אמרי בינה/דיני גביית חוב/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני גביית חוב ב

סי' ב

פריעת בעל חוב מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע ואפילו התנה ע"ע כו' כמבואר ש"ע (סי' צ"ז סט"ו) וברש"י כתובות (דף פ"ו) מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכ' הין צדק שיהי' הן שלך צדק ומשמע לכאורה דליכא מצוה אחרת והקשו על רש"י עיין רמב"ן סוף ב"ב וכ' מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוצא אליך העבוט ומשמע לכאורה דליכא מצוה אחרת. ובמרדכי פ' הכותב כ' תימ' דהא מחויב הוא שלא לגזול לחבירו ולפרוע מה שהלוהו וכייפינן ליה דכתיב בחוץ תעמוד וברדב"ז (ח"ב סי' תר"י) כ' דהוא מצות עשה של תורה דכ' והשיב את הגזילה או את העושק וברמב"ם (פ"ז) מגזילה כייל הכל וכי היכא דהוי מ"ע להשיב את הגזילה לכל הנזכר בכתב והלואה בכלל עי"ש עוד. ויש לדקדק בד' רש"י גיטין (דף ל"ו ע"ב) בקושית הש"ס שם ומי איכא מידי דוד"ת לא משמט ותקנו רבנן דתשמט וכ' ונמצא הלוה גזלן ע"פ הא לדעת רש"י אינו גזלן בזה רק אינו מקיים העשה כמו שכ' רש"י שם בתירץ הש"ס שוא"ת הלוה הזה שב ובטל ואינו עושה מצוה לפרוע את חובו ועיין רש"י ריש סנהדרין לוה ואינו משלם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה וכבר כתבתי בזה בח"ר בקונטרס התשובות (סי' ג') דהלוה ויש לו לשלם ואינו רוצה אומדנא דמוכח הוא דעל דעת זה לא הלוה ונתבטל שם הלואה ונעשה גזלן למפרע ומה"ט יש לדון כשאינו רוצה לפרוע כלל דיש לו דין גזלן למפרע יש ללוה רשות לכנוס לביתו למשכנו דעל חיוב גזילה שאינו הלואה מותר לעבוט עבוטו דכי תשה ברעך משאת מאומה כתיב ובנתיבות כ' שכל דבר שלא נקרא הלואה לענין שמיטה וכן הקפת חנות אינו בכלל איסור דלא תבא אל ביתו וסיים משום חומר האיסור אינו כותב זה למעשה. אולם באמת הדבר מבואר להדיא בס' יראים (סי' רע"ג) והביא כן משם הספרי פ' כי תצא וכן ראיתי בספר הריק"ש ז"ל ערך לחם שהביא משם רדב"ז דעל פקדון ואף חלק העסקא והבא מכחו והקפת חנות יכול ליכנס לביתו ולמשכנו וע"כ הא דאסור לכנוס לביתו לעבוט עבוטו איירי ברוצ' לפרוע רק דמדחי אותו מדחי אל דחי דלא נתבטל בזה שם הלואה ועל זה אזיל השו"ט בש"ס כתובות שם פריעת בעל חוב מצוה היינו לפרוע בזמנו ועל זה אמר דכופין אותו ואתי שפיר דברי רש"י דהמצוה הוא הן שלך יהיה צדק שצריך לאמת דבריו ולקיים הבטחתו לפרוע בזמנו והרמב"ן כ' דמוכח מקרא והאיש אשר אתה נושה בו דע"כ לא איירי באינו רוצה לפרוע כלל דנתבטל שם הלואה ורשאי לכנוס לביתו לעבוט עבוטו רק שמדחי ואינו רוצה לשלם מיד רק אח"ז וע"ש במ"ש עוד בזה ועיין תשו' הרא"ש (כלל י"א סי' ז'):

ועיין ש"ך (סי' רל"ב) משם הש"ג דכל זמן שאין הלוה תובע חובו אינו חייב לשלם ואם נשבע לפרוע קודם שיעבור זמן פלוני מבואר (סי' ע"ג) אעפ"י שלא תבעו בתוך הזמן עדיין השבועה במקומה עומדת ודעת הסמ"ע והש"ך שם דאין חומר השבועה מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלוה והטו"ז סובר דחומר השבועה מחייבו לשלם אף בלא תביעה ובקצוה"ח שם כ' להכריע כטו"ז מדברי ש"ע יו"ד שכ' בנשבע לפרוע בזמן פלוני יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמ' הרני כאלו התקבלתי אבל להאריך א"י ואם חומר השבועה אינו מחייבו בלא תבעו כשמאריכו ה"ה כאינו תבעו ואם תבעו כבר יוכל למחול את תביעתו והוא יעמוד בחיובו כשיתבענו אחר כך א"ו כדעת הטו"ז ודבריו אינם מובנים כיון דכבר תבעו וחל החיוב כיצד יכול למחול על תביעתו ועיין שם בתומים הא דחל השבועה לפרוע אף דהוי לקיים המצוה מ"מ לענין מלקות חל ועוד דהוי כולל לענין סידור בעל חוב. ואם חייב אף בלא תבעו שפיר הוי בלא"ה כולל ועיין יו"ד (סי' רכ"ח סמ"ב) דלדע' הרא"ש עיקר השבועה היה על הפירעון והזמן לזרזו ומ"מ אם תבעו ואינו נותן לו עובר על שבועתו דאם לא כן מתי יעבור וכן מבואר בלשון הרא"ש בתשובה שכ' נהי שלא עבר על השבוע' כיון שלא תבעו אדם מ"מ עדיין מוזהר ועומד הוא על שבועתו כשיתבעהו עיין שם וחל שפיר השבועה באם תבעו לפרוע לו וכמו באם תבעו ולא נתן לו בזמנו עובר על שבועתו כ"כ אחר עבור הזמן אף דעיקר השבועה היה על הפרעון והזמן לזרזו בפרעון מ"מ ע"כ גבול יש לו ואם תבעו ולא נתן לו עבר על שבועתו וע' בקצוה"ח שם (ס"ק ה') ובמה שיש לגמגם בדבריו:

ועיין ב"י (סי' ק"ד) משם תשובת מיימוני דמי שיש עליו בעלי חובות הרבה ואחד בא לתבוע כשאין לו לפרוע לכולם אין הב"ד מגבין לו והב"י סובר דמגבין לו והב"ח חולק ע"ז וכי משום שבע"ח האחר אינו לפנינו יפסיד וכן כ' הצ"צ (סי' קח"י) וכן הביא שם משם פסקי הרקאנטי דחולקין ובקצוה"ח שם כ' כיון דמבואר (סי' ע"ג) דאינו חייב לשלם כשאינו תובע אף בנשבע לכן כיון דמטלטלי לאו בני שעבוד נינהו ולית בהו דין קדימה רק משום מצוה לפרוע וזה שתבעו רמיא עליו המצוה אינה נדחת מפני המצו' שיבא לו אחר כך. ובנתיבות כ' דודאי אף כשהמלוה אינו תובע חייב לפרוע ול"ד לנשבע דאמדינן לדעתו שכך היתה כוונתו בשעה שנשבע משא"כ מצות פבע"ח דרחמנא חייביה לפרוע. ולפנינו דעת הש"ג דאינו חייב לשלם עד שיתבענו ואף דכתב הטעם במתנה בקש ליתן לו ובאמת הוא רק מספק דהא כשמת ודאי חייב לשלם ליורשיו מ"מ כיון דהוא חי ואינו תובע דלא רמיא עליו לשלם יהי' מאיזה טעם שיהיה גם כן על דעת זה נתחייב לשלם לו כשיתבענו או ליורשיו וכל זמן שהוא חי ואינו תובע לא נתחייב לשלם שפיר י"ל כמו שכ' הקצוה"ח דמצוה הבא לידו לקיימו לא נדחית מפני מה שיבא עליו אחר כך אף בבירור שיבא. וי"ל קצת בדעת רי"ף בתשובה שהביא הרא"ש פ"א דב"מ דמן הדין בתופס לבעל חוב אף במקום שאינו חב לאחרים ל"ק דיכול הלוה לומר לאו בעל דברים דידי את רק במקום פסידא יכול לתפוס מטעם תקנה והקשו הא ר' יוחנן אמר במקום שחב לאחרים ל"ק משמע באינו חב קנה מן הדין ולמה שכ' דלא נשתעבד להתחייב לשלם רק כשיתבענו י"ל דר"י איירי באם כבר תבע ממנו וידענו דאינו נותן במתנה והרי"ף איירי בסתם חוב שעדיין לא תבע ממנו שפיר יכול לומר לאו בעל דברים דידי את ועוד יש לחלק בין תפס מעות למטלטלין ומ"מ הש"ך שם (סי' רל"ב) הניח דין זה בצ"ע ועיין ספר רביד הזהב פ' משפטים:

והא דכ' בש"ע שאין כופין אותו תו להשכיר או לעשות שום מלאכ' והוא מדברי תשובת הרא"ש שהביא משם ר"ת וכ' באורים (ס"ק ל"ז) ואם כ' בשע"ח ששעבד עצמו להשכיר ולשלם עיין באה"ע (סי' ע"ג) אם מחויב להשכיר עצמו לזון את אשתו דלמ"ד דחייב הואיל וכ' אנא אפלח הה"ד הכא ובטור (סי' צ"ט) מדמי להדדי עכ"ל וקשה הא זה הוא דעת רבינו אליהו ז"ל מובא בתוס' כתובות (דף ס"ג) ור"ת וסייעתו חולקים מטעם שכ' שם תוספות דאנא אפלח היינו הקרקע שלו או כמו שכ' שם הריטב"א והש"מ דאנא אפלח היינו אם תהי' חולה ישמשה ואוקיר ואוזין כפי הנצרך לה אבל אם מחייב א"ע בפירוש באופן המועיל ליכא מאן דפליג. ועיין בפרישה (ס"ס צ"ט) שכתב ע"ד תשובת הרא"ש שהעתיק הטור שם דבכתובה אף לדעת רבינו אליהו ז"ל דמספר כתובה ילפינן כ' אעפ"י שמעשה זה גם כן מה שיעבד נפשו באותו שטר שאני כתובה דהואיל דכל הכתובות כתבינן כן ודאי לתנאי גמור כתבינן אבל בשאר שטר חוב אין הכל כותבין כן ואם כן האי אע"ג דכתבו אמרינן אסמכתא בעלמא הוא עיין שם מבואר מדבריו דאם כתב בדברים המועילים לסלק דין אסמכתא ומחייב א"ע בזה מחייבינן ליה להשכיר א"ע אך מהא דכ' הרא"ש בתשובה שאין המלוה רשאי לתפוס גופו של לוה ולהשתעבד בו ואפילו אם שעבד גופו לכך דאין עבד עברי נוהג בזה"ז ומשמע מזה דאף אם נשתעבד באופן המועיל לסלק דין אסמכתא גם כן לא מהני וביתר ביאור כ' הרא"ש בתשובה (כלל ס"ח ס"י) דבר ברור שלא יתפוס המלוה גופו של לוה ומשתעבד בו אי ימכרנו בשביל חובו כמו שדרשו בגנביתו ולא בזממו הה"ד ולא בחובו ואפילו אם שעבד גופו אינו חל על גופו דאם שעבד גופו למכרו כעבד אין שעבוד זה חל דאין עבד עברי נוהג בזה"ז וגם המלוה עצמו א"י להשתעבד בגופו וכ"ש ליסרו ולמה יתפסהו להשתעבד בו אינו רשאי הרי דאף בנשתעבד בפירוש למכרו ל"מ:

וראיתי בב"ח שם שכ' אע"ג דבנידון שנשאל הרא"ש הי' הלוה מתנה בפירוש להשתעבד ולעשות מלאכה כדי לפרוע חובו אפ"ה אנן ב"ד אין כופין אותו כיון שהתנה על עצמו תנאי שהוא כנגד ד"ת ודאי אם היה מתרצה להשתעבד בגופו ל"ה מחינן ביה אלא שהיו אומרים לו חייב אתה בכך כיון שהתנית עמו בכך אבל אנן לא כייפינן ליה וז"ש הרא"ש אין ב"ד כופין אותו לכך וכן כ' עוד בסוף דבריו לכן איני רואה להתיר לכופו להשתעבד כלל כי על דבר זה האריך בסוף השאלה לכופו בדיני א"ה ולהכותו עד שתצא נפשו להשתעבד ולעשות מלאכה כפי תנאו ועל זה השיב דאין ב"ד כופין אותו ולא הביא דברי ר"ת בלא התנה אלא לאורויי דבלא התנה איסורא קעביד כשמשכיר עצמו דשכירו' ליומ' מכירה הוא וכמו דדרשינן ונמכר בגניבתו ולא בזממו ולא בכפילו ה"נ ולא בפרעון חובו ולא במזונות אשתו ואם כן היכא דהתנה ע"ע להשתעבד בגופו ולעשות מלאכה אעפ"י דאיהו לא קעביד איסורא אם רוצה לקיים תנאו כיון דאדעתא דהכי הלוהו מ"מ אין ב"ד כופין אותו כיון דאית ביה איסורא עכ"ד וזה שלא כדעת הפרישה. ברם דבריו תמוהין לענ"ד חדא אם התחייב את עצמו באופן המועיל וקעביד איסורא לדבריו אם כן בכתובה דכ' הרא"ש דמהני הואיל דכ' כן בספר כתובה וכי תקנו חז"ל לעשות איסור ועוד אם מהני ההשתעבדות ולא קעביד איסורא אם רוצה לקיים התנאי ממילא חייב בדבר למה לא יכופו אותו ב"ד הא אף בעבד הנמכר לנכרי ואפילו לעקר מהני המכירה כמבואר ברמב"ם ריש הלכות עבדים אף דקעביד איסור ודאי כופין אותו ב"ד שיעבוד מלאכתו. ולמה יגרע אם השתעבד א"ע לעשות מלאכה שלא יכופו אותו אם התנה. ועוד הא לדעת רבינו אליהו ודאי דכופין אותו להשכיר א"ע למלאכה לזון את אשתו כמבואר מדבריו בפי' הש"ס כתובות (דף ס"ג) באומר איני זן ואיני מפרנס דהוי כמורד וכמבואר בדברי הריטב"א שם ואם כן בבע"ח אם התנה באופן המועיל והתחייב למה לא נכוף אותו. ועוד קשה על הא דכתב הרא"ש בתשובה משם ר"ת והמשכיר עצמו נקרא מכירה כדאמרי' פ' הזהב שכירות כמכירה דמיא והוי מכירה ועבד עברי הנמכר לשש קריא רחמנא שכיר הא מבואר בהגה"מ מובא בש"ך (סי' של"ג ס"ק י"ז) משם תשובת הר"מ ז"ל דמותר להשכיר א"ע דפועל לא מקרי עבד אלא שכיר ועבד הוא בשש משנה שכר שכיר ועל ג' שנים ל"ה פועל כעבד ורשאי להשכיר את עצמו והא דפועל ילפינן לה מעבד היינו לענין קולא ואם כן מה איסור יש בשכירות אף אם כמכירה דמיא וצריך לומר לשעבד עצמו שלא יהיה יכול לחזור זה בלתי באפשרות ולענין זה הוי כמכירה ואסור וסובר הרא"ש דאף קנין ל"מ וכמו שכ' תוס' ב"מ (דף יוד) דמה"ט רשאי להשכי' כיון דפועל יכול לחזור אינו דומה לעבד ומהר"ם כ' ג"כ דלקולא ילפינן פועל מעבד והיינו דיכול לחזור ולכך אינו יכול לכוף אותו לעשות מלאכתו ומהר"ם סובר דאף דיכול לחזור מ"מ על שש שני' עושה איסור דהוי כעבד אבל מ"מ כיון דשכיר גם כן יכול לחזור בחצי יום לכך לא כייפינן ליה ולא חל השתעבדות על גופו. ולפי זה מה שכ' הב"ח דבלא התנה איסורא קעביד כשמשכיר עצמו דשכירת ליומיה מכירה הוא אינו מובן כלל דברצונו לעשות מלאכה ליכא שום איסור לכל הפוסקים כיון דיכול לחזור כפועל:

שוב ראיתי במח"א דיני שכירות פועלים (סי' ב') שמשיג גם כן על הב"ח במקצת דברים בזה וכ' בדעת הרא"ש דדוק' לתפוס גופו להשתעבד עבד בו בעל כרחו אין התנאי מועיל דאין עבד עברי נוהג בזה"ז אבל לענין שישכיר עצמו לכל מי שירצה כל שהתנה וחייב עצמו בכך אנו כופין שישכיר עצמו וירויח לפרוע לבעל חוב כמו שהתנה ומה שפטרו הרא"ש ז"ל מלהשכיר עצמו אף על פי שהתנה מעיקרא הוא משום שלא הוי שם תנאו כראוי ובל' חיוב עיין שם והוא כדעת הפרישה ועיין עוד שם במח"א (סי' א') דכ' דלא אמרה הרא"ש אלא כששיעבד את גופו לעשות כל מלאכתו בקבע כמו העבדים אבל במשכיר עצמו לימים לעשות מלאכה ידועה אין זה דומה לעבד אלא פועל בעלמא וכ' דמה שכ' תוס' ב"מ דהואיל דפועל יכול לחזור רשאי להשכיר את עצמו והיכא דנשב' שלא יחזור עובר משום עבדי הם היינו דוקא בהשכיר עצמו בקבע להיות עושה כל מלאכתו של בעה"ב דדומה לעבד ולדבריו אם כן יכול הב"ד לכוף אותו שישכיר את עצמו לעשות מלאכה ידוע ושלא בקבע וכיון דמהני החיוב אף שלא יכול לחזור בו ממילא אף דלא נתחייב רמיא עליו המ"ע לפרוע החוב וצריך לעשות כל השתדלות בשלמא אם אמרינן דעיקר תליא אם יכול לחזור רשאי ואם אינו יכול לחזור דומה לעבד דאינו נוהג בזה"ז שפיר לא כופין אותו בב"ד כיון דאם יהיה החיוב עליו מצד לקיים פריעת בעל חוב יצטרך שיעבוד וכבר נאמר עבדי הם אבל אם נאמר דהיכא דאינו דומה לעבד כשאינו עושה בקבע כל מלאכה רק מלאכה ידועה אינו דומה לעבד אם כן שוב חייב לעשות כן ולהשכיר א"ע למלאכה ידוע כדי לצאת ידי חובתו ואף הב"ד כופין אותו לזה. אולם מלשון הרא"ש בתשובה (כלל ע"ח) דכ' ומה שטוען שיעשה מלאכה כדי לפרוע את חובו אין כופין אותו לכך שלא אמרה תורה אלא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא כו' ואפי' שליח ב"ד מינתח נתוחי אין משכנו לא כש"כ שלא ישלחו ב"ד יד בגופו לכופו להשתעבד ולפרוע חובו מסתימת דבריו משמע להשכיר את עצמו לשום מלאכה אף שאינו בקבע לא ישלחו ב"ד יד בגופו ואף דמכין אותו עד שתצא נפשו לפרוע אם יש לו לא לכופו לעשות שום עבדות אף שאינו בקבע. ואף להסוברים (סי' של"ג) בפועל שהשכיר א"ע אצל בעל הבית לעשות לו מלאכה ונתחייב בקנין דאינו יכול לחזור היינו כיון דנתחיי' לעשות בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים דהוי כמו שאר חיוב ונעשה חוב עליו לעשות ואם אינו רוצה לעשות על ידי עצמו חייב להעמיד אחר משלו כדי להשלים מלאכתו. אבל בבעל חוב דחייב בלא"ה ממון לשלם ואין לו לשלם בהכרח שיעשה על ידי עצמו בזה לא מהני חיוב שיעשה על ידי גופו. שוב ראיתי בספר שער משפט מה שכ' בענין זה ולא הביא דברי הב"ח ופרישה ומח"א והמעיין יראה מה שיש לגמגם בדבריו עפ"י מ"ש שוב ראיתי בספר ערך לחם מהריק"ש ז"ל שהביא משם הרדב"ז ז"ל וז"ל ומסתברא לי שאם הוא רגיל לעשות מלאכה או להשכיר עצמו ועתה כדי שלא יקח בעל חוב מה שיעשה אינו רוצה לעשות כופין אותו לעשות כמו שהיה רגיל עכ"ל ולדינא צ"ע כי מלשון הש"ע משמע דבכל אנפי אין כופין אותו להשכיר א"ע כדי לפרוע חובו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף