אילת השחר/קידושין/נה/א
בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר וכמדתה לכל רוח. והיינו כמש"כ רש"י דחיישינן שמא יצאתה מירושלים, והנה מה דנתן שיעור לריחוקה מירושלים, צ"ע דאם הכונה דמחמת קירבתה יש לתלות שזה מירושלים יותר מבשאר עיירות, הא אם יש יותר בהמות בשאר עיירות הא אמרינן בב"ב דף כ"ג ע"ב דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב, וא"כ הקירבה לא גורמת לתלות שזה מירושלים, ואם משום דלא הי' מצוי שיבואו בהמות ממקום אחר במקום קרוב כזה רק מירושלים, מ"מ הא זה לא כלל על תמיד, ואף דיש לומר דהתנא אמר דין לפי"מ שהי' בזמנו, ואה"נ אם ישתנו הדברים ויהי' מצוי גם מעיירות אחרות נצטרך לדון לפי הרוב, אבל הא גם הרמב"ם (בפ"ו מפסוה"מ הל' י"ח) פסק כל המשנה לפי מה שיוצא מסוגיית הגמ', ואיך נוכל לפסוק דין על תמיד, דהא מי יימר דתמיד יהי' כן שלא נסתפק אולי היא מעיירות אחרות והם יהיו הרוב.
בבא לחוב בדמיהן. לרש"י ל"צ להגביה דסגי באמר זה מחולל על הבהמה השני', אבל לתוס' דמכוין לגוזלה בודאי יצטרך לעשות מעשה קנין. וצע"ק דהא קנין לקנות הקדש אין רק בכסף, וכשמגביה הרי כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוי כמו שלא עשה כלל מעשה קנין, וכמו דמבואר בתוס' ע"ז (דף ע"ב א' בד"ה ומאי) דגזל דבאיסורא אתא לידי' אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל, ובשלמא באופן דחייב משום מעילה גזה"כ דנפיק לחולין, אבל במתכוין לגזול הא צריך להיות ע"י מעשה קנין, וכיון דבחפץ של הקדש לא מהני מעשה קנין איך יועיל כאן מעשה קנין לגוזלה, וע"כ צ"ל דבעושה מעשה שכה"ג בהדיוט זה הי' מעשה קנין זה מחייב גם בהקדש.
שם. בבא לחוב בדמיהן. יש לעיין להתוס' דס"ל לר' אושעיא אליבא דר"מ דאפשר לגזול ולהוציא במזיד הקדש אפילו אם קדוש קדושת הגוף בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים, אם אז יהי' דינה כדין פסולי המוקדשים שנפדו במומן דאסורין בגיזה ועבודה, או דזה נתחדש רק בפדיית בעלי מומין, אבל בגזילת הקדש היוצא לחולין אין בהם שום דיני הקדש.
הכא קא מכוין לאפוקינהו לחולין. צ"ב הסברא, דהא לר' יהודה מהני שוגג לאפוקינהו, ומ"מ קדושת הגוף א"א לאפוקי, ולמה לר"מ דבמזיד מכוין לאפוקי פשוט לי' להגמ' דמהני אפילו לאפוקי מקדושת הגוף.
עכ"פ נמצא דהא דפשוט בכולי גמרא דקדושת הגוף לא פקעה בכדי אינו אלא לר' יהודה. גם צ"ל דגם קדושת הגוף תלוי בדין ממון הקדש, דאל"ה איך פקע דין קדושה, דנהי דדין ממון הקדש פקע ע"י גזילה, אבל איך פקע הקדושה והאיסור ע"י שמכוין לגוזלה, כמש"כ התוס' בד"ה אמר ר' אושעיא, וצ"ע בנתיה"מ סי' כ"ח. ויש להעיר ממש"כ הרשב"א דמה דתרנגולת שמרדה פקעה קדושתה הוא רק בקדושת דמים, הרי דקדושת הגוף אינו תלוי בממון הקדש.
רש"י ד"ה הכי גרסינן. ורוב בהמות היוצאות ממנה זבחים הם. והק' בפנ"י דניזל בתר רוב ונקריבם עולה ע"י מחצה עולות וקצת חולין ויכולים להקדישם לעולה ואז יקריבם בתור עולות. ואפשר דמה דמהני רוב הוא רק אם יש להם שם א' כגון אנשי העיר כשרין לכהונה, אבל כאן אין רוב בשם א', דאם הם עולה צריכים להקריבם עולה, ואם חולין יכולים להקריב אבל לא חייבין, ובכה"ג דאין שם א' א"א לעשות מהן רוב, דלא שייך רוב אלא אם יש להרוב שם א', לכן לעולה ולחולין דעולה מחויב להקריב וחולין אפשר לנדב ולהקריב, אין זה שם אחד להיות לו דין רוב, ולא יועיל מה שיקדיש כעת לעולה דאז יש שם א', כיון דבשעה שפריש לא הי' לו דין רוב, והא דלא הקשה דנימא ספק ספיקא, ל"ק דהא מבואר בתוס' כתובות (דף ט' ע"א ד"ה ואיבעית אימא) דמיעוט אינו עושה דין ספק ספיקא.
ומבואר לפי"ז ג"כ דאין להקשות דהא מצינו ס"ס מהני מטעם רוב לשיטת הרשב"א אע"ג דאינו משם א', דהתם החידוש דדין ס"ס מהני לעשותו כעין רוב, אבל קודם צריך שיהי' לפי כללי ס"ס, וכיון דאם ספק א' הוא רק מיעוט אז הספק הזה לא מהני לעשות ס"ס ממילא צריך לבוא מכח רוב גרידא, ורוב המורכב משני שמות אין לזה דין רוב.
והראוני בתשו' רעק"א סי' פ"ה דג"כ כתב לענין סמוך מיעוטא לפלגא והוי רובא, דאם אינם מורים על דבר א', כגון ספק תחתיו וספק לא תחתיו וספק אונס ספק רצון אין זה דין רוב. וכאן עדיף דהתם לכה"פ למה שנוגע לי כעת להתירה לבעלה ישראל הם שניהם מתירין לישראל, אבל הכא הא יש נפק"מ אם צריך להקדיש או לא, וכיון דאין רוב בזה לא שייך כלל לילך בתר רוב כה"ג.
תוד"ה אמר רב אושעיא. לכך פר"י דלעולם קסבר בעלמא דתמידים אינן נפדין כגון דרך חילול והכא מיירי שנתכוון לגוזלה ולקנותה מיד המקדיש. יש לעיין אם דוקא כשנתכוין לגוזלה מן המקדיש, דהא בקדשי קדשים אין לבעל הקרבן שום דין ממון רק לר"ש בקדשים שחייב באחריותן, ואפילו לר"ש דיש לו בו ממון או בקדשים קלים לר' יוסי הגלילי דזה ממון בעלים, מ"מ יש להסתפק אם צריך כדי להוציא לחולין לכוין לגוזלו מבעל הקרבן, דאפשר דסגי במה שמכוין לגוזלו מן הקדש, או דכ"ז דאינו רוצה לגזול מבעליו הרי הקרבן בהכרח נשאר כרצון בעליו, ולא שייך שאדם ירצה שיהי' חולין קרבן חבירו.
תוד"ה אין מועל. יש לעיין באמר לשליח קח קרדום שלך ותבקע, וכיון דהשליח אינו מתכוין להוציא מרשות מי שהוא, א"כ אין חיובו אלא לפי טובת הנאתו, אם גם ע"ז שייך ספיקת התוס' (לעיל דף מ"ג א' ד"ה שלא) אם השולח יהי' חייב או השליח, מטעם זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, או דלמא דרק בהנאת הגוף לא שייך שליחות, אבל כאן הו"ל כאילו השולח ביקע בעד השליח, וזה ג"כ נקרא נהנה המשלח, ואם נאמר כן לכאורה באומר סוך בשמן, נהי דאין הנאת הגוף להשולח מ"מ נחשב הנאת המשלח במה שמהני לשליח, וצ"ל כיון דזה בא מהנאת הגוף לא שייך ע"ז שליחות וצ"ע.
תוד"ה קדשים קלים. דבשלמא ק"ק כגון בדק הבית וחטאת דין הוא שיצאו לחולין ע"י מעילה שמועל בהן. צ"ע דלר"מ הא אינו חייב קרבן דמעילה אלא בנהנה בשוגג, ולית ליה הוצאה לחולין ע"י מעילה, ואיזה סברא הוא דאם יש מעילה בשוגג בהנאה לכן יצאו לחולין ע"י הוצאת מזיד, וקק"ל דאינו חייב בשוגג מעילה על הנאתן לכן לא יוצא לחולין במכוין להוציא מהקדש, דמה ענין יציאה לחולין דמזיד עם שגגת הנאה שחייב קרבן עליה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |