אמרי בינה/אורח חיים/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה אורח חיים יג

סימן יג

א

א) כתב בש"ע (סי' פ"ט) אם טעה או עבר והתפלל אחר ד"ש עד חצות אעפ"י שאין לו שכר כתפילה בזמנה שכר תפילה מיהא איכא ויש להסתפק אם חייב לבטל מלמודו או אם עוסק במצוה אחרת ולהתפלל אחר ד' שעות די"ל כיון דעבר זמן תפילה לאו מצוה החובה עליו הוא ויש למצוה אחרת דין קדימה ובש"ס ברכות (דף כ"ו) בהא דר"י אומר עד ד"ש איבעיא להו עד ועד בכלל א"ד עד ולא עד בכלל והקשה בתו' הא כל שיעורי חכמים להחמיר אלמא עד ולא עד בכלל וכתבו דאי אמרינן עד ועד בכלל יש בו גם חומרא שיתפלל ולא אמרינן עבר זמנו בטל קרבנו ואפילו במזיד והתעורר הצל"ח שם דמה חומר' יש אם אמרינן עד ועד בכלל הא גם בתר כן מצי להתפלל ולענין שכרו דינו לשמים איזה שכר יתן לו וכתב דבמזיד ל"מ מצלי כלל והא דכ' רמב"ם אם עבר והתפלל אחר ד' שעות יצא ידי חובת תפלה בדיעבד קאמר שהתפלל אחר ד' שעות אבל לכתחלה אסור לו להתפלל אולם מדברי הש"ע מבואר דאף לכתחלה מותר לו להתפלל ושכר תפלה מיהא איכא דאם לכתחלה יהי' אסור להתפלל אחר ד"ש איזה שכר יקבל עוד בדיעבד וכן מבואר מדברי רמ"א דכ' אחר חצות אסור מבואר דקודם חצות מותר אף לכתחלה אם עבר במזי' ולא התפלל קודם ד"ש וכ"כ בס' א"ר ברם אם נאמר דאינו חובה עליו שיבטל מלימודו וממצוה אחרת כמו קודם ד"ש אתי שפיר דברי תוס' דאם נאמר עד ועד בכלל יש בו חומרא דרמיא עליו החיוב עדיין ואם נאמר עד ולא עד בכלל אף דמצי מצלי מ"מ אינו בתור' חוב ואינו יכול לבטל ממצוה אחרת ועוד יש למצוא כמה נ"מ בזה ואחר חצות דאסור להתפלל כתב המג"א עד שיגיע זמן מנחה ויתפלל מנחה שתים דבאמת זמן מנחה מתחיל אחר חצות והא דזמנה חצי שעה אחר חצות הוא משום שמא יטעה והא"ר העלה כדעת הב"ח אם שגג.

ובאמת לא אבין הטעם דהמג"א הא הא דצריך לאקדומי תפלת שעתא ברישא הוא משום דאין מעבירין על המצות וכבר חל עליו וכיון דתקנו חז"ל שלא יתפלל מנחה עד עבור שש ומחצה ובודאי אם התפלל מנחה מיד אחר חצות לא יצא דאף במצו' דאוריית' אם גזרו חז"ל בדבר ועבר ולא עשה כתקנתם לא קיים אף מצוה דאורייתא כמבואר בתוס' סוכה (דף ג') בהא דאמרינן שם אם עשית כן לא קיימת מצות סוכה מימיך א"כ עכ"פ לא חל עליו עדיין החיוב של מנח' ולמה לא יתפלל אז שחרי' אם נאמר דזמנה עד זמן מנחה גדולה ויש ליישב:

ב

ב) בש"ע (סי' ע"ב ס"ב) אין מוציאין את המת סמוך לק"ש כו' וכתב המג"א מדסתם כאן ש"מ דס"ל דאף סמוך לק"ש של ערבית אסור ומ"מ נ"ל דיש להקל בשל ערבית כמ"ש תלמידי רבינו יונה דאם לא יקברנו היום יעבור על לא תלין לכאורה משמע מדבריו דאף אם יש שהות בלילה לקברו אחר ק"ש מ"מ כיון שנכנס מקצת לילה עובר ג"כ על לא תלין וכן כ' לדינ' החכמת אדם בקונטרס מצבת משה (ס"ק י"ב) דאף אם מת קודם שקיעת החמה ומלינים עד הלילה אפי' קוברים בלילה עוברים על עש' כי קבור תקברנו ביום ההוא ואפשר דגם עוברים על לא תלין מלבד העשה דדוקא בשכר שכיר דכתיב לא תלין עד בוקר וכן לא ילין חלב חגי עד בוקר ולכן זמנו כל הלילה אבל הכא דלא כתיב עד בוקר כל שעה ושעה בלילה עובר עליו וכן ראיתי בס' רביד הזהב על התורה פ' כי תצא דכת' דא"נ לומר דהוצרך הכתוב לומר ביום ההוא דאי לא תלין הו"א דכל הלילה עד קרוב לאור הבוקר ילין הא ליתא מדדרשינן מס' פסחים לא ילין חלב חגי עד בוקר עד בוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין ש"מ דאי לא הו' כתיב עד בוקר ל"ה ס"ד דמקצת לילה ילין אולם תמהני הא מבואר ברש"י מס' ב"מ (דף ק"י ע"ב) ד"ה ממשמע שנאמר שאין לינה קרויה עד הבוקר שנאמר ולא ילין לבוקר וכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא הרי להדיא דמשם ילפינן דכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא ומדכתיב גבי לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר דרשינן דאינו עובר אלא עד בוקר ראשון ובלאו הכי אף אם לא היה כתיב עד בוקר היינו יודעים דכל הלילה קרויה לינה וממילא לענין לאו דלא תלין לגבי מת אף דלא כתיב עד בוקר בעי לינת ליל' שוב ראיתי בתשובת רדב"ז (ח"א סי' שי"א) דנשאל ע"ז על מה סמכו שימות המת בחצי היום ואין קוברין אותו עד חצי הלילה והשיב דכל לינה האמורה בתורה אינה אלא כל הלילה והביא דברי ש"ס ב"מ הנ"ל ומ"מ מצות עשה לקבור כל הרוגי ב"ד ביום ההריגה אבל במקצת הלילה אינו עובר וכ' דדוקא בהרוגי ב"ד איכא לאו ועשה אבל גבי מלין את מתו אין שם אלא לאו לבד וכתב ולכן לא הזכירו התלמוד והפוסקים אלא כל המלין את מתו עובר בלאו והי' להם לומר ומ"ע לקברו ביום המיתה והאריך שם בטעם הדבר הואיל דיש אנפי אם מת סמוך לשקיעת החמה דלא שייך לקיים העשה דאי אפשר מש"ה לא הזכירו בו עשה כלל ותמהני הא להדיא מבואר בס' מנין המצות לרמב"ם (מצוה רל"א) משם הספרי כי קבור תקברנו מצות עשה והה"ד בשאר מתים ר"ל שיקבור כל מתי ישראל ביום מותם ואף דהרמב"ם ביד החזקה הלכות אבל (פ"ד) כת' רק המלין את מתו עובר בל"ת כבר כתב שם הלח"מ דנמשך אחר לשון המשנה אבל לעולם דעובר גם בעשה ודברי רמב"ם במנין המצות הם לעד נאמן וכגירסת הילקוט וקצת יש לדקדק הא נ"מ רבתי למ"ש דעל ל"ת אינו עובר רק במלין כל הלילה ועל עשה עובר אם לא קברו ביומו אם באפשרות עכ"פ כנראה דעל לאו אינו עובר רק במלין כל הלילה ועל עשה עובר מיד ואולי גם דעת המג"א דמ"ש יעבור על לא תלין היינו אם אינו קוברו בלילה וכן צריך לומר בדברי הרמ"ה חידושי סנהדרין (דף מ"ז) דמפרש בהא דקאמר בש"ס משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואח"כ תולין אותו ופי' רש"י דאין תולין אותו שחרית שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד והיינו לקיים העשה דתקברנו ביום ההוא דאם יתלו אותו בשחרית הואיל ויש פנאי כל היום חיישינן לשכחה ויתבטל העשה וכנראה דאם הי' הדין דאם מלין אותו עד מקצת הלילה עוברים בלאו לא הו' חיישינן להתרשלות דודאי לא יעברו על לאו דל"ת וברמ"ה מפרש דלכך תולין אותו סמוך לשקיעת החמ' שכיון שאין שהות ביום ממהרין להורידו שלא יעברו עליו בלא תלין נבלתו ואין הכונה אם יקברוהו בלילה שיעברו דודאי אם אינו מלין כל הליל' אינו עובר רק אם לא יקברהו בלילה ויעבור עליו כל הליל' דהיינו שלא יהי' בידם לקוברו בלילה ואף דמצינו דאין ב"ד מתעצלין ולכך לגבי חדש הרחוקים מותרין מחצות היום ואילך ולמה חיישינן כאן שיתרשלו ויעברו על עשה ע"כ צריך לומ' דחיישינן כיון דיש שהות כל היום ושם מותרין לפי שיודעים שהרחוקים סומכין עליהם כמבואר במס' עירובין (דף ל"ב) ותוס' שם:

ג

ג) בש"ע (סי' ס"ד) וחזרו האבלים לקבל תנחומין כו' אם יש שהות ביום לקרוא אח"כ וכ' המג"א ואם לאו יקרא ק"ש קודם כיון שעדיין לא התחילו במצו' תנחומין משמע דאם התחילו אף שאין שהות אח"כ הוי כעוסק במצוה וזה אתי שפיר לדעת רבינו יונה מובא בתוי"ט ריש פ' מי שמתו דתנחומי אבלים מדאוריית' דבכלל ג"ח הוי וג"ח מה"ת מדכתיב והודעת להם הדרך אבל לדעת רמב"ם דמבואר מדבריו (פי"ד) הלכות אבל מצות עשה של דבריהם לבקר חולי' ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס כלה כו' וכבר כתב הרמ"א (סוף סי' תרפ"ז) דאין שום מצוה דאוריית' לדחות מפני מקרא מגיל' ואמאי נדחית מ"ע דק"ש אולם באמת הא מצינו בש"ס דחולים ומשמשיהן וחתן ושושביניו פטורין מן הסוכה הרי דאף דלא הוי רק דרבנן מ"מ חשיב עוסק במצוה לפטרו אף ממצוה דאורייתא וע"כ הטעם כמו שכ' הרמב"ם שם דאע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך ועי' ש"ס סוכ' (דף כ"ו) משום ר' שילא אמרו חתן פטור ושושבינים וכל בני החופה חייבין וברש"י ותוס' שם דע"כ סבר דעוסק במצוה אינו פטור ממצוה ואם נאמר לחלק הואיל דהשושבינין אינן עוסקין במצוה דאורייתא הוה להו למימר דחתן פטור מטעם דעוסק במצו' דאוריית' משא"כ אינך אלא ודאי משמע דגם אינך הוו כעוסקין במצו' דאורייתא ואולי משום דת"ק קאמר דפטורים מן התפלה ומן התפילין ור' שילא קאמר על תפלה ג"כ דהשושבינין חייבין ע"כ דליכא הכא עוסק במצוה דתפלה הוא רק מדרבנן ג"כ. ובאמת לא ראיתי ברמב"ם לענין תפילין ותפלה דשושבינין פטורין רק בהלכות סוכ' (פ"ו) כתב חולין ומשמשיהן פטורין וכן חתן וכל השושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכ' כל ז' ימי המשת' וי"ל דרק לענין סוכה דתשבו כעין תדורו כתיב. ועיין פני יהושע מס' סוכה שם דכתב דהתנא אשמועינן לענין סוכה רבותא טפי דאע"ג דכל שעה ושעה עובר על מ"ע דסוכה ועוד דבסוכה איכא נמי איסורא בקום ועשה כשאוכל ושותה וישן חוץ לסוכה עי"ש ודבריו תמוהין דודאי לא הוי רק שב ואל תעשה ודעת רמב"ם י"ל דהואיל דלא הוי רק מצוה דרבנן אינו פוטר אותו ממצוה דאוריית' רק לענין סוכה דאף מצטער פטור דתשבו כעין תדורו אך מ"מ ממ"ש הרמב"ם (פ"ד מק"ש) דהמשמר את המת אע"פ שאינו מתו וכן החופר קבר למת פטור מק"ש מבואר דאף דלא הוי רק דרבנן ג"כ פטור הואיל דאסמכוה אקרא (ורוחק) [ורחוק] לומר כיון דגוף הקבורה הוא מ"ע מה"ת דמ"מ אם אינו מתו ויש לו קוברין אינו מוטל עליו ואעפ"כ פטור:

ויש להסתפק היכא דעוסק בספק מ"ע דחייב לעשות מן הספק אם פטור ג"כ מן המצו' או די"ל אין ספק מוציא מידי ודאי ולכאור' לא מבעי אם ספק' דאוריית' לקולא מה"ת ורק מדרבנן לחומר' י"ל דלא אלים לפטרו ממצוה דאורייתא אלא אף אם ספקא דאורייתא לחומרא מה"ת מ"מ י"ל אין ספק מוציא מידי ודאי וכה"ג מצינו כמה פעמים אולם מהא דדעת הפוסקים לפסוק כרב יוסף דשומר אביד' כשומר שכר בההוא הנא' דפטור למיתיב רפתא לעני' וכמבואר ש"ע ח"מ (סי' רס"ז) ולא אישתמיט אחד מהפוסקים לומר דזה הוא דוקא ביודע בבירור שהוא אבידת ישראל ובעיר שמחצה עכו"מ ומחצה ישראל חייב להכריז אפי' אם אינו יודע שמישראל נפלה כמבואר ח"מ (סי' רנ"ט) דבכה"ג כיון דאינו יודע שהוא של ישראל לא יהי' כשומר שכר כיון דעוסק בספק מצוה ונימא אף דאיתברר אח"כ שהוא של ישראל מ"מ כיון דבשעת שטיח וניעור לא ידע אם הוא עוסק במצוה ודאי לא הו' פטור למיתיב ריפתא לעני' ממילא יהי' כש"ש אלא ודאי כיון דמ"מ מספק רמייא עליו המצוה דלמא של ישראל הוא ממילא פטור ממצוה וכן משמע קצת בש"ס ב"ק (דף נ"ו) בפלוגתא דשומר אבידה דאיכא דמפרשי הכי ר"י אמר כש"ש דמי כיון דרחמנא שעבדיה בע"כ ומשמע דליכא נ"מ בין הנך טעמים לענין שומר אבידה ועי"ש ביש"ש ואם נאמר דהטעם דפטור מלמיתיב ריפתא לעניא הוי כש"ש הוא דוקא ביודע שהוא אביד' ישראל בודאי ולא כשהו' ס' הי' נ"מ בין הטעמי' דלא"ד אף בס' אביד' ישראל ג"כ רחמנא שעבדי' בע"כ והוי כש"ש אלא משמע דגם לטעמא דפטור מלמיתב ריפתא ג"כ הוי ש"ש אף בספק אבידת ישראל ועיין רשב"א בחידושיו ריש פ' מי שמתו דהביא דברי הירושלמי דמקשי על הא דקתני במתני' מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין דמאי אריא מוטל לפניו הא אפי' כל יום הראשון וכ' דתפילין אגב ק"ש ותפלה נקט ואם נאמר דאם עוסק בספק מצוה ג"כ פטור מן המצוה א"כ אם מוטל לפניו לקברו מספק י"ל דאף דאבילות אינו חל מספק מ"מ אנינות חל והן מפני שאין לו מי שישא משא או מפני כבודו י"ל דפטור מן התפילין אף דלאחר קבורה חייב בתפילין דאינו מתאבל עליו ומשכחת לן בספק בן תשע' לראשון או בן ז' לאחרון דאף דמבואר ביו"ד דשניהם מתאבלים עליו משום גנאי כבר כ' בעל פרי מגדים בס' תיבת גמא דהוא דוקא בששניהם חיין אבל בשא' מהם כבר מת פטור זה להתאבל דהוי ספקא דרבנן ולקולא וגנאי ליכא דאמרינן שהוא בן המת וגם אם אינו לפנינו האחד י"ל ג"כ דהיש לפנינו פטור מלהתאבל ובקבורה חייב וא"כ נ"מ טובא במה דנקט במתניתין לפטרו מתפילין מטעם דמוטל לפניו לקברו ויש לדחות ראי' זו ולדינא צ"ע:

ודע דהא דילפינן דעוסק במצו' פטור מן המצו' הוא לאו דוק' בעוסק במצוה המוטל עליו בחיוב ואסור לו לקבל עליו שכר אלא אף מצוה דאינה מוטלת עליו דוקא מ"מ העוסק בה פטור ממצוה אחרת. וכן מבואר מש"ס סוכה כותבי תפילין ומזוזות הן ותגריהן כו' פטורים מן התפילין ואף לדעת הב"י דפוסק כירושלמי דדוקא מכל היום פטורין כמבואר (סי' ל"ח) מ"מ לאינך פוסקים דפטורין ממש אם צריך לטרוח אחר אחרת וכמ"ש הרמ"א שם והא א"ז מצו' המוטל' עליו ובכ"ז העוס' בה פטור וכן המשמר המת או החוצב קבר למת אפי' אינו מת המוטל עליו ובכ"ז פטור ממצוה ובספר נתיבות המשפט (סי' ע"ב ס"ק י"ט) בגבאי צדקה שנטל משכון אף למאן דס"ל דהמלוה על משכון הוי ש"ש משו' פרוט' דר"י הכא אין חיוב ומ"ע על שום אדם להיות גבאי צדקה רק החיוב על בית דין לכוף את ישראל על הצדקה ולמצותן של מקום להעמיד ממונים ע"ז והממונים רשאים לקבל שכר ע"ז ול"ש בזה פרוט' דר"י והביא ראי' מב"מ (דף נ"ח) בשוכר את הפועל לשמור את הפרה דאם א"נ ש"ש לא הוי אלא ש"ח ול"ה ש"ש משום פדר"י וע"כ כיון דאין עליו מ"ע ויכול ליקח שכר ע"ז וכבר השגתי עליו בהגהותי בס' דברי חיים דיני שומרים (סי' י"ט) מדברי תו' שבועות (דף מ"ב) ד"ה שו"ח דהוכיחו דלאו דוקא ש"ח מהא דב"ק בארנקי של צדקה דאפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע בי' אתי גובי' ובעי למפטרי' משום לשמור ולא לחלק לעניים והתם ש"ש הוי לר"י דאית ליה דשומר אבידה כש"ש משום דל"ב למיתיב ריפתא לענייא הרי מבואר דאף גבאי צדקה הוי ש"ש מטעם פדר"י ומהך דלשמור את הפרה אינו ראיה דהוי היזק שאינו ניכר ורק אם מחייב את עצמו ומתרצ' לשמור משום היזק שאינו ניכר אז חייב א"כ לא נעש' ש"ש בע"כ אף דמרויח פדר"י מ"מ לא מתחייב לשמור מהיזק שאינו ניכר עד דמחייב א"ע לשלם ולשמור עכ"פ הברור דבכל אנפי עוסק במצוה פטור מן המצוה וראיתי בספר נחלת יעקב מבעל הנתיבות פ' ראה דהקש' הא בצדקה יש תרי לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ והעוסק במצוה אינו דוחה לל"ת ועי"ש ולא קשה להמבואר ברמב"ן וריטב"א קידושין (דף ל"ג) בהא דאצטריך קרא לחייב נשים באבידה ומעקה ושלוח הקן הא אית בכולם ל"ת ונשים חייבות בל"ת וכתבו דהנך אין העיקר אלא העשה שבהם ולא אתי ל"ת אלא לקיומה דעשה עי"ש. וה"נ בצדקה אע"ג דכתיב הל"ת קודם לעשה דפתוח תפתח את ידך לו מ"מ העיקר הוא תועלת העשה ואם עוסק במצוה דפטור ממצות פתוח תפתח ממילא ליכא לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ובלאו הכי י"ל דהלאו לא קאי רק אם צריך לדי מחסורו אשר יחסר לו ואינו מתבזה לחזור על הפתחים ליקח מכל א' דבר מועט רק מעשיר הצריך למלאות מחסורו בזה יש לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ אבל עני המחזיר על הפתחים זה א"צ לתת מתנה מרובה כמבואר ש"ך יו"ד (סי' ר"נ סק"ד) אפשר בזה ליכא לאו דלא תקפוץ כיון דאם לא יקבל מזה יסבב אצל אחרים ומש"ה קאמר בש"ס פרוט' דר"י דמצדק' כזאת פטור דליכא גביה לאוין אבל באנפי דיש לאוין דאין לו לפנות אצל אחרים באמת חייב בו ולא מפטר מטעם עוסק במצוה וצ"ע:

ד

ד) ראיתי לרבנן קשישאי דהחמירו ע"ע אף בימי זקנה וחולשה לעמוד כל עת קריאת התורה הלום ראיתי בספר קול אליהו שכתב לדינא דאינו רשאי להחמיר הואיל דכל הצבור יושבים יראו ח"ו כמזלזלין בכבוד התורה והביא ראיה מדברי הר"ן סוף פ"א דקדושין מכאן אמרו אין בעלי אומנות רשאין לעמוד מפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתם דכ' דאפשר עוד לומר דאף בשל עצמו אינו רשאי ממש קאמר כיון דמדינ' פטור דמקשינן קימ' להדור ורוב בעלי אומנות אינן עומדין אם זה עומד יראו הללו כמזלזלין בכבוד ת"ח וה"נ דכוותיה כיון דרוב הצבור יושבין אם זה עומד יראה הללו כמזלזלין בכבוד התורה. ולא נהירא דכבר כ' הטו"ז (סי' קמ"ו) דלדעת מהר"ם מה"ד חייב לעמוד מדכתיב ובפתחו עמדו כל העם ועמידה הוא כפשוטו ראוי לנהוג כן וכן מבואר ברמ"א שם ויש מחמירין ועומדין ואינו דומה להא דאומנין דכאן כיון דלדעת מהר"ם וכפי פסק ר' עובדיה ספורנו מן הדין צריך לעמוד רשאי כל אחד להחמיר ולחוש לעצמו. ומלבד זה הא הר"ן לא ברירא לי' סברא זו ובשו"ע יו"ד (סי' רמ"ד ס"ה) פסק להדיא דלא כוותי' מדכ' ואם עוסק במלאכת אחרים ורוצה להחמיר ע"ע ולעמוד מפניו אינו רשאי מבואר דבמלאכת עצמו רשאי ולכך כ' ברישא אין בעלי אומנות חייבים וכמו כן בשעת קריאת התור' המכבדה לעמוד ממש כבוד יחשב ואינו זילזול ח"ו

ה

ה) כתב המג"א (סי' קנ"ו) בשבת (דף ל"ג) אמרינן נשים דעתן קלות דלמא מצערי להו ומגלי לן אזלו טשו במערתא משמע שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אעפ"י שמתוך זה גורם צער לחבירו ומשמע שהוא מחויב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם. ולכאורה מדבא להוכיח משם דרשאי לברוח משמע מדבריו דרק אם גורם צער לחבירו אבל אם יגרום בזה סכנות נפשות לחבירו הי' אסור לברוח. ולא משמע כן כיון דהוא מציל את עצמו מה לו בזה שיגרום לחבירו איהו נפשיה מציל ומה איכפת לו בזה אם יתגלגל עי"ז סכנות נפשות לחבירו. ואף בהיזק ממון מבואר ברמ"א ח"מ (סי' שפ"ח ס"ב) הי' רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו אעפ"י שעי"ז בא הנזק לאחר והוא מנ"י פ"א דב"ב משם הירושלמי ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדיהו עד שלא נכנסו רשאי לפנותן למ"א לסתום גדר שדיהו שלא יכנסו שם אעפ"י שנכנסין לשדה חבירו אבל אם נכנסו המים לתוך שדיהו אינו רשאי לפנותן למ"א דכיון דמוטל הנזק ע"ז לאו כל כמיניה לסלקו מעליו ולהטילו על חבירו והיינו אם עושה מעשה בגוף המזיק לסלקו אסור כשגורם בזה היזק לחבירו אבל אם אינו עושה מעשה בדבר המזיק רק להציל את שלו ודאי דרשאי ומכ"ש להציל נפשו ולברוח מנין לנו לאסור אף אם עי"ז גורם סכנת נפשות לאחרים. ובפרט כמו בעובדא דרשב"י שמבי' המג"א דלא הוי ברור שיגרום לאחרים מדקאמר דלמא מצערי להו ומגלי לן ובכה"ג אף אם יש ס' שיגרום סכנות נפשות לאחרים ג"כ אין ספק מוציא מידי ודאי ורשאי לברוח ומ"ש המג"א דמשמע דמחויב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו וכוונתו מדקאמר נשים דעתן קלות משמע מצד קלות יעשו שלא כדין לגלות. יותר מזה מובא ב"י סוף ח"מ משם ירושלמי דלהציל חבירו מסכנת נפשות אפי' להכניס א"ע בספק סכנה חייב וכ' הטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק ק"ו דחייב לסבול ושלא לגלות. ובאמת יש להבין אמאי יתחייב להכניס עצמו בספק סכנ' כיון דאסור לאדם להכניס א"ע בספק סכנה ואיך יתחייב בשביל להציל חבירו ואף למיטרח ומיגר אגורי ברואה חבירו טובע בנהר דחייב ילפינן בש"ס סנהדרין (דף ע"ג) מקרא דלא תעמוד על דם רעיך וברש"י שם לא תעמיד ע"ע משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעיך ועיין במהר"ם לובלין מ"מ זה דוקא במקום דליכא ספק ס"נ אבל באיכ' מנ"ל דחייב להכניס א"ע בס' ס"נ להציל חבירו בפועל כיון דאם יניח מלהציל אינו עוש' שום דבר. אבל ודאי שלא יעשה מעשה בקו"ע לגלות אף אם יסבב עי"ז שלא יגל' ס' ס"נ חייב בדבר מן הדין וראיתי בפ"מ במשבצות (סי' שכ"ח) שהבי' דברי רדב"ז דנשאל באם שולטן אמר לאח' הנך לקצוץ לך אבר שאינך מת בו או אמית ישראל חבירך ש"ל ק"ו אם סכנת אבר א' אין דוחה שבת ושבת נדחה מפני פ"נ א"ד דסכנת אבר א' נדחה מפני פק"נ והשיב דאין עונשין מה"ד ועוד בשבת משמיא הוא אבל שיבא הוא אונס א"א מפני פק"נ לא שמענו וגם לפעמים יש ס"נ באבר א' ושיוצא רוב דם וספק דידיה ודאי עדיף מודאי דחבריה וכתב הפ"מ דאם אומר אתה תמית לחבירך או אקוץ לך אבר י"ל דחייב מיתה בכה"ג ורוצח הוא והדברים פשוטים דהא מחויב לסבול צער אף שלא לגלות ק"ו דאם להסר צערו וס' ס"נ שלו במיתת חבירו בודאי דהוי רוצח. אולם מה דפשיטא לי' לרדב"ז שיבא הוא אונס א"א לא שמענו תמהני הא בירושלמי הנ"ז בב"י ח"מ מבואר דחייב להכניס א"ע בספק ס"נ היכא דחבירו הוא ודאי דודאי דחבירו עדיף מספ' דידי' וצ"ע לדין:

ו

ו) כתב הפ"מ בא"א נסתפקתי עבד כנעני אם בכלל ואהבת לרעיך כמוך ובהרא"ם פ' שמות רעיהו ולא עכו"ם הא עבד דחייב במצות בכלל רעך הוה וברמב"ם (פ"ה) מרוצח ובמכות (דף ח' ע"ב) ישראל גולה ע"י עבד כנעני דהוי בכלל רעהו וצ"ע בש"מ ב"מ (דף צ"ו) בדברי הר"ש די וידש דכ' בהא דקאמר שם בש"ס האומר לעבדו צא והשאיל עם פרתי מהו תבעי למ"ד שלוחו של אדם כמותו ה"מ שליח דבר מצוה הוא אבל עבד דלאו בר מצוה לא ופירש דמעטי קרא משאלה בכי ישאל איש מעם רעהו דעבד לאו ריע הוא לגמרי וכמו שדרשו ז"ל ברעך רשע כמותך מכלל דדרשינן רעך להשוואה ע"כ וקשה הא אף דכתיב וכי יזיד איש על רעהו בכ"ז עבד בכלל וכמ"ש הרא"ם הנז' וברש"י בחומש ובמכילתא שם והא ראי' דישראל גולה על ידו אלמא דבכלל רעהו ולא דרשינן בכל מקום רעך כמותך להשווא' ומלבד זה שם לענין שאלה אם עבד שאל מן עבד ישנו בדין שאלה בלי ספק וא"כ מאי קאמר דמיעטי' קרא משאל', ועיין פ"מ בפתיח' כוללת (ח"ב אות ח"י) ויש להעיר בדברי רמב"ם (פ"ב הי"א) הלכות רו"נ שכת' ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג בב"ד שנאמר וכי יזיד איש על רעהו ובפ"ד הי"א כ' אבל עכו"ם שאין בינינו ובינם מלחמה כו' אין מסבבים להם המית' ואסור להצילן אם נטו למות כו' שנאמר לא תעמוד על דם רעך ואין זה רעך ואם בשביל דא"ז רעך א"כ הה"ד גר תושב ג"כ לאו בכלל רעך הוא ולמה כ' עכו"מ ובאמת בהכרח לומר דבדקדוק נקט עכו"מ ולא גר תושב דבהלכות מלכים (סוף פ"י) כתב דנוהגין עם גר תושב בדרך ארץ ובג"ח כישראל שהרי אנו מצווין להחיותו ומ"מ זה רק מפני דרכי שלום אבל מ"מ לאו רעך הוא ואין ישראל נהרג ולא גולה ע"י א"כ למה כ' רמב"ם הטעם דאין מעלין לעכו"מ משום דנאמר לא תעמוד על דם רעך ואין זה רעך הא מטעם זה אינו מחוייב לא לטרוחי ולא לאגורי אף לגר תושב גם מניין דאסור להצילן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף