אמרי בינה/דיני בשר בחלב ותערובות/א
|
|
אמרי בינה
דיני בשר בחלב ותערובות א
קצת דיני בב"ח ותערובת
סימן א
איסור אכילה דבשר בחלב כתבו הפוסקים כבריית' דתדב"י דילפינן מן ג"פ לא תבשל אחד לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מה"ת אלא דרך בשול והקשה הרא"מ ל"ל לא תבשל תפ"ל מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ותירץ דבא ללקות דמלא תאכל כל תועבה אינו לוקה דהו"ל לאו שבכללות ובכו"פ הקשה לדעת רמב"ם דאינו לוקה על הנאה א"כ חד לא תבשל דקאי על איסור הנאה למה לי מל"ת כל תועבה נפקא לר"א דכ"מ שנאמר לא תאכל איסור הנאה נמי במשמע וכ' דנ"מ במבשל לחולה בב"ח וליכא תועבה ואצטרך קרא דאף בכה"ג אסור ויש לגמגם בזה דהא מה דנקרא תועבה הוא לאו משום דגבר' עביד איסור רק התועבה הוא מה שנתבשל ביחד בב"ח ואף אם בישל גוי מאחר שתעבתיו לך להתרחק מבשולו שלא לבשלם יחד וכמ"ש רש"י חולין (דף קי"ד ע"ב) [ומ"ש שם רש"י כגון ע"י קטן וגוי יש לדקדק דאף דקטן אינו מצווה מ"מ תקלה הוי רק רחמנא חייס עליו שלא יענש וכיון דגלי לן הקרא דלא מספינן להו בידים שמעית מנה דעבירה הנעשית ע"י קטנים עבירה היא כמו ע"י גדולים וכמבואר ש"ס סנהדרין (דף נ"ה ע"ב) קנון הוא ועיין ת"ה (סי' קכ"ה) א"כ בבישול של קטן הוי כבא בעבירה ויש ליישב] וע"ש תוס' (דף קט"ו) ותמורה (דף ד') גבי צורם אוזן בכור דהוי תועבה אף כשנעשה ממילא ועיין פ"ח (סי' ס"ד) וכ"כ בב"ח אף אם נתבשל ממילא הוי תועבה ואסור לאכול דהתורה לא הקפידה על הפועל רק הפעולה שבישל בב"ח יחד מתועב ואסור וממילא אף אם מבשל בעד חול' אף דתבא עליו ברכה מ"מ תועבה הוי גוף הבב"ח שנתער' ע"י בישול יחד ואסור לבריא רק לחולה מותר או דחוי וכמו נבלה דהותר לחולה ומ"מ לבריא אסור כן בב"ח הנתבשל לצורכו ולא צריך לזה קרא וילפינן ג"כ מלא תאכל כל תועבה. וי"ל הא דצריך רב אשי ללמוד איסו' בב"ח אכילה והנאה מל"ת כל תועבה ולא ממה דכתיב ג"פ לא תבשל. וגם הכי לרב אשי לא יתחייב מלקות על אכילה דבב"ח דהא מל"ת כל תועבה לא לקי דהוי לאו שבכללות. רק רב אשי אשמועינן דאי לאו מלא תאכל כל תועבה היינו אומרים דהתורה לא אסרה רק הזהירה שלא לבשל וגם שלא לאכול וליהנות ממה שנתבשל בעבירה ולכך הוציא אכיל' בלשון בישול אבל אם לא נתבשל בעבירה או ע"י גוי או ע"י קוף לא היינו יודעין דאסרה התורה ולכך קאמר מניין לבב"ח שאסור באכילה היינו אף אם לא איתעבד בהו עבירה דבישול קאמר מלא תאכל כל תועב' היינו דגוף הדבר מתועב מה שנתבשל בב"ח יחד מאחר שתעבתי לך להתרחק מבישולו שלא לבשלם יחד אסור וכמ"ש רש"י. ואכתי ל"ה יודעין דאסור בהנאה אם לא איתעבד ע"י עבירה לכך קאמר כיון דילפינן מל"ת כ"ת ממילא הנאה בכלל אכילה:
ויש לחקור להסוברים בדעת רמב"ם דאינו לוקה על הנאה אף בב"ח דיש קרא מיוחד לא תבשל מ"מ כיון דהוא רק באם אינו ענין וכמ"ש הלח"מ (פ"ט) ממ"א. או משום דאפשר בלא מעשה ועיין מל"מ (פ"ה) מיסה"ת. יהי' הטעם ממה שהוא יש לחקור אם נשבע שלא יהנה מבב"ח שנתבשל יחד אם חל השבועה כמו דלדעת הרמב"ם בנשבע על ח"ש איסו' שלא יאכל דחל השבועה ולקי כשעובר הואיל דאינו מפורש בתורה כמבואר בדבריו הלכות שבועות כן נמי בזה הואיל דלא לקי כיון דאינו מפורש בתורה שלא ליהנות י"ל דחל השבוע' ולקי אם נהנה או י"ל כיון דעכ"פ כתיב שלשה פעמים לא תבשל ומוקמינן אחד לאיסור בישול וא' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה אף שהוא באם אינו ענין ולא לקי רק על אכילה מק"ו כמ"ש הלח"מ שם ולא על הנאה או משום דהוי כאין בו מעשה מ"מ לענין זה מפורש בתורה מקרי ולא חל השבועה דכבר מושבע ועומד מהר סיני כמו דודאי לא חל אם נשבע שלא יאכל כזית מבב"ח אף דלא כתיב מפורש בתורה מ"מ כיון דחד לא תבשל הוא על אכיל' באם אינו ענין ובק"ו כמ"ש הלח"מ ולוקה הוי כמפורש בתורה ולא חל השבועה כ"כ י"ל אם נשבע על הנאה שלא יהנה ג"כ כיון דהוי באם אינו ענין אף דאינו לוקה מ"מ הוי כמפורש בתורה ולא חל השבועה. ואם נאמר כן אתי שפיר דטובא אשמועינן ממה דכ' ג"פ לא תבשל דמוקמינן חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה והוי כמפורש בתורה ולא חל השבועה משא"כ אם לא היה נאמר ג"פ לא תבשל והיינו יודעין לאסור גם בהנאה מלא תאכל כל תועבה והיינו אומרים דלא תאכל אחד אכילה וא' איסור הנאה במשמע מ"מ כיון דאינו מפורש בתורה איסור הנאה הי' חל השבוע' אם נשבע שלא יהנה והיה נהנה מבב"ח ע"י מעשה הי' לוקה ואף אם נאמר דהנאה הואיל דאפשר שלא ע"י מעשה אינו לוקה מ"מ בלאו שאין בו מלקות הי' עובר ועכשיו דכתיב ג"פ לא תבשל ומוקמינן חד לאיסור הנאה לא חל ע"ז כלל השבועה דהוי כמפורש בתורה וצ"ע בזה:
ועיין רמב"ם (פח"י) מפסולי המוקדשין שכ' כל קרבן שהוא פסול האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר ל"ת כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה ה"ה בכלל כל תועבה ועיין מל"מ (פ"ד) מבכורות ובס' החינוך (סי' תמ"ח) כ' דל"ה לאו שבכללות לפי שעיקרו לא בא אלא על פסולי המוקדשין ושאר איסורין יוצאין מכללו ממה שהוציא הכתוב בלשון כל תועבה ולא אמר לא תאכל פסה"מ ע"ש ובמ"ש השער המלך הלכות יסה"ת שזה ג"כ דעת רמב"ם ומ"ש שאין הכתוב מזהיר אלא על פסהמ"ק היינו דע"ז עיקר הקרא ואף דילפינן שאר איסורין מ"מ הוא מכללו וא"כ ממילא ל"ה דבר המפורש בקרא משא"כ כיון דילפינן איסור הנאה מיתורא דלא תבשל הוי כמפורש בקרא שלא להנות. ומה"ט דעיקר הקרא קאי על פסולי מוקדשין ושאר איסורין יוצאין מכללו י"ל נמי דלא קאי הקרא רק באיסורין שהן באיסור לאו דומיא דפסהמ"ק אבל איסורין שהן רק באיסור עשה לא נוכל למילף מזה כמו חולין שנשחטו בעזרה דידענו איסור אכילתו מדכתיב כי ירחק ממך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום מ"מ כיון שאינו בלאו ואזהרה ממש רק מכלל דכתיב כי ירחק י"ל דלא נוכל לומר איסור הנאה בו מה"ת כיון דעיקר הקרא דל"ת כל תועבה הוא על איסור לאו המפורש. ועיין ס' דו"ח לרבע"א ז"ל פסחים (דף כ"ב) דהקשה על רש"י דכ' ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה דכתב ומשום דאין מפורש בהן לאו בהדיא באכילה איצטריך למילף להו איסור הנאה מהכא והקשה הא כיון דאכיל' ושחיטה הוא מה"ת ממילא ליתסר בהנאה מקרא דל"ת כל תועבה דגם איסור הנאה במשמע ולר' יהודא דס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא מ"ט הא ממילא מיתסר מדין תועבה. ולמ"ש א"ש דמזה לא נוכל למילף לאסור בהנאה מה שאינו בלאו מפורש כנ"ל:
ועוד יש לצדד הא דצריך למילף איסור הנאה מג"פ לא תבשל דאי ל"ה כתוב רק ב"פ חד לבישול וחד לאכילה ללקות ומל"ת כ"ת נילף איסור הנאה היינו אוסרים בהנאה אף אם בישל בשר נבלה עם חלב דלוקה על בישולו כמבואר רמב"ם (פ"ט) ממ"א המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהן בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו משום בב"ח ולדעת רמב"ם אף בהנאה לא נאסר כיון דלא נאסר משום בב"ח וכמו שהוכיחו מדעתו בפי' המשנה מס' כריתות ועי' לח"מ שם ובדגול מרבבה וזה א"ש כיון דכתיב ג"פ לא תבשל הורה לנו דכל מה שלא נאסר באכילה מצד בב"ח אף דחייב על הבישול מ"מ אינו אסור בהנאה אבל אם לא הי' נאמר ג"פ ל"ת היינו אומרים ממה דכתיב לא תאכל כל תועבה דיש בו איסור הנאה ג"כ והיינו אוסרין בהנאה ג"כ ואף דלא תאכל לא קאי על מה דבלא"ה אסור מטעם חלב ונבילה משום דאין איסור חל על איסור ז"א דהא בלא"ה לא יתחייב מלקות דהוי לאו שבכללות רק להוסיף אזהרה היינו אומרים דנכלל גם בזה להזהיר שלא יאכל התועבה אם בישל נבלה או חלב בחלב והיה ג"כ אסור בהנאה לכך נאמר ג"פ לא תבשל להורות דמה דליתא בלאו דאכילה משום בב"ח ללקות לא נאסר בהנאה:
והנה מ"ש הרמב"ם וכיוצא בהן נראה מדבריו דאף בשר טריפ' המבש' בחלב לוקה דאיסורין אחרים יש אבמה"ח וטריפה שיתחייב על בישול לבד. ובספר בית הלל כ' לאסור לבשל בשר טריפה בחלב בהמה טהורה כדי למכור לגוי אם נזדמן לו ואסור מה"ת ובהנאה והביא ראיה מש"ס חולין (דף קט"ו ע"ב) דבי ר"א תנא ל"ת כל נבלה אמרה תורה כשתמכרנה לא תבשלנה עיי"ש ברש"י והה"ד טריפה נמי דמ"ש מנבילה ואע"ג דכל הפוסקים לא הביאו רק הא דתנא דבי ר' ישמעאל מ"מ גם לימוד זה אמת לדינא ומשמעות דורשין א"ב ולכן מי שמבשל בשר נבלה וטריפה בחלב הוא אסור בהנאה עכ"ד. ובאמת מזה אין כ"כ ראיה דאף דכתיב לא תאכל כל נבלה ובסיפא דקרא כתיב לא תבשל ע"כ לא קאי על כל מיני נבלה דהא אף חיה בכלל דלא תאכל כל נבלה וחיה נתמעט מגדי למה דפסקינן כר"ע דאינו נוהג בחיה ואעפ"כ כתיב אחריו לא תבשל וע"כ לדידן או אי תנא דבי ר"א סובר ג"כ כר"ע ע"כ דלא קאי על כל מיני נבלה כמו כן י"ל דלא קאי על טריפה והטעם די"ל דליכא איסור לבשל דהא מה דממעטינן ולא בחלב שחוטה כ' רש"י (דף קי"ג) בחלב אמו משמע דלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר וגדי הא איתרבאי ביה כל בהמה טהורה ולא טמאה הלכך חלב כגדי דהא אמו כתיב וקא ממעט חלב טמאה אפילו הבשר טהור. א"כ יש לדון מזה דכמו כן בשר בהמה טהורה מותר לבשל בחלב חיה כיון דבשר חיה מותר כיון דלמדנו דלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר הבשר. וראיתי בגליון יו"ד מר' עקיב' איגר ז"ל שכתב אבל בחלב חיה חייב וכ"כ בית הלל ולא ראיתי כזאת בדברי הבית הלל וגם לכאורה מהראוי להיות מותר מה"ת כמו דממעטינן מחלב אמו ולא בחלב טמאה דחלב כגדי א"כ כמו כן נאמר דלא נאסר החלב רק ממין שנאסר הבשר וכ"כ בתפל"מ. א"כ כמו כן יש לדון אם נדרש בחלב אמו ג"כ למעט מה שאינו ראוי להיות אם וכיון דטריפ' אינה יולדות אין במבשל בחלב טריפה איסור מבשל בב"ח וכמו כן גדי צריך להיות שלא יהיה טריפה. אולם באמת כבר מבואר באו"ה המובא בפ"מ ובגליון הגרע"א ז"ל דיש איסור תורה בחלב טריפה דראוי' להיות אם באם היתה מעוברת מקודם יכול' להוליד אחר שנטרפה ורק אם נטרפ' מתחל' יצירתה כגון יותרת וכדומה י"ל דאין בחלבה דין בב"ח דאורייתא ובאמת מדממעט רק חלב שחוט' יש לדון דטריפה לא נתמעט וממילא ודאי דבשר טריפה אסור מה"ת לבשל בחלב וזה שכ' הרמב"ם כיוצא בו דאם אין כוונתו רק על אבמה"ח היה לו לרמב"ם לפרט. אך מ"ש הבית הלל דמבשל נבלה וטריפה בחלב אסור בהנאה. אף דנתבאר מדברי הרמב"ם דנבלה וטריפה יש בהן איסור בישול דבב"ח מ"מ לענין הנאה לא נתבא' ודעת האחרונים דיש לסמוך על דבריו בפירוש המשנה מס' כריתות דמותר בהנאה כיון דלא יש בהו איסור אכילה מטעם דאין איסור חל על איסור וכמו שכ' לדינא הדגול מרבבה ומדברי או"ה הנ"ל (כלל ל' אות י"ד) דכ' דחלב טריפה הוא ככל שאר חלב דאורייתא גם מצד בב"ח ודנין בספיקת' לחומרא משמע דהוא לענין איסור הנאה דהא לענין אכילה בלא"ה הוי ספיקתו לחומרא מצד חלב טריפה ובהגהות שם (אות ט"ו) כתב כן דבלא"ה אפילו לא היתה ראוי' להיות אם ספיק' לחומרא ולמ"ש נ"מ לענין הנאה מזה נראה דההגה סובר דכיון דאין איסור אכילה דבב"ח חל על טריפה לא חל ג"כ איסור הנאה ולדעת המרדכי פרק גה"נ דציר נבלה וטריפ' אסורה רק מדרבנן דלא ילפינן טריפה מן טמאה ובטמא' יש רבוי הטמאי' לאסור צירן ורוטבן ולא בטריפה. ועיין פ"ח (סי' ע' ס"ק ח"י) א"כ י"ל אף חלב טמאה אסור מדאורייתא אבל בטריפה דצירן מותר מה"ת חלב טריפה ג"כ רק מדרבנן אסור ובודאי חל איסור בב"ח אך האו"ה ודאי סובר דאסור מה"ת. אולם אף האסור מה"ת ליכא לאו כמבואר ברמב"ם ומהראוי שיחול ע"ז איסור בב"ח וע"כ דמ"מ אף דא"ב מלקות עדיף מחצי שיעור ולא חל עליו איסור בב"ח ועיין לח"מ שם:
דם בחלב דאסור מדרבנן בבישול אינו מובן לכאורה דלאיזה טעם גזרו חז"ל באיסור בב"ח הא בלא"ה אסור משום דם והוי כמו טמאה דמותר בבישול ובהנאה לכ"ע ומצאתי בגליון הגרע"א ז"ל דהניח בצ"ע וקצת י"ל דהא ודאי כבד שהוא דם אם בשלו בחלב חייב אף דאמרינן גדי להוציא דם מ"מ אינו יוציא אבר מן גדי ואם בשלו בחלב חייב וכבר השיגו על המהר"מ שיף בזה א"כ י"ל דגזרו אף בדם אטו כבד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |