידושין (דף ח') מוכח גם כן באומר זרוק דיכול לזכות מן ההפקר והאומר לחבירו תן על גבי סלע שהוא מקום האבד ואתחייב אני לך ונתנו ע"פ חייב והוא שלא חזר ונטלו משם דאם לא כן לא עבד כלום ובמה נשתעבד אבל אם הלך לו והניחו לאבוד במקו' שאינו משתמר ואחר כך נטלו חייב דהוי כמציאה ועיין שם דתליא בפלוגתא דרשב"א ורבנן פ' אלו מציאות אם הוי יאוש או לא וביאור דבריו בס' אבני מילואים אה"ע (סי' למד ס"ק י"ב) דלכאורה כיון דמקום אבוד הוא אליבא דכ"ע וזה הוציא על פיו למקום האיבוד למה לא יתחייב הערב וכ' דהערב לא מתחייב אלא אם לא יבא ליד הבעלים ובהלואה אם הלוה משלם אין הערב משלם כ"כ אם הוציא למקום איבוד על פיו אם בא אחר כך ליד הבעלים אינו חייב רק כשנתנו למקום הראוי ליאוש דאז כבר יצא מרשות הבעלים וכי הדר וקניה מהפקר זוכה והוליד מזה דין חדש דגם בערב אם נתייאש המלוה מחוב במקום הראוי ליאוש ומהני יאוש בחוב אם המלוה הוא עכו"ם והדר פרעיה מהפקירא קא זכי והערב חייב לשלם. והדברים מתמיהים לכל המעיין. הא הערב לא נשתעבד רק באם לא יגבה חובו מן הלוה היינו כשהלוה לא ישלם לו אבל באם הלוה משלם אף כשלא קבל המלוה על חובו רק מן ההפקר מ"מ נפקע חיובו של הערב דע"ז לא נשתעבד מה שאין כן בנידון דריטב"א דליכא שום שעבוד על אחר רק כיון דהוציא ממונו למקום האבוד עפ"י ומחייב א"ע לשלם בעד זה וכשעשה על פיו דנתחייב בההיא הנאה כמו דנתחייב הערב ואם כבר היה במקום האיבוד כבר נתחייב לשלם וכשזכה זה בו מהפקירא קא זכה ונשאר חיוב הראשון אבל אם נתחייב בעד הלוה אף שכבר נתיאש מן הלוה מ"מ חיובו היה רק אם הלוה לא יפרע על חובו ואם הלוה יפרע לא יתבע ממנו וכיון דפורע על החוב אף דא"ח כיון דכבר אתייאש מיניה מ"מ אם מסלק על חובו הקדום נפקע חיובו דערב ועוד כיון דמ"מ על ידי שקבל המלוה חובו מן העכו"ם שוב לא יכול הערב לתבוע ממנו שפרע בעדו נפטר מחיובו ואף אם כבר פרע הערב בעדו ואחר כך פורע העכו"ם הלוה להמלוה י"ל דחייב להחזיר להערב ואכ"מ בזה. עכ"פ בדין הנז' כשאומר הנח לפני והפטר כיון דכבר נפטר הלוה והמלוה לא זכה לא נשאר שעבודו דמלוה על מעות הנז' ויש לדון דהוי כהפקר וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף