אילת השחר/בבא בתרא/קנו/א

אילת השחר בבא בתרא קנו א

דף קנ"ו ע"א

תוד"ה ולטעמיך. דהו"ל ביטול מקח. עי' במהרש"א, ויש לעי' דאף אי הוה ביטול מקח, מ"מ הא לשיטת הרבה ראשונים יכול לחזור רק מי שנתאנה, והיינו בנידון דידן הלוקח, ואם הלוקח ירצה לקיים מקחו אין המוכר יכול לחזור ושפיר פריך בגמ', וצ"ל דס"ל להתוס' כשיטת רבנו יונה המובא ברא"ש (לעיל פ' הספינה סי' י"ד), ועי' בתוס' ב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/#|דף נ' ע"ב) דיכול גם זה שמאנה לבטל המקח כ"ז שהמתאנה יכול לבטל, אלא דצע"ק אם יש שיעור כדי שיראה לתגר וקרובו בקרקעות, דאילו לאחר שעבר הזמן הא כבר אי אפשר לחזור גם המתאנה, וא"כ שוב שפיר פריך בגמ' דכיון דהרויח ועבר הזמן וכי נימא דזביניה זביניה, ומאי קשה להו להתוס'.

תוד"ה בודקין לקידושין. וגם מהניא הך בדיקה לענין שאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר וכו'. מלשונם דכתבו אי משכחינן בתר הכי סימנים, בתראי לא הוו קידושין, משמע דהבדיקה היא אחרי שנתקדשה לשני, וכן הבין בשו"ת הגרעק"א (סי' ז'), ונתקשה מאד חדא דלהצד דבשעת קידושין לראשון לא היה שערות, הרי שהגיע זמנה להביא ולא הביאה ואז יצתה מחזקה דרבא, ושוב לא צריך לחוש לנשרו, וא"כ גם לשני לא תהיה מקודשת, דאם הביאה בזמן שבאה לכלל גדלות הא נתקדשה לראשון, ואם לא הביאה אז, הא אין לחוש לנשרו, גם הא איכא ספק ספיקא ספק עדיין היא קטנה בשעת קידושי שני, ואולי כבר היתה גדולה בשעת קידושי ראשון, ולפי ב' הספיקות אינה מקודשת לשני, ועוד הקשה דאם באנו לומר שנשרו, הרי דהיה שערות, ואז הא תלינן דהוי תיכף כשהגיע הזמן, אבל מדברי התוס' הרא"ש דדרכו עפ"י רוב כהתוס' משמע דבודקין אחרי קידושי הראשון, ונפק"מ מזה שאם תתקדש לשני אז אם אחרי קידושי ראשון יש שערות, לא יהיה לנו שום חשש לקידושי השני, אך אם עכשיו אין לה שערות ואח"כ בשעת קידושי שני נדע שיש לה שערות, תצטרך לחוש לקידושי שניהם, ובדברי התוס' אפשר לפרש דמש"כ דאי משכחינן בתר הכי, קאי אחרי הקידושין שבודקין בשבילם, ולא אחרי קידושי השני.

ובזה א"ש נמי מה דאמרינן בודקין לקידושין, דלא מסתבר לומר דמיירי רק דוקא אם קיבלה משני, אלא משמע יותר דאחרי כל קידושין שלה בודקין, אלא שנפק"מ לן לענין קידושי שני, ומה שכתבו דליכא למימר דחיישינן לקידושי שני לשמואל, היינו דגם כשבדקה אחר קידושי הראשון אינה ודאי מקודשת וניחוש לקידושי שניהם.

רשב"ם ד"ה ואחד מסוכן. חידש הרשב"ם דגם אם עמד אינו חוזר. וצ"ע דהא מה דחוזר כשעשה קנין, אע"ג דמצד הקנין צריך להועיל, דאמדינן לדעתו דשכי"מ דכוונתו רק אם ימות, ור"א נהי דס"ל דלא תיקנו שיועיל אמירת שכי"מ, אבל איך ידעינן שר"א יחלוק על האומדנא שהוא נותן רק אם ימות, ואולי מפרש הרשב"ם דלר"א לא תלינן דנותן משום המיתה, ולכך לא תיקנו שתועיל אמירתו, וממילא נמי אין אומדנא, אבל לפי"ז למה דנסתפק הרשב"ם להלן (בע"ב) דאפשר דפליג גם במצוה מחמת מיתה, דאז ע"כ אין הטעם משום שאינו חושב ליתן לאחר מיתה, דהא מצווה מחמת מיתה ודאי דעתו מחמת מיתה, וע"כ טעמו דלא תיקנו שתועיל אמירתו, ולפי"ז צריך להיות שגם לר"א אם יעמוד חוזר, דהא לא מצינו שחולק בזה, ואיך הכריע כאן בפשיטות דלר"א אינו חוזר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א