אילת השחר/בבא מציעא/כג/ב
ותיהוי חתיכה גופה סימן. יש לעי' בסברת הס"ד מ"ש מאומר דזהו חפץ פלוני דלא הוי סימן לפי סברת התוס' לעיל דף כ"ב ע"ב בד"ה אי, וכשיאמר איזה חלק מהבהמה יהי' סימן. וכן צריך טעם לחלק למה כשאומר החפץ לא סגי, ומדה ומשקל הוי סימן כגון שאומר ליטרא בשר זה הי' או אפילו כשאומר משקל על דבר שאין דרך לשקול כגון בגד דזה סימן טוב כמש"כ תוס' ד"ה מדמשקל, דמ"מ הא בודאי יש עוד בגד שמידתו כמו זה וכן ששוקל כמו זה ולמה זה יועיל בתור סימן, ובשלמא באומר נקב יש במקום מסויים שפיר הוי סימן דאין מוכרח שיש עוד בגד עם נקב במקום מסויים, אבל מדה או משקל בודאי מצוי עוד אנשים שיש להם בגד שמידתו או משקלו כמו זה ומאי ראי' שזה של האיש הזה, וצ"ל החילוק דבחפץ בודאי שיש עוד אנשים שיש להם חפץ כזה משא"כ במדה ומשקל אין הכרח שיש עוד בגד שמידתו או משקלו שוה לזה בדיוק אך זה דחוק מאד, ואולי דאה"נ אם המדה או המשקל של החפץ הוא מדה או משקל רגיל אז לא יהני המדה, וכל מה דמהני הוא רק אם זה מדה או משקל שלא רגיל להיות לחפץ זה, ולא הזכירו בפוסקים זה וצ"ע.
כופרא בי מעצרתא וכו' פלוג לי' לחייא ברי. הק' בריטב"א המובא בשטמ"ק למה לא זכתה חצירו לבעל מעצרתא, ותירץ דהי' חצר שאינה משתמרת. ובנימוק"י תירץ בשם הר"ן דלא עדיפא מידו דבאיסורא אתא לידי'. ובאמרי משה סי' ל"ז כתב דלכן לא מהני כיון דבידו כה"ג הי' באיסורא אתי לידי', והיינו דנתחייב בהשבה כמש"כ תוס' בב"ק דף ס"ו, או כדברי הרמב"ן במלחמות דנעשה שומר ולא מהני היאוש, ה"נ בחצר דלא עדיפא מידו וכיון דבידו לא מצי קונה ה"נ בחצירו. וצ"ע דהא כעת יכול לזכות בידו כיון דאין כאן באיסורא אתי לידי', דהא לא נתחייב בהשבה ולא נעשה שומר כמו שביאר באמרי משה, א"כ למה לא יוכל כעת החצר לקנות, ובשלמא אם כדי שהחצר תקנה כעת הוצרך למה שהי' לו דין חצר קודם, אז שפיר אמרינן דלא קונה כיון דדין חצירו שהי' לו קודם אין לו להועיל לקנין כיון דמחמת יד כה"ג לא הי' קונה, אבל הא יוכל לקנות מדין חצר של עכשיו דהוא בלתי תלוי עם דין חצר שהי' לו קודם, והיות שכעת יוכל לזכות בידו ממש, למה לא יוכל לזכות בחצירו, ויש לעיין אם אחרי היאוש מתגלגל מהחצר וחוזר להחצר אם קונה, ואם נימא כן בודאי קשה דמ"ש כאן דלא יקנה, ואפשר דגם כשיצא מהחצר וחזר אינו קונה וכן אם יתגלגל לחצר אחרת של אותו בעלים, וצריך טעם למה בכל אופנים אלו לא יקנו.
ובחזו"א ב"ק סי' י"ח סק"ד תירץ דמ"מ כח החצר פגום, וצ"ע. ובקהלות יעקב סי' כ"ה אות ה' הביא סברא בשם אבן האזל דהא דאינו קונה ביאוש באבידה בתר דאתי לידי' באיסורא היינו דחידוש התורה דקונה ביאוש אינו באם נתייאש אחרי שבא להמוצא ואינו משום שומר או משום דנתחייב בהשבה, ולפי"ז רוצה לצדד דזה רק דין אגברא אבל אדם אחר יוכל לקנות, ולכן הקונה מהתגר יקנה אחרי יאוש אע"ג דהתגר לא יוכל לקנות כעת אפילו אם יקח בידו, דאצלו הו"ל באיסורא אתא לידי' אע"ג דלא ידע ולא נתחייב בהשבה. וצע"ק דאם יאוש מפקיע כח הבעלים דלכן אחר יוכל לזכות, למה להמוצא אין כח זכי' בדבר שאין לו בעלים, וגם איך שייך שיהי' לו מצוה ואיזה דין על דבר שאין לו בעלים וצ"ע. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה ופרכינן. פשיטא דהא אבידה מדעת היא. פירוש וזה הפקר ולהכי זה שלו, והנה משמע דהאבידה משום דעי"ז א"א לשתות כיון ששתו מהם הנחשים והדומה להם, והנה בשמן פסקינן דאין בזה משום גילוי כמבואר בחולין דף מ"ט ע"ב וברמב"ם פי"א מרוצח הל' ז', ולמה זה אבידה מדעת, וע"כ הקושיא מיין, ועדיין עדיפא הו"ל לאקשויי דהא לא חזי למידי כמבואר בב"ק דף קט"ו ע"ב, ואי דהחידוש הוא דגם החבית היא שלו, א"כ מאי פריך אבידה מדעת היא, דלא משמע דהחבית נפסדת ע"י שתיית הנחשים, כיון דעומד מעת לעת וכבוש כמבושל ונבלע בדופני החבית והחבית אינה ראויה להשתמש, דבפשטות משמע דהחבית ראוי' להשתמש א"כ הא צריך להשמיענו דגם החבית הרי היא שלו.
תוד"ה מחרוזות. וי"ל גבי בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי. והיינו כמש"כ התוס' בחולין דף צ"ה ע"ב דאין דרך לחרוז בשר וכיון שהשאיר ומצאן חרוזים כמו שהי' תלינן דודאי לא נתחלף הבשר. וצ"ע דא"כ למה כתוב בתוספתא דגם בשר בחרוזים לא הוי סימן להחזיר האבידה, דהא יקשה קושית הגמ' דליהוי מנין סימן, ואין לתרץ במנינא דשוין, דהא אין דרך לחרוז בשר כלל, וא"כ הא לא מצוי שיהי' מנין להרבה אנשים ושיהי' שוין, וצריך לדחוק שהמיעוט שכן עושין בשר בחרוזין יש להם מנין שוה, וצ"ע.
תוד"ה מדמשקל. וי"ל דה"מ בבגד דאין דרך לשקול התם ודאי משקל עדיף. והנה בודאי אין חיוב להכריז דבר שאין רגיל לשקול שמא האובד יודע המשקל, דא"כ כל הני דשנויים במשנה שהן שלו, אמאי הם שלו והא יכול להכריז כי שמא יתן האובד סימן המשקל, וע"כ דמה שאין מצוי שאדם ידע משקלם אי"צ להכריז ולחוש שמא יודע האובד משקלם, וא"כ האובד הא מתייאש כיון שאינו יודע שום סימן רק משקל, וע"כ צ"ל דאינו מתייאש דחושב דהמוצא בגד יכריז משום שמא האובד יתן סימן המדה, ואז הוא יתן הסימן של המשקל.
כי לא שבעתן העין לא קים לי' בגוייהו ולא מהדרינן לי'. ברעק"א העיר למה להגמ' לחדש דלא יחזירו אף אם יאמר שמכיר, דאפשר דרק אינו מחויב להכריז במקום דשכיחי רבנן משום דמסתמא לא יכיר אבל אם יאמר שמכיר באמת יחזירו לו.
והנה הא דנאמן צורבא מרבנן בטב"ע ביארו עפי"ד הר"ן חולין צ"ו א' דבאבידה נאמן ע"א ולא הוי כשאר ממון דצריך ב' עדים. והיינו דכיון דאין כאן תובע אלא הוא שטוען ברי אין להמוצא לעכב עליו, אלא דלשאר אינשי דחשידי לשקר משום חמדת הממון אין מחזירין מצד חשש משקר, או כדביאר בשערי יושר ש"ו פ"ד דזה מחמת דרשהו אם הוא רמאי, מ"מ מסתבר דלכל הפחות צריך שיהי' איזה דין נאמנות, לא פחות מנאמנות ע"א לאיסורין, דבדבר שכה"ג לא הי' נאמנות לע"א גם לו לא יהי' נאמנות, והנה ודאי מצינו דלפעמים בע"ד נאמן יותר מע"א, כגון למ"ד ברי ושמא ברי עדיף ויכול להוציא ממון אע"ג דע"א לא יוציא ממון, וברי ע"י אחר ג"כ מסקינן בב"ב דף קל"ד דלא מהני, מ"מ להעד מצד עצמו יש נאמנות על מה שאומר, דהא באיסורין הי' נאמן, אלא דלא סגי להוציא ממון בזה, אז איכא גווני דנאמן בטענתו ברי, אבל אם גם היכא דיש נאמנות לע"א כגון באיסורין מ"מ לא יהי' נאמן בדבר הזה אז גם צורבא מרבנן לא יהא נאמן.
והנה דנו למה נאמן ע"א להעיד בדבר שזה מן המיעוט ולא מן הרוב, דהא ע"א אינו נאמן נגד חזקה, ורוב הא עדיף מחזקה, ולמה ע"א נאמן לומר שזה טריפה אע"פ שהרוב אינו טריפה, וביארו משום דבזה אינו אלא מברר שזה מן המיעוט ואין זה סותר להרוב, משא"כ במעיד נגד החזקה הא בדבר הזה גופא הוחזק איסור והוא רוצה להעיד נגד זה, לכן אינו נאמן רק היכא דהי' בידו כגון בשחיטה דהי' בידו לשחוט או לומר לאחרים לשחוט כמבואר בגיטין דף ב' ע"ב בתוס'.
והנה כ"ז היכא דיש מיעוט ידוע והע"א אומר שזה מהמיעוט, אבל כאן הא בודאי לא מסתבר לומר דהרשב"א יסבור דיש כאלו שמכירים בטב"ע אע"פ שלא שבעתן העין ורוב האנשים אינם מכירים בלא שבעתן העין, אלא ע"כ דס"ל דבדרך כלל לא מכירין ורק מסתמא יכול להיות שפעמים מכיר, א"כ כשבא ואומר שמכיר בטב"ע הא הוא סותר למה שמוחזק אצלנו שעפ"י רוב אין מכירים, ולא שייך לומר דאינו אלא מברר, דהא אין סוג אנשים שמכירין אע"פ שלא שבעתן העין שנוכל לומר דהוא מברר שהוא מהם, דהא על כל אחד אנו מחזיקין שאינו מכיר, וכשאומר שמכיר הרי הוא סותר להחזקה דאתיא מכח רובא דאין מכירין, וממילא בהכרח לא יחזירו דע"א אינו נאמן לסתור כה"ג את מה שמוחזק אצלנו, לכן פשיטא להגמ' דאם אך יש לומר דלא מכירין היכא דלא שבעתן העין דלכן לא יכריז, ע"כ דגם אם יאמר שמכיר לא יהא נאמן.
ובעצם הדין צ"ע דהא אם שני עדים העידו על חפץ שלא שבעתן העין שזה שייך לפלוני, וכן אפילו ע"א יעיד יוכל לחייב שבועה ע"י עדותו, וכן באיסורין ודאי יהא נאמן לומר ע"י שמכיר בטביעות עין אפילו במה שלא שבעתן עין, ובפרט דלגבי עדים תמיד לא שבעתן העין דראו החפץ רק בשעה ההיא, כגון שראו שהפקידו חפץ או שזה הי' חלב או שומן ובכל זאת נאמנין, ולמה כאן לא יהא נאמן [וע"ע משנ"ת לעיל דף כ"א ע"ב ד"ה בדבר שיש בו סימן].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |