אילת השחר/בבא בתרא/קמג/ב

אילת השחר בבא בתרא קמג ב

דף קמ"ג ע"ב

השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע. ומבואר בתוס' (ד"ה והשביחו) דהוא משום דמוחל, והיינו דבאמת היה צריך לשלם לו דמי טרחו אלא דמוחל, וצ"ע דהא שותף הוי כיורש ברשות דמגיע לו כאריס ויש לו חלק בגוף השדה ומה שייך מחילה, וצ"ל דשייך מחילה שלא יתחיל לזכות בשבח, ובאמר ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין ואוכלים, דאז מה שהשביחו לעצמם, ופירשו בתוד"ה ואם בשם ריב"ם, דזוכה בכל השבח של כל השדה כיון דקטנים בין כך לא יכולים להרויח, וצ"ע דמאי שייך מחילה, דהא בשבח שהשביח קרקעם זוכים בגוף השבח, והם רק חייבים לשלם דמי אריסות או דמי טירחה, אבל עיקר השבח הוא מדינא שלהם, ומה שייך מחילה על דבר שלהם.

ומה דמהני מחילה אע"ג דהוו קטנים, כתבו התוס' כיון דאינם מפסידים ולא בא לידם הריוח מחלי שפיר, וצ"ב דלכאורה קטנים דאינם יכולים למחול משום דלאו בני דעת נינהו, וא"כ מאי נפק"מ וכי לזה יש להם דעת, וברא"ש כתב דכיון דזה נהנה וזה אינו חסר דמאי יפסידו הקטנים אם הגדולים ישביחו לעצמם, וכן אם אמר לגדולים ראו דאנו משביחין לעצמנו ולא השביחו הרי מחלי הגדולים, ויש לעי' אם כוונת הרא"ש דבקטנים אי"צ לטעם מחילה אלא דכיון דבין כך לא היו משביחים הו"ל זה נהנה וזה אינו חסר ופטור, ואם אמר ראו לגדולים, הוי זה גופא מחילה מה דאין בדעתם להשביח, אבל בקטנים אי"צ לזה דבין כך לא היו יכולים להשביח, ולפי"ז חולק הרא"ש על התוס' שכ' משום דהוי כמחילה, דטעם מחילה צריך רק לגדולים, והמחילה אינה דמוחל להמשביח אלא דמוחלים ומוותרים על זכותם להשביח, או דגם הרא"ש מודה דגם בקטנים צריך לטעם דמוחלים, ומחילה דידהו מהני כמש"כ התוס' מחמת דלא בא לידם ואין להם הפסד לפיכך מהני מחילתם, ואי נימא הכי צריך טעם אמאי, הא זה נהנה וזה חסר א"צ למחילה, ואפי' אם מיחה בהדיא שלא ידור בחצירו איכא דס"ל דאינו חייב לשלם, ועי' בנחלת דוד (ב"ק דף כ') דהוכיח כהפוסקים האלו, ואפי' אם הרא"ש ס"ל כהטור דבמיחה בפירוש חייב לשלם, מ"מ כשלא מיחה טעם דפטור אינו מטעם מחילה, כמבואר בנמוק"י (ב"ק דף כ"א) בשם הרמ"ה.

רשב"ם ד"ה ואם אמרו. מבואר בדבריו דאם אומרים להקטנים סגי בפני עדים אבל אם אומרים שלא בפני הקטנים צריך לומר דוקא בב"ד, ולפי"ז לא יקשה השתא בפני עדים סגי מה צריך להוסיף דב"ד מהני, דהא ב"ד הוא ג' ותיפו"ל מטעם עדים. אמנם מהר"ח המובא בתוד"ה בתוספתא סובר דגם בפני הבנים צריך ב"ד, ולכך תמהו התוס' אמאי צריך בפני ב"ד, ומדוקדק דבריהם שכ' דמה צריך גבי בנים בפני ב"ד, וכוונתם דוקא כשאומרים בפני הבנים מה צריך להב"ד, וזה הוא מה שהביאו שהרשב"ם באמת חולק, דלהרשב"ם אם אמרו בפני קטנים ל"צ בפני ב"ד.

תוד"ה ואם. אבל הכא אם הגדולים לא ירויחו הקטנים לא ירויחו בהם. צריך ביאור וכי גם אם זר ישביח נכסי קטנים יהיו שלו מה"ט, ואולי אפשר דכיון דלזר אין רשות דהא אין מורידין לנכסי קטן שמא יחזיק בהם וכשאין לו רשות הוי השבח לאמצע, ובפרט לפי מה שכ' דצריך עדיין למחילה ואינם מוחלים לאדם זר שיכנס לשדותם, ובנימוק"י כתב דאפשר לומר דכיון דקטנים אינם יכולים להשביח ואינהו אית להו שייכות בהני נכסי כל השבח שלהם, משמע דצריך ג"כ להטעם דאית להו שייכות בהני נכסי.

תוד"ה לא שנו. היו אוהבי הקטנים או קרוביהם משכירים להם פועלים משל אביהם. לכאורה היינו משכירים על מה שמגיע לפי חלק הקטנים בהנכסים ומדלא הודיעו מחלו הגדולים, והיינו משום דהגדולים השביחו הכל, ואם היו רוצים לכל הפחות לקבל נגד חלקם לא היו עובדים בהשאר בלי להודיע, הרי דמחלו הכל, ובשכרו הגדולים משל עצמם לכאורה הכל שלהם, דהא אין חילוק בין חלקם ללא חלקם כשלא הודיעו, גם כשהודיעו ואמרו ראו, להרשב"ם דס"ל דמגיע להגדולים רק לפי חלקם, כבר תמהו בתוד"ה ואם דהא כל זמן שלא חילקו לא שייך לחלק בין חלק שלהם לשאר החלקים, אבל כשלא אמרו ראו ודאי אינו שייך לומר שהשכיר רק בחלק אחד, וע"כ דזוכים בהכל, וצ"ע אם זוכים בכל השבח כמו שמשמע בפשיטות, נמצא דכשאמרו ראו ושיבחו נכסים מחמת נכסים ס"ל להרשב"ם דזוכים רק בשבח שכנגד חלקם, משא"כ בשיבחו נכסים מצד עצמם אז זוכים בכל השבח של כל הירושה, וצ"ע בטעמא דמילתא דאמאי אז יקבלו יותר מאריס, דהא הרשב"ם לא ס"ל הסברא שכ' התוד"ה ואם, דכיון דאין הקטנים יכולים להשביח מחלי.

בא"ד. ומשני דקטנים גופייהו מנטרי. משמע דחולקים על הרשב"א המובא בנימוק"י דטירחא קטנה שיכולים לעשות הקטנים הוי כשיבחו הנכסים, ואפילו אם הם קטנים המוטלים בעריסה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א