אילת השחר/נזיר/ג/ב

אילת השחר נזיר ג ב

דף ג' ע"ב

תוד"ה צפורי מצורע. דאי אפשר דליכא חד מצורע דטעון צפורים ולא נזירות. היינו דאינו מוכרח שיש נזיר טמא שחייב להביא צפורים. וכתבו עוד התוס' וגם דציפורי שייכי שפיר גבי מצורע, כונתם כמש"כ להלן בד"ה כגון, דבמצורע כתוב בתורה לשון צפורים משא"כ בנזיר כתוב תורים לכן יש יותר לתלות לצפורי מצורע.

והנה מש"כ דיותר משמע צפורי מצורע דודאי יש א' בעולם שטעון צפורי מצורע משא"כ נזיר, צ"ע א' דאיך יתכוין לנדור על הצפורים של א' שאינו ידוע ושקרוב לודאי שלא ידע מי הוא הטעון צפורים באופן שנדרו לא יקויים למעשה, והב' הא אמרינן דכונתו להיות נזיר שזה דבר שאם יטמא יביא צפורים, א"כ מה לי מה שיתכן שאין כעת נזיר טמא שטעון צפורים, הא לא נודר בשבילו אלא דזה סימן על קבלת נזירות כיון כשנטמאים מביאים צפרים.

מי איכא למ"ד לא מתפיס איניש במילתא דסמיך ליה והתניא האומר ימין הרי זו שבועה מ"ט לאו משום דכתיב וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם. יש לעיין איך ס"ד שמטעם זה יהי' לה דין שבועה, דהנה הא דשייך לומר בנזירות מתפיס במאי דסמיך ליה, היינו כמו שביארו התוס' לעיל (ע"א ד"ה צפרים) דבאומר צפורים כונתו שרוצה לקיים מצוה ששייך בו צפורים התלויים במצות שיער, אבל לא נתחדש שמועיל נזירות משום דאמירתו צפורים כונתו שרוצה שיהי' נחשב כאילו אומר המילה שיער, אבל בשבועה הא כדי שיהי' דין שבועה נצטרך לומר שכונתו באומרו ימין שיהי' נחשב כאילו אמר המילה שבועה, וזה לא מצינו.

והנה בתורה כתוב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר, ואם יאמר הרי עלי איש, וכי יש ס"ד דכיון דאיש סמוך לנזיר להזיר לכן יהי' בזה כאילו אמר מילת נזירות.

ברמב"ם (פ"ב מהל' שבועות הל' ו') פסק דהאומר לאו לאו דרך שבועה או הן הן והזכיר שם או כינוי הרי זה כנשבע, וביאר הכס"מ אע"פ דבשם או כינוי לבד הוי שבועה, כאן מיירי דרק את הלאו לאו הזכיר דרך שבועה אבל את השם לא הזכיר דרך שבועה, אלא מאחר דהזכירו סמוך ללאו לאו הוי כנשבע, וצ"ע כונתו דלמה מצטרף הזכרת השם כיון דאת השם לא הזכיר לשם שבועה, וע"כ דמה שאומר שיעשה קרוב למה שהזכיר שם השם הוי שבועה דמוסב על דבריו על השם או כינוי שהזכיר קודם, א"כ גם בלי לאו לאו רק אחרי שאמר השם או כינויו אמר שיעשה דבר פלוני למה לא יהי' לזה דין שבועה.

ומהר"ן בשבועות (דף ל"ה) דהוכיח דבלי שם או כינוי יש איסור כשיטת הרמב"ם, דאילו לאו לאו מיירי דהזכיר שם תיפוק לי' דשם לחודיה הוי שבועה וחייב, וע"כ דלא הזכיר שם ומ"מ אסור, חזינן דלא ס"ל כהכס"מ, דלהכס"מ אשמעינן דאע"פ שלא אמר השם או הכינוי דרך שבועה.

ברמב"ם שם הביא, וכן ימין שבועה ושמאל שבועה וכן האומר מבטא שלא אעשה כך וכך והזכיר שם או כינוי הוי שבועה. והנה בלאו לאו וכן במבטא הדגיש דצריך שיזכיר שם או כינוי, אבל בימין ושמאל לא הזכיר, ובפשטות אין חילוק, וכן מבואר ברדב"ז, אבל אפשר דימין הכונה ימין ה' הוי כמו שכלול בזה כינוי ולכן כאן אי"צ שיזכיר עוד שם או כינוי, וצ"ע בזה.

אינו חייב עד שידור מכולם. הרא"ש כתב פי' עד שיאמר הריני נזיר בסתם ואם בא להזכיר צריך שיזכיר כולם ומיהו מודה ר"ש בהריני מסלסל ומכלכל דהתם לא התיר כלום אע"ג דלשון גדל שער הן הוי כאילו אמר הריני כאותו שרגיל לגדל שער והוי כאילו אמר הריני נזיר בסתם. ראיתי שכתבו לבאר דברי הרא"ש דאף לר"ש דס"ל דבנזיר מן היין אין עליו דיני נזירות מ"מ בהריני מכלכל מודה דהוי נזיר, והיינו משום דבאומר הריני נזיר הא כבר קיבל נזירות ולמה הוסיף מן היין, הרי דכונתו לומר דרוצה ליאסר רק מיין ולכן אינו נזיר, משא"כ בהריני מכלכל כיון דלא הזכיר מילת נזיר אין מדבריו משמעות שרוצה לקבל רק גידול שערות לכן גם לר"ש הוי נזיר.

הנה לפי ביאור זה אם יאמר הריני נזיר מכלכל אז לר"ש לא יהי' נזיר כמו בהריני נזיר מן היין.

אמנם לכאורה מדברי הרא"ש דכתב דמדכתיב כל אשר יצא מגפן היין למה לי תו למיכתב מחרצנים ועד זג לומר שאם בא לפרש צריך לפרש הכל, ואם הא דאינו נזיר באמירתו הריני נזיר מן היין משום דמשמעות דבריו דאינו רוצה לקבל נזירות שלימה רק מן היין, א"כ צ"ל דהפסוק בא לומר דצריך לפרש הכל, דאם לא מפרש הכל אין כונתו לקבל נזירות, ולכאורה בדרך כלל לא באה התורה ללמד שכונתו באמירתו נזיר מיין רק מיין, אלא משמע דהתורה חידשה דאם בא לקבל נזירות צריך או לקבל סתם או לומר דמקבל הכל, דבלי זה לא חל, אבל לא משום דמשמעות דבריו דמקפיד שלא רוצה ליאסר בשאר הדברים.

ואפשר לומר בביאור דברי הרא"ש דהנה יש שני מיני קבלת נזירות, או דמקבל שכולו יהי' קדושת נזיר או ע"י שאוסר עצמו בהדברים שנזיר אסור בהן דגם באופן זה חל קדושה על כולו להיות נזיר, ור' שמעון ס"ל דחידוש התורה דבקיבל עליו איסורים הגורמים להיות עליו דין נזיר אינו חל עליו אלא אם כן פירש כולם, משא"כ באומר סתם דאז אינו מתחיל דין נזירות מחמת האיסורים אלא מחמת דין נזיר שחל על כולו, לכן באומר הריני מכלכל שזה דבר שהנזיר נוהג מחמת קדושתו שהוא נזיר ולא שזה עושה דין נזיר, ולכן בזה ר"ש מודה כיון שאינו אומר שקבלת נזירות שלו מחמת שמקבל איסורי נזיר אלא מחמת שאומר שגופו נזיר שיקוים בו גדל פרע, וזה גם לר"ש מהני.

ובדף כ"א א' באומר פי כפיו ומפרשינן פי כפיו מיין, מבואר בתוס' שזה גם לר"ש, והיינו דבאומר ראשי או כבדי נזיר הרי זה כאומר הריני נזיר, כיון דאומר על אבר שהנשמה תלוי' בו, אבל באומר פי נזיר הרי מתפיס דין נזיר על אבר וזה לא מהני, אבל פי כפיו הא רוצה שיחול עליו מכל דין שעל הנזיר השני, שהשני הא כולו נזיר, אלא דמ"מ צריך להזכיר איזה אבר שיש וניכר בו קדושת נזיר, דבאומר טחול שלי כטחול שלו כיון דבזה אין כלל דיני קדושת נזיר לא שייך שיתפס דין נזירות, אבל אומר דבר שניכר בו ענין נזירות הוא נזיר, לא מחמת איסור שמקבל על האבר, אלא מחמת שרוצה שיהי' בו דין קדושה שיש על הנזיר השני שהוא כולו נזיר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א