אילת השחר/בבא בתרא/מ/ב

אילת השחר בבא בתרא מ ב

דף מ' ע"ב

וכמעשה דפרדיסא. יש לעיין למה לא יוכל המלוה לטעון דהא דנתן דמים וקיבל שטר מכירה דעביד אינש למזבן דיני' כדלעיל דף ל' ע"ב, ועי' תוס' רי"ד ורש"ש.

ועי' בפ"ת (סי' קמ"ב ס"ק א') דאינו ברור אם דוקא בדמים מועטים קונה דינו, ובכל הראשונים לא נזכר דוקא דמים מועטים חוץ מהרשב"ם.

שם. מודי רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא. בנתיבות המשפט (סי' ר"ה ס"ק י"ד) הקשה דמשמע כאן דהא דלא הועילה המכירה הוא רק משום המסירת מודעא דהוא עושה באונס ואינו מסכים למכור, ותיפוק לי' דהו"ל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין דאפי' בקרקע אינו יכול למכור, והוכיח מזה דלהגזלן עצמו יכול הנגזל למכור.

אמנם יש לעיין דהנה זה ודאי דלולא שהאיש אמר לו זה שרוצה לעכב בטענה שהחזיק הא ודאי לא הי' נקרא שאינו יכול להוציא בדיינין משום שמא יטעון, וכל מה דהקשה הוא רק משום דאמר לו בינו לבין עצמו כן, ונראה דזה דהוי אינו יכול להוציא בדיינין הוא רק אם טענו טענותיהן בפני ב"ד וב"ד אינם יכולים להכריע, אבל כ"ז שלא באו לב"ד לא מקרי כלל אינו יכול להוציא בדיינין, ולכן לולא המודעא שפיר חל המכירה לכו"ע.

רשב"ם ד"ה גילוי מילתא. ולא מהני בי' ביטול דקודם כתיבה אלא א"כ ביטלו אחר כתיבה. מכאן משמע דפוסק רשב"ם דגט שביטלו אינו חוזר ומגרש בו כלל, דהא ע"כ מיירי דאח"כ נתן לה הגט, דאי לא נתן ודאי לא שייך שתהי' מגורשת, וכיון שנתן לה אז מה שביטלו אחר כתיבה מאי מהני ביטולו כיון שחזר וגירש בו, משמע דס"ל דאם ביטלו אינו חוזר ומגרש בו [ועי' גליון הש"ס להרעק"א].

רשב"ם ד"ה לא מגבינן בה. דשמא נתנה לאחר כבר. משמע דאע"ג דעדיין לא בא לתבוע המקבל מתנה הראשון, מ"מ חיישינן דלמא אתי ובינתיים יאכל זה הפירות וקשה גזל הנאכל להוציא ממנו, נמצא דהמקבל מתנה הראשון מפסיד, אלא דצ"ע למה לן לחוש שמא יש מי שנתן לו קודם דהא עדיין לא בא, ובב"מ (דף י"ט ע"ב) מבואר דבאופן דשמא נתן לא' קודם אם על פי דין יזכה הראשון שפיר מוסרין השטר מתנה ולא חיישינן לזה, וצריך לדחוק דהתם דמיירי בשטר מתנה הנמצא דנפל ואיתרע, מ"מ הוי פחות חשש שמא יאכל הפירות בינתיים ויהי' קשה להוציא ממנו מאשר כאן, וברמב"ם ושאר הראשונים משמע דיש חשש דאינו מכוין ליתן לו מתנה ממש ולכן הנותן יכול לא לתת לו המתנה, ומה"ט דקדק בנימוק"י דאם החזיקו בהנכסים או שהחזיק המקבל מתנה בפני הנותן ולא מיחה בו בכה"ג איגלאי מילתא דלאו למתנתא טמירתא איכוון, וכן נפסק בסי' רמ"ב סעיף ג'.

וצ"ע לטעם הראשון של הרשב"ם דשמא כבר נתנה קודם לאחר וצ"ל דחיישינן לקנוניא, והא ע"כ כעת אינו רוצה לתת לו המתנה ואיך יש לחוש לקנוניא, ואין לומר דאז חשב לקנוניא, דהא ודאי מיירי דהוא מודה דלא חשב לקנוניא, וכיון דכן איך יש לומר דאמר לכתוב לעשות חוכא ואיטלולא.

ולמסקנא דלא מהני להיות מודעא לחברתה רק באופן כההיא דאזל לקדושי איתתא, א"כ אין שום סברא לתלות דלא ליתנה ממש כתבה אלא לחוכא.

עוד יש לעיין דהנה הא דברים שבלב לא הוי דברים והא אמר לכתוב מתנה, ואין לומר דכאן הא רק אמר לכתוב, וכיון דיש להסתפק אולי אינו רוצה לא מהני מה שכתבו וחתמו, דהא מבואר בראשונים ובטור וב"י (סי' רמ"ב) דאפי' קנו מיניה ג"כ אי לא אמר לעשות בפרהסיא לא מהני, ולמה הא דברים שבלב לא הוי דברים והא אמר להקנות ולתת, וע"כ דזה אומדנא דאינו רוצה לתת ממש, וא"כ מלבד מה דקשה איך יהי' אומדנא דכל א' חושב לעשות חוכא, מלבד זה צ"ע דבהא דאיבעיא להו סתמא מאי, ע"כ הספק אי גם בסתמא הוי אומדנא שאינו נותן או לא. והנה פסקו כמה ראשונים דבמטלטלין יועיל תפיסה משום דס"ל דכל ספק דתקפו כהן מוציאין מידו, ולכאורה כיון דאין אומדנא ודאית הא יש לילך לפי דיבורו והוא אומר להקנות וליתן, וממילא א"צ תפיסה אלא ב"ד יפסקו שזה קנה.

רשב"ם ד"ה אבל הכא. שמעינן מהכא דמתנתא טמירתא לא הוי מודעא לחברתה אלא היכא דאיכא אונס בבתרייתא אונס דמוכח. לכאורה לעיל פרכינן אי דגיטא ודמתנתא גילוי מילתא בעלמא היא, מבואר דאם נדע שזה אונס ל"צ מודעא לבטל המתנה, א"כ כאן דידעינן דזה מאונס מה צריך המתנתא טמירתא להיות לה דין מודעא הא גם בלי זה המתנה לא תועיל כיון דידעינן דהוא אנוס, וצ"ל דכאן המתנתא תגלה שעושה משום אונס, ולפי"ז אינה כשאר מודעא דבכח המודעה מבטל אלא דהמודעא תהי' ראי' שנותן מאונס, וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א