אילת השחר/בבא בתרא/צב/א

אילת השחר בבא בתרא צב א

דף צ"ב ע"א פרק ששי המוכר פירות

רב אמר הרי זה מקח טעות. בתוס' הרא"ש הקשה הר"מ אמאי לא אמר סמוך מיעוטא דזבני לשחיטה לחזקה דממונא והו"ל פלגא ופלגא ונימא הממע"ה. ומסתמא קושיתו אינה אלא אליבא דר"מ דס"ל בקידושין (דף פ') וביבמות (דף קי"ט) דאמרינן סמוך מעוטא לחזקה, והיינו דרצה לומר דרב ס"ל אליבא דכו"ע דהוי מקח טעות, ותירץ דחזקה שנשתנית דקודם הי' הלוקח מוחזק וכעת המוכר כה"ג לא הוי חזקה. ויש לעי' דא"כ חזקת אשת איש לא הוי חזקה כיון דקודם היתה בחזקת פנוי', ויש לחלק דבחזקת אשת איש לא נשתנה אף פעם אלא דקודם לא הי' לה חזקת אשת איש, משא"כ כאן דגם קודם הי' חזקת ממון ונשתנה מלוקח למוכר.

ועדיין צ"ע דהא בתופס ברשות לכו"ע מקרי מוחזק, וכי רב לא יסבור זה כיון דקודם הי' החזקת ממון של אחר.

והנה בפני שלמה הקשה דא"כ מאי פריך לרב מהא דהאשה שנתארמלה דניזל בתר רוב נשים בתולות נישאות, דהא שאני התם דיש חזקת ממון לבעל כיון דלא הי' להאשה הממון הזה מעולם. ולהאמור כל מה דהוצרך הר"מ לתרץ דלא הוי חזקה הוא למאן דס"ל סמוך מיעוטא לחזקה, אבל לרבנן אי"צ לזה, דאף אי יש חזקה מ"מ הולכין בתר רוב, להכי פריך מהאשה שנתארמלה דמיירי בודאי אף לרבנן דלא ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה ולמה אינה גובה כתובה מאתיים.

ויש לעיין בסברת ר"מ דס"ל סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא או דאיתרע לי' רובא, כמבואר בתוס' קידושין דף פ', דהא חזקה כתבו המפרשים שאינו בירור אלא דין לילך אחרי החזקה והא המיעוט אין בו שום דין. ובפרט למש"כ התוס' בחולין (דף י"ב) דגם ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא מה"ת, ואיך יצטרף לעשות דין על החזקה, ובשלמא אם חזקה הוא בירור יש לומר דנהי דנגד רוב לא מספיק הבירור דחזקה, מ"מ כיון דיש גם מיעוט שאומר דלא כהרוב הוא מצטרף להחזקה לברר דלא כהרוב, אבל כיון דאינו אלא דין לילך בתר חזקה מה שייך צירוף, ואפשר לומר דאע"פ דאינו אלא דין מ"מ הדין אומר דזה צריך להחשב כאילו נתברר, היינו דאין התחלת הדין מחמת דזה נתברר שזה כן, אלא דיש דין דצריך להתנהג בזה כאילו נתברר שכך הוא, ולכן שייך כבר לומר דהמיעוט מצטרף להחזקה, ולא נוכל לומר כהרוב.

רשב"ם ד"ה חייב באחריותן. אין לו תקנה אלא להסקה. ולא שייך לומר איכא דניחא לי' להסקה דודאי אין זרעים מיוחד להסקה, משא"כ בחומץ דיש דברים שצריכים חומץ דוקא.

רשב"ם ד"ה יכול לומר לו. דבממונא לא אזלינן בתר רובא אלא אחר טענה טובה. היינו דלכן אף לסומכוס כאן ישאר ביד המוחזק וכדביאר בדיבור שאח"ז.

רשב"ם ד"ה לשחיטה מכרתיו לך. דהא איכא דזבין לשחיטה ורובא לאו כלום הוא והו"ל כי פלגא ופלגא והממע"ה ואפי' לסומכוס וכו' דכיון דרובא לא כלום הוא לא הי' לו למוכר לפרש אלא הלוקח הו"ל למימר לרדיא קבעינא לי' ומדלא פירש הפסיד. הנה אם אזלינן בתר רובא הי' המוכר מחויב להחזיר המעות, ובודאי דהדין אי הולכין אחר הרוב או לא אינו משנה את דעת המוכר והלוקח, דאטו הוא מסתמך על הדין דאזלינן או לא אזלינן אחר הרוב, וע"כ דאנו צריכין לדעת המציאות האמיתית, וא"כ איזה סברא הוא דאם אזלינן בתר רוב לא הי' להלוקח לפרש, ואם לא אזלינן בתר הרוב הי' לו ללוקח להתנות. עוד צ"ע דהא משמע דאם זה התכוין לרידיא הוי מקח טעות אע"ג דלא התנה, וא"כ כעת שזה ספק צריך להיות חולקין לסומכוס.

בא"ד. אלא אזלינן בתר ההוא שטוען יפה. ולפי"ז אם הוי אזלינן בתר רובא אין זה טענה ולא הי' לו ללוקח לפרט, וא"כ עיקר הנידון אי הולכין ואין הולכין אינו אלא דלכן הו"ל כפירש, ולפי"ז אין זה הולכין לגבי להוציא כסף דהרשב"ם אומר שכן הוא כונת הלוקח וכאילו התנה דמי, ואין זה שאלה להוציא אלא דמזה יוצא להוציא כסף, ולמה לא ניזל בתר רובא, וצ"ל דנהי דבזמן שיש רוב אין כאן טענה הפסדת במה שלא פירשת, מ"מ אין לנו ראי' שכך כוונתו ושוב הו"ל ספק ולכן אין מוציאין, אבל לפי"ז לסומכוס נהי דלא אזלינן בתר רובא שכך כוונתו, מ"מ טענת הפסדת אין כאן, דבסתם כך צריך להבין שרוצה כמו הרוב וצריך להיות ספק וחולקין, אבל נראה דאם הולכין אחר הרוב לענין לומר שכן כונתו ממילא לא צריך לפרש, דנראה דאין הביאור דכיון דלא פירשת זה מוכיח שרצית לקנות לשחיטה, אלא דכיון דרצונך אינו ידוע ואתה לא פירשת כלול בקנייתך קני' על כל אופן כפי שיתברר, ולכן אם אזלינן בתר רובא הא יתברר, אבל אם אין הולכין אחר הרוב והוי ספק, הא בקנייתך כלול לכל אופן עד שיתברר שעל תנאי זה לא קנית.

ולפי"ז מה שכתב בפנ"י (בקונטרס אחרון כתובות דף י"ב) להקשות דלמה לא מהני טענת הלוקח דטוען ברי ורוב מסייע נגד טענת שמא דהמוכר, דהא בחזקת הגוף וברי מהני וכ"ש דמהני ברי ורוב, ותירץ דאיהו דאפסיד אנפשי' דהי' לו לפרש, אבל לפי מש"נ שוב קשה דהא כיון דלפי הבירורים יתברר, א"כ אין כאן טענה דאפסיד אנפשי' וכמו באם אזלינן בתר רוב, ויש לחלק דרוב הוא בירור מצד עצמו על המכירה ושייך ע"ז לומר דאם הרוב מהני אין כאן מצדו הסכמה לקנות אף באופן דאינו ראוי לרידיא, וכן בדמים מודיעים אינו צריך לפרש דהוא בירור בצירוף חזקה בשעת מכירה, משא"כ אם הרוב אינו בירור וצריך לבוא מכח טענתו דברי שזה יתחדש אח"כ, ושוב יש לנו לומר דמדלא פירש אפסיד אנפשי' דרצה לקיים המכירה בכל גווני.

ועיין בשטמ"ק (דף צ"ב ע"ב) בשם הרא"ם דמבואר דבאמת הוי טענת הלוקח ברי ומ"מ לא אזלינן בתר רוב.

וברשב"ם (דף צ"ג ד"ה לאו) מבואר דגם לגבי הנידון אם הלוקח יודע או לא שייך דלא אזלינן בתר רובא, וצ"ע דנהי דלא אזלינן בתר רובא, מ"מ הא בודאי דעת המוכר דמסתמא הם גנבים כיון דרובם כן ולכן הגיעו, ומאי מוכיח דאזלינן בתר רובא.

והיינו דצ"ב בכלל דלמה זה שייך לדין לילך אחר הרוב הא דרוב עבדים הוין גנבים, דלכאורה הא אנשים קונים כפי הרוב ומאי איכפת לן אם אין הולכין אחר הרוב, וכמו אם נמצא בו מום אחר ג"כ, הא כיון דרוב עבדים אין בהם מומין הוי מקח טעות, ולכו"ע יוציא הכסף מן המוכר ולא יהי' תלוי באם הולכין אחר הרוב או לא וה"נ להיפך, ואפשר דבאמת יש כלל דתמיד עבד שפירא רוצה לקנות, אלא דאם רובא הכי זה נקרא עבד שפירא ולכן הוא מסכים לקנות, ואין הפשט דמסכים לקנות עבד דלא שפירא, אלא דזה מקרי שפירא כיון שזה דרך העבדים.

רשב"ם וליחזי. דהא אפילו לשחיטה זבין כיון דדמי רדיא קביל וכו'. ולכאורה זה המשך דבריו להוכיח שכונתו לרידיא, וצ"ב איזה ראי' היא זאת מהדמים לרדיא משום דאם לשחיטה הוי ג"כ ביטול מקח, ואין לומר כיון דלשחיטה הוי ביטול מקח אין לנו לתלות בלשחיטה ויותר מסתבר לתלות בלרידיא, אין לומר כן דהא ע"כ מיירי בכדי שהדעת טועה, דאל"כ אין כאן ביטול מקח אלא מתנה, כמבואר בראשונים בסוגיא לעיל ע"ז ע"ב.

וצריך לפרש דהרשב"ם אומר טעם דממ"נ, דאם נתן דמי שור לחרישה צריך להיות או מקח טעות או ביטול מקח, וכן משמע בשטמ"ק, והנה אע"ג דאינם שוין בשיעור דשיעור ביטול מקח הוא כדי שיראה, ושיעור דמק"ט הוא כשיתגלה טעותו כגון מום, וכ"כ הרי"ף ב"מ דף נ'.

אמנם ברשב"ם כאן כתב דלכן הוי ביטול מקח כיון דאינו ראוי לרידיא, משמע דאף על הצד שקנה לשחיטה, מ"מ אם ראוי לרידיא ולרידיא הוא שוה מעותיו שנתן אין כאן ביטול מקח, וצ"ע למה, אבל אם נימא כן, שוב אין נ"מ בין שיעור כדי שיראה לשיעור דביטול מקח, דהא כ"ז שאינו נודע לו שאינו ראוי לחרישה גם משום ביטול מקח אין לו לטעון.

בא"ד. דהא אפילו לשחיטה זבין כיון דדמי רדיא קביל מיני' דלוקח מקחו בטל דנתאנה יותר משתות דהא לא חזי לרדיא שהרי נמצא נגחן ואינו שוה אלא י' דינרים לשחיטה. וצריך לומר דהוי עדיין בכדי שהדעת טועה, דאל"ה הא מסקינן לעיל (דף ע"ח) דהוי מתנה מדעת.

יש לעיין הא ביטול מקח קי"ל דחוזר רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו כמבואר בב"מ דף נ' ע"ב, אבל מקח טעות כגון שנמצא נגחן חוזר מזמן שנודע לו שהוא נגחן, וא"כ לא דמי, ולמה כתב הרשב"ם דאפילו לשחיטה זבן וכו', דהא אז יש דין אחר בזה, אלא דגם בתור ביטול מקח יהי' אותו זמן, דהא כ"ז שלא נודע נגחן לא יועיל מה שיראה לתגר, וכשיודע לו שהוא נגחן הא צריך תיכף לחזור, בין מחמת דבכלל אינו רוצה נגחן והוי מקח טעות, ובין מחמת שאינו שוה אותם דמים שנתן והוי ביטול מקח.

בא"ד. דכיון דלאו כולי עלמא קרו לי' לבקר צמד איכא למימר דהאי לוקח הוי מהנהו דקרו לבקר בקר והלכך קא"ל מוכר ללוקח צמדי מכרתי לך ולא בקר שהממע"ה וכו' אבל הכא דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה מודו רבנן דהדמים מודיעים וכו'. אפשר בפירוש דבריו דהתם אם אנו רוצים שיתן לו בקר אנחנו צריכים לומר דהאיש הוא כזה שקורא לצמד בקר, וזה ס"ל לרבנן דהדמים לא יוכיחו איך האיש מדבר, אבל כאן הא האיש זבין לזה ולזה, ואין אנו צריכין להכריע על האיש אלא על המעשה הזה ולגלות על המקרה הזה שפיר הדמים מודיעים.

בא"ד. נראה דהדמים מודיעים אינם יכולין לברר על הגברא דהוא מאותן הרגילין לקרוא לצמד בקר, ורק על כונתו יכול שפיר הדמים לסייע, ועי' בשטמ"ק.

תוד"ה המוכר. ולית לן למימר שכל בני באגי זרעו זרע שאינו ראוי לזריעה. ולכאורה הא מ"מ אינו ראי' שהזרעים שלו הי' טובים ולמה לא יכול לומר גם טענה הזאת, ונראה דהנה סתם זרעים שאין בהם ריעותא בודאי הם בחזקת טובים, וכאן דבודאי שלא זרעו בזמן הראוי דהא כל הבאגי לא צמח, שוב אין לנו שום סיבה לעורר לנו ספק שהזרעים לא טובים, דהא לא מצינו בהם שום ריעותא.

תוד"ה וליחזי. ברש"ש (ב"ק דף כ"ז) הקשה דנהי דאינו מחויב לתת לו חביות אבל הלוקח יכול לתבוע מעותיו לרב דאזלינן בתר רובא ואינו יכול המוכר לומר קים לי' בנפשך דרצית כד, ועיין ברכת שמואל ב"ק ר"פ המניח, ודבריו לכאורה דחוקין.

ונראה דכיון דאינו יכול הלוקח לתבוע בודאות מעות, דהא לפי סברתו יכול להיות שמגיע לו חבית, א"כ אין לו תביעה על מעות, דהא אם באמת הי' כך אין לו תביעה על כסף אף שאינו נותן לו חבית דיש לו רק תביעה על חבית, ובמקרה שאינו נותן לו, מ"מ כסף אינו יכול לתבוע, לכן הממע"ה ויכול לתת לו כד.

תוד"ה למאי נפקא מינה. אך תימה דהכא אמאי לא מוקי לה הכי דנפק"מ כגון דבשעת לקיחה אייקור בישרא וקם בדמי רדיא אבל אח"כ הוזל אי נמי כשאינהו פחות משתות. צ"ע וכי משום דיש עוד נפק"מ ולא אמר לה, זה תימה, ועי' ריטב"א.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א