אמרי בינה/אורח חיים/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה אורח חיים ו

סימן ו

בש"ע (סי' י"א) החוטין צריך שיהי' טווין לשמה טוואן נכרי וישראל עע"ג ואומר שיטוו' לשמ' להרא"ש כשר והקשו האחרונים הא לא נזכר ברא"ש רק הב"י למד זה מדין עבוד דסתו"ת ובאמת יש לדמות לגט דל"מ עע"ג כיון דבעי' שיכתב כל התורף לשמ' לא יעש' עכו"ם משא"כ עיבוד ל"ב רק תחילת העיבוד כשישים העור תוך הסיד וזה יאמר אז אני עוש' לשם ס"ת ואז יעש' העכו"ם לדעת ישראל כשיאמר לו עשה כך וכמו במיל' דנעש' בב"א א"כ טוי' דמי לגט דכל מעט ומעט טוי' צריך לשמ' כמו בגט כל אות ואות עיין נו"ב תנינא ודג"מ ובגליון רע"א ז"ל:

ונראה דדעת רבינו ב"י דהא הרא"ש כ' שם הל' ס"ת הטעם דבעי עבוד לשמ' משום דקיי"ל כרבא דהזמנ' לאו מילתא והרא"ש סובר כפירוש ר"ת משום דלא סגי בהזמנ' לכך בעי עיבוד לשמ' דעדיף ממעש' וע"כ הא דסגי בהתחל' כשישים תוך הסיד לשם ס"ת הטעם ע"כ כיון דהתחיל לשם קדושת ס"ת שוב סתמא לשמ' כמו שכ' שם גבי מיל' דמהני סתמא לשמ' כן נמי לעיבוד כיון דסתמא לאו לשמ' צריך שהתחל' יהי' לשם קדוש' במעש' ואח"כ כל העוש' ע"ד ראשון עוש' ולכך בעכו"ם כיון דההתחל' עביד ע"ד ישראל אח"כ סתמא ג"כ הוי לשם ס"ת כיון דלא גלי לן קרא דבעי להדיא לשמ' רק להוציא מסתמא ומסברא בעינן עיבוד לשמ' סגי אם עושה התחל' ואח"כ ע"ד הראשון עוש' משא"כ בגט דגזר' התור' וכתב לה לשמ' ובעינן שיכתוב כל התורף להדיא לשמ' לכך ל"מ סתמא ע"ד הראשון משא"כ בעיבוד ועיין טו"ז יו"ד (סי' רע"א ס"ק ג') ולפי"ז בציצית ג"כ לענין טוי' הא מדמי הש"ס מנחות (דף מ"ב) לעיבוד לשמ' וממילא לא בעינן טפי מעיבוד וסגי בהתחל' ואח"כ סתמא לשמ' ואף לכמ' פוסקים דל"ב עיבוד לשמ' אעפ"כ בציצית בעי לשמ' מטעם דמדחינן סוגיא דמנחות מקמי סוגי' דסוכ' דיליף לשמואל טוי' לשמ' מדכתי' גדילים תעש' לך לשם חובך עיין רמב"ן מלחמות ור"ן שם מ"מ מסתברא לי' לב"י מדלא הביא הרא"ש בהלכות ציצית כן דקיי"ל כשמואל מגזה"כ רק בסתם הלכתא כשמואל ע"כ מדמ' לעיבוד ולא מגז"הכ דהא בכ"מ קי"ל כרב באיסורא ובש"ס לא קאמר בזה דהלכתא כשמואל ועי"ש במעי"ט כיון דאמרינן בש"ס כתנאי ושמואל כרשב"ג תו לא צריך למימר דהלכת' כשמואל דסמיך לי' אדקי"ל בעלמא דבעינן עיבוד לשמה ומה דכתיב גדילים תעש' לך לא דרשינן כשמואל לשם חובך רק על התלי' ולא על הטוי' ובתוספות מנחות שם הקשו למה הסוגיא דסוכה הקש' על ב"ה משמואל מטוי' הא לרב נמי קשה דעכ"פ מודה דהתלי' בעינן לשמה ולמ"ש באמת המקשה ידע דגזה"כ הוא גדילים תעש' לך לשם חובך וסובר דקאי על התלי' דבל"ש והקש' רק משמואל דסובר דבעינן טוי' ומתרץ דקאי גם על הטוי' וזה הכל לס"ד דל"ב עיבוד לשמה אבל למאי דפוסק הרא"ש דבעינן על"ש ולכך בעינן טווית הציצית ג"כ לשמה וגדילים תעשה לך קאי על התלי' וטוי' בעינן לשמה כמו עיבוד הואיל הזמנה לאו מלתא היא א"כ ממילא סגי רק בהתחל' כמו גבי עיבוד ואח"כ אמרינן דע"ד הראשון עביד ונמשך ממילא עליו איכות הקדושה לצורך מצוה ושמואל דדריש גדילים תעש' לך על הטוי' י"ל דאזיל לשיטתו דסובר כלי קופס' חייבים בציצית דהוי חובת מנא א"כ קראי קאי על טוי' דבשעת תלי' ל"צ קרא דסובר דמצות צריכות כונה ועיקר המצו' לדידי' התלי' אף בלא הלבש' אבל לדידן דחובת גברא הוא אינו ראי' דקאי על הטוי' וי"ל דקאי על התלי' וא"כ הא דבעינן טוי' לשמ' הוא רק מסבר' כמו עיבו' [אולם על המג"א (סימן ת"ס) שכתב לדמות מצה שנילושה ע"י עכו"מ וישראל עע"ג דכשר כמו לענין עיבוד וטוי' קש' באמת במצ' כיון דבעי לשמה בפי' דומ' לכתיבת גט דל"מ אולם כנראה דשם ל"ב לשמ' רק מדרבנן כמ"ש שם הח"י מדברי רמב"ם וי"ל דסגי בהתחל' ואח"כ סתמ' לשמ' ועי"ש בס' חמד משה]:

ולפ"ז הי' נראה דמה שכתב הרא"ש דבעינן שזורין לשמה היינו בלא עבד תיכף אולם אם עבד בהמשך א' אדעת הראשון סגי כמו בעיבוד דל"ב רק בהתחלה ואולי י"ל כיון דשזירה הוא ענין אחר דומה יותר לתלי' וקאי ע"ז הגזי"הכ דגדילים תעש' לך לשם חובך והא דצריך לרא"ש הדרש דבני ישראל ולא עכו"מ כבר כתבו האחרונים דיש כמה נ"מ דנכרי פסול בבירור לא מטעם לשמ' דוק' כגון בנתגייר וכדו' ויודע דעש' לשמה מ"מ פסול גם נ"מ דלכאור' נרא' הא דאמרינן נכרי אדעת' דנפשי' עביד הוא דוקא גדול שיש לו דעת ואינו שומע למה שמצווהו משא"כ קטן אינו בן דעת אלא למה שזה מצווהו כמו שכת' רש"י עי"ש וא"כ בגוי קטן הי' מהני התלי' בישראל עע"ג דזה עוש' ע"ד מצוהו והוי הקשירה לשמ' ולהכי ממעטינן מבני ישראל ועשו דפסילי ועיין ספר ב"מ אה"ע (סי' קכ"ג) שכ' לדעת רמב"ם הל' גירושין לגבי כתיבת הגט דכלל גוי ועבד ומומר בחד סוג דכל שאינו בתורת גיטין הוי לענין זה כגוי שכותב שלל"ש מפני שאינו בתורה זו אינו חש לאזהרתינו ולכך חלק דין חש"ו מגוי ועבד לענין כתיבת הטופס בגעע"ג דל"ש לגבייהו אדעתא דנפשי' עביד ומומר שוה לכל פרטיו לעכו"מ דנמי אדעתי' עביד עי"ש באורך ולמ"ש הי' נרא' דנכרי קטן ועבד קטן דמהני בהו עע"ג דבהם ל"ש לומר אדעתי' עביד. וגם יש להעיר שם למה לא יהי' עבד נאמן אם הו' צועק שחש לאזהרתינו וכותב לשמה ואף דהוי דבר שבערו' מ"מ לכמה פוסקים בלא אתחזק נאמן גם הא אשה כותבת גט אף שאינה בתורת גיטין לגרש וע"כ לדבריו כיון דהיא בתורת גיטין לקבל גט סגי שתשמע לאזהרתינו אם כן עבד נמי איתי' בתורת גט שחרור לקבל ולהתירו בב"י ותורת כתיב' לשמ' שייך בו ומה לי תורת גט להתיר א"א לשוק ומה לי תורת שיחרור ואכ"מ בזה:

ולמה דמבואר כמעט מכל הפוסקים דצורך עיבוד לשמה הוא רק משום חיבת מצוה ונוכל לומר שהוא רק מדרבנן כמו שיבואר לקמן (סי' י"א) י"ל באמת דקרא גדילים תעש' לך לשם חובך הוא רק על הקשיר' ותלי' אבל בטוי' ושזירה י"ל דהוא רק מדרבנן כמו עיבוד העור לסתו"מ כן נמי בציצית עיקר עשיי' לשמה קאי על התלי' וקשיר' אולם בלבוש כתב מובא בפ"מ דהוא דומיא דלא תלבש שעטנז משמע דהוא מדאורייתא וכן משמע מן תמיהת תוס' מנחות הנ"ל דגזיה"כ דעשי' לשמה קאי על הטוי' ג"כ אולם דעת הרא"ש י"ל כמו שכתבתי ולדעת רמב"ם כתב הפ"מ במ"ז (סי' י"ד) דבעש' ישראל בלא כונ' אפי' כל הקשירות והתליות כשר ואינו יודע למה דהא גדילים תעש' לך לשם חובך קאי אטוי' ושזיר' משעטנז וכ"ש קשיר' ותלי' מלשון גדילים כמ"ש הלבוש (סי' י"א) דמנה שמעינן תעש' ולא מן העשוי קאי אקשיר' א"כ כ"ש דקאי נמי לך לשם חובך אקשיר' ותחיב' שלא בכונה הוא להכשיר בלבד והניח בצ"ע וצ"ל שאף דכתיב לך לשם חובך היינו מה דלא שייך בי' סתמא לשמה בטוי' דיכול לעשות החוטין לצורך דבר אחר משא"כ התלי' בהבגד י"ל דמכשרינן מטעם דסתמא לשמה ולא ממעטינן מבני ישראל רק פרט לעכו"מ דזה ל"מ אבל ישראל אף דדרשינן גדילים תעש' לך לשם חובך קאי אטוי' והקשיר' כשר מטעם דסתמ' לשמה אולם אם נאמר כן א"כ חש"ו דאין להם מחשבה ובקדשים אף דסתמא לשמה מ"מ מעש' קטן הוי כמתעסק בעלמא ופסיל כמבואר רמב"ם (פ"א מפה"מ) כמו כן מהראוי שאם עשה וקש' הציצית שיהי' פסול מה"ט ולא משמ' כן מדברי הש"ע ומדברי המ"א מבואר להדיא להיפך ומשוי קטן לאש' וע"כ צ"ל שסובר בדעת רמב"ם דמדכתיב בני ישראל ע"כ גלי קר' למעט עכו"מ דלא בעינן כונה בעשייתן ממילא אף כונת מעשה ל"ב וכן משמ' מדברי ב"י וכ"מ דכ' מדאמר שעשא' גוי פסולה מאי איריא גוי אפילו עשא' ישראל שלא לשמ' נמי א"ו דלא ממע' אלא גוי אבל עשא' ישראל שלא בכונה כשר ואם נאמר דהטעם משום דסתמא לשמ' בישראל ולכך כשר בלא כונה א"כ אכתי יקש' מאי איריא גוי אף קטן שאינו ב"ח ומה שכתב הפ"מ דתחיבה שלא בכונת הי' להכשיר לכאורה הא כתיב בני ישראל ועשו ועשי' היא הקשיר' בהכרח וגלי קר' לדעת רמב"ם דקשיר' ל"ב לשמ' ותחיב' לבד לא מקרי עשיית ציצית אולם באמת מצינו דאף תחיב' לבד מקרי מעש' דהא אם הטיל לשם קרנות ואח"כ פסק דפסול מטעם תולמ"ה מבואר בסמ"ג דאף תחב לבד יש להחמיר ובספר רביד הזהב פר' שלח הביא לזה ראי' דהא ממה דגלי לן קרא דכלאים מותר בציצית קאמר בש"ס ש"מ קשר עליון דאורייתא דאי בלא קשר ליכא כלאים א"כ מוכרח לפי ס"ד זה דתחיב' מקרי עשי' ע"ש ואינו ראי' דהא לעשות עכ"פ חוליא אחת לכ"ע מחוייב מדאורייתא ולעשות קיום שיתקיי' עכ"פ בלי קשר יום או יומים ועי' רש"י מנחות (ר"ד ל"ט) א"כ אם לא ידענו מסמוכין ול"ה צריך קש' עליון ג"כ שייך עשי' ולעול' תחיבה לחוד ל"ק ועשו וכן משמע מלשון הסמ"ק שהביא הרביד הזהב שם בהטיל ואח"כ פסק בתחב לבד דיש להחמיר משמ' דרק מצד חומר' הוא דקרי ע"י תחיב' לבד מן העשוי ולא מן הדין דמה"ד תחיבה לאו בכלל ועשו הוא וע"כ מדגלי קרא בני ישראל ועשו ולא נכרי ע"כ דל"ב כונה לעשי':

ולמ"ש דלרמב"ם הא דל"ב כונה בעשי' הוא משום דסתמא לשמה הוא נראה דאם כוון להיפך שלא לשמה ודאי פסול כמו בקדשים ונראה דאף בקטן אם אומר להיפך שאינו מטיל לצורך מצוה רק שכך רוצה אף דקטן מעשה יש לו ומחשבה אין לו כמבואר בחולין (דף י"ג) מ"מ אף דגם לקולא אין לו מחשבה היינו לבטל מעש' אבל להוציא מידי סתמא בדבר דצריך לשמ' ודאי מוציא מידי מחשב' דסתמ' והוי מעש' לענין חיוב ציצי' כמו מתעס' בעלמ' וראיתי בפ"מ בפתיח' כוללת (ח"ב אות י"ג) שכ' קטן ששחט חולין לשם נחיר' אף דבגדול ליכ' שחיט' לדעת רש"ל מ"מ בקטן כשר דהוי כמעש' שחיט' בלא כונ' לנחיר' וכן בציצית לדעת רמב"ם די"ל אם עש' שלא לשמן פסול ובקטן כה"ג י"ל דכשר עי"ש ולמ"ש כיון דבאמת קרא דתעש' לך היא עשיי' לשמן רק סתמא לשמן הוא נרא' עכ"פ דגם קטן יכול להוציא מידי סתמא שוב ראיתי בס' משכנות יעקב שכת' ג"כ בדעת רמב"ם דמטעם סתמא לשמן קאי כיון שכבר עשויין לשם ציצית ומ"מ בקטן פסול לדעתו דהא בקדשי' קי"ל דסתמן כלשמן ואפ"ה פסול קטן משום דלאו בר כונ' הוא הרי אף מה דבגדול סתמא כשר מ"מ גרע קטן והה"ד בציצית דמעשה קטן כמתעסק בעלמא הוא אלו דבריו ותמהני הא באמת זה קושית התוס' ריש זבחים וחולין שם וכתבו דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין והו"ל מתעסק ופסול כדקאמר משום חולין פסול' וקטן אפי' אומר יודע אני שהם קדשים ולשמן אני מתכוין י"ל דל"מ אם אין מעשיהן מוכחין עי"ש וא"כ זה דוקא בקדשים דמתעסק פסול מדכתיב ושחט את בן הבקר וכן לרצונכם תזבחהו ועי' תו' חולין שם ד"ה מנין וברשב"א שם דכתבו אם מתכוין לחתיכת סימנים ולא לשם זביח' דכשר בחולין ובקדשים פסול וא"כ אף דסתמן לשמן מ"מ גלי קרא בקדשים דעכ"פ צריך שיכוין לשם שחיט' מעליא שיודע שנצטו ישראל על השחיט' ולפיכך הוא שוחט וקטן אין לו מחשבה וטעם זה נ' דכן הוא דעת רמב"ם דעכ"פ צריך שידע ויתכוין לשחיטה מעליא ולכך קטן פסול מדסתם רמב"ם הל' פסה"מ דשחיטת קטן בקדשים פסול ואף בעומד גדול ע"ג ומשמע כל קטן בכלל ואף במופלא סמוך לאיש ולדברי תוס' דלכך קטן פסול בקדשים שאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין י"ל דמופלא סמוך לאיש דנדרו נדר ביודע לשם מי נדר א"כ התורה אמר' דיש לו דעת ומחשבה לזה ונדרו נדר והקדשו הקדש למה נאמר דאין לו דעת להבין שזה קדשים כיון דאף להתפיס חולין לשם קדשים יש לו דעת אולם להטעם דצריך בקדשים שיכוין לא לחתיכת סימני' בלבד רק לשם זביח' שנצטוו ע"ז וקטן אין לו מחשב' אף במופל' סמוך לאיש שחיטתו פסולה עכ"פ יהי' איך שיהי' גלי לן קרא בקדשים דבעי עכ"פ כונת זביח' וקטן אין לו כונ' ומחשב' ולכך פסול אבל בציצי' ל"ב רק כונת עשייתן שיהי' מכח גבר' דבעינן תעשו ולא מן העשוי זה קאי גם על עשייתן ובלא שום כונה סגי כיון דסתמן לשמן ממילא אף קטן כשר ומ"מ להמבואר בש"ס חולין שם ובש"ח (סי' א) דקטן שא"י לאמן ידו ליכא כח גברא ומעשיו כמעש' קוף בעלמ' הה"ד אם קטן כז' תלה הציצית לכ"ע פסול דעכ"פ תעש' כתיב בהו ובעינן כח גברא וכונ' מעש' בעינן יהי' באיזה אופן סגי כיון דסתמן לשמן אבל תעש' ולא מן העשוי בעינן ועשיית קטן כזה הוי כנעש' ממילא:

אך מטעם אחר יש לומר דאף לדעת רמב"ם פסול בקטן די"ל דמודה רמב"ם דלכתחל' בעינן מה"ת לשמה אף בעשייתן מדכתיב גדילי' תעש' לך קאי אף על התלי' רק מדגלי רחמנא דבר אל בני ישראל ועשו גמרינן דישראל שעש' אותן שלא לשמן כשר אבל מכל מקום לכתחל' אף עשייתן צריך שיהי' לשמן וכן נרא' שזה דעת ס' החינוך פ' שלח שכ' אבל עשאה ישראל בלא כונ' דיעבד כשיר' והיינו דודאי קי"ל כשמואל דדרש תעש' לך לשם חובך רק מדגלי קרא דנכרי פסול ממילא ידענו דאינו מעכב הלשמה בעשייתן בדיעבד ואם כן י"ל דקטן פסול דבעינן עכ"פ שיהי' ראוי לעשו' לשמן ואז אינו מעכב ע"ד שאמרו חז"ל ב"מ כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ובאינו ראוי מעכבת ה"נ דכות' בגדול דבר כונה הוא וראוי הוא שיעש' הדבר לשמן גלי לן קרא דאינו מעכב ובקטן דאינו ראוי לעשות לשמן ולקיים תעשה לך לשם חובך מעכב ופסול וכה"ג מצאתי בספר טהרת קדש ריש זבחים שכתב בדעת רש"י דמה"ט קטן פסול לשחיטת קדשים דנהי דסתמא כשר היינו דיעבד ולכתחל' מדאורייתא בעינן שיחשוב בפי' לשמן וראוי לכך מיהת בעינן אף בדיעבד ובאינו ראוי לחשוב לשמו אף בדיעבד פסול וה"נ דכוות' ובספ' א"ר הוליד מדברי החינוך הנ"ל דדעת רמב"ם לפסוק כרב דל"ב טוי' לשמה ומש"ה מכשר החינוך בדיעבד ולא משמע כן מדברי רמב"ם דכתב צריכה טוי' לשם ציצית וכו' וסיים ואם עש' פסול משמע דקאי גם על כל מה שמזכיר שם ובס' החינוך לא נזכר טוי' רק עשיית ישראל שלא לשמן דבדיעבד כשר ובלי ספק כוונתו דכל מה דנוכל למעט מלרבות מדכתיב בני ישראל להוציא דשלא לשמן כשר ממעטינן כדי דנוכל לקיים הדרש תעש' לך לשם חובך בכל מאי דאפשר לכן ממעטינן העשי' דבדיעבד כשר שלא בכונ' בעשאן ישראל וממילא קטן פסול מטעם דאינו ראוי לכוין לשמו כמ"ש:

ודע דיש להבין בהא דאיבעי' להו חולין שם קטן יש לו מחשב' ומסקי' דאין לו מחשבה מדאורייתא אף במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הא מבואר מס' פרה (פי"ב) הכל כשרין להזות חוץ כו' ותינוק שאין בו דעת ואף דהזיי' צריכה כונ' מ"מ מרבינן מגזה"כ מטהור דקטן יכול להזות ול"ל לרבויי אלא כשיש בו דעת וקטן דממעטינן בקידוש אפילו כשיש בו דעת ועי"ש ברע"ב ותוי"ט וכן מבואר רמב"ם (פ' יו"ד מפרה) דקטן שיש בו דעת כשר להזות והרמב"ם שם סובר דכונה להזות דבעינן הוא שצריך לכוין להזות על הטמ' לטהרו וראב"ד סובר דלא בעי כונה לחולין רק שיכוין לו עכ"פ מבואר משם דלהזות מהני כונתו של קטן שיש בו דעת ולקדש ל"מ ולא ידעתי למה לא הביא הש"ס חולין שם משם וצריך ישוב:

והנה הרמ"א (סי' י"ד) כת' להחמיר לכתחל' שיעשו אנשים הציצית כדעת ר"ת וכתב שם המג"א דקטן דינו כאשה ולכאור' י"ל למ"ש תוס' גיטין (דף כ"ב) דקטן הוי בר כריתות הואיל ויהי' לכשיגדיל וכן שוטה אם נשתפ' והא דקתני בבריית' גיטין (דף מ"ה) דקטן פסול לכתיבת סת"מ משום דכתיב וכתבתם וקשרתם ובעינן שיהי' בר קשיר' נימא ג"כ דהא יהי' בר קשירה לכשיגדיל י"ל מדכתיב וקשרתם וכתבתם קשיר' קודם כתיב' ילפינן דבעינן שיהי' בר חיוב לקשיר' בשעת כתיב' אבל בציצית דלא כתיב בהדיא רק ר"ת יליף זאת דבעינן שיהי' ב"ח י"ל דחשו"ק כיון דיבואו לידי חיוב סגי ודומה לשחיטה דשחיטתן כשירה באחרים רואים אותם שלא קלקלו ולא אמרינן מדכתיב וזבחת ואכלת ונכרי דלית' בחיוב זביח' פסול שחיטתו וע"כ דחש"ו דכשר שחיטתן דבני זביח' נינהו כשיגדיל או כשישתפ' אולם משחיט' אין ראי' דשם עיק' הטעם כמ"ש הש"ך יו"ד (סי' א') דחש"ו הוו בני זביח' דאסור להאכיל אותן נבילה וכמ"ש מהרי"ל בתשובה) סימן קנ"ו) דקטן בר מצות הוא ופקחים מוזהרים עליו ועי' ת"ש שם (ס"ק מ"ט) משא"כ לענין מצו' דלא מוזהרים עליו חשיב אינו בר קשיר' אף שיבא לידי חיוב כשיגדל אך י"ל דוקא לענין כתיב' סת"מ שפיר לא מקרי חש"ו בני קשיר' כיון דאין מוזהרין עליו אלא אביו לבד לחנכו ומדרבנן אבל שלא לעבור ולילך בבגד של ד' כנפות בלא ציצית דאסור מדאורייתא כולם מוזהרים עליו שלא למספי לי' בידים א"כ מקרי ב"ח כמו גבי זביחה ולדעת הרשב"א וסייעתו דאיסור דרבנן יכול למספי לי' לתינוק בידים י"ל דעכשיו דלא יש לנו תכלת וכל חיוב ציצית ע"כ בעוה"ר האידנא לא הוי רק מדרבנן לכמה פוסקים ולילך בהבגד רשאי אף מד"ת דלא ציותה התורה שלא לילך בד' כנפות בלא ציצית רק לעשות ואם א"א שרי א"כ לגבי קטן לא מוזהרים עליו אולם מ"מ יש לומ' כיון דעכ"פ אם הי' לנו תכל' היינו מוזהרים עליו מקרי שפיר בר חיוב אך י"ל דדוק' לענין שלא להאכילו נבלה שהוא איסור לאו וכדומה מה שהן איסורי לאוין אחרים מוזהרין עליו דילפינן מבינייהו דשרצים ודם וטומאת כהנים כמבואר יבמות (דף קי"ד) אבל באיסורי עש' דקיל לא ידענו אם מוזהרי' עליהן מה"ת ואף דמש"ס יבמות מבואר שם דגם על איסורי עשה מוזהרין עליהן שלא למספי בידים י"ל דל"ה רק מדרבנן ויבואר אי"ה לקמן דיני שבת א"כ ל"ח ב"ח לענין ציצית ולכאור' יש קצת ראי' לזה דהא בברייתא דגיטין שם קתני ג"כ מזוזה שכתב' קטן דפסול מטעם וקשרתם וכתבתם ואם נאמר דמקרי ב"ח הואיל וגדולים מוזהרי' עליו שלא להניח אותו לעבור בעש' א"כ נימא לגבי מזוזה נמי דמקרי ב"ח מטעם זה אך זה טעות דהא קתני שם ג"כ אשה אף דאשה ג"כ חייבת במזוזה ואעפ"כ פסולה לכתיב' וע"כ הטעם דוכתבתם קאי ג"כ על מי דהוי ב"ח לגבי תפילין ומי שאינו בוקשרתם אינו בוכתבתם אף לענין מה דמחוייב ועיין ש"ך יו"ד (סי' רפ"א ס"ק ו') משם הדריש'. גם בלא"ה הא דנקט בברייתא קטן נקט אגב אחריני כמו שכתבו תוס' מנחות (דף מ"ב) להקשות ל"ל למעוטי נכרי הא בלא"ה פסול דסתמא לאו לשמו קאי וכתבו דאיצטריך משום עבד ואשה משמ' דאף לקטן לא אצטריך כיון דלאו ב"כ הוא. אולם בתוס' ע"ז (דף כ"ז) ד"ה וכי כתבו להדיא דנקיט עכו"מ אגב אש' וקטן וקצת י"ל למ"ש לעיל במופלא סמוך לאיש הואיל דהקדשו הקדש יכול להתפיס ג"כ קדושת דלשמה י"ל שפיר דלכך קתני קטן דפסול משום דאינו בקשיר' דמטעם זה אף מופל' סמוך לאיש פסול. עכ"פ י"ל דאינו דומה לשחיטה דכשר בקטן ולר"ת דילפינן מתפילין דבעי שיהי' עכשיו ב"ח ל"מ מה שיבא לידי חיוב וכמ"ש המ"א ועי' תוס' ע"ז (דכ"ו ע"ב) ד"ה סמי דמומר לתאבון פסול לכתיבת סת"מ דלא מקרי בר קשיר' ועי' מג"א (סי' ל"ט):

ורבינו עקיבא אייגר ז"ל (סי' ס"ט) בתשובותיו כתב דהוא מדרבנן דאל"כ מ"ש דכשר לשחיטה ומקרי בר זביחה. ולא אדע הא בר זביח' הוא שפיר מטעם דאסור להאכילו אינו זבוח ודומ' לחש"ו דמקרי מה"ט בר זביח' משא"כ לענין סת"מ מדכתיב וקשרתם וכתבתם ל"ש זה וכנ"ל:

ולדעת ר"ת דיליף מסתו"מ לציצית דכל שאינו בחיוב ציצית פסול לעשותן משמע דהוא מדאוריית' דאם לא הוי ילפות' משם מנין לנו להחמיר מדרבנן ולפ"ז נראה דלמ"ש המג"א דגם קטן דינו כאשה צריך שיהי' בן י"ג ויו"א ושידענו שהביא שתי שערות ולא סמכינן בזה על חזקה דרבא וכמו שכ' המג"א (סי' ל"ט) וראיתי בפ"מ במ"ז (סי' י"ד) דכ' דלר"ת טומטום מ"מ כשר לעשותן דכיון דספק תורה לחומרא מה"ת וישנו בחיוב ודבריו נסתרין מדברי המ"א הנ"ל דמבואר אף דהוי ב"ח מה"ת מספק מ"מ כיון דכלפי שמיא גלייא אם הוא קטן ואינו ב"ח לכך פסול מספק לכתוב לאחרי' והכי נמי דכוות' דאף דחייב מספק כמבואר ש"ע (סי' י"ז) מ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי בר חיוב ואולי יש לחלק דבבן י"ג ויו"א ולא ידענו אם הביא ב' שערות י"ל דיש לו חזקת קטנות וגם אם הוא קטן לא שייך גבי' לחייבו מספק דאם לא בא לכלל גדלות ל"ש בו חי"ז דספקא דאורייתא לחומ' ואף חיוב דרבנן ל"ש לגבי קטן כמ"ש רש"י נדה (דף מ"ו ע"ב) דקטן לאו בר קבולי טלי' תקנתא דרבנן וכמו כן לגבי דאורייתא ל"ש לגבי עצמו לומר ספק' דאורי' לחומרא כיון דספק הוא בגוף חיובא במצות משא"כ בטומטום שהגיע לכלל גדלות ורק ספק אשה לו וכיון דחייב מספק י"ל דמקרי ב"ח אולם כנראה דמ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי. ועיין פ"מ בא"א (סי' ל"ט) שם סתר משנתו וכת' לגבי תפילין שכתבו טומטום פסולים לזכר ודאי אפי' למ"ד ספקא דאורייתא מה"ת לחומרא וישנו בקשירה כיון דל"ה רק מחמת ספק ונראה דלגבי ציצית גרע ביותר להסוברים דכלאי' בציצית לא שרא רחמנא אלא במקום מצוה וטומטום אע"ג דחייב מה"ת כיון דמספק הוא אסור לגבי' כלאים ואפילו להסוברים דסדין בציצית חייב לעשות לבן של מינו מ"מ בטומטום אין להטיל אפילו לבן בבגד פשתן הואיל ואינו ראוי לבילה דתכלת מה"ת וכמו שכ' הש"א (סי' ל"א) עכ"פ בבגד פשתן אי אפשר בתכל' א"כ לא מקרי ב"ח כיון דמספ' הוא דמחוייב ואסור בכלאים דדילמא נקבה הוא ופסול לדעת ר"ת כמו אשה ואף דלדעת ר"ת כלאים בציצית לגמרי הותרה מ"מ לא הותר רק אש' אם לבש' טלית של איש כיון דאישתרי בכלאי' לאיש אבל לא בטלי' של אשה וכן בטלית של טומטום דכתב הראב"ד דדוקא בציצית שאין בו כלאים אף דלדעתו לגבי בגדי כהונ' לגמרי הותר' ע"כ דסובר דהבגד של אשה או טומטום ל"ש בו הואיל דאשתרי אשתרי וכ"כ המחברים להשיג על הש"א בזה וא"כ לא מקרי טומטום ודאי ב"ח:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף