אור שמח/טומאת אוכלין/יא
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
הבוצר ענבים כו' ומ"מ גזרו על הבוצר לגת שהוא מוכשר כו' ועוד מפני שאינו מקפיד עליו.
עיין כסף משנה, וכפירושו בדברי רבינו מבואר בפירוש המשנה פי"ח דאהלות משנה א' ז"ל שפעמים יבדוק אדם כרמו כו' ויקח אשכול אחד ויעצור אותו בידו כו' אחר ישליך אותו על הענבים הנחתכים, הרי מפורש שמפני שאינו מקפיד עליו משליכו על הענבים. אולם דא דייק רבינו כאן ובפירוש המשנה שמזלפו או משליכו ע"ג ענבים בצורות ונחתכים, ובגמרא משמע שהענבים מחוברים רק שבשעת בצירה של הענבים עדיין משקה של האשכול שזילף עליהן בעודן מחובר טופח עליהם, ונראה דנתבונן נא דבנדה (דף נ') אמר עולשין שזרען מתחלה לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות מחשבה לכשיתלשו, דמחשבה שחשבן לאוכל אדם כשהיו מחוברין לא הוי מחשבה דבמחובר אין בהן טומאה לכן לא מהני אז בהו המחשבה ולכן אמר שם דמחשבת חיים ל"ש מחשבה, א"כ ה"נ הא ההכשר היה בעודן מחוברים ולא שמיה הכשר דמשקין שירדו שלא לרצון אינן מכשירין וא"כ הרצון על המשקין היה בעודן מחוברים שאז אין בהם דין הכשר שכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אינן נכשרין אלא לכשיתלושו כמ"ש בחולין (דף קי"ח), א"כ כמו שמחשבה לעשות אותו אוכל לאדם לקבל טומאה לא מהני במחובר, כן הרצון על המשקין להכשיר בעודן מחוברין לא מהני וא"כ בעי לכשיתלושו יהא ניחא ליה בזליפת המשקין עליהן ולא מהני מה שסחט האשכול מקודם:
איברא דלשיטת רש"י ואתו רבותינו הצרפתים דהא דתנן כל משקה שתחלתו לרצון אעפ"י שאין סופו לרצון מכשיר דאי אחשבינהו בירידתן לצורך שום דבר ואח"כ נפלו פירות לתוכה[1] אעפ"י שלא ידע כשהוכשרו הפירות[2], ולכן בשביל שתודח כפה קערה הרי הן בכי יותן אעפ"י שנפלו הפירות אח"כ בכ"ז הוכשרו וקרינא בהו כי יותן עיין רש"י פ"ק דחולין (דף ט"ז), א"ש דכאן הא אחשבינהו לצורך תלוש היינו אשכול הענבים שסחטו ותו כי ירדו על הפירות בעודן מחוברין ובשעת בצירה משקה טופח עליהן אעפ"י שתאמר שהפירות אין חשוב הרצון מה שהיה בעודן מחוברין לרצון בכ"ז כיון דתחלתן לרצון אעפ"י שאין סופן לרצון מכשירין. אבל לשיטת רבינו שצריך שיפול על האוכלין לרצון כמו שפסק בפי"ב ה"ב עיי"ש מה שדייק לפ"ז בהכופה קערה על הכותל בשביל שתודח כו' ואם הניח בהן פירות הוכשרו, דוקא הניח ולא אם נפלו כדפרש"י ז"ל רק בנתלש לצורך מחובר אעפ"י שנתן בהם אוכלים אינן מוכשרין כיון שנעקרו שלא לצורך תלוש, וכן דייק בעמד תחת הצינור להקר או לידוח כו' ובטהור בכי יותן ה"ז לרצון, ובפירוש המשנה דייק ואם הוא טהור מכשירין כשיגעו בהן פירות לרצון, וכן מבואר כדברי רבינו בהא דתנן משקין טמאים מכשירים לרצון ושלא לרצון, ולפירוש רש"י וראב"ד הרי אם אינם תחילתן לרצון אינם משקים כלל ואינן מקבלין טומאה ואם המה תחלתן לרצון הלא בטהורים ג"כ מכשירים אעפ"י שיפלו על הפירות שלא לרצון, וכבר עמד ע"ז האליהו רבא. וע"כ כשיטת רבינו דאעפ"י כן בעינן שיפלו על הפירות לרצון וכיון דההפלה על הפירות צריך שיהיו לרצון א"כ הא כיון שנפלו על הפירות במחובר והרצון היה שיפלו על הפירות בעודן מחוברים ברור דכמו דלא מהני מחשבת חיבור לעשותו אוכל לטומאה כן לא מהני רצונו שיפלו על הפירות בעודן מחוברים וזה ברור:
ולפי שיטת רבינו צריך לפרש משנה דפ"ק המרעיד את האילן ונפל על חבירו או סוכה כו' ותחתיהן זרעים המחוברים לקרקע שב"ש אומרים בכי יותן ובה"א אינו בכי יותן, דפירושו היינו אם תלושין ברצון אבל כי נפלו על הפירות נפלו ברצון או שנתן בהם פירות תלושין אבל להכשיר אותן הפירות המחוברין לא מיירי כלל, ורק אם מיקרי המים תלושין לרצון פליגי וכשיטת רבינו בכל הך פירקא וקרוב לזה בכסף משנה. ודברי הפיהמ"ש צ"ב רב, ומה שפירש הר"ש שם דבשנתלשו ועדיין משקה טופח עליהן מכשירין והביא מהך דהבוצר לגת, לטעמיה אזיל דאם נתלשו לרצון אעפ"י שלא נפלו על הפירות לרצון מכשירין וכדפרישנא שיטת רש"י ז"ל, ומשום זה פירש רבינו כאן שמזלפו ע"ג ענבים בצורות נמצא שבשעת ביאת המים על הפירות המה לרצון על פירות תלושים, ולשון הגמרא ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהם צריך מובן, ואולי הוי גריס ומזלף ע"ג ענבים בשעת בצירה ועדיין משקה טופח עליהן, אולם עולשין שלקטן לבהמה והדיחן ואח"כ חשב עליהן לאדם אעפ"י שהן צריכין הכשר שני בכ"ז אם היה משקה טופח עליהן כשחשבן לאדם מוכשרין כמו שהביא רבינו פרק י"ד תוספתא זו דאעפ"י שעכשיו אינן על הפירות ברצון בכ"ז מהני מה שירדו לרצון קודם שחשבן לאדם דאע"ג דלא היו אז ראוים להכשר ולטומאה מ"מ לא היו מחוברין ולא היו מחוסרין תלישה רק מחשבה ובזה מהני מה שנתן המים עליהם קודם לרצון אבל במחוברין בכה"ג לא מהני ודוק:
ולפ"ז יש לפרש הא דאמר רב אשי בחולין (דף קכ"ח) בשחיטה מכשרת ולא דם קא מיפלגי, דפירושו דמיירי שלא נתקנח דם שחיטה עד שחשב על האבר והבשר המדולדלין לאכילת אדם, ור"ש לטעמיה אזיל דדם שחיטה אינו מכשיר רק שחיטה לחודא והשחיטה קדמה למחשבה ובכה"ג לא מכשרה [ועיין תוס' שם (דף קכ"ז) ד"ה ומ"ס עיי"ש] אבל ר' מאיר סבר דדם שחיטה מכשרה והרי הדם טופח בשעת מחשבה והוי הכשר שפיר וכמו דברי התוספתא לגבי עולשין אבל בחשב קודם שחיטה אף לר"ש שחיטה מכשרה דמן התורה ראוי לאכילה, ועיין תוספות חולין (דף ע"ג) ד"ה הוכשרו בדמיה ודוק בכ"ז:
ד[עריכה]
כדי שלא יקח מהן הטמא כו'.
פירוש דידים מסואבות אינן פוסלות חולין אף שטבולין לתרומה ועיין סוף פי"א מאבות הטומאות, ורק גזרו שלא יקח הטמא ויטמאן ואימתי גזרו דוקא בלוקח מישראל שבני חיוב תרומה נינהו ואם יקח הטמא יפריש התרומות בטומאה ויאכלו תרומה טמאה, אבל בלוקח מעו"ג דפטורין מתרומה לא גזרו ויעשה בטומאה בידים מסואבות ויעוין ר"ש וביאורי הגר"א, ודוק בתוספתא ותבין ואכמ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |