אילת השחר/בבא בתרא/קנג/ב

אילת השחר בבא בתרא קנג ב

דף קנ"ג ע"ב

חולין שרוב חולין לחיים לא כ"ש. ויש לעי' כיון דרוב חולין לחיים, א"כ זה שמת צ"ל או שמת בפתאום אח"כ, או ממחלה אחרת, ולתלות דמת פתאום הא ודאי אין הרוב אומר כן, ואפילו לומר שמת ממחלה אחרת מהיכי תיתי לתלות במחלה אחרת יותר ממחלה הראשונה, וע"כ דהקושיא היא דמ"מ הוי ספק השקול, שמא היה בריא בינתיים, וא"כ מאי צריך להקשות מספינה, בפשוטו היה לו להקשות דכיון דרוב חולים לחיים זה צריך לגרום לספק השקול שמא הבריא בינתיים, וגם עדיין אינו מבואר כל הצורך, הא כיון דיש סיבה ידועה שיכול למות ממנה למה לנו לתלות בסיבה אחרת שמת ממנה, והוי קצת כודאי וספק.

הוא מוציא מידיהן בלא ראיה. יש לעי' להרמב"ם דס"ל בכל ספק, אם תקפו אין מוציאין מידו, אמאי הכא מוציאים מהמקבלים אם הם מוחזקים, וכן להרא"ש (פ"ק דב"מ סי' י"ג) דס"ל דבטוען ברי אין מוציאין מהתופס, הא כאן דטוען ברי שהנותן היה בריא אז, אמאי מוציאין, וכאן גם בלי טענותיהם הוי ספק בעצם, דאם טענותיהם היו הגורמות את הספק לא מהני תפיסה, כמו בטוען אתה חייב לי והוא כופר דאז לא מועיל תפיסה, משום שאין כאן ספק, אבל כאן דיש מקום ספק למה לא מהני תפיסת מקבל המתנה, ועי' ברמב"ם (פ"ט מה' זכיה הכ"ג) דביש לו מיגו מהני מה שביד המקבל ובלי זה לא, ובמ"מ רוצה לומר דכיון דמחמת מתנה באו ליד המקבל הוי הנותן מוציא, ועי' בכס"מ שם שחולק על המ"מ, אבל אמאי לא יועיל אף דהנותן זוכה מדינא דהוא המוחזק הראשון, מ"מ המקבל הא הוי תופס לאחר שנולד הספק, ועי' בש"ך (סי' רנ"א סק"ו) שדימה זה להיכא דיש עדים וראה, דאינו נאמן לטעון נתת לי במתנה, וה"נ הכא, והקצוה"ח והנתיה"מ חילקו דבאתו ליד המקבל קונה אלא בתנאי אם ימות, ואינו מובן דשם בלי שהיה תופס לא היה לנו שום ספק, והכל נעשה ע"י התפיסה, וכיון דבתפיסתו אין הוכחה מספיקה, הו"ל ברשות הנותן לגמרי, אבל הכא הא גם כשלא היה ביד המקבל היה ספק, אלא דמספק היה נשאר ביד הנותן, אבל כשהוא מוחזק למה לא יועיל.

ולטומאה כמחלוקת. בקובץ שיעורים הק' דמאי שייך להעמיד כאן אחזקה דהיה ימות החמה, כיון דידוע אימת היה ימות החמה, וה"נ בשכי"מ אם ידוע מתי היה שכי"מ ואין ידוע מתי נתן לא יהיה שייך להעמיד אחזקת השתא, וכמו באם נאכל העירוב בבין השמשות, דכתבו תוס' שבת (דף ל"ד) דלא הוי עירוב דלא שייך להעמיד אחזקה, כמש"כ בביאור הלכה סוף סי' תט"ו.

ונראה דכל ענין החזקה הא אינה מבררת את המציאות, אלא דלגבי דינים הנוגעים מוקמינן אחזקה, וכיון דכעת הוא בריא, ואם נותן מתנה כעת חלה לגמרי, נוקי אחזקה דבשעת מתנה היה דינו כמו כעת ותלינן דהיה בריא אז, וה"נ בימות החמה דדינו בספק טהור אמרינן דבשעת הליכה ג"כ הי' דינו כספק טהור, משא"כ בעירוב לא שייך להחליט שבבין השמשות היה יום משום שלפני זה היה יום, דלא שייך ע"י חזקה ליתן לבין שמשות הדין שלפני זה, ורק שם כתבו התוס' דלא מהני החזקה.

רשב"ם ד"ה כמחלוקת. העמד טהור על חזקתו וטהור. והק' בקובץ שיעורים אמאי צריך לחזקה, כיון דתיפו"ל דספק כזה אין בסוטה ולכך טהור, דומיא דרה"ר דכיון דבסוטה לא מיירי ברה"ר ילפינן מינה דטהור לגמרי, ויש להוסיף עוד דגם באין לו דעת לישאל הא טהור מה"ט [דבלא זה היה אפשר לחלק דברה"ר דכה"ג בסוטה אין זה סתירה ואינה נאסרת וטהורה, לכך ילפינן דספק טומאה ברה"ר טהור, אבל שמא לענין דברים אחרים שרק לא מצינו להדיא בסוטה דטמאה, נהי דלא נוכל ללמוד דטמאה ודאי, מ"מ לא נוכל נמי ללמוד דטהורה ודאי, אבל כיון דחזינן דגם באין בו דעת לישאל טהור לגמרי, הרי דזה כלל דכל שאינו דומה לסוטה ילפינן לטהר, וה"נ כאן].

ונראה דהנה ודאי חלוק כאן מכל הספיקות שאנו דנים, דכל הספיקות הם ספק במציאות של הטומאה, ואפי' ספק על ספק לא על, היינו דאם נכנס יש לו יותר קירבה אל הטומאה, משא"כ כאן דהספק הוא אם יש לו דין ספק טומאה לטמא או לא, דהא אין חשש טומאה במציאות ברה"י יותר מרה"ר, אלא דגזירת מלך הוא דכה"ג טומאתו הותרה, וספק זה אינו שייך כלל לספק טומאה, אלא ככל ספק איסור, דבלי חזקה היה צריך להיות לחומרא, ולכך הוצרך הרשב"ם לומר דמעמידים אותו על חזקתו וטהור. ובשערי יושר (שער א' פט"ז) הביא רי"ט אלגזי (פ"ה אות מ"ב) דלדבריו כה"ג לא מהני חזקה.

בא"ד. עד שיבואו עדים ויעידו שבימות הגשמים נכנס. יש לעי' אי סגי בע"א ככל איסורים, ועדים לאו דוקא, או דיסבור כהשיטות דבנטמאו טהרותיך אין ע"א נאמן אלא א"כ בעלים שותקים דשתיקה כהודאה, אבל באומר איני יודע אינו נאמן, וכאן דמיירי באומר איני יודע ולכך צריך דוקא ב' עדים.

תוד"ה והן. אע"פ שאין השטר מוכיח שהיה בריא. מבואר בתוס' הרא"ש דס"ד דכיון דלא כתב כד מהלך על רגלוהי כוונתו כדין מתנת שכי"מ, וצ"ע דהא שכי"מ אם עמד חוזר ובטלה המתנה בלי שיצטרך לחזור, כמבואר כן ברא"ש, וכיון דכוונתו כדין שכי"מ והא הרי היה בריא והוי תיכף כעמד, ואין כאן כלל מתנה, וכי רצה לשחק בו, ואי נימא דכוונתו כדין שכי"מ לענין חזרה, לכאורה לא מצינו כזה דין לשכי"מ, אלא אם עמד בטל מעצמו, וצ"ל דכלול בדין שכי"מ דין חזרה מלבד הדין דאם עמד בטל, וצע"ק.

תוד"ה אמר. אלא למ"ד בפ"ק דשבת והוא שיש לה גדר מד' רוחותיה. ויש לעי' אף אי יש סברא דאחר שעברו ימות הגשמים יהיה דינו תמיד כימות הגשמים, מ"מ אפי' מאן דמוקי במחיצות, היינו ליישב הלשון דקרי ליה רה"י דמשמע רה"י ממש, ואידך מ"ד ס"ל דקרי ליה רה"י לפי שאינה רה"ר, מ"מ מיירי בלי מחיצות, אבל לא מצינו שום מ"ד דיסבור דלגבי דינא דטומאה יש נפק"מ בין איכא מחיצות לליכא מחיצות, וא"כ איזה סברא דזמן היות הגדר ישנה את הדין לגבי נולד הספק אחר שעבר זמן ימות הגשמים על המחיצות, הא המחיצות לא הועילו כלל לגבי הדין טומאה של המקום.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א