אור שמח/מלווה ולווה/כ

אור שמח ‏ מלווה ולווה כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מי שיש לו חובות הרבה כל שקדם חובו גובה תחלה:

ההמ"ג הביא כאן מחלוקת הקדמונים אם מלוה בשטר מאוחרת קודמת למלוה ע"פ מוקדמת. והנה באמת ירושלמי מפורש הוא בגיטין ריש פרק הניזקין כרמו פרט להקדש כו' אלא כן אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש והלך הוא והזיק שלא תאמר אלו ניזקין ומלוה בעדים הניזקין קודמים וכאן קודם הנזק להקדש לפום כן צריך מימר כרמו פרט להקדש, ופירושו, דמלוה בעדים דאינו גובה ממשועבדין, וניזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה וככתובה בשטר דמי והוי מלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת, המלוה בשטר המאוחרת קודמת למלוה ע"פ, לכן הניזקין קודמין לגבות, לכן כאן בהקדש שהקדש קודם לגבות הואיל והיא מוקדמת דשעבודא דגבוה אלים טפי והוה כמאן דמסור לרשות גבוה וכן אין מחזירין משכון אם גבו ההקדש, עיין ב"מ (דף קיד), וכן כתב ר"ת בב"ב (דף נה) לענין שעבודא דמלך, ומכש"כ דמלך מה"מ יתברך, הרי מפורש בירושלמי דמלוה בשטר המאוחרת קודמת ועיין מש"כ בפרק י"ז מאישות ודוק:

ויש להתבונן בסוגיא דהמניח בשלמא הזיק עד שלא חב נזקין קדמו אלא חב עד שלא הזיק בע"ח קדם ואפילו הזיק עד שלא חב ב"ח קדים, ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה כו' לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה כו' ושאני התם דא"ל אלו גבך הוי לא מנך הוי גבי ליה דהאי תורא דאזקן מיניה משתלימנא, הלא קיי"ל דאם מכר את השור אינו מכור וחוזר וגובהו, וא"כ הוי הניזק לגביה כמלוה בשטר, והבע"ח נגדו אפילו אם הוא מלוה בשטר מ"מ אם מכרו מכור ואפילו אם עשה אותו אפותיקי ג"כ אינו גובה הוי כמלוה ע"פ נגד קרקעות והוי מלוה בשטר מאוחרת ומלוה בע"פ מוקדמת וא"כ מלוה בשטר קודם, וא"כ איך קאמר הגמרא בע"ח קדים וצ"ע. ואולי יתכן דמשמע ליה אפילו שעבד מטלטלין אגב קרקע לבע"ח ובכ"ז הניזק קודם דבכה"ג טורף אפילו מן המשועבדים, או אפי' אם מיירי בעשה אותו אפותיקי בכ"ז הואיל ואם נתנו במתנה גובה ודוקא מכרו משום פסידא דלקוחות, תו עדיף ממלוה ע"פ לענין קרקע דאינו גובה אף ממקבל מתנה, וזה רק לשיטת תוס' בפרק הגוזל עצים דף ק"ט, אולם לשיטת החולקים והוא הרשב"א בשו"ת סימן תרי"ח צריך ביאור, ובאמת הרשב"א אפשר דאזיל לטעמיה דסבר דמלוה ע"פ המוקדמת קודמת לגביה וא"כ שפיר פריך בע"ח קדים [הן דלפי טעם שפירשו הקדמונים משום דשעבודא דאורייתא אכתי צ"ב ואכמ"ל]:

אמנם יתכן לומר דמחלוקת בן ננס ורבנן בקרקעות אם קדם בע"ח מאוחר וגבה אם מה שגבה גבה. והנה לבן ננס דמה שגבה גבה, א"כ עדיין אינו כמכור להמלוה בשטר שיכול ללוות מאחרים ולהגבות אותו להבע"ח, וא"כ לדידיה ודאי לכו"ע שעבודא דמלוה ע"פ הקודמת קודם לגביה, ודוקא לדידן דקיי"ל דמה שגבה לא גבה והוי כמכור להמלוה בשטר לכן המלוה בשטר קודמת לגביה ולכן קאמר ש"מ מה שגבה לא גבה, לכן אפילו חב עד שלא הזיק מה שגבה לא גבה, דאם מה שגבה גבה הלא בע"ח קדמו לגבות דשעבודם קודמת ואינה כמכורה להמלוה שבשטר וקשה חדא דאמאי מה שגבה לא גבה הלא לכתחילה קודמין לגביה, ותו דאמאי מה שגבה לא גבה אף בהזיק עד שלא חב ומשני לעולם אימא לך מה שגבה גבה דזה כל עיקר קושייתו היה ודוק:

ב

שכל התופס לבע"ח במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה:

הנה בב"מ אמר, דבמציאה פליגי משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, ובחוב לא נזכר הך סברא דמיגו דזכי לנפשיה כגון באם התופס גופיה הוא הבעל חוב. ולכאורה היה נראה דבאמת היכי דחב לאחרים לא מצי תפיס אף בהוא עצמו הבע"ח משום דכיון דשעבודא דאחרינא איכא ע"ז וצריך לחלק ביניהן לשוה ואיך מצי זכי לאחר מאי דהוי חייב לאחרים וזה דוקא בדבר דאיכא שעבודא לכולהו עליה, אבל במילי דהפקר שאין שום שעבודא וזכיה איך שייך שום חובה דמאי חייב לאחרים מאן נימא דאתא לידייהו ואטו חובה לאדם שאינו מוצא. אמנם לפ"ז מאי מקשה מפאה, ולכן היה נראה לפרש דאין החוב לאחרים במה שמפסיד העניים רק במה שמפסיד לבעל השדה דבתוספות ר"ה (דף ד) כתבו דאם עניים לא באו לזכות פאת שדהו או אם אין כאן עניים לא אמרינן דלעניים שייך רק שייך לבעה"ב ואין אדם אחר יכול לזכות יעו"ש, א"כ הכא שמזכה לעני שעדיין לא זכה א"כ חב לבעל השדה שאם לא זכה איכא לבעה"ב קנייה בהו והכא חשיב חוב, אבל מה דחב להלוה אין זה חוב שמחויב לפרוע חובו:

ולהבין סברת רב נחמן ור"ח במציאה גופה היה נראה קצת דר"נ ור"ח מיירי במציאה שאפשר שהיא של ישראל רק מחמת יאוש ויאוש גופא עד דאתי ליד זוכה אם יראה המייאש האבידה אינו צריך לקנות מחדש רק מיד, האבידה שלו, וא"כ התופס גופיה הוא המגביה חב להמייאש דכיון שקנה הוא שלו, ובזה היה מיושב קושית תוספות מר"נ על ר"נ בביצה, והגמרא דפריך משמועה דפוסל דמוקי לה בכל גוונא אף בעיר שרובה ישראל רק אין בה סימן ודרך נפילה וא"כ חב בהגבהתו להאובד, אולם אכתי לא נתברר סברת רב ששת בביצה, ועוד לפי דרך זה הלא היה לרב חסדא בפ"ק דגיטין למימר דר"א וחכמים לטעמייהו אזלי דכו"ע סברי דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, ובפאה הא להעניים לא חב כמש"כ רק דחב לבעל השדה, וניחזי דנהי דמצד מצות פאה אם ליכא עניים שייך לבעל השדה, אבל השתא דהרשה רחמנא לעניים למישקל ובעל השדה חושב שזה יטלו העניים א"כ בלא המצוה של פאה הוא מפקיר את תבואת שדהו ותליא זה בפלוגתא דר' אליעזר שמותי הוא וסבר כב"ש דהפקר לעניים הוי הפקר, וכן מצאנו לר' אליעזר בפ"ד דרה"ש בכרם רבעי שהיה לו ובקש ר"א להפקירו לעניים ועיין טורי אבן שם, וא"כ אף אם לא יטלו עניים ג"כ צריך בעל השדה לזכות מחדש שיהיה שלו ואינו חב לבעל השדה, אבל חכמים סברי כב"ה דאינו הפקר ולא נפקא מרשות בעל השדה רק מה דזכינה רחמנא במצוה דעזיבה וכי ליכא עניים שייך לבעל השדה א"כ חב לבעל השדה ולכן הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא זכה וא"ש, וצריך ע"כ לפרש כפירוש קדמאי דגם על הרשות דיכולים לזכות מקרי ג"כ תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולכן פסקו קדמאי והובא לפסק בסימן ק"ה סעיף ב' דבע"ח גופיה כיון דאי בעי זכי לנפשיה מצי תפיס לאחריני ג"כ, אמנם יש לפקפק דבשלמא במציאה שבידו ובר זכייה הוא בגווייהו א"כ מצי זכי נמי לאחר ולהגביה לזכות בה לחבירו ואין לאחרים עסק בהו כלל, אבל בבעל חוב שתופס מאי תופס הלא רק בשביל שעבודו מצי לזכות ובמה נפקע שעבודו הלא שעבודו של התופס לבע"ח אחר קאים ובאופן זה דיהיה שעבודו שלו קיים הלא לא מצי לזכות בהו דכאחר לגמרי דמי, ורק על ידי הפקעת שעבודו מצי לזכות בהו, ולכן אף כי אין בידינו לחדש נגד רבותינו, אבל הבו דלא להוסיף עלה שיתר מחובו אינו יכול לתפוס ודלא כהש"ך ודוק:

ומה שכתב הקצות דאי הוי מגבה אדעתא דידיה ואדעתא דחבריה ודאי דהוי קנו מכש"כ דשותפין שגנבו לשיטת רש"י ותו אמרינן תרי מיגו, ז"א דבשותפין שגנבו גם לרש"י הוי טעמא משום דעל מחצה השניה שהוציאה בשביל חבירו, אף דהשתא מגביה לחבירו אי אמרינן דאין שליח איהו חייב כולא קרן וכפל וזכי ביה להתחייב כפל כדין כל גנב הגונב בשביל חבירו לכן נתחייב חבירו ג"כ בהוצאתו, אבל כאן אם חבירו לא הוי זכי איהו לא הוי מצי זכי בכולא יתר מכדי חובו, לכן לא מהני מה דזכי לנפשיה, ורבא שפיר מייתי ראיה לדחות ראיה דרמי ב"ח לשנים שהגביהו דיהיה המחצה שהגביה שמועיל הגבהתו גם לחבירו דלא יהיה נגד חבירו כמונח ע"ג קרקע מיגו דמועיל הגבהתו לעצמו, וע"ז מביא משותפין שגנבו דאף ע"ג דבכ"מ אין שליח לד"ע הכא מועיל הגבהתו גם לחבירו הואיל ואית ליה מחצה וזכי בה, ואם תאמר אין שליח יהיה ההגבהה מועלת לעצמו שיתחייב בה איהו וכמו דאמרו בדף יו"ד אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי ה"נ דלא מחייב שולחן כו' התם כו' אלמא דגונב לצורך חבירו חייב כפל ודוק היטב:

ה

ראובן ושמעון כו' מורידין לתוכה ראובן כו':

רבוותא בתוספות פ"ב דגיטין סד"ה מפני מה תקנו זמן כתבו דאם מכר עבדו וכתב לו גט שחרור בלא זמן לא מצי לטרוף הלוקח אותו דהעבד מוחזק בעצמו, ואז מצי אמר דילמא שחרור דילי קדים, אף ע"ג דשטר המכר מבורר זמן שלו ובשחרור לא מבורר. ונראה לי לבאר בזה ירושלמי כתובות פרק מי שהיה נשוי על משנה דהיו כולן יוצאין בשעה אחת כו' חולקות בשוה, כהדא קריבין דר"י זבנין חקלוון מן אילין דבר תפקון אזלן אילין דבר תפקון ונסבין להו נשין אעלין להון שקיעין [פירוש שטרי החלטות להיות שקועין בידן] אתון בעיי מתגרי בקריביה דר"י כו', והנה לא יתכן לומר דנסבו נשים ואעלין להון שקיעין באותו יום שמכרו לקריביה דר"י שדותיהם. ונראה לומר דקריביה דר"י זבין בשטרות שיש בהם זמן אחר זה נתחכמו ונסבו להון נשים ואעלין להון שקיעין בלא זמן א"כ זמן של הלוקח מבורר וזמן של האשה אינו מבורר וא"כ היה צריך להחזיק את הלוקח:

אבל באמת הוא מתבאר עפ"י מש"כ רבינו בהלכות ערכין פ"ד הכ"ב, האיבעיא בגמרא, האשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה מיד ההקדש והגיע היובל והוא תחת יד הבעל הרי הדבר ספק אם תחזור לאשה או לכהנים לפיכך כו' וכן אם קדמו הכהנים ותפסו אינה יכולה להוציאה מידן, וכתב ע"ז הראב"ד מסתברא שהאשה יותר מוחזקת מפני שיד הבעל כיד האשה בכל נכסיה כו' וכיון שהשדה ת"י הבעל הרי הוא זוכה לעצמו בה בשביל פירותיו, הרי דבספיקא דדינא סובר דמה שת"י הבעל הוי כאילו בחזקת האשה כיון דיד הבעל כיד האשה בכל נכסיה, א"כ כאן דעבדו שטרי שקיעין לנשיהון בלא זמן ומספקא לן אם הוי השטר שקיעין קודם המכר, וא"כ מה שמוחזקין בהנכסים שהמוכר היה עדיין מוחזק בהן שהלוקחים לא קנו רק בשטר או בקנין, הוי כאילו הנשים מוחזקין בהן וא"כ אוקי ארעא בחזקת הנשים, אע"פ שזמן של שטרות דילהו אינו מבורר וזמן שטר הלוקח מבורר מ"מ כיון דהם מוחזקין אין מוציאין מידן בלא ראיה, לכן אמר ר"מ ידעתון כד זבנתון אילין חקלין כו' לא הוון אילין שקיעין קדמיכון יעו"ש, אבל בל"ז הפסידו הלוקחים, וזה נכון וראיה לסברת הראב"ד, ואפילו למ"ד קנין פירות לאו כקנין גוף דמי אמרו סוף פ' השולח דאי נחית אפרי נחית נמי אגופא וא"צ הרשאה, לכן מסתברא כיון שאם תשאר של אשתו תהיה הפירות לבעל, חשוב השדה לאחזוקי להבעל בפירות עד שמטעם זה דיינינן כאילו היא ת"י האשה, אבל מה שדן הראב"ד מטעם דידו כידה ועדיפא מידה, זה צע"ק דהא בלא דן אפרי, בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא הוי כמפיק לעצמו, ה"נ לא חשיב כדן עם הכהנים לעצמו מה שמוציא להאשה מיד הכהנים לולא הפירות כן נלע"ד:

אמנם שם בערכין יש לדון, דדא ברור, דמה דכהנים זוכים בהשדה הוא בא מן זכות ההקדש והוי כמו שקנה השם ונתנו לכהנים וכדאמר בגזל הגר, ולכן אם לא נגאלה כלל לר' שמעון יוצאין לכהנים בלא דמים, ולרבנן כהנים נכנסין ונותנין דמיה, ועיין ריש פרק אין מקדישין אמר רב בהדיא דכהנים משלחן גבוה קא זכו עיי"ש, א"כ הלוקח מן ההקדש שדה אחוזה של פלוני אין לו בה רק קנין פירות, ובפרט לשיטת הירושלמי שילהי השולח דאינו רשאי לחפור בה בורות כו', וא"כ בשעה שגאל אותה הבעל של האשה מן ההקדש אז מספקא לן אם הוי כאחר או כמקדיש עצמו, והספק אם יצא מן ההקדש לגמרי גוף הקרקע או לא יצא רק קנין פירות עד יובל והזכות קנין גופיה נשאר תחת יד הקדש שמכח זה יזכו הכהנים בשנת היובל, א"כ אוקי ארעא בחזקת מ"ק ומרא קמא היה הקדש דבעת היותן תחת הקדש הרי גוף ופירות להקדש לעולם, א"כ בקרקע הלא אזלינא בתר חזקת מ"ק כדאמרו גבי נכסי דבר שטיא פ' האשה שנתארמלה דף כ' ואף בספיקא דדינא אזלינן בתר חזקת מ"ק בקרקע וכמו שפירשו רבנן בתוספות בב"ב (דף לב) סד"ה והלכתא יעו"ש, ויש קצת לחלק דהכא מחזיק בהשדה שגאלה מן ההקדש כדין, משא"כ תמן אנו מסופקים שמא לא הוי חזקה דהשתא דיליה כדין, כיון דכשהוא שוטה זבין, או בההוא דא"ל מאי בעית בהאי ארעא דטוען דגזולה היא ת"י, לכן מיחשב הראב"ד כאן לחזקה דהשתא, ויש לחלק קצת ע"פ דברי ירושלמי פרק מרובה ה"ד המקדיש אינו כמוכר ובירושלמי פ"ק דמעשרות א"ל תמן אף ידי בעלים לא יצא שא"ל פדה ראשון כו', וכ"ז דחוק, ויעוין משל"מ פט"ו ה"ה מטוען:

אולם השגת ראב"ד עצומה עפ"י מה שפסק רבינו שם דאם גאל אחר וגאלה המקדיש מידו הרי נשארת תחת יד המקדיש לעולם ואינה יוצאה ביובל לכהנים, א"כ לא שייך לאוקמי בחזקת מרא קמא הוא ההקדש כשגאל הבעל ואז נולד הספק אם יצא קנין הגוף של השדה מן ההקדש דהא בין כך ובין כך אין זה שייך כלל לההקדש רק אם יגאלנה המקדיש מיד הגואל תהיה חלוטה לו ואימת נתהווה הספק כשהיא תחת יד הגואל בשנת היובל ואז הספק רק בין כהנים לאשתו אשר היא הקדישה ולא שייך חזקת מ"ק כלל, דהא לא תליא כלל בההקדש רק מה שהיא תחת יד האחר בשעת שהגיע שנת יובל ובזה תלוי, וברור לפי צד דבעל לאו אחר הוי וכמקדיש דמי אם גאל אדם שדה ואחר כך נשאה הוי כאילו גאלה המקדיש מן הגואל, וא"כ עיקר הספק אינו רק בשנת יובל אם מה שהיא ת"י הבעל הוי כאילו היה כעת ת"י האשה, ואז אינו נופל הספק רק בין האשה לכהנים, מוקמינן בחזקת האשה דהבעל מחזיק אותה לפירותיה, ודוק בכ"ז:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.