אילת השחר/בבא מציעא/כח/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png כח TriangleArrow-Left.png א

דף כ"ח ע"א

סימנין וסימנין יניח. ברעק"א הקשה דהי' צריך להיות יחלוקו, לא מיבעיא אם גם בודאי רמאי יחלוקו כל שהחלוקה יכולה להיות אמת, אלא דאף לרש"י בריש מסכתין מ"מ אינו ודאי רמאי דיכול להיות דלכל א' הי' כזה חפץ.

והנה ביארו דכל מה דמהני וצריך להחזיר כשנותן סימנין הוא מחמת דבזה נתקיים דרשהו אם הוא רמאי, וכן אם סימנין דרבנן תיקון כעין דאורייתא דמדרבנן נתקיים כאן דרשהו, ולפי"ז אפשר לומר דאם יש שנים שנותנים סימנין הא אין כאן דרשהו, וממילא לא מהני כלל הסימנין והוי כטוענים בלי סימנים כלל, דאינו מחוייב להחזירם ויניח אצלו, ולפי"ז יצא חידוש דאף אם א' אמר נאבד לי חפץ עם סימנין אלו אלא דאני מסכים שיתנו זה להשני מ"מ לא יתן המוצא ויניח אצלו, דהא כיון דמצד הסימנין הוי הכחשה אין בהסימנין דרשהו, וגם אם א' מנותני הסימנין הוא גר ומת, אע"פ שמצד הדין ספק הוא אם זה של המוצא מחמת דהי' של הגר ונעשה הפקר או של השני שנתן סימניו והי' צריך לכאורה להחזיר מספק, אבל להנ"ל הו"ל כאילו לא נתן סימנים לזה. ועי' בשטמ"ק בשם שיטה שכתב דבסימנין וסימנין לא יצטרך להשבע נגד ע"א, כיון דמוכחא דאינם של שניהם, ואף להרא"ש נוכל לקיים מש"כ, ומ"מ זהו חידוש גדול וצ"ע.

ובאבן האזל פי"ג מהל' גזו"א וכן בכתבים המיוחסים להגר"ח כתב דבאבידה אין להחזיר אלא להבעלים האמיתיים מחמת חיוב השבה שעליו, ולא שייך דין יחלוקו באבידה. וצע"ק מהא דב"ב דף כ"ג נמצא בין שני שובכות מחצה ומחצה יחלוקו, ואין לחלק דהתם לכתחילה הוי כידוע שיש ספק של מי זה, דמסתמא שניהם אינם יודעים של מי זה [ואמרו לי שכעי"ז כ' בחזון יחזקאל ובשערי יושר שער ו' פי"ד], והו"ל כמוצא אבידה אחרי שכבר הי' ביניהם דין תורה ונפסק חלוקה משא"כ כאן, אבל א"כ בנמצא בין שני שובכות וכל א' טוען ברי שזה שלו לא יחזיר כלל, וצ"ע.

אמנם העירוני על משנ"ת דבסימנין וסימנין לא עושין חלוקה משום דכשיש חשש לכל א' אז אין כלל נאמנות ולא נתקיים דרשהו אם הוא רמאי והוי כטוענים בלי סימנים, מהא דמבואר דמהני פשרה דהרמב"ם פי"ג מהל' גזילה ואבידה הל' ו' וכן בשו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף ח' כתבו דאם שניהם נותנין סימנין אז יניח לשניהם והוי כאילו לא נתנו סימנין כלל עד שיודה א' לחבירו או שיעשה פשרה ביניהן. ואם נימא דכשיש סתירה בין הנותנים סימנין אז אמרינן דבכלל לא הוברר שזה של א' מהן, למה מועיל פשרה שיהי' של שניהם.

ויש לבאר דהנה הא דאמרינן דלא יתן בלי סימנין משום שמא הוא רמאי הא לא איכפת לן מה שהוא לא איש אמיתי, אלא דא"א לתת לו כיון שיתכן שגוזל מהבעלים האמיתי, וא"כ כל החשש דרמאי היינו דאין ליתן לו מה שזה רמאות וזה של חבירו, ואם א' יאמר הסימנין אבל יאמר שזה לא שלו, ואפילו אם יאמר שזה שלו אבל אינו רוצה החפץ, לא איכפת לן מה שיתכן שהוא משקר, העיקר דאין ליתן כל מה שיש חשש רמאות, וא"כ באופן שמודה א' לחבירו או שמתפשרים אז כל א' על מה שלא לוקח לא שייך חשש רמאות, ונמצא דכה"ג שניהם באמת יקבלו ולא נימא דזה לא של שניהם, רק באופן שכל א' מתעקש ולא רוצה להודות או להתפשר אז יש סברא דמי יימר שזה של א' מהן לכן לא שייך לפסוק חלוקה דאולי זה לא של שניהן.


ב) והנה בלשון הרמב"ם בפי"ג מגזילה ואבידה ה"ו וכן השו"ע חו"מ סי' רס"ז ס"ח הנ"ל שכתבו דיניח עד שיודה הא' לחבירו או יעשה פשרה ביניהם, יש להעיר דמשמע קצת דעליו מוטל לעשות פשרה, דהא לא כתבו או עד שיעשו פשרה ביניהם, משמע דעליו מוטל להשפיע עליהם לעשות פשרה, והיינו דמצד חיוב השבה דמוטל עליו כלול נמי לעשות פשרה ביניהם, כדי שלכל הפחות יוחזר קצת מהאבידה למי שזה מגיע באמת.

ויש להסתפק באופן שיעשה שבעל האבידה ימחול ולא ירצה החפץ, אם יש בזה מצות השבה, או דאז רק פטור להשיבה ולא שייך שיצטרך להשתדל לזה מצד מצותו, דמצותו הוא השבה ולא שיעשה שימחל לו, ולפי"ז יש לעיין באופן דסימנין דישתדל לעשות פשרה, אם משום דעי"ז שיוותר קצת נמצא דחשוב כאילו שקיבל כל מה שמגיע לו ולא רק בחלק שקיבל והוחזר לו ממש, אלא גם החלק שלא קיבל בפועל ג"כ נקרא שקיבל ונמצא דאז יקיים השבת כל האבידה, או דחיובו להשתדל לעשות פשרה הוא משום שכשאי אפשר שיוחזר לו הכל לכל הפחות יוחזר לו חצי, ונפק"מ אם האבידה שוה רק פרוטה דאם חיובו לעשות פשרה דעי"ז נתקיים השבת כל הפרוטה, חצי בפועל חצי משום דכשיוותר על חצי הרי גם חצי השני כאילו קיבל, לכן באופן שהאבידה רק שוה פרוטה ג"כ עליו מוטל שישתדל לעשות פשרה, אבל אם חיובו רק משום כדי שיקבל לכהפ"ח חצי שמגיעו ודאי, אז בפרוטה לא יהי' חייב להשתדל לעשות פשרה כיון דע"י הפשרה לא יתקיים השבה רק פחות מפרוטה ועל זה אין חיוב השבה.


שם. סימנין וסימנין יניח. יש לעיין אם א' גם מכיר בטב"ע והשני לא, דלכאורה לפי"מ שביארו האחרונים דמצד ברי ושמא הי' זוכה אלא דחסר מצד דרשהו, אז כאן יש דרשהו ונותנין לו שפיר, אבל אולי כיון דשניהם נותנים סימנין לא נתקיים בזה דרשהו כלל והו"ל כלא נתנו סימנין, עוד יש לעיין להמבואר לקמן דלא מחזירין אבידה אא"כ האובד מביא ראי' שאינו רמאי, א"כ אם אחד מהן נותן סימנין ואינו מביא ראי' שאינו רמאי, או אפילו אם נתברר שהוא רמאי, והשני הוכיח שאינו רמאי, אם אז יחזירו למי שהוכיח שאינו רמאי כיון דלזה שלא הוכיח שאינו רמאי לא מחזירין, או דילמא דאע"ג דאין מחזירין לו מ"מ מקלקל ראייתו של השני, דהא לגבי דין טענה יש למי שהוא רמאי ג"כ דין טענה, וכיון שכן לא הוברר של מי זה ויהי' דינו יניח.


סימנין ועדים וכו'. כ' הרא"ש דאפי' לא ראו הנפילה אלא שמעידים שהי' שלו מעמידים בחזקתו ולא אמרינן שמכרו. וברעק"א נסתפק אם זה דוקא בעדים שהיא שלו, שאז הא מסתבר שא' מכרה, או בעל העדים לבעל הסימנין או בעל הסימנין לבעל העדים, לכן אמרינן דבעל העדים עדיף כיון דיותר ודאי דהי' שלו, משא"כ בעדי אריגה וסימנין דאז אפשר לתלות יותר דבעל האריגה מכר לבעל הסימנין, [אין מבואר בדבריו לפי צד הזה של הספק אם יקבל בעל הסימנין או דאז הוי ספק ויניח], או דילמא דסברת הרא"ש דמכח סימנין לא מוציאין מחזקתו של זה כמש"כ תוס' בחולין דף צ"ו דאין מוציאין בסימנין, ה"נ כיון דהי' של זה בודאי, אין מוציאין מחזקתו אף דעתה הוא ביד המוצא.

ויש לעיין בהא דלעיל דף כ"ז ע"ב דפרכינן על טעם דרבא דניחא לי' לבעל אבידה דיקבלו בסימנין מהא דא' דלוה משלשה יחזיר ללוה ושלשה שלוו מן האחד יחזיר למלוה, והוי ס"ד דלא עדיף מכל סימן דמחזיר רק מתקנת חכמים, א"כ איך מחזירין ללוה, דהא ודאי היו השטרות ביד המלוה אלא דהספק אם כבר הוחזרו ללוה ע"י שפרע או לא, ואיך ע"י סימנין מוציאין ממי שהי' שלו פעם ודאי, ובשלמא אם אמרינן כיון דכעת אין מוחזק לא מקרי להוציא א"ש, אבל להנ"ל צ"ע, ואע"ג דעי"ז ישאר הכסף ביד המוחזק, ולא הוי להוציא, דזה אינו דהא כשאנו דנים על השטר למי להחזיר, הוי להוציא את השטר, דהא כתבו התוס' התם בחולין דף צ"ו דלכן מחזירין השטר ע"י סימנין אע"ג דעי"ז מוציאין ממון כיון דהנידון הוא כעת החזרת השטר, א"כ לענין זה הא מוציאין שטר ממי שהי' ודאי שלו. (מהדו"ק)


סימנין ועדים ינתן לבעל העדים. וביאר הרא"ש דאפי' אין עדי נפילה אלא עדים שהי' שלו מ"מ נותנים לזה שיש לו עדים, ואפי' נגד השני שיש לו סימנים מובהקים. ובדו"ח רעק"א נסתפק אם זה רק נגד עדים שהי' שלו דנמצא דיש ספק אם הי' קודם הבגד לבעל העדים ואח"כ קנה בעל הסימנין ונפל ממנו, או שהי' קודם לבעל הסימנין ומכר לבעל העדים וממנו נפל, ולכן כיון שהעדים הם בירור יותר ודאי שהי' שלו פעם לכן נותנים לבעל העדים, אבל אי יש לא' עדי אריגה ולהשני סימנין מובהקין אמרינן דודאי בעל עדי אריגה מכר לבעל הסימנין וממנו נפל, או דמ"מ כיון דהי' ודאי פעם של בעל העדים דאריגה הוי כעין מוחזק, וכמש"כ התוס' בחולין דף צ"ו דאין מוציאין ממון בסימנים, ה"נ כאן כיון דודאי הי' של בעל העדי אריגה אין מוציאין מחזקתו אף דכעת הוא ביד המוצא.

ויש לעיין קצת דהנה אפי' אם א' מוחזק בחפץ ומביא השני עדים שהי' קודם שלו, הא דנאמן לטעון המוחזק לקוח הוא בידי הוא רק מחמת חזקה דכל מה שתח"י של אדם ה"ה שלו דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, א"כ כ"ז שלא טען הא יש לנו להחזיק ודאי ביד המוכרו, ואם הי' ביד יורש הא מצד עיקר הדין הי' לנו להוציא מהיורש ליתן להקודם כיון שהוא טוען שזה שלו, ורק מצד דטענינן ליורש לכן לא יוציאו ממנו, א"כ כאן דטענינן ליורש לכן לא יוציאו ממנו, א"כ כאן לכאורה באופן שאין בעל הסימנין טוען שקנה ממנו אין מקום לומר דיהי' לבעל הסימנים, וכל הספק יכול להיות רק באופן דטוען קניתי מבעל עדי אריגה.

והנה מטו בשם הג"ר נפתלי טרופ ז"ל וכ"ה ג"כ בקובץ שעורים ב"ב אות ק"ס, דהא דנאמן מחמת אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן זהו רק בשמוחזק כעת דהוכחה הזאת אינו עושה כודאי אלא כספק, דהיינו דבלי החזקה שכל מה שתח"י אדם הרי הוא שלו אינו בגדר ספק דודאי הוא של הראשון, אלא דכיון דזה שטוען לקחתי הוא מוחזק עושה לנו ספק וזוכה מדין מוחזק, אבל אם כעת זה לא תח"י אע"פ שהי' פעם תח"י לא יועיל, כיון דמה שהי' תח"י לא עשה זה אלא לספק והחליש כח המרא קמא אבל אין להשני עדיין לזכות בלי שהוא כעת מוחזק, ולפי הנ"ל לא יתכן כלל ספיקו של הגרעק"א, דהא אף אם בא וטוען שקנה, כיון שכעת אינו מוחזק יזכה בעל עדי אריגה דהוא המרא קמא כיון דעדיין אין לו הוכחה שהוא שלו אלא דנעשה ספק מחמת דהי' אצלו מכח דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן.

והנה צ"ע במאי דאמרינן עדי אריגה ועדי נפילה ינתן לבעל עדי נפילה, ולמה הא אפי' אם הי' כעת בידו של זה שנפל ממנו הי' בעל העדי אריגה מוציא ממנו לולא דיהי' נאמן לטעון לקוח מחמת דחזקה שאינו גנב, ולפי חידושם שזה רק כ"ז שהוא מוחזק, א"כ כאן שזה נפל למה לא יזכה בו בעל עדי אריגה, כיון דמה דלא מחזקינן לבעל עדי נפילה לגנב לא עושהו לודאי בעלים ומהני רק כשמוחזק בידו, א"כ כאן שוב יזכה בעל עדי אריגה, ונצטרך לחלק דאיה"נ אם יטעון הראשון דאע"פ שנפל מהשני מ"מ הוא שלו יהא נאמן בעל עדי אריגה, אלא משום דטוען דממנו נפל וע"ז הוא מוכחש מעדי נפילה שנפל מהשני, ונצטרך לחדש דרק כשאינו מודה שנפל מהשני אז זוכה בעל עדי נפילה, אבל אם יטעון שזה שלו אע"פ שנפל מהשני יזכה הראשון.

וברמב"ן לעיל דף כ"ז ע"ב בהא דפריך מאי לאו בסימנין לא בעדים, הקשה דפשיטא דבעדים יחזיר, וכתב ול"נ מאי עדים שהיא שלו עדי אריגה דס"ד לא יחזיר אלא בעדי נפילה שמא מכרו לאחר וממנו נפל. וצ"ע דהא אף אם הי' בא להוציא מזה שקנה ממנו הי' מוציא, רק דהקונה יהי' נאמן לטעון שקנה מחמת דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, וזה הי' מוכיח שקנה, אבל כ"ז שאינו לפנינו וטוען כן הא אין ההוכחה הזאת, ובודאי יש לנו לומר שזה שייך להראשון ושוב יקשה פשיטא שנחזיר לו בעדי אריגה, וזה יקשה אפי' אם נימא דסברת אחזוקי אינשי בגנבי מוכיחה שזה ודאי של הקונה, מ"מ כ"ז שלא בא וטוען הוי ודאי של הראשון.

והנה ידוע קושית הפנ"י בכתובות דף י"ב למה אינו נאמן זה שטוען שמכיר האבידה בטענתו ברי, כיון דברי ושמא ברי עדיף והמוצא אינו יכול להכחישו. ובשערי יושר שער ו' פי"ד וכן בקובץ שעורים ח"ב סי' ה' כתבו לתרץ דכאן שאינו לפנינו אנן טענינן בשבילו והוי כטענת ברי. ולכאורה לפי"ז גם כאן נוכל לומר דס"ד דלא נחזיק ע"י עדי אריגה דנטען ברי בשביל האיש שיתכן שממנו נפל, ולפימש"כ הגר"נ טרופ ז"ל ובקובץ שעורים ב"ב אות ק"ס הנ"ל דנאמן בטענתו לקוח בידי רק כ"ז שהוא מוחזק בידו, ודאי קשה כמו שכתבנו כיון דאף אם הי' טוען ברי ג"כ לא הי' נאמן, ואפי' אם לא נפרש כדבריהם צ"ע, דבשלמא אם א' טוען שזה נאבד ממנו בלי שום הוכחות, הא אם באנו להאמינו הוא משום דאף דאין לו הוכחה שזה שלו אין לנו לעכבו מלקחת זה כ"ז שאין טוען נגדו, אבל לא משום דודאי אצלנו שהוא שלו, לכן שייך לומר דטענינן ברי אולי יש אחר שזה שלו, אבל כאן דע"י עדי אריגה זה ודאי דהי' שלו וכ"ז שלא יהי' הוכחה נגדו הוא ודאי שלו, מהיכי תיתי לחוש לומר שלא נחזירנו משום שמא קנו ממנו והי' טוען ברי שקנה ממנו. וזה בודאי אין לומר דס"ד דניחוש שמא יש להשני עדים שקנה ממנו, דמהי תיתי לחוש לזה, וא"כ הדר קושיא לדוכתין מה צריך קרא להשמיענו דנחזיר לו בעדי אריגה.


עדי אריגה ועדי נפילה ינתן לעדי נפילה. כתב בשטמ"ק בשם הראב"ד דשמא אומן הוא. משמע דביודעים שאינו אומן לא יתנו לבעל עדי נפילה. וצ"ע דהא בהכרח נימא שמכרו ומהשני נפל, ובודאי לא נימא שיהי' תרי ותרי כל זמן שאין הכרח ממש דסותרים עדותן. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א