אילת השחר/בבא בתרא/לט/א

אילת השחר בבא בתרא לט א

דף ל"ט ע"א

הא קאמר לא תיפוק לכו שותא. יש לעיין אי הא דלא מהני אז משום דודאי לא יספרו דכיון דהזהירם אסור להם לספר, דאסור לגלות סוד, ולכן לא מהני מחאה כה"ג, או דכיון דאינו רוצה שיגיע לאזני המחזיק הרי זה לא מחאה אפי' אם אליבא דאמת הי' מותר לספר לו. ולכאורה לפי מש"כ הרשב"ם דלשה"ר אין בזה כיון שזה לצורך שהמחזיק יזהר בשטרו, אז גם כאן יהי' מותר, ואין לומר דכיון דהמחאה לא מהני אי"צ לשמור שטרו ממילא זה לא צורך, דאדרבה למה לא יהא מחאה כזו מועילה, נימא דיצטרך לשמור שטרו ויהי' תועלת המחזיק ויהי' מותר לגלות, וע"כ משום דכיון דאינו רוצה שיבואו לאזני המחזיק אין זה מחאה אפי' אם מותר להם לגלות, דהוי כאומר לעצמו בביתו בלי שיודיע לאנשים אחרים דאין זה כלום, וממילא כיון דאין לזה דין מחאה כבר יהי' אסור לספר.

וכן משמע דהא אי אמרו העדים לא מפקינן שותא ס"ל לר' פפא דלא הוי מחאה, אע"פ שעפ"י דין ודאי אין נאסרין לספר ע"י מה שאמרו שלא נספר, ומ"מ כבר ס"ל לר' פפא דכבר הרגילות שאינם מספרים ולא הוי מחאה, ה"נ כאן מחמת דכה"ג אין רגילות לספר קאתינן עלה.

אבל בנימוק"י כתב דכשאומר לא תיפוק לכו שותא לא הוי מחאה כיון דהם לא יאמרו משום דדרך סוד מסר להם, אבל אם אמרו הם שלא יאמרו דבר זה לשום אדם קי"ל כר' הונא ברי' דר' יהושע, דכיון שאין מוטל עליו באיסור שלא לגלותו אינו נזהר עליו מלאומרו. משמע דהעיקר תלוי אם מותר לגלות או לא, דלכן לא מהני מחאה בלא תפיקו לכו שותא, דכיון דאמר להם בסוד אסור להם לגלות לכן לא הוי מחאה, ולא כמו שביארנו, וצ"ע.

ר' פפא אמר לדידי' לא תימרו לי' לאחריני אימרו להו חברך חברא אית לי' חברא דחברך חברא אית לי'. לכאורה לפי"ז גם לזה שאמר לא תימרו לי' מותר אח"כ לספר להמחזיק, דהא כאן כיון דלר' פפא יש לזה אליבא דאמת דין מחאה, הא אין בזה משום לשה"ר ורכילות כמש"כ הרשב"ם בע"ב, א"כ מותר אפי' לספר להמחזיק כדי שישמור שטרו אע"פ שהמערער ציוה עליו שלא יאמר להמחזיק.

אמרו לי' לא מפקינן שותא אמר ר' פפא הא קאמרי לי' לא מפקינן שותא. יש לעי' לסברתו איך תמיד אמרינן להמערער למה לא מחית, הא יוכל לטעון מחיתי ולכל ב' אנשים שמחיתי אמרו לי לא מפקינן שותא, ומה יכלתי לעשות דהא מחאתי תלוי בהסכמת אחרים למסור מחאתי, משמע דמ"מ כיון דבדרך כלל אנשים לא יאמרו כן יש להמחזיק לומר מסתמא לא ניסית למחות, כי בודאי היית מוצא אנשים שישמעו מחאתך ולא יאמרו לא מפקינן שותא.

כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתי'. פי' רשב"ם דאינו נותן אל לבו שקיבל עליו לכסותו. ולכאורה מה צריך לזה, דהא אפי' אם נותן אל לבו שקיבל מ"מ אינו מוכרח לקיים מה שקיבל על עצמו לא לספר, וצ"ל הכונה שלא נותן לב להתחשב בקבלתו אע"פ שנזכר בקבלתו. ולא דמי להא דשבועות דף ל"ד ע"ב דהתם פירש"י דאינו נותן לב לזכור כל המקומות שהשתין מים, משום דאילו היו נוקטים דזוכר ואפ"ה משקר הי' בזה משום כפירה.

שם. כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתי'. הנה באם אמר המערער לא תפיקו לכו שותא דאז לא הוי מחאה, יש לעיין אם זה משום דאז לא יספרו דאסור לספר משום דאסור לגלות סודו, וא"כ לא יבוא להמחזיק לכן לא הוי מחאה, או משום דכיון דאינו רוצה שיגיע להמחזיק אפי' אי מותר להם לספר, מ"מ כיון שמצד המערער אין רצון שיגיע לידיעת המחזיק אין זה מחאה, דהוי כמוחה בלחש לעצמו דאינו רוצה להודיע כלום להמחזיק ואין זה מחאה. ועי' נימוק"י דכתב באם אמרו לא מפקינן שותא כיון דאין להם איסור לספר לכן אין חוששין ומספרין, משמע דבאמר להם לא תפיקו לכו לשותא הטעם דלא הוי מחאה הוא מחמת דאסור להם לספר דלכן לא יספרו, ולולא זאת הי' מחאה אע"פ שאין רצון המערער שיבאו להמחזיק, ובסברא צ"ע.

רשב"ם ד"ה אלא כדי שיהא. טעמא דר"י וכו'. לעי' לרבנן אם נשמעת המחאה למה ניבעי בפניו, דבשלמא לר' יהודה שייך כיון דאינו כדי לשמור השטר אלא דלא עביד איניש דשתיק אלא בא ומוציא הקרקע, אלא לרבנן דטעם הוא כדי ליזהר בשטר כדהוכיחו בדף ל"ו ע"ב, מה נפק"מ בפניו או לא בפניו, ולכאורה אפשר דלרבנן אין המחאה נשמעת כמו לר' יהודה. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א