אילת השחר/שבועות/כח/א

אילת השחר שבועות כח א

דף כ"ח ע"א

תוד"ה אמר. וא"א ליישבו אלא בדוחק דמשכח"ל כגון שבשעה שאוכל איסור ראשון לא שכח שבועתו והוי האדם בשבועה אבל בשוגג הוא שאינו יודע שזה הככר שנשבע עליו. לכאורה כה"ג הו"ל מתעסק, וכן קשה בהא דלעיל (דף כ"ו) בהעלם חפץ, דכיון דחשב שזה חפץ שלא מושבע עליו א"כ הו"ל מתעסק, ואע"ג דבחלבים ועריות חייב אפי' מתעסק, היינו אם האיסור הוא האכילה, וכאן דהאיסור אינו האכילה אלא לא יחל דברו, צ"ע אם שייך כאן לחייבו כמו בחלבים ועריות.

ולפי מש"כ הגרעק"א (בתשו' סי' ח') דמתעסק פטור רק מחטאת קבועה ולא מקרבן עולה ויורד א"ש, ומה שהקשה הרש"ש על התוס' כאן דהא כיון שחשב דהוא לא ככר שנשבע עליו הו"ל העלם חפץ ופטור מקרבן. דבריו תמוהין דהא מסקינן דהעלם חפץ היינו דהוא טעה בלקיחת החפץ דחשב דלוקח שעורין ובאמת לקח חטין, אבל בטעה שלא על זה נשבע הו"ל העלם שבועה, וה"נ כאן, אלא דהתוס' חידשו דלגבי דין דהאדם בשבועה מקרי שפיר האדם כיון דיודע שיש לו שבועה התלוי' בתנאי.

בא"ד. ואע"פ שמותר לאוכלו חשוב שגגה הואיל וברצונו לא הי' אוכלו לפי שמתאוה לאכול של תנאי וכו' כגון שנשבע לאוכלו או שמסתכן עליו. היינו דמכל הני טעמי יודע הוא שיאכל אח"כ של תנאי, וא"כ אם הי' יודע שזה האיסור לא הי' אוכלו כיון שיאכל אח"כ זה של תנאי ולכן הוי שגגה.

משמע מדבריהם דמה שמוכרח לאכול את של תנאי, מ"מ גורם אכילת התנאי שיחול האיסור על הככר הראשון, אע"פ דלכאורה מ"ש אם אינו יודע בשעת תנאי דאינו חל, או דיודע אלא דהוא אנוס, ורק דלרש"י דאינו תלוי בתנאי חלות השבועה לענין פטור דהאדם פרט לאנוס אלא במעשה ראשון, וא"כ כאן אפילו אם בשעת אכילת התנאי לא יודע, ג"כ כבר יחול איסור על הככר הראשון, וה"נ לא איכפת לן מה דהוא מוכרח בשעת אכילת הככר דתנאי, אבל לשיטת התוס' דלקמן דכל חלות השבועה תלוי רק בשעת אכילת התנאי, אפשר דגם אם הוא מוכרח לאכול ג"כ לא חל דאין כאן האדם בשבועה.

ומ"מ נראה דכמו דאם בשעת אמירת שבועתו ידע שקיום התנאי אינו תלוי בו, כגון שנשבע שאם ירדו גשמים יאסר באכילת הככר, דאז יאסר אע"פ שלא יהי' האדם בשעת קיום תנאי, ה"נ בהתנה שאם יאכל ככר זה יאסר זה, והוא יודע שמוכרח לאוכלו ג"כ יחול, אלא דמ"מ אם לא ידע כלל בשעת אכילת התנאי אפשר דלא יחול, דאינו דומה לתנאי דירידת גשמים דהתם אינו תלוי בדעתו כלל.

ב) ובעצם האי סברא דבתולה בתנאי צריך שיהא דעתו בשעת התנאי לענין שיחול על האיסור, צ"ע כיון דבשעת שבועה יודע, למה יתמעט בשעת התנאי, ובכל דיני תנאים דמקדש ומגרש לא בעי שבשעת התנאי יהי' בדעתו, ומנ"ל להגמ' דכאן בעי שיהא אדם בשעת התנאי, וע"כ אין הביאור דא"א לחול כשאינו יודע, דהא אם יתנה דאפילו אם לא ידע מ"מ יחול, בודאי יחול דהוי כמו בהתנה ע"מ שירדו גשמים. ואין לומר דאמדינן כונתו דהוי כאילו אומר אם ארצה בשעת התנאי, דא"כ נמצא דאם בשעת התנאי יאמר שאינו רוצה שעי"ז יחול איסור על הככר, לא יחול, וזה ודאי אינו, כמבואר דבעובר על התנאי אח"כ דנין בתוס' אם הוי שב מידיעתו, ולמה לא נימא דאומר בזה דאינו רוצה שיחול האיסור ובכלל לא יתחייב לפי"ז כלום. וגם אם זה מטעם אומדנא אין זה שייכות לדין האדם בשבועה, ומרש"י ותוס' הא משמע דזה מטעם האדם בשבועה.

ושיטת רש"י דהכל תלוי במעשה ראשון יותר תמוה בסברא, דמה זה נוגע שגגת אכילת האיסור לענין האדם בשבועה כיון דזה אינו עושה החלות אלא התנאי.

והנה מבואר בנדרים (דף צ') דבנדר שתלוי בתנאי א"א להחכם להתירו כ"ז שלא עברו על התנאי, ויש לעיין לפירש"י אם עבר על האיסור ולא עבר עדיין על התנאי אם כבר נקרא שחל, כיון שמצינו דלגבי דין האדם בשבועה תלוי דינו בדבר הראשון, וגם כשאכל האיסור ראשון כבר חל לענין דהוי כבר האדם בשבועה.

בא"ד. ואין נ"ל כלל שהי' הקונטרס ר"ל דמתחייב למפרע מלקות דאין סברא שיתחייב מלקות כיון שאח"כ אכל התנאי בשוגג. וכונתם ע"כ דאפילו אי התראת ספק שמה התראה מ"מ לא יתחייב כאן כיון דעבר על התנאי בשוגג, וצ"ע דמאי איכפת לן אי עבר על התנאי בשוגג, וכי אם א' יקדש אשה ע"מ שאתן מאתיים זוז וזנתה, והתרו בה שאולי תתחייב מיתה אם יקויים תנאי, לא תתחייב מיתה למ"ד התראת ספק שמי' התראה אם יקויים התנאי בשוגג, כיון דמ"מ נתקיים התנאי, וה"נ מ"ש כאן כיון דלגבי חלות השבועה הא כבר חל לרש"י כיון דבשעת עשיית האיסור הי' בדעתו.

ובדברי הגמ' כאן (בעמוד ב') דבאכלי' לאיסורי' והדר אכליה לתנאיה דתלוי בפלוגתא דר"י ור"ל אי התראה דלכן יתחייב מלקות, יש לעיין כיון דאינו חל רק לכשיתקיים התנאי, כמבואר בנדרים דף צ' [ורק לרש"י הסתפקנו לעיל דאולי כבר יחול כשעבר על האיסור אפילו שעוד לא עבר על התנאי], א"כ נהי דמצינו דהתראת ספק שמי' התראה, היינו אם צריך רק להתברר הדבר למפרע, אבל אם צריך להווצר דבר חדש שעי"ז יחול האיסור לכאורה דיש מקום לפוטרו לכו"ע.

בא"ד. והא דקאמר נמי ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב לאו דוקא ראשונה במזיד תחילה דה"ה שניה [דהיינו איסור] בשוגג תחילה ואח"כ ראשונה [דהיינו התנאי] במזיד ובלבד שלא יהא זכור בשעה שאכל הראשונה במזיד שכבר אכל השני' שאם הי' זכור א"כ לאו שב מידיעתו הוא שהרי במזיד הביא עצמו לידי איסור א"נ אפילו זכור חשיב שב מידיעתו דחמיר לי' לאיניש טפי אכילת האיסור מן התנאי. מבואר דאם אח"כ ראינו ממנו שעשה עבירה לא מקרי שב מידיעתו, ולפי"ז באוכל חלב שוגג ואח"כ אבל במזיד כבר לא יתחייב על החלב שאכל קודם, וכן משמע בתוס' לעיל דף י"ז ע"ב, ולא נימא דמנ"ל דגם בשעת אכילת האיסור לא הי' נמנע, דהא אין לנו ראי' ממה שהוא רשע אח"כ שגם הי' רשע קודם, כמבואר לענין פסול עדות ושחיטה דאין נפסל העדויות והשחיטה שהעיד וששחט קודם ומוקמינן אחזקתו שהי' עדיין כשר, כמבואר ביו"ד (סי' א') עי"ש בט"ז, ולמה לא נימא גם כאן דאז הי' בחזקת שהי' נמנע לעשות במזיד.

וצריך לחלק דעל הגברא הוא בחזקת שעדיין כשר, אבל לגבי הדין דשב מידיעתו לא מהני החזקה הזאת, או דאפשר דלגבי שב מידיעתו בעי שבזמן שנודע לו מחטאו אז יתחרט, ואם בשעה שנודע לו לא הצטער, לא מהני אפי' שאנו מחזיקים אותו שבשעת החטא לא הי' רוצה לעשותו אילו ידע, וצ"ע.

והנה התוס' דנו אי מקרי שב מידיעתו, ולכאורה אם האיש אומר דהי' נמנע לעשות האיסור אילו ידע שיקויים התנאי, למה לא נימא לכו"ע דהוי שב מידיעתו, דהנה הא מבואר בחולין דמומר על אכילת חלב ואכל דם הוי שפיר שב מידיעתו אע"פ שחומר האיסורין שוה, ואי דאומר דלא הי' איכפת לו גם לאכול האיסור אז בודאי דיפטר, א"כ על מה שייך להסתפק, וצ"ל דנידון התוס' איך הוא בסתמא וצע"ק.

בא"ד. והא דנקט שתיהן בשוגג וכו' והא דנקט לבסוף אכלי' לתנאיה והדר אכלי' לאיסורא ותחלה נקט בלשון ראשונה ושני' לא דק בלישניה. שתי דברים אלו אינם רק לפירוש התוס' דגם לפירש"י צ"ל כן.

בא"ד. דלא בעינן שגגה באכילת האיסור אלא שישגוג בשעה שעובר על השבועה. צ"ע דודאי ר"ת מודה דלגבי התראה לענין מלקות יצטרכו בשעת האיסור ולא בשעת התנאי, וכדמשמע דלכן אכלי' לאיסורא והדר לתנאיה תליא בפלוגתא דהתראת ספק אי שמה התראה, ולמה לענין קרבן מקרי שוגג בשעת עשיית התנאי.

גם לפי"ד ר"ת תמוה דאפשר שילקה וגם יתחייב קרבן, דהא אם הזיד והתרו בו שלא יאכל איסור שאם יאכל גם התנאי אח"כ ילקה, ואח"ז אכל התנאי בשוגג, נמצא דיש כאן התראה המחייבתו מלקות למ"ד דהתראת ספק שמי' התראה, ויש כאן לחייבו ג"כ קרבן מחמת דשגג בשעת התנאי דחייב ע"ז קרבן לר"ת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א