אילת השחר/בבא מציעא/ל/א
בשביל שתינק ותדוש פסולה. בתוס' הרא"ש הוכיח דליכא פס"ר מדמוכיח בפסחים דף כ"ו מכאן דלא אפשר וקא מיכוין אסור, וכיון דמסתבר דאינו מתיר אלא בליכא פס"ר, א"כ מאי ראי' דשאני הכא דהוי פס"ר, וע"כ דמיירי דליכא פסיק רישא.
ולפי"ז יש לעי' דהא פריך נמי התם מהא דלא ישטחנה באם נזדמנו לו אורחים הרי דלא אפשר וקמיכוין אסור, והתם הא הי' פס"ר דמתכבד בזה, וא"כ מאי פריך למאן דשרי הא בכה"ג לכו"ע אסור, ואולי ס"ל להרא"ש כהר"ן דבמידי דהנאה מותר דבר שאינו מתכוין אף דהוי פס"ר, ודלא כהתוס' בשבת דף כ"ט ע"ב. (מהדו"ק)
תוד"ה לצורכו ולצרכה. מדבריהם מבואר דכל הספק לאסור מחמת גזירה שמא ישהה יותר מכדי צורכה, וכבר תמהו על סתירת הסוגיות [עי' שפת אמת פסחים דף כ"ו ובאבן האזל פי"ג מה' גזילה ואבידה] דבסוגיא דפסחים דף כ"ו רצינו למיפשט מהברייתא דלא ישטחנה בנזדמנו לו אורחים, ומהא דהכניסה שתינק ותדוש דלא אפשר וקא מיכוין אסור וכאן זה משום לצורכו ולצורכה, ובפרט לדברי התוס' דזה אינו אלא גזירה דרבנן איזה שייכות הוא ללא אפשר וקמיכוין, ואפשר לומר דמאי דגזרינן שמא ישהה היינו דעי"ז יש לו דין כאילו עשייתו לצורכו, אבל מ"מ הוי בגדר שלא אפשר וקמיכוין, דלגבי דין דלא אפשר כל סיבה שצריך לעשות בשבילה את הדבר, עושה את זה ללא אפשר, וממילא מצד לא אפשר וקמיכוין הי' צריך להתיר, דאפי' אם לא נאמר שיש לזה דין כמו לצורכה והו"ל כצורכו גרידא הא גם אופן של עשייה לצורכו בבחינת לא אפשר הי' מותר, ולכך צריך לתרץ שם דהתם אסור מחמת עינא וגנבי, ולפי"ז כאן יש להתיר או מחמת דהוי לא אפשר וקמיכוין דאז הוי כאילו הוא לא עשה את זה אלא נעשה ממילא, ואפי' אי לא אפשר וקמיכוין אסור דהו"ל כאילו הוא עשה המעשה הזה, מ"מ עדיין צריך לחדש שיהי' לזה דין לצורכו גרידא, דבלי גזירה יש להתיר כיון דיש כאן גם לצורכה, ולפי"ז אף אי פסקינן לא אפשר וקמיכוין אסור מ"מ עדיין אין ראי' דצורכו וצרכה אסור, ובעית הגמ' כאן נשארת אי הוי כלצורכו או כלצרכה, ומיושב מה שהעיר באבן האזל על דברי הרא"ש שכתב דכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא, הא כיון דפסקינן בפסחים דלא אפשר וקמיכוין אסור צריך להיות אסור בתורת ודאי ולא משום ספיקא לחומרא, אכן להנ"ל לא קשיא מידי. וכן יש להקשות על הא דתנן במשנה דבספרים קורא בהם כשגוללם דלא שייך גזירה כמש"כ התוס', וקשה למ"ד לא אפשר וקמיכוין אסור וכן פסקינן להלכה, ולהנ"ל א"ש משום דבלי גזירה הו"ל כלצורכה ובספרים ליכא גזירה כמש"כ התוס'.
ולהנ"ל מבואר דכל קושית הגמ' היא דוקא אי ע"י עשייתה נעשה הנאת צורכו, אבל אם יהי' לו הנאה ע"י דבר דממילא ודאי לא נאסר לו הנאה ליהנות, דהגזירה מהני דעי"ז יש לעשייתו דין לצורכו, ולכך אחר דמתרצינן דבעגלה ערופה כתיב עובד בה מ"מ, דנפסלת גם בלי מעשה דידי' אם רק נעשה דבר לצורכו ממילא כבר לא שייך להכשירו מחמת דעושה ג"כ דתינק כיון דאין הפסול מחמת מעשה, ומה יועיל מה דבמעשהו מעורב גם צורכה, הא גם אם דשה מעצמה נפסלת ומאי יהני לן אם היא גם אוכלת אז, ולכך פריך דברישא נמי תפסל, אלא דמשני דבעי דניחא ליה ולכך ברישא כשר.
ויש לעיין קצת במש"כ התוס' בד"ה אף דבעינן ניחותא דעושה מלאכה, דבשלמא אי הפסול תליא בעשיית האדם שייך לומר דתליא במחשבת העושה בה מלאכה, אבל כיון דגם בעובדת מעצמה אסורה אם זה רק לצורכו, א"כ ע"כ הניחא לי' הוא רק מצד הבעלים ואיזה עדיפות יהי' להעושה בה למלאכה, וצריך לומר דכיון דממה דכתיב עובד מזה ידעינן ניחא לי' ולכן תלוי בהעושה מלאכה, ומ"מ כיון דקרינן עובד דהיינו ממילא, דגם אז נפסלת וילפינן מעבד דתמיד בעי ניחא לי', וכיון דאז הא לא שייך ניחא לי' של מישהו אחר, וע"כ דמחשבת הבעלים מועילה לפסול בעבדה ממילא, אבל לגבי זה נשאר דכיון דעיקר דין ניחא לי' הוא מדכתיב עבד לכן מתפרש דמחשבת העובד מהני לפוסלה.
והנה לפי סברתם דבעובד לא בעי ניחותא דבעלים אלא דעושה בה מלאכה, א"כ אפי' למסקנת הגמ' דגם ממילא נפסלת אם ניחא לבעלים ולכן תינק ותידוש פסולה, יש לעיין אם אדם א' שאינו הבעלים יכניסנה בשביל שתינק ותדוש, דאז הא כל מה שנרצה לאוסרה היא מחמת מעשה דידי' וניחותא דידי', דהא אין ניחותא דבעלים בדישה של חבירו, וכיון דהוי לצורכה ולצורכו אז יתכן דישאר ספק אם נאסרה, מחמת דאולי הוי כלצורכה גרידא, אמנם בגיטין דף נ"ג מבואר בגמ' דגם כה"ג אסור.
והנה לההו"א דבעי דוקא מעשה דידי' לפוסלה, ותינק ותדוש דפסולה נחשב כמעשה דידי' משום גזירה, כמבואר בתוס' ובשטמ"ק דמה"ת מותר מחמת דיש כאן בהכנסה גם מעשה דלצורכה, אלא משום גזירה דישהנה ותדוש גם אחרי שתפסיק לינק לכן פסולה, ומשמע דההכנסה הזאת אע"פ שהיתה גם כדי לינק, מ"מ כשתפסיק לינק מיחשב הכנסה דידי' להדישה אח"כ כאילו הכניסה לדישה גרידא ופסול מעיקר הדין. ובאמת יש להבין הא כיון דהדישה היא רק לצורכו אע"ג דההנקה לצורכה, מ"מ אם מעשה ההכנסה נחשבת גם על הדישה מה יועיל מה שיש כאן עוד פעולה שלא פוסלת, ובשלמא אם היינו מפרשים דכל ההכנסה מתייחסת רק לההנקה א"ש דצריך לגזירה כדי לפוסלה, אבל כיון דחזינן דמכח דישה דאחרי שתפסיק לינק פסולה מה"ת, אע"ג שזה ג"כ ממעשה הכנסה שהי' גם לצורכה, א"כ מה נפק"מ אי דשה בזמן היניקה או אח"כ.
והי' אפשר לומר דבזה שמוליך את הבהמה כל רגע הו"ל מעשה חדש וכשתפסיק לינק עושה בה מעשה כדי שתינוק, משא"כ כ"ז שהיא יונקת דמה שמוליך אותה הוי גם משום ההנקה. אבל בשיטוח כסות קשה מאי איכפת מה דישהנה אח"כ מ"מ מעשה דידי' היתה לצורכה ג"כ. וצ"ל דכל שהכניסה ע"י מעשה אז כל רגע שמשהה אותה אח"כ נקראת עבד בה מעשה, כעין מה דמצינו בתוס' בשבועות דף י"ז דכל רגע שאינו יוצא מקרי דעובר ע"י מעשה, וכיון דאז אינו כבר לצורכה הו"ל צורכו ממש, וכן בשיטוח כיון דעצם השיטוח הי' ע"י מעשה אז כל מה שנמשך מקרי ע"י מעשה, וכיון דאז כבר אינו לצורכה מקרי צורכו שע"י מעשה דידי', ואע"ג דהוי מעשה לצורכו שנעשה ע"י התחלה של צורכו וצורכה, מ"מ זה אסור מעיקר הדין, ורק בזמן דיש גם תועלת לצורכה הוא דמותר מעיקר הדין דעל הזמן ההוא הוי גם צורכה, וצע"ק.
ויש לעיין אם לא אפשר וקא מכוין מותר ולא הי' גזה"כ דאשר עובד בה מ"מ, אם היתה נאסרת ע"י הדישה שאח"כ, דאולי לגבי זה כיון דהדישה שאח"כ באה רק ע"י הכנסתו שזה הוי כלא אפשר מחמת שרוצה שתינק, ממילא על הדישה ג"כ הוי לא אפשר וקא מכוין, וכן בבגדים כשמשהה אחרי שכבר עבר צורכה דמ"מ המעשה שיטוח הוי לא אפשר, ואם נימא כן א"ש בפשיטות טפי, דאי לא אפשר וקא מכוין מותר לא שייך לאסור משום גזירה דשמא ישהנה אח"כ דהא גם זה צריך להיות מותר. (מהדו"ק)
או שהי' זקן ואינו לפי כבודו. בשטמ"ק בשם הריטב"א ז"ל פירש רבינו, זקן בחכמתו ואינה לפי כבודו מפני חכמתו ומשום כבוד תורתו דחי לי', אבל זקן או נכבד דעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו אלא או יטפל בה או יתן דמיה. וצ"ע למה מותר לו ליתן דמיה ולא לטפל, דהא משום כושרא דחיותא או טירחא יתירה מחוייב להשיב, א"כ בודאי לא יוכל להיפטר במה שיתן דמיה, והנה מש"כ יתן דמיה אין הביאור דהוי חייב במה שלא החזיר, דמוצא אבידה אם לא נטל להחזיר אינו חייב לשלם, אלא כונתו דיש לו אפשרות לשלם ואז הו"ל כקיים המצוה דהשבה, וזה תמוה. [ואמרו לי שכן תמה בפרי יצחק ח"א סי' נ"ב ד"ה ומזה צ"ע].
פשיטא האי עשה והאי לא תעשה. הרא"ש בשטמ"ק הביא יש מפרשים דהשבת אבידה לא נוהגת בנשים משום דכל כבודה בת מלך פנימה. והעירו איך יש מקום לומר דאשה אינה חייבת בהשבת אבידה משום כל כבודה בת מלך פנימה הא בפירוש אמרינן בקידושין דף ל"ב דהשבת אבידה הוי מצות עשה שאין הזמן גרמא ונשים חייבות.
וי"ל דבהשבת אבידה הרגילה היינו שצריך המוצא להביא האבידה לבית האובד זה אין לפי כבודה משום כל כבודה בת מלך פנימה, אבל בעצם מצות השבת אבידה הא כולל דברים שלא צריך כלל לילך לבית של האובד, וכגון ראה מים שוטפין שצריך לפקוק המקום וזה יכול להתקיים בחצירה או בביתה שע"ז ימנעו המים מלשטוף שדה חבירו, וע"ז ודאי לא יהי' פטורות משום דכל כבודה בת מלך פנימה, נמצא דבעיקר הדין השבת אבידה מחויבות כמו דאמרינן בגמ' בקידושין, רק הי"מ סוברים דבאופנים שגורם לה שלא לפי כבודה אז תהי' פטורה.
ולא אתי עשה ודחי את ל"ת. ובנימוק"י הביא מקשים דאפי' אם הי' ל"ת גרידא לא הי' דוחה דלא הוי בעידנא דקיום המצוה הוא כשמחזירה לבעליה, וברעק"א הביא לתרץ דמיירי דמצא המשאיל החפץ שנאבד מהשואל ובזה יש תיכף קיום השבה דנפטר השואל עי"ז, ואח"ז צייר באופן אחד כגון שומר חנם שנאבד ממנו הפקדון באונס ומצאה בבית הקברות דבזה שמגביהה מתקיים השבה.
ויש לעיין למה לא צייר שהשואל מצא הדבר שאול שנאבד וכשמגביהה הרי חוזר החפץ לבעליו, ואפי' אם זה תוך זמן השאלה ועדיין יוכל השואל להשתמש בו במשך זמן השאלה, מ"מ הא עצם החפץ הא הוא שומר להמשאיל, והי' אפשר לומר כיון דגם בלי שמצאה הרי השואל חייב לשלם, דבזה שמצאה לא נתווסף להבעלים כלום אע"פ שעצם החפץ הא לא הי' להם אלא דמים וכעת יהי' להם החפץ, מ"מ בשביל זה אין מצות השבת אבידה ולא שייך שהעשה ידחה ל"ת, וכן באופן השני נקט בשומר חנם שנאבד באונס, ולמה לא נקט שנאבד בפשיעה, ונהי דהי' חייב לשלם ולהבעלים לא הי' הפסד, מ"מ לא יהי' להם החפץ, וכשהשומר חנם מצאה הרי יש בזה השבת החפץ לבעליו הוא ג"כ מטעם הנ"ל, דכיון שהפסד הממון בין כך לא הי' להבעלים, דהא השומר חנם חייב כשפשע אע"פ שעצם החפץ הי' מופסד מהם לולא שמצאה מ"מ אין זה במצות השבה שידחה הל"ת.
אבל אין לומר כן, דהא בתוס' לקמן דף ל"א ע"ב בד"ה ואם יש, מבואר דיכול להתנות שישלמו דמי ביטול עבודתו עד כדי דמי האבידה, והתועלת להבעלים הוא משום כושרא דחיותא או טירחא יתירא, ומשמע מזה דיש בזה מצות השבת אבידה, וכמבואר בתוס' דלכן אם ההפסד יותר משיווי החפץ אינו מחויב להחזיר, הרי דכשמתנה שיקבל כל דמי ביטולו עד כדי דמי האבידה מחויב להחזיר, ומקוים בזה מצות השבת אבידה, א"כ צ"ע למה טרח הגרעק"א לצייר דוקא באופנים שלולא שמצאה הי' הבעלים מפסידים לגמרי ולא באופנים דרק החפץ לא הי' להם לולא שמצאה דאז מקיים תיכף השבה.
ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא. עי' בשטמ"ק שביאר דכיון דאי אמר בעליו לא בעינא ומפקיר את האבידה ליכא לעשה דהשבת אבידה, ובאמת הוא מחויב לעשות כן כדי שלא יצטרך הכהן לעבור איסור טומאה ששניהם חייבין בכבוד המקום. ונראה דכל זה בל"ת דכל ההיתר הוא מדין דחי', אבל בעשה אין לפוטרו מטעם דהבעלים ג"כ היו מחויבים במצוה, דאין על זה שנאבד ממנו החפץ חיוב שחבירו יעשה מצוות ועי"ז הוא יפסיד ממונו, ולא מיבעיא אם אצל בעל האבידה הוא יותר מחומש נכסיו דודאי לא מחויב, אלא אפילו פחות מחומש מ"מ שייך לחייבו בהשבה, דלא מצינו חיוב להוציא כסף כדי שחבירו יעשה מצוה, ויותר מזה מצינו דהעוסק בהשבת אבידה פטור מלמיתב ריפתא לעניא, ולמה לא נימא דבעל החפץ צריך לתת כדי שחבירו יקיים מצוה, ומי לא עסקינן דהאבידה היא רק שו"פ באופן דהוא הי' מחויב ליתן לעני את הפרוטה, מ"מ כיון דכעת אין הוא מקיים המצוה בזה, דהא אינו נותן לעני את החפץ, ורק כדי שחבירו יקיים אין עליו חיוב.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |