אילת השחר/כתובות/מז/ב
תוד"ה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. וא"ת א"כ כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס וכו'. והנה בב"ק (דף ק"י ע"ב) אמרי' אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה עצמה, ומשני התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו כדר"ל דאמר ר"ל טב למיתב טן דו וכו', ומשמע דלולא הא דר"ל הו"א דיבטלו הקידושין אף שזה ידיעה של העתיד, וחזינן שאפשר לבטל קידושין עם דברים שמתחדשים.
והנה בתי' הגמ' דמינח ניחא לה כדר"ל, מבואר מרש"י דמשום דטב למיתב טן דו שוה לה להכניס עצמה לספק שמא תיפול ליבום לפני מוכה שחין, והנה בקידושין לבד הא עדיין אין טן דו, ורק משום שזה מביא שבהמשך יהיה טן דו, א"כ צ"ב דה"ה דנימא הכי גם בגזל הגר שם בגמ', דכיון שרוצה כפרה ואף שבלא אשם אין לו כלל כפרה, מ"מ שוה לו להכנס לספק שמא ימות, משום שבהמשך זה יביא לו כפרה אם לא ימות, ובשלמא אם היינו מפרשים שהכונה שמשום טן דו, ניח"ל ליפול ליבום למוכה שחין [וכמו שבאמת אמרי' הכי לקמן ע"ה ע"א], אתי שפיר דבגזל הגר לא שייך סברא כזו, דמכיון שמת ואין יכול להתכפר באשם, אין לו ענין גם בנתינת הכסף לכהנים.
אכן יש לפרש שזה גופא הפי' בגמ' דכיון דטב למיתב טן דו שוה לה להכנס לספק וכדפרש"י, ולא באה הגמ' לומר רק הסיבה שע"כ מסכימה להתקדש אפי' שיש לה ספק שמא תיפול ליבום לפני מוכה שחין.
וזה י"ל גם הפי' בתוס' כאן דע"כ מוכרח להכנס בכל הספיקות של העתידות, דלא שייך לדעת מה שיהי', ורק בדבר שכבר קיים שאינו יודע ממנו שייך לומר אילו הי' יודע שזה כך לא הי' קונה, והוי מקח טעות. וכעי"ז כ' תוס' בב"ק שם.
ומש"כ תוס' שם דקידושין בדידה תליא מילתא, והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש, יש לפרש שמכיון שרק היא מפסידה מזה, וקידושין הוא המקדש, והיא רק מבטלת דעתה ורצונה וכמש"כ הר"ן בנדרים, היא לא יכולה לעשות תנאים, אלא יכולה שלא להסכים לקידושין, אבל מכיון שהסכימה לקידושין, לא יכולה לומר שאם תיפול ליבום למוכה שחין שיבטלו הקידושין, וזה גופא הפי' שהיא מוכרחת להכניס עצמה לספק דאל"כ לא יהי' כלל קידושין, והיא הרי רוצה שיהי' טן דו.
והנה בחידושי רבינו חיים הלוי (פט"ו מהל' מכירה) הק' בהא דקי"ל דבהונאת שתות קנה ומחזיר הונאה, למה לא יהיה כעת מקח טעות דהא רצה למכור בשש, ולבסוף צריך להחזיר אחד ונשאר לו רק חמש, ומתרץ דדבר שהתורה מחייבתו להשיב זה לא עושה מקח טעות, וצ"ב הטעם בזה.
אמנם בקידושין (דף מ"ב ע"ב) מבואר בתוס' דבשלח שליח למכור חפץ ומכר בהונאה של שתות, דהמקח קיים ומחזיר הונאה, והתם לא שייך תירוץ הגר"ח, דהא אומר לו לתקוני שדרתיך.
ועפ"י משנ"ת יש לפרש, דאדם מכניס עצמו לספק שמא יהיה טעות במקח ואפ"ה מוכר, וממ"נ אם יודע שמוכר ביותר משויו, הרי יודע שאפשר שימצאו שהונו אותו ואפ"ה מוכר, וא"כ מכר אפי' שידע שיכול להיות שיחזור לבסוף זוז, ואם לא יודע שמוכר ביותר משוויו, הרי נתכוין למכור בשוויו, וא"כ ודאי שאף בחמש נתרצה למכור, שהרי לא רוצה להשאר עם הסחורה שלו.
'[ובהא דמבואר בגיטין דף נ' ע"א דאם היה מסיק אדעתא היו מתקנים לו שיגבה בבינונית, ומבואר דאזלי' בתר העתידות, נמי יש לפרש עפ"י הסברא הנ"ל, דבהלואה אינו מוכרח כלל להכנס לספק, דאם יעלה בדעתו שאפשר שיפסיד לא ילוה, וע"כ בזה ודאי דניזיל בתר העתידות].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |