אילת השחר/בבא בתרא/קכט/ב

אילת השחר בבא בתרא קכט ב

דף קכ"ט ע"ב

והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי. וביאר הרשב"ם כיון דאין א' זוכה בחיי השני. היינו דכשנותן שדה א' לשני בני אדם הוו כעושה אותם שותפין בהשדה ומהני לשון מתנה של חצי השדה לחצי השני', אבל כשזוכין רק א' אחרי השני לא שייך לומר דהוו כשותפין והוי כשתי שדות נפרדות.

נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום וכו' וירושה אין לה הפסק. ועי' ברשב"א דהוכיח דגם למ"ד כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, מ"מ אין השני זוכה דירושה אין לה הפסק. וצ"ע דהנה ברעק"א (תנינא סי' פ"ח) ביאר דענין מהיום ולאחר מיתה דמהני הוי כנותן לו כל הגוף ומשייר רק גוף לפירות עד המיתה, ובנידו"ד צ"ל דמשייר לראשון גוף לפירות עד זמן שימות, לפי"ז הא הראשון אינו יורש כלל הגוף, רק הגוף לפירות עד מיתתו, ומאי שייך לומר דאי אפשר להפסיק ירושתו, ואפי' דהראשון יכול למכור, מ"מ אם לא מכר הרי יתברר למפרע דהיה קנוי להשני הגוף, ולהראשון היה רק גוף לפירות, ומאי שייך לומר ירושה אין לה הפסק, דהא לא ירש כלל רק גוף לפירות עד זמן מיתתו [ולפי סברת הבית מאיר שהביא הגרעק"א שם א"ש טפי, דלדבריו כיון דהתחיל מהיום מהני אע"פ שנגמר לאחר מיתה, ולפי"ז כאן דלאחר מיתת הראשון צריך להגמר קנין פירות לשני, וכיון דירושה אין לה הפסק, לא יוגמר קנין פירות לשני וממילא פקע הכל, דהא אם אי אפשר לזכות פירות אין לו כלום, ושפיר הכל ליורשי הראשון], והר"ן כתב הטעם משום דאי קדם ומכר הראשון לא יזכה האחריך, ומכל מקום קשה כמו שכתבנו, ועי' ברבינו יונה דמבואר דבאומר עשר שנים גוף לפירות לפלוני ואחריו יזכה האחר, אם הראשון ראוי ליורשו אמרינן דאין לה הפסק, אע"ג דבאופן זה הא אין לו רשות למכור ולא לשייר, וצ"ע טעמא מאי נימא דירושה אין לה הפסק.

תוד"ה והלכתא. לא יתן לו שלום שאם יתן לו שלום לא יוכל לחזור. מבואר דאם לא יתן לו שלו' הי' אפשר לו לחזור תיכף, והיינו דבלי תקנ"ח יוכל תיכף לחזור אבל כשנותן לו שלום כבר לא הי' יכול לחזור, לכן תיקנו שבתוכ"ד יכול לחזור, וכבר דייק מזה בקובץ שיעורים דלפי"ז עכשיו יוכל לחזור תיכף אחר כדי דיבור.

והנה בתוס' ב"ק (ע"ג ב' ד"ה כי לית לי') יש כמה שינויים ממש"כ כאן, דשם כתבו דאם יקדים לו חבירו או רבו שלום מחויב להחזיר שלו' ועי"ז לא יוכל לחזור לכן תיקנו שיוכל לחזור, וכאן לא משמע דהכונה שאם יאמרו לו שלו' לא יחזיר, אלא שהוא לא יאמר שלום, ומדבריהם כאן אין מבואר אם יעבור על הדין בזה, או אינו מחויב להפסיד במקחו כדי לומר לרבו או חבירו שלום, אלא דרצו חכמים שיהי' לו אפשרות לכבדו לכן תיקנו שיוכל לחזור, ונמצא דעכשיו הוא מחויב לכבד לרבו, אלא דכתבו גם לחבירו, ולכאורה למה לנו לתקן כדי שיוכל לכבד את חבירו, וע"כ הכונה דאולי יתן שלו' ויפסיד, לכן תיקנו כיון דעושה דבר שמוסיף שלו' וריעות שלא יפסיד.

ויש לעיין על מה שתירצו אח"כ על הא דיצא ידי חובת קריעה אם מת בתוך כדי דיבור של הקריעה משום דלא פלוג רבנן, דהא תקנה דכאן היינו דבלי התקנה הי' יכול לחזור תיכף ממש, והם תיקנו דיוכל לחזור או בגמר תוכ"ד, או אפי' אם היו מתקנים שיוכל לחזור לפני גמר תוכ"ד עכ"פ הם רק הוסיפו שתוכ"ד דינו כמו תיכף ממש, אבל בקריעה הא בלי תקנ"ח גם אם הי' מת תיכף אחרי הקריעה ממש ג"כ לא הי' מהני, א"כ הא זה תקנה אחרת לגמרי שאינה נכללת בהתקנה של לחזור מעדות בתוכ"ד, ומה שייך לומר ע"ז לא פלוג רבנן.

עוד צ"ע דהא ממה שתיקנו שיוכל לחזור מה זה דומה לענין שתועיל הקריעה שקרע לפני שמת, וע"כ דהתקנה עשתה שיהא נחשב מה שאומר אח"כ כאילו אומר קודם, וה"נ מה שמת כאילו מת כבר אז בשעת קריעה. וצ"ע דהא גם אם אדם הי' יכול לומר ב' דברים הסותרים זא"ז, כגון פלוני לוה ובאותו זמן לומר לא לוה הא אז היו שני דיבורים הסותרים זא"ז, א"כ הי' לכאורה ספק, וא"כ גם בחוזר כדי דיבור נימא דהוי כספק, ולכאורה אינו כן, וע"כ דאין התקנה כאילו אומר קודם אלא תקנה שיכול לחזור, א"כ מה זה שייך שיועיל לענין קריעה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א